בני ברק
אש מהי?
בערב שבת פרשת שמות תשע"ח, טרמפולינה שהיתה בבית אחד בשטח פתוח וחשוף לרוח, הועפה ממקומה ונחתה על גג בית סמוך.הנחיתה על הגג השכן לא היתה רכה. נשברו רעפים. בדרך כלל כאשר גומרים בנין בגג רעפים אין יוצקים את התקרה של הקומה האחרונה, אלא עושים תקרת "רביץ", על-ידי שמחברים רשת פלדה לקורות התקרה ומכסים את הרשת בטיח. טיח זה חדיר למים, ואם כן גשמי הברכה שירדו בכח בודאי חדרו ושטפו את הדירה והזיקו.
אירוע זה עורר אותי לחשוב על ההשלכות ההלכתיות של מה שקרה.
א. האם יש חיוב תשלום נזקים בגין שבר הרעפים?
ב. האם יש חיוב תשלום נזקים כתוצאה מחדירת הגשמים?
ג. מה עושים עם כל המים שדולפים לתוך הדירה – האם מותר לטלטלם?
אני מבקש לחלוק את המעט שעלה בידי להציל מהסערה ומן השטפון.
♦
בבא קמא (ג, ב): "אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, היכי דמי? אי בהדי דאזלו קא מזקי, היינו אש! מ"ש אש? דכח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך, הני נמי כח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך!".
וברש"י ד"ה ברוח מצויה: "דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב, אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש, שהרי אש נמי הרוח מוליכה".
ובחידושי הרשב"א (שם) ד"ה מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו. כתב: "טעם זה של כח אחר מעורב בו, פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא, כל אחד לפי מקומו, דודאי קולא וחומרא יש בו, וכאן תופסו לחומרא, ולומר - שעל כן חייבה בו תורה - שאע"פ שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש, מ"מ מיד שהוא מדליק את האש, מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק, וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שמצויין ליפול ברוח מצויה", עכ"ל.
קל להעלות על הדעת, שאש דולקת מצד עצמה היא מין "מזיק", וכהגדרת הרשב"א "תקלה", כי כל אשר נדרש להפעיל את האש להיות "מזיק" זה לקרב אותה לחומר דליק, לכן, אין צורך שבעל האש יקרב את האש לגדיש, אלא די בכך שהוא הכין את האש לכך שהרוח תוכל לשאת את האש אל החומר הדליק.
ממה שהרשב"א מדמה את מוכנות האש להתערב עם כח אחר לילך להזיק, למוכנות אבנו סכינו ומשאו ליפול ברוח מצויה, משמע שהרשב"א מבין שגם כל חפץ שיכולים להנזק על ידו הוא מין "מזיק" או בלשון הרשב"א "תקלה" ודינו זהה לדין האש.
ברשימות שיעורים לרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון זצ"ל לבבא קמא (ו, א) כתב: "והנה לקמן (דף ס, א) דנה הגמ' באש שנעשתה בעזרת כח אחר, ז"ל: "ת"ר ליבה ולבתה הרוח - אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו כו' רב אשי אמר כי אמרי' זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור, עכ"ל.
פשטות הגמרא מורה שאין לחייבו אם עשה את האש יחד עם כח אחר. החידוש שכח אחר מעורב בו מחייב באש, חל אך ורק בקירוב המזיק אצל הניזק (או להיפך, עיין בראשונים) אבל לא בעשיית המזיק; בעל המזיק אינו חייב, אא"כ עושה המזיק לבדו בלי סיוע כח אחר.
לפי"ז עולה הקושיא, הרי באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח והזיקו אחרי שנחו הרוח סייעה בעשיית המזיק, כיצד לפי"ז נלמד חיובם מאש, והלא באש כשהרוח משתתפת בעשיית המזיק פטור". עכ"ל.
[אגב, כמדומני מי שרשם את השיעור לא דייק בדברי הרב. אנו לומדים את חיוב אבנו סכינו ומשאו שנפלו מאש רק כאשר הזיקו דרך נפילתן, אבל אם הם הזיקו אחרי שנחו אין החיוב משום תולדת אש, אלא משום תולדת בור].
אולם, לעצם הקושיה, כבר התבאר לנו מדברי הרשב"א שכל מה שיכולים להנזק בו דינו כאש, שגם אם כח אחר מביא אותו אל הניזק הרי הוא כאש.
אכן, עצם הנחה זו, שהאש היא "תקלה" וכן כל דבר שיכול להזיק הריהו "תקלה", צריכה הסבר. הלוא רוב מוחלט של להבות שמבעירים בני אדם אינן גורמות שום נזק, אדרבה בלי האש קשה מאוד לאדם לקיים חיים סדירים, ואנו מברכים ברכה מיוחדת 'בורא מאורי האש', כפי שבירך אדם הראשון כשלמד במוצאי שבת להוציא האש מן האבנים.
ועוד יותר צריך להסביר את דברי הרשב"א, שמדמה כל חפץ לאש, מדוע כל דבר שבהיותו במקומו אינו גורם היזק ורק אם כח אחר מעורב בו הוא מזיק יחשב ל"תקלה"?
אולי ניתן לומר כי אכן אבנו סכינו ומשאו אינם תקלה מצד עצמם, אבל כאשר אדם מניחם על הגג וכל רוח מצויה יכולה להעיפם הוא הפך אותם ל"תקלה". כי הנחה במקום כזה שגורם סכנה, מצטרפת לחפץ להופכו ל"תקלה" ולכן הרוח המעיפה אותם הפכתם במעופם ל"אש". בעל החפצים המונחים במקום שהם יכולים להפוך ל"תקלה" חייב לשמור שזה לא יקרה.
וצריך לומר שזהו מה שחדשה התורה שזו אחריותו של בעל החפצים המונחים במקום שהרוח יכולה להעיפם, או של מדליק האש, לשמור שהרוח לא תוכל להזיז את האש או את החפצים.
כל זה ברוח מצויה, אבל ברוח שאינה מצויה אין מוטל על בעל החפצים לשמור, ולכן החפצים אינם נחשבים ל"תקלה" אם רוח שאינה מצויה העיפתם, אלא הוא נחשב כאנוס (כפי' רש"י שהובא לעיל, דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב).
מעתה, כיון שהנחה במקום התורפה הופכת כל חפץ תמים ל"תקלה" יש לדון שגם מקום שרק רוח שאינה מצויה יכולה להזיז את החפץ יכול להחשב למקום תורפה, ובלבד שיש התראה שתבוא רוח שאינה מצויה.
ומכאן שהשארת חפץ במקום חשוף לרוח שאינה מצויה שיש ידיעה שהיא תבוא, בלי לוודא שגם הרוח שאינה מצויה לא תוכל להזיז את החפץ, הופכת את החפץ ל"תקלה" כי כבר אין כאן אונס.
אשר על כן, הטרמפולינה ששברה רעפים יכולה להחשב כאש ובעל הטרמפולינה יהיה חייב על שבירת הרעפים.
♦
א. ב.
שאלנו אם יהיה חייב בעל הטרמפולינה לשלם נזקים שעשו מי הגשמים. נראה פשוט שנזקים אילו הם בכלל גרמא, גם אם הם חדרו בכח ראשון עם שבירת הרעפים, וגרמא בנזקים פטור בדיני אדם אבל חייב בדיני שמים.♦
ג.
לגבי טלטול המים כדי לפנותם מהדירה או להניח דלי תחת הדלף נראה שאין בעיה של מוקצה וזאת, על-פי הסוגיא בעירובין מה: "אמר רב יוסף, תא שמע: גשמים שירדו מערב יום טוב יש להן אלפים אמה לכל רוח. ביום טוב - הרי הן כרגלי כל אדם, וכו'. אמר מר: ביום טוב - הרי הן כרגלי כל אדם. ואמאי? ליקני שביתה באוקיינוס! [מו:] ותניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין - הרי הן כרגלי כל אדם, וכו', שרואין שמי גשמים אינם מוקצה לא משום תחומין ולא משום נולד".אכן, בקיץ כשצינור ניקוז של מזגן נסתם והמזגן מתחיל לטפטף בתוך הבית יש בעיה של מוקצה כי מי המזגן בודאי נולד הם.
♦ ♦ ♦