מעשי למלך[2]

חידושי רמב"ם להגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים [האדר"ת]

סימנים קמד - קמה

סימן קמד

ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין אף על פי שלא הוזם על אותה עדות אלא אחר כמה ימים וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אע"פ שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמן הרי הן פסולין שחזקתן פושטין ידיהן בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ופרדסים של אחרים ולפיכך סתם רועה פסול ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין אבל בחוצה לארץ כשרין ומותר לגדל בהמה גסה בכ"מ וכן המוכסין סתמן פסולין מפני שחזקתן ליקח יותר מדבר הקצוב להם בדין המלכות ולוקחין היתר לעצמן אבל גבאי מנת המלך סתמן כשרין ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יתר מן הראוי להם לגבות הרי אלו פסולין. [עדות י, ה].
הרמב"ם [בפ"י מעדות ה"ד] לא כתב החילוק שחילק הגמ' בב"ק ס"ב, א', הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני, ונראה דס"ל לחלק בין שהוא לוקח ממנו בע"כ בשכופהו בדברים או שכופהו בעונשים ומכהו ובזה א"ש קו' הלח"מ (עליו) בפ"י ממכירה ה"א, על הה"מ [פ"ד מאישות ה"א] שכתב לדעת הרמב"ם פ"א מגזילה ה"ט, דאע"פ שעובר על לאו דלא תחמוד מקחו קיים דא"כ מה הקשה הגמ' בב"ק שם חמסן קרית ליה כו' יעו"ש ונשאר בקושיא ולפמ"ש א"ש דיסבור דהא דב"ק ס"ל כתוס' סנהדרין [כ"ה ב' ד"ה מעיקרא[3]] דבאמת לא תחמוד בלא דמי משמע הוא ודוק, ועפ"ז א"ש קו' הגאון ר' צבי הירש חיות בהגהת ב"מ, ב', ב', ד"ה ולא ידענא מי הוא מדעתו ומי הוא בע"כ, דהקשה דאף אם לקח בע"כ זביניה זביני והוא תי' ע"פ דברי הגמ' שיאמר רוצה אני ע"ש בשם המרדכי אך הרמב"ם לא ס"ל חילוק זה כמש"כ ולפמ"כ א"ש קושיתו דשם איירי שכופהו בדברים.
♦

סימן קמה

הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד ואפילו היה רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכ"מ ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד. [כלאים י, כט].
הרמב"ם פ"[י] מכלאים הכ"ט השמיט שינויא דגמ' ברכות כ', א', שב ואל תעשה שאני, ונראה דהרמב"ם פי"ב מאבל ה"א פסק דאם ציוה שלא לקברו דאין שומעין לו דהקבורה מצוה, והקשה הלח"מ עליו (יעו"ש מה שהקשה) דכיון דטעם הרמב"ם דפסק דאין שומעין מטעם דספק איסורא לחומרא א"כ הל"ל טעמא דגמרא משום בזיוני ולא משום שהקבורה מצוה וע"ש שהאריך, ונראה דהגאון ר' צבי הירש חיות הביא בהגהותיו בשם חות יאיר [סימן ט’] ותפ' צבי [יו"ד סי' נ"ז] להקשות דמאי קאמר דהוא כבוד הבריות [בברכות שם] תיפוק ליה שהוא מ"ע כמ"ש(ש) בסנהדרין מ"ו, ב', ונלע"ד דשם איבעיא ליה קבורא משום ביזיוני או משום כפרה וק' דהא קאמר דהוא מצוה, ור' בל"מ פ[י"א] מזכיה ומתנה ה[כ"ד] ע"ש, ונראה לבאר בד' רש"י [סנהדרין מ"ו ב’ ד"ה רמז] שכתב מצוה לקבר מתו כו'[4], א"כ א"ש דהאיבעיא לר' חמא, דר' יוחנן מפיק מתקברנו שיקבר, ויש לומר דקאי על אחר ג"כ שיקבר ג"כ מת אחר לא דווקא קרובו, וא"כ מצוה על כל ישראל לקבר מ"מ, משא"כ לר' חמא דלא דריש תקברנו ס"ל דאינו מצוה רק לקבר מתו כמו שדקדק רש"י ז"ל אבל מ"מ באמת לאו מצוה לקברו לדעת ר"ח, א"כ ע"ז קאי איבעית הש"ס במ"מ שצוה שלא לקברוה, אבל באמת לרשב"י דס"ל דהקבורה מצוה על כל ישראל וודאי דצריך לקברו וא"כ א"ש שכתב הרמב"ם שהקבורה מצוה ר"ל שהוא מצוה לכאו"א, וא"כ א"ש קו' הגר"צ הנ"ל דבברכות הוצרך לתרץ שוא"ת שאני לר"ח דס"ל דלא הוי מצוה א"כ אין כאן רק כבוד הבריות, אבל לרשב"י דס"ל דהקבורה מצוה א"צ לכ"ז, א"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק כרשב"י (בה' אבל הנ"ל) א"כ ל"ה צריך למכתב משום שוא"ת שאני אלא שם איכא נמי מצוה ג"כ וק"ל.
♦ ♦ ♦