ראש כולל אור-הנר ב"ב
באיסורי ע"ז וג"ע מדרבנן, אי יהרג ואל יעבור
ע"ז י"ב א': "ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנה, מפני שנראה כמשתחוה לע"ז, ואם אינו נראה מותר. נתפזרו לו מעותיו בפני ע"ז לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לע"ז, ואם אינו נראה מותר. מעיין המושך לפני ע"ז לא ישחה וישתה, מפני שנראה כמשתחוה לע"ז, ואם אינו נראה מותר. פרצופות המקלחין מים לכרכין לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לע"ז, כיוצא בו לא יניח פיו על סילון וישתה, מפני הסכנה כו', אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה לע"ז מותר. וצריכא, דאי תנא קוץ, משום דאפשר למיזל קמיה ומשקליה, אבל מעות דלא אפשר אימא לא, ואי תנא מעות דממונא, אבל קוץ דצערא אימא לא, ואי תנא הני תרתי, משום דליכא סכנה, אבל מעיין דאיכא סכנה, דאי לא שתי מיית אימא לא, צריכא".וכ' הרשב"א "מיהא שמעינן דאסור לשחות לפני ע"ז לעולם, ואפילו במקום סכנת נפשות, ואפילו אין אדם רואהו, והרי הוא בכלל בכל מתרפאין חוץ מע"ז [פסחים כ"ה א']".
ובמתני' ע"ז י"א ב': "אמרו עיר שיש בה ע"ז כו', מהו לילך לשם, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור כו'", ופרש"י: "אסור לילך שם שנראה מהלך לעובדה". והריטב"א הביא את פרש"י, וכ': "וטעם נכון הוא, דהא בגמ' אמרינן דחיישינן לחשדה, ואפילו במקום סכנה כגון דצחי מיא דאי לא שתי מאית, והוא בכלל אביזרי ע"ז שיהרג ואל יעבור".
הרי דהריטב"א דימה דינא דנראה כמשתחוה לע"ז דאסור אפילו במקום סכנה, דה"ה שלא לילך לעיר שיש בה ע"ז, שיש בזה חשד שהולך לעובדה, ויש אף דין של יהרג ולא יעבור על כך.
והטור ביו"ד (ריש סימן קמ"ט), כתב: "עיר שיש בה ע"ז אסור לילך שם כו', ופרש"י משום חשדא, שיחשדוהו שהולך שם לעבוד ע"ז כו', וכ' הרשב"א ומשום הך טעמא דחשדא אפילו ישראל הדר בעיר שיש בה ע"ז אסור לילך לרחוב שע"ז שם כו', ואפשר דאפילו על עסקי רבים ואפילו על פיקוח נפש אסור ליכנס שם, כדאמרינן גבי מעיין המושך מים לפני ע"ז שלא ישתה אפילו אי מאית אי לא שתי".
והר"ן (על הרי"ף) כתב: "ומדאמרינן אבל מעיין דאיכא סכנה דאי לא שתי מאית, משמע דאפילו במקום סכנת נפש אסור להיות נראה כמשתחוה לע"ז, ואפילו אין אדם רואהו, והרי זה בכלל מה שאמרו בכל מתרפאין חוץ מע"ז וכו', מיהו עיר שיש בה ע"ז דאסור לילך שם מפני שנראה כהולך לעבוד ע"ז. מסתברא דהיכא דאיכא סכנת נפש מותר, שאם למדנו בנראה כעובד דאפילו במקום סכנה אסור, בנראה כהולך לא למדנו", עי"ש.
והיינו דאף דנראה כמשתחוה, והולך לעיר שיש בה ע"ז, שניהם אסורים משום חשדא דעובד ע"ז, מ"מ יש לחלק בין זל"ז ביחס לדינא דיהרג ולא יעבור, דאמרו כן גבי נראה כמשתחוה, אך לא ביחס להולך לעיר שיש בה ע"ז, דאף דנחשד שהולך לעבוד ע"ז, מ"מ אכתי אינו נראה כעת כמשתחוה, ולכן בזה י"ל דיעבור ולא יהרג.
ובביאור מחלוקת הר"ן עם שאר הראשונים אי גם בהולך לעיר שיש בה ע"ז דינו שיהרג ועל יעבור כמו בנראה משתחוה, י"ל דהר"ן מפ' דהחידוש שלא לשתות ממעיין לפני ע"ז הוא דבר זה עצמו, דאפילו אם ימות בצמא אם לא ישתה - ימות ולא ישתה. והואיל ואמרו כן רק בנראה כעובד, י"ל דרק בזה אמרו דיהרג ולא יעבור, ולא בהולך לעיר דיש בה ע"ז, דאינו נראה כעובד ע"ז, כמו שכ' הר"ן.
אבל הב"ח כתב בסי' קמ"ט (סעיף ה'): "...דמעיין המושך לפני ע"ז דלא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לע"ז, דאמרינן בגמ' דאיצטריכא לאורויי דאע"ג דאי לא שתי מיית בצמא, ואיכא למיתלי דלא נתכוין לשחות לע"ז אלא לשתות מן המעיין, ואפילו הכי אסור, מפני שנראה כמשתחוה לע"ז כו'", עי"ש.
והעירני ידידי הרה"ג ר"א שגב שליט"א, דנראה מד' הב"ח דהחידוש בזה הוא דאפילו אם ימות אם לא ישתה, דס"ד דבכך לא נחשב נראה כמשתחוה, שהרי כיון דאם לא ישתה ימות - מוכח שעושה כן רק כדי לשתות כדי שלא ימות בצמא, ולא לשחות לע"ז, וזה שאמרו דאפ"ה אסור.
ולפ"ז לא באו בזה לחדש דבנראה כמשתחוה יהרג ולא יעבור, וזה הי' פשוט גם בלא דינא דהאי ברייתא, וגם ממילא שמעינן כן דאף אם ימות שלא ישתה, אך לא זה באו לחדש בברייתא. וי"ל דכך פי' שאר הראשונים את החידוש בהברייתא.
ולפ"ז אין הכרח למש"כ הר"ן, דאם למדנו גבי נראה כמשתחוה דיהרג ואל יעבור, לא למדנו כן גבי הולך לעיר שיש בה ע"ז, דכ"ז שייך לומר אילו הברייתא באה לחדש דינא דיהרג ולא יעבור, אבל לפי' הב"ח לא באה הברייתא לחדש דבזה יהרג ולא יעבור, כמו שנ', וא"כ אין נ"מ בין נראה כמשתחוה להולך לעיר שיש בה ע"ז, לעניין דינא דיהרג ולא יעבור.
♦
א. ב.
והוסיף הר"ן, ואפשר עוד לומר, דאף במעיין המושך שאע"פ שנראה כעובד, כיון שאינו אלא משום מראית העין, היכא דאיכא סכנה ממש מותר, וכי אמרינן דאי לא שתי מאית, לא מאית ודאי אמרינן אלא שאפשר לבא לידי סכנה, שאם לא ישתה עכשיו, שמא ימות בצמא קודם שימצא מים. וכ"כ בחי' הר"ן.ובטור סי' ק"נ (סעי' ב', ג') כתב: "ישב לו קוץ כו', מעיין המושך מים לפני ע"ז לא ישחה וישתה ואפילו אי מאית אי לא שתי". וכ' בב"י: "ישב לו קוץ כו', ברייתא בפ"ק דע"ז. ומש"כ ואפילו אי מאית אי לא שתי, אינו מפורש בברייתא, אבל כך משמע שם בגמ'", עי"ש.
וצ"ב מש"כ בב"י "כך משמע שם בגמ'", והרי הוא מפורש בגמ' שאמרו "אבל מעיין דאיכא סכנה, דאי לא שתי מיית אימא לא, צריכא", ולמה כ' הב"י דאינו מפורש בברייתא רק משמע בגמ'. וצ"ל דבגמ' עצמה הי' אפשר לפ' כד' הר"ן, דאין הכוונה דממש ימות אם לא ישתה, אלא רק שאפשר לבא לידי סכנה, וזהו שכ' הב"י על ד' הטור שכתב "ואפילו אי מאית" דמשמע בגמ', מיהו לא נחשב שהוא מפורש בגמ'.
ובשו"ע (שם סעי' ג') כתב: "פרצופות המקלחות מים בפני ע"ז, לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לע"ז. הגה: י"א דכל שאינו אסור אלא מפני מראית העין, כגון בדין זה, אם יש סכנה בדבר כגון אם ימות אם לא ישתה, מותר לשתות, ואין בזה משום יהרג ואל יעבור. [ר"ן פ"ק דע"ז]".
[ועי' בגליון מהרש"א שם, שכ' על ד' הרמ"א כגון בדין זה אם יש סכנה בדבר, אבל אם רק אפשר לבא לידי סכנה אסור, עי' בהר"ן. ודוקא בנראה כעובד אבל בנראה כהולך לעיל ר"ס קמ"ט, י"ל דגם בליכא סכנה ודאית שרי שם כהר"ן].
ובבי' הגר"א (שם סק"ד) כתב: "י"א כו', העתיק את כל ד' הר"ן הנז'. וכ' ודבריו דחוקים, וכ"כ הטור כאן בהדיא ואפילו אי מאית אי לא שתי, וכ"כ הרשב"א, הביאו הטור בסי' קמ"ט, וכ' הרשב"א ומשום הך טעמא דחשדא כו', ואפילו על פקוח נפש אסור ליכנס לשם כדאמרינן גבי מעיין כו'. וכ"ז שלא כדברי הר"ן. וכן אמרינן בסנהדרין ע"ה א' בשלמא כו', ואע"ג דסיפור עמה מדרבנן בעלמא לדעת הרמב"ן וש"פ". עכ"ל.
והיינו דאמרי' בסנהדרין שם אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר אשת איש היתה, וחד אמר פנויה היתה, בשלמא למ"ד אשת איש היתה שפיר כו', עי"ש.
והרמב"ם כתב בסה"מ (לאו שנ"ג): "היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כו', ולשון ספרא לא תקרבו לגלות כו', מנין שלא יקרב ת"ל כו'". ועי"ש בהשגות הרמב"ן דאיסור קריבה לעריות אין בזה לאו ואינו מה"ת, ואיסורו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, עי"ש.
ולפ"ז, מה שאמרו בסנהדרין שם בשלמא למ"ד אשת איש היתה שפיר, והיינו דיש בזה איסור קריבה לעריות, להרמב"ם מה"ת ולהרמב"ן מדרבנן, ולכן יהרג ואל יעבור. וזה שכ' הגר"א להוכיח משם, דלשי' הרמב"ן מוכח דגם באיסורי דרבנן בג"ע אמרינן יהרג ואל יעבור, וא"כ ה"ה באיסור דרבנן בע"ז, שנראה כמשתחוה דמ"ש, וזה אינו כהר"ן והרמ"א.
♦
ולולי ד' הגר"א היה מקום לומר דאף הר"ן מודה דגם על איסורי דרבנן בג"ע וע"ז יהרג ואל יעבור, אך אין הדברים אמורים בכל האיסורים. שהרי הר"ן עצמו, בדרכו הראשונה שכ' דגבי נראה כמשתחוה אסור לשתות אפילו שאם לא ישתה ימות, מ"מ כתב דאין ללמוד מכאן דה"ה בהא דאסרו לילך לעיר שיש בה ע"ז דאסור משום חשד דהולך לעבוד ע"ז, שיהי' גם בזה יהרג ולא יעבור, דבזה י"ל דיעבור ואל יהרג.
כמו כן, י"ל דמש"כ הר"ן בדרכו הב', דנראה כמשתחוה מותר במקום פקוח נפש, י"ל דאין הדברים אמורים אלא בחשד של נראה כמשתחוה, דכיון דהאיסור הוא רק משום מראית העין הוא יותר קל, אבל בשאר איסורי דרבנן, שהם איסור עצמי, י"ל דמודה הר"ן דיהרג ואל יעבור.
ולפ"ז, אין סתירה לד' הר"ן מהגמ' בסנהדרין הנז' ואפילו לשיטת הרמב"ן, דאיסור קריבה לעריות הוא איסור דרבנן, ואעפ"כ אמרו בזה דיהרג ולא יעבור. זאת, הואיל ואיסור קריבה לעריות הוא איסור עצמי, משא"כ איסור נראה כמשתחוה, דהאיסור הוא רק משום מראית העין, דבזה כ' הר"ן דיעבור ואל יהרג. ועי' במקור מים חיים לשו"ע שם, ובאו"ש בהל' ע"ז (פ"ג ה"ה). וע"ע בס' בית מתתיהו (ח"ב סי' כ"ג ד"ה וע"כ).
ובהא דהסתפקו בע"ז (ו' א') האם האיסור לישא ולתת עמהם לפני אידם הוא משום הרווחה או משום לפני עור, כ' במנ"ח (מ' פ"ו סוף אות ט') דיש נ"מ דאם הוא משום הרווחה הוי בכלל אביזרייהו דע"ז וחייב למסור נפשו על כך, ואם האיסור הוא משום לפני עור א"צ למסור נפשו, כיון שאין הלאו מיוחד בע"ז, עי"ש [והיינו דהמנ"ח נקט דגם על איסור דרבנן בע"ז - יהרג ואל יעבור, אלא שמחלק אם מדובר באיסור מהל' ע"ז או איסור כללי. ועי' מנ"ח מ' רצ"ו סוף אות י"ט].
לפ"ז, יש לחלק עוד בין איסור משום מראית העין לשאר איסורי דרבנן, דאיסור מראית העין אינו איסור מיוחד בע"ז, אלא הוא איסור כללי הנוהג בכל האיסורים, ולכן י"ל דבזה סבר הר"ן דיעבור ואל יהרג, דכיון דהאיסור הוא כללי לא נחשב הוא בכלל אביזרייהו דע"ז. משא"כ איסור קריבה לעריות, שהוא איסור מסוים בג"ע, הוי בכלל אביזרייהו דג"ע ולכן יהרג ואל יעבור, אף דהוא איסור רק מדרבנן, כדמוכח בגמ' בסנהדרין הנז'.
מיהו הגר"א לא סבר לחלק את החילוקים הנז', אלא כל איסורי דרבנן שוים, וזהו שהוכיח מהגמ' בסנהדרין הנז', דצריך למסור נפשו אף על איסור קריבה לעריות, שהוא מדרבנן לד' הרמב"ן, דה"ה באיסור דרבנן בע"ז, דנראה כמשתחוה, שצריך למסור את נפשו, כד' רוב הראשונים ולא כהר"ן. ועי' מש"כ עוד חילוק להלן בסוף אות ו'.
♦
ג. ד.
והר"ן בע"ז פ"ב (ט–ב ברי"ף) ובפסחים רפ"ב כ' בכולהו לאוי בגלוי עריות אמרינן יהרג ואל יעבור, וכ' הר"ן להוכיח כן מהגמ' בסנהדרין הנז', וכ' ובודאי שדברים אלו אינם גלוי עריות ממש, אלא שעובר בהם על לאו דלא תקרבו לגלות ערוה, שהוא לאו בגילוי עריות, עי"ש.והיינו דהא דבג"ע יהרג ולא יעבור, אינו רק בגילוי ערוה ממש, שיש בזה עונש מיתה, אלא גם בשאר לאוין בג"ע, שאין בהן עונש מיתה, אפ"ה יהרג ואל יעבור. והוכיח כן מההיא דסנהדרין, דאין בזה גילוי עריות ממש, רק לאו דלא תקרבו, ואפ"ה יהרג ואל יעבור.
ונראין הדברים דהר"ן שם קאי בשי' הרמב"ם דלאו דלא תקרבו - הוא לאו מה"ת שלא להתקרב לערוה, וזהו שהוכיח משם דגם בלאוין בג"ע דאין בהם עונש מיתה אפ"ה יהרג ואל יעבור. ומיהו לא שמעינן משם שגם על איסורי דרבנן בג"ע יהרג ואל יעבור, והוא כמסקנת הר"ן כאן, דבאיסורי דרבנן בע"ז אין צריך למסור נפשו [ובש"ך (יו"ד סי' קנ"ז סק"י) כתב להוכיח מכאן כהרמב"ם דכל קריבה לעריות הוא בכלל גילוי עריות מה"ת].
וצ"ב, מה שכ' הגר"א לדחות את ד' הר"ן כאן, דא"צ למסור נפשו על איסורי דרבנן בע"ז, מסנהדרין שם, דצריך למסור נפשו על איסורי עריות מדרבנן להרמב"ן, דהא הר"ן עצמו אזיל בשי' הרמב"ם, דיש בקריבה לעריות איסור תורה, ולכן לשיטת הר"ן עצמו אין להוכיח משם דגם על איסורי דרבנן צריך למסור נפשו.
וצ"ל דמש"כ הגר"א על ד' הר"ן "ודבריו דחוקים", הוא הואיל שבגמ' משמע דאפילו אם ימות אם לא ישתה אפ"ה לא ישתה. ומה שכ' הגר"א להוכיח מהטור והרשב"א ומהגמ' בסנהדרין, דצריך למסור נפשו אף על איסורי דרבנן בעריות להרמב"ן וש"פ, כוונתו בזה לחלוק על הרמ"א, שפסק כהר"ן דא"צ למסור נפשו על נראה כמשתחוה בע"ז הואיל והוא איסור דרבנן, דהא הטור והרשב"א כ' למסור נפשו גם בזה, וכן מוכח בגמ' בסנהדרין, לשי' הרמב"ן וש"פ דאיסור קריבה לעריות הוא מדרבנן. ואמנם, הר"ן עצמו דסבר כהרמב"ם דקריבה לעריות הוא איסור תורה - לדבריו אין ראיה משם דגם איסורי דרבנן הם בכלל יהרג ולא יעבור, אך השגת הגר"א היא על הרמ"א, שכ' כהר"ן והוא נגד רוב הראשונים שכ' דיהרג ואל יעבור, וגם מהגמ' בסנהדרין מוכח כן לד' הרמב"ן ושאר הפוסקים.
♦
והר"ן בפסחים שם כ' בהמשך דבריו וקצת קשה בעיני, כיון דאמרינן דבהני עבירות וכל אביזריהו פי' הנמשך אחריהם, נמי יהרג ואל יעבור, אמאי לא היו נכרי הבא על בת ישראל אביזרא דגילוי עריות, כי היכי דתעמוד לפניו ערומה מאביזרא דעריות, וכי היכי דלא ידבק בידך מאומה מן החרם מאביזרא דע"ז, עי"ש מה שכ' לתרץ.
וצ"ב מה הק' הר"ן שיהי' דין יהרג ועל יעבור בנכרי הבא על בת ישראל, כמו גבי תעמוד לפניו ערומה, והרי הוא עצמו כ' דתעמוד לפניו ערומה הוא איסור תורה דקריבה לעריות, שכ' ושמעינן משם דגם בלאוין שאין בהן מיתה בג"ע יהרג ולא יעבור. אך דינא דנכרי הבא על בת ישראל אינו לאו מה"ת והוא מגזירת בי"ד של שם כמו שאמרו בע"ז ל"ו ב', ולכל היותר הוא כאיסור דרבנן, ועל איסור דרבנן כ' הר"ן בסוגיין דא"צ למסור נפשו, ולד' הגר"א הא מש"כ הר"ן דא"צ למסור נפשו, לא איירי רק באיסור שהוא משום מראית העין אלא בכל איסורי דרבנן, א"כ מ"ש גזירת בי"ד של שם שהק' הר"ן שיהי' דינו דיהרג ולא יעבור.
ויש לעיין בגדר אביזרייהו דע"ז וג"ע, דנאמר גם עליהם יהרג ואל יעבור, האם היינו משום שגם איסורים אלו הם בכלל ע"ז וג"ע, דהיינו דגדר ע"ז וג"ע, לענין יהרג ואל יעבור, אינו תלוי דוקא באלו האיסורים שיש עליהם חיוב מיתה וכדו', אלא אף האיסורים הקלים, שהם רק בלאו וכדו' גם הם בכלל ע"ז וג"ע, וכמו שנאמר על עבודה זרה וג"ע עצמם יהרג ואל יעבור ה"ה על שאר איסורי ע"ז וג"ע הקלים.
או שאמנם אין שאר איסורי ע"ז וג"ע חמורים כהאיסורים שיש עליהם חיוב מיתה, והא דהם בכלל יהרג ואל יעבור הוא הואיל והם קרובים לע"ז וג"ע, וכדי להתרחק מהע"ז וג"ע נצוינו להתרחק גם מאיסורים אלו בתכלית הריחוק, ואשר ע"כ גם דינם של אלה בכלל יהרג ואל יעבור. וכן יש לדון באיסורי דרבנן, להני שיטות שגם הם בכלל יהרג ואל יעבור.
והנה הא דאמרו בסוגיין, דאסור מדרבנן להיות נראה כמשתחוה אף במקום סכנה, וסברו רוב הראשונים דהיינו דיהרג ואל יעבור, הנה הטור הביא הלכה זו בהלכות ריחוק מע"ז בסי' ק"נ דאיירי כל ההלכות בסי' זה באופני הריחוק מע"ז, שצריך להתרחק ממנה ארבע אמות וכדו', ובכלל זה כ' האי דינא שלא יהיה נראה כמשתחוה לע"ז. אבל הרמב"ם ביד החזקה כתבו בכלל כל העבודות האסורות לע"ז, עי"ש בהל' ע"ז פ"ג ה"ז, ח'.
ונראה מדברי הרמב"ם דהאיסור להיות נראה כמשתחוה אינו רק משום ריחוק מע"ז, אלא שמדרבנן נראה כמשתחוה הוא בכלל משתחוה לע"ז, וזהו שגם החינוך הביא דינים אלו במ' כ"ח, בה מבואר איסור השתחואה לע"ז.
ונראה שנחלקו בחקירה הנזכרת, דהטור סבר דהא דיהרג ואל יעבור הוא אף על אביזרייהו, אינו משום שהם בכלל ע"ז, אלא דשאר איסורי ע"ז, בין מה"ת בין מדרבנן, הרי הם בכלל ריחוק מע"ז, וגם על זה נאמר דינא דיהרג ואל יעבור. מיהו מהרמב"ם והחינוך נראה דהא דיהרג ואל יעבור גם בשאר האיסורים, הואיל והם בכלל ע"ז, ומשו"ה יהרג ואל יעבור דהוי כעובד ע"ז, וכן איסורי דרבנן הרי הם בכלל עבודה לע"ז ומשו"ה אף הם בכלל יהרג ואל יעבור האמור בע"ז, ולכן הביאו את איסור נראה כמשתחוה לע"ז בכלל הל' השתחואה לע"ז.
ובשיטמ"ק כתובות (ל"ו א' ד"ה שניות כו'), על הא דמבואר בגמ' שם דשניות לעריות חשיבא אשה הראויה לקיימה, הק' מ"ש מנתינים, שאף הם לא אסורים מה"ת ולא נחשב אשה הראויה לו. ותירץ וז"ל: "דלכך כ' רש"י שניות שגזרו חכמים על שניות להן להרחיק מן העבירה כגון וכו', פירוש לפירושו דשאני שניות מנתינה, דהנתינים דוד גזר עליהן שלא יבואו בקהל כממזרים ושאר הפסולין, והלכך מ"מ הרי אינם ראוים לבא בקהל, אבל השניות לא אסרום חכמים אלא להרחיק מן העבירה, מעתה לענין קנס לא הפקיעו חכמים מה שחייבין להן", עכ"ל.
ונראה מד' השיטמ"ק דיש שני סוגים באיסורי דרבנן, יש איסורי דרבנן אשר עשאום חכמים כהאיסור עצמו מה"ת, כמו נתינים וכדו', דהם פסולים לבא בקהל, ויש אשר הא דאסרום הוא לא בתורת איסור עצמי, אלא בתורת ריחוק מאיסורי התורה. ולכן, אם אסרום בתורת איסור עצמי - לא נחשבת אשה הראויה לו, ואם אסרום רק בתורת הרחקה מאיסור תורה - הם בכלל אשה הראויה לו.
ובזה יש לבאר את שי' הר"ן, שסבר דבאיסורי דרבנן לענין יהרג ואל יעבור תלוי מה הוא גדר האיסור, דאם רבנן אסרוה בגדר איסור עצמי כעין של תורה - דינו דיהרג ואל יעבור בכלל אביזרייהו דג' עבירות. אבל אם אסרוהו רק בגדר הרחקה מהאיסור - יעבור ואל יהרג.
ולכן כ' הר"ן בדרכו הראשונה, דעל נראה כמשתחוה צריך למסור נפשו כבע"ז עצמה, ובזה חילק מההולך לעיר שיש בה ע"ז דבזה א"צ למסור נפשו. והיינו משום דאיסור נראה כמשתחוה אסרוהו חז"ל דהוי בכלל משתחוה לע"ז, כמו שנראה מד' הרמב"ם, ולכן יהרג ואל יעבור. משא"כ איסור הליכה לעיר שיש בה ע"ז, הוא רק הרחקה מע"ז ולא איסור עצמי, לכן בזה א"צ למסור נפשו ויעבור ואל יהרג.
ובדרכו השניה סבר הר"ן דגם בנראה כמשתחוה א"צ למסור נפשו, הואיל וגם נראה כמשתחוה אינו איסור עצמי ואינו כמשתחוה לע"ז מדרבנן, אלא אף הוא בכלל הרחקה מע"ז, כמו שנראה מד' הטור, ובזה סבר הר"ן דאין צריך למסור נפשו ויעבור ואל יהרג.
ואילו בדינא דנכרי הבא על בת ישראל מגזירת בי"ד של שם, סבר הר"ן דהי' צריך להיות בכלל דינא דיהרג ולא יעבור, אף שהוא רק גזירת בי"ד של שם ואינו אסור מה"ת, הואיל וע"כ איסור זה אינו משום ריחוק מאיסורי גילוי עריות, דהא בי"ד של שם גזרו ע"כ לפני שניתנה התורה ובכללה איסור גילוי עריות. וע"כ דהגזירה היתה בגדר איסור עצמי, דוגמת נתינים לדברי השיטמ"ק הנז', והוי כמו איסורי ביאה מה"ת. ובזה סבר הר"ן בתמיהתו שהי' הדין נותן שיהי' בכלל יהרג ואל יעבור כעריות עצמם.
♦
ה. ו.
ולשי' הרמב"ן, דלא תקרבו האמור בעריות אינו לאו של תורה לקירבה לעריות, וכל אסור הקירבה לעריות הוא רק איסור דרבנן. מוכח מהגמ' בסנהדרין הנז' דגם על איסורי דרבנן בג"ע יהרג ולא יעבור, כמו שהוכיח בבי' הגר"א משם.ואילו הרמב"ן במלחמותיו לפסחים שם כ' לענין אסתר, וז"ל ולא מיקרי גילוי עריות, דנכרי הבא על בת ישראל בזנות לאו מחייבי מיתות וכריתות הוא, אלא גזירת בי"ד של שם הוא כדאמרינן במס' ע"ז, וליכא נמי קרא לאיסורא כלל, עי'ש. וצ"ב, כיון דלשיטתו גם על איסורי דרבנן בג"ע יהרג ואל יעבור כדמוכח בסנהדרין שם, א"כ מה תירץ על אסתר שאין בזה מיתה וכרת רק גזירת בי"ד של שם, והרי גזירת בי"ד של שם לא גרע מאיסור דרבנן, וגם הוא בכלל יהרג ואל יעבור לשיטתו. וגם צ"ב מה שסיים הרמב"ן שם "וליכא נמי קרא לאיסורא", והא סבר שם דדינא דיהרג ואל יעבור תלוי בחיוב מיתה או כרת מה"ת, ומה מהני קרא לאיסורא לזה, וצ"ע.
ובקונטרס דברי סופרים להר"א וסרמן זצ"ל (סי' א' אות ל"ב) כ' בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל לבאר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בסה"מ בלאו שי"ב בענין לאו דלא תסור, דדעת הרמב"ן דאמנם נצטוינו בסיני לשמוע דברי חכמים, מיהו אין בזה איסורם המיוחד, ולדוגמא איסור שבות בשבת שהוא מדרבנן, אין בזה איסור שבת וחומרתו כלל, אלא רק מצוה לשמוע דבריהם. וכן איסור שניות לעריות אינם בכלל איסורי ביאה, אלא הוא ציווי כללי כמו ציווי מלך. והרמב"ם ס"ל דיש על כל דבר איסורו המיוחד, כגון איסור ארוסתו בבית חמיו, חשיב שהוא מאיסורי ביאה, ולכן אין המים בודקין את אשתו, וכן איסורי דרבנן בג' עבירות הוי איסורי ביאה מה"ת, ולכן הוי מאביזרייהו ויהרג ואל יעבור עליהם, עי"ש.
ומעתה יש לעיין אם שייך לומר לפי דעת הרמב"ן דאיסורי דרבנן יהיו בכלל אביזרייהו דע"ז וג"ע, דאם נימא דאביזרייהו הוא שגם איסורים אלו הוי בכלל ע"ז וג"ע, לא יתכן זה לשיטת הרמב"ן, שלדבריו אין על איסורי דרבנן את האיסור הפרטי כמו שנתבאר, והוא רק בכלל "לא תסור" הכללי ואיך יהיה בכלל אביזרייהו דג"ע וע"ז.
וגם אין לומר לדבריו דאביזרייהו הוא משום ריחוק מהאיסור כמו שנראה מהטור, דגם זה שייך לכאורה רק באיסורי דאורייתא, שקבעה התורה שאם לא יתרחק מאיסורים אלה יכשל באיסורי ע"ז וג"ע עצמם, ולכן יהרג ואל יעבור אף על שאר האיסורים, אבל אם רק רבנן קבעו הרחקה זו עדיין אין זה מספיק ליהרג ולא לעבור על זה, שהרי התורה לא הצריכה ריחוק זה, ומה שרבנן ריחקו מזה הוי רק בכלל "לא תסור" ואינו בכלל ריחוק מע"ז וג"ע, שיהי' על זה דינא דיהרג ולא יעבור כבע"ז וג"ע.
ומעתה צ"ע לשיטת הרמב"ן עצמו, איך יתכן דעל איסורי דרבנן יהי' דינא דיהרג ואל יעבור, כמו שיוצא לפי שיטתו מהגמ' בסנהדרין הנז', כמו שכ' הגר"א, והרי אין על איסורי דרבנן שם האיסור של גילוי עריות, ואיך יהי' ע"ז דינא דיהרג ולא יעבור.
וי"ל דמה שבי' הגר"ח בד' הרמב"ן, דאין באיסורי דרבנן את השם הפרטי של האיסור, וכל המניעה היא שלא לסור מדברי חז"ל באופן כללי, כ"ז הוא באיסורים שחידשו חז"ל מדעתם. אבל באיסורים שיש בהם אסמכתא מן התורה, בזה מודה הרמב"ן דבאיסורים אלו יש עליהם את השם הפרטי של האיסור.
ויבואר כל זה ע"פ מש"כ הריטב"א (ר"ה ט"ז א' ד"ה תניא), בגדר אסמכתא, וז"ל: "שהתורה נתכוונה בעצם לאותה דרשה בתורת הערה שראוי לעשות כך, אלא שלא קבעתו חובה, ומסרה הדבר לחכמים שאם ירצו יקבעוהו חובה". ועי' משך חכמה (דברים יז–יא).
ולפ"ז י"ל דאמנם בשאר איסורי דרבנן שלא נרמזו בתורה - אין דינם שיהרג ואל יעבור עליהם, הואיל ואינם בכלל ע"ז וג"ע כמו שנ' בשי' הרמב"ן, אבל איסורים שיש להן אסמכתא מן התורה, בזה י"ל דכיון דנרמזו בתורה - אחר שאסרום חכמים יש על איסורים אלו את שמם הפרטי, ועל איסורים אלו יהרג ואל יעבור.
ולכן איסור קריבה לעריות, דמוכח בסנהדרין לשיטת הרמב"ן עצמו שיהרג ואל יעבור, חלוק בזה משאר איסורי דרבנן, הואיל והוא רמוז בקרא דלא תקרבו, שמודה הרמב"ן שהוא אסמכתא לאסור קריבה לעריות, ועליו יש את האיסור הפרטי והוא בכלל גילוי עריות.
אבל איסור נכרי הבא על בת ישראל, שהוא מגזירת בי"ד של שם - יעבור ואל יהרג כשאר איסורי דרבנן, וזה שכ' הרמב"ן שאינו מחייבי מיתות וכריתות אלא רק גזירת ב"ד של שם. והוסיף הרמב"ן "וליכא נמי קרא לאיסורא", ודבריו בזה לכאורה סתומים כמו שהקדמנו, אך להמתבאר י"ל דכוונתו פשוטה, דאילו הי' בזה קרא לאיסורא, אפילו בתורת אסמכתא, הי' דינו דיהרג ואל יעבור, כמו לאו דלא תקרבו, דמבואר בסנהדרין שם שיהרג ולא יעבור, דאף שאינו מה"ת, הואיל ונרמז בתורה ע"י אסמכתא, והוי בכלל ג"ע ויהרג ואל יעבור על זה כמו שנתבאר. אך הואיל ועל דינא דנכרי הבא על בת ישראל אין קרא לאסמכתא, לכן אינו בכלל ג"ע ויעבור ואל יהרג.
ובהא דכתב בבי' הגר"א להוכיח מהגמ' בסנהדרין, דגם על איסורי דרבנן יהרג ולא יעבור, דלא כהר"ן, כבר נתבאר באות ג' מה שיש לחלק בין זל"ז. ועתה נראה לחלק עוד, דהגמ' בסנהדרין איירי באיסורי דרבנן שיש להם אסמכתא מה"ת, ולכן הם בכלל ג"ע ולפי' יהרג ולא יעבור, אבל איסור להיות נראה כמשתחוה לע"ז הוא איסור דרבנן שאין לו אסמכתא מה"ת, ולכן אין לו שם עבודה לע"ז ולפי' בזה יעבור ולא יהרג.
♦ ♦ ♦