ראש ישיבות מרכז הרב ובית זבול
מחבר סדרת בית זבול (בהלכה) ומי מרום (באגדה)
המקדיש מעשה ידי אשתו[2]
הרמב"ם ז"ל (פרק יב מהלכות נדרים הלכה י) כתב וז"ל, אמרה יקדשו ידי לעושיהן, או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה, אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו, שאע"פ שאמרו השחרור והחמץ וההקדש מפקיעין השעבוד, חכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו מפני שהוא מדבריהם, אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו עכ"ל, והר"ן ז"ל בסוגיין תמה על זה וז"ל, ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן, הא לאו הכי אפילו לכי מגרשה לא חייל, דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, ולפיכך אני תמה על מ"ש הרמב"ם [או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה], דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה ממעשה ידיה צריך להפר, ואמאי - והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ"ל.והנה הכ"מ שם, וביתר ביאור בב"י (יו"ד סס"י רל"ד), כתב דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דכי אסיקנא שאני קונמות, היינו לומר דכיון דחמירי דמפקעי מידי שעבוד משום דקדושת הגוף נינהו, כלומר שאין פדיון לדבר הנאסר בקונם, חיילי נמי על דבר שלב"ל, והא דאמרינן אין אדם מקדיש דשלב"ל, היינו דוקא בהקדש דמים ע"ש, ודבריו תמוהים, כמו שמתמה הלח"מ שם, דאם אמנם פוסק הרמב"ם ז"ל (פרק טו ממעשה הקרבנות הלכה ח) דיכול להקדיש עובר קדושת הגוף, אבל טרם שנתעברה גם קדושת הגוף לא חל ע"ש, ועוד דגם בנתעברה נראה דאין טעמו של הרמב"ם ז"ל משום דקדושת הגוף חל גם על דבר שלא בא לעולם, כי אם מפני שחושב עיבור לדבר הבא לעולם, וכן מטין דבריו ז"ל (בפרק ז מאישות הלכה טז), ומ"ש הרמב"ם ז"ל (פרק כב ממכירה הלכה טו) דאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית אינו הקדש, אין הטעם משום דלגבי קדושת דמים הוי עובר דבר שלא בא לעולם, וס"ל חילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף, דהרי בתמורה (י, ב) משמע דגם קדושת דמים חל על העוברין, אלא דהרמב"ם ז"ל קאי בשלא נתעברה עדיין ואומר בסתם כל מה שתלד בהמתי, דבכה"ג הוי ודאי לא בא לעולם, ומה דקאמר לבדק הבית אינו לאפוקי קדושת הגוף, אלא משום דהרמב"ם ז"ל שם קאי לברר דהגם דאינו הקדש, מ"מ מחוייב לקיים דברו, וזה מסתבר דשייך זה רק בקדושת דמים, דמדין צדקה נגעו בה, אבל בקדושת הגוף מסתבר דכל זמן שלא אמר הרי עלי עולה או קרבן, והקדיש הדבר שלא בא לעולם, אינו חייב אח"כ להקדישו, דדין צדקה ליתא בזה, והקדישו אינו חל.
♦
א. ב.
ובזה יש מקום להשוות דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה הנ"ל עם מה שכתב (פ"ו מערכין הלכה א), דלכאורה דבריו ז"ל סותרים זה את זה, דאילו בהלכות מכירה הנ"ל כתב דגם אם אמר על הדשלב"ל יהיה הקדש אפילו אם לא אמר לכשאקננו אקדישנו חייב לקיים דברו, ואילו בהלכות ערכין הנ"ל כתב וז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דשלב"ל, אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם ע"ש, הרי דזה דוקא באמר הרי עלי, ובשו"ע חו"מ (סס"י ריב) מובא באמת שתי השיטות, והרמ"א ז"ל שם הניח דברי מרן המחבר ז"ל בצ"ע, ובט"ז שם כתב דהמחבר בעצמו מביא שתי השיטות, וכונתו הכל על היש מי שאומר, אולם להנ"ל נלענ"ד דהרמב"ם ז"ל ס"ל לחלק בזה בין דין צדקה לדין אחר, דהיכא דמדין צדקה נגעו בה גם בלא אומר הרי עלי גם כן חייב לקיים דברו, ובזה האופן מיירי שם בהלכות מכירה, אולם בהלכות ערכין י"ל דקאי בקדושת הגוף, ומש"ה דוקא באומר הרי עלי, וצריך להאריך בזה.♦
עכ"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל באומר כל מה שתלד בהמתי אינו קדוש, קאי בשלא נתעברה עדיין, וכן מסתבר דגם מ"ש שם הרמב"ם ז"ל בריש פרק כ"ב ממכירה הנ"ל תנו כל מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה, קאי גם כן טרם שנתעברה, ועיין היטב בקצוה"ח ובנתיבות (סימן רט) מה שהאריכו בזה, ועכ"פ לפי זה הדר קושית הר"ן ז"ל לדוכתיה.
♦
ג. ד.
והנה בדעת התוס' קדושין (סג, א) משמע דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל, דקונם דידה חל גם באינה אומרת יקדשו ידי, דהנה הש"ס שם פריך על אביי, דחשיב ואזיל תנאים דס"ל אדם מקנה דשלב"ל, דנחשוב נמי ר"ע, דתניא קונם שאני עושה לפיך ר"ע אומר יפר, ומשני האיתמר עלה אמר ר"ה בריה דר"י באומרת יקדשו ידי לעושיהם וידים איתנהו בעולם, וכתבו התוס' שם בד"ה וידים דהו"מ לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו, כדמשני בפרק אע"פ ע"ש, הרי דס"ל שלטעמא דקונמות דקדושת הגוף מהני גם לדשלב"ל, גם בלא אומרת יקדשו ידי, והנה לכאורה היה אפשר לומר דהיה להם להתוס' ראיה מתוך הסוגיא עצמה דקדושת הגוף מהני גם בדשלב"ל, בהקדם מה שיש להעיר ממה שכתבו התוס' בגיטין (מ, ב) בד"ה הקדש, דמה דס"ל לרבא הקדש מפקיע מידי שעבוד, זהו משום דאיהו לטעמיה, דאמר בפסחים (לא, א) בעל חוב מכאן ולהבא גובה, אבל אילו לאביי, דס"ל למפרע הוא גובה, אה"נ דהקדש אינו מפקיע מידי שעבוד ע"ש, ואיך כתבו דהו"מ למימר משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד, והרי התם בקידושין אליבא דאביי קיימינן, ולדידיה לא שאני קונמות ולא חייל הקונם לאפקועי השעבוד של מעשה ידיה לבעלה.♦
אולם באמת זה לא קשה מידי, דנהי דלא ס"ל לאביי קונמות מפקיע מידי שעבוד מ"מ בהא דקונמות קדושת הגוף נינהו גם אביי מודה בזה, רק דאביי לטעמיה דאמר למפרע הוא גובה לא חל קדושת הגוף משום דהו"ל כאינו ברשותו, ומש"ה אם ס"ל לר"ע העדפה על ידי הדחק דידה, ואם הדין דקדושת הגוף יכולים להקדיש גם בדבר שלא בא לעולם, שפיר חל הקונם דידה עכ"פ לענין העדפה, ואין ראיה מר"ע דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
♦
ה. ו.
אלא דלפי זה תיקשי אחרת, נהי דר"ע לא מצי חשיב, כדמשני באומר יקדשו ידי לעושיהם, מ"מ אכתי יקשה ליחשוב ר"י בן נורי דיפר משום שמא יגרשנה, דר"י בן נורי אפילו אם קאי באומר יקדשו ידי, גם כן מוכח אליבא דאביי עצמו דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכדמקשה הש"ס בסוגיין, מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש, ותירוצא דהש"ס דהקונם מפקיע מידי שעבוד אינו מספיק אליבא דאביי, לפי דברי התוס' גיטין הנ"ל, אלא על כרחך דקדושת הגוף מהני גם בדשלב"ל, ובזה דקונמות קדושת הגוף נינהו גם אביי מודה, ומש"ה נהי דהשתא לא חל דידיה ומעשה ידיה משועבדות לבעל, לקמיה חל, אע"פ דהוי דבר שלא בא לעולם, ובזה היה מבואר היטיב דברי התוס', מ"ש דה"ה הו"מ לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו, דכוונתו הוא כיון דבלא"ה אנו צריכים לתרץ דברי אביי מה דלא חשיב לדר"י בן נורי, דס"ל קדוה"ג מהני גם בדשלב"ל, א"כ מאי קשיא ליה מדר"ע טפי מדר"י בן נורי, לכן כתבו דבאמת הו"מ לתרץ הכי, ועכ"פ לכאורה ראיה זו מכרחת דקדושת הגוף חל נמי בדבר שלא בא לעולם.♦
אולם באמת אין זה ראיה כ"כ, ובהקדם דברי התוס' בסוגיין בד"ה הכא, שתמהו על מה דאמרינן הכא אין בידה לגרשה, דהא בידה להפקיע עצמה משעבוד בעלה על ידי שתאמר איני ניזונת ואיני עושה, ותירצו דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל, דפליג אדר"ה וס"ל דלא מצי למימר איני ניזונית ואיני עושה ע"ש, ולכאורה דבריהם מפליאים דהא כל הטורח דטרחינן ליישב דברי ר"ע ור"י בן נורי גם אם ס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא משום דקשיא שמואל אשמואל, אבל לולא שמואל היה אפשר לומר דר"י בן נורי ור"ע בשיטה דאדם מקנה דשלב"ל קיימי, ואם כן טורח זה, למה נימא דשמואל כר"ה ס"ל דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה, ולאיזה צורך אנו צריכים לאטרוחי נפשין ליישב גם אליבא דר"ל, אולם נראה ברור דדבריהם ז"ל נשענים על סוגיא דיבמות (צב, ב. צג, א) דר"ל מוקי למתניתין דהרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמיך כר"ע, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ופרכינן אי ר"ע לאחר שחלץ לה יתפסו קדושין, דהא שמעינן ליה לר"ע דאמר אדם מקנה דשלב"ל, ומשני הא איתמר עלה אמר ר"ה בריה דר"י באומרת יקדשו ידי לעושיהם ע"ש, נמצא דריש לקיש עצמו ס"ל דר"ע ס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, ומיירי באומרת יקדשו ידי, ואם כן ה"ה ר"י בן נורי מיירי בכה"ג דאמרה ידי, ולהכי בעינן לתרץ דברי רבי יוחנן בן נורי גם אליבא דר"ל, הגם דאיהו ס"ל דלא מצי למימר איני ניזונת ואיני עושה.
♦
ז. ח.
ועכ"פ לפי דברי התוס' הנ"ל אין ראיה כ"כ מאביי, דאה"נ י"ל דגם קדושת הגוף לא חל בדשלב"ל, ואפ"ה אין ראיה מר"י בן נורי דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, די"ל דמיירי ביקדשו ידיך וחל ההקדש או הקונם לאחר שיגרשנה, מפני דגם עתה בכחה להקדיש ידיה, על ידי שתאמר איני ניזונת ואיני עושה.♦
והנה הר"ן ז"ל בסוגיין הניח עוד הלכה אחת מדברי הרמב"ם ז"ל בתימה וזה לשונו, הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו מערכין הלכה כח) אמר לה יקדשו ידיך לעושיהם הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שעושה להבא קדש, וכן כל כיוצא בזה ע"כ, ולא ידעתי למה דבגמ' אמרינן דהא דר"ה א"ר דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, פליג אדר"ל דאמר ר"ל לא תימה טעמא דר"מ דאמר במתניתין הקדש משום דקסבר אדם מקדיש דשלב"ל, אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהם, וידים הא איתנהו בעולם, ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה, דס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, הוא דאמר דאי א"ל יקדשו ידיך לעושיהם מהני, אבל לדידן דקיי"ל לקמן דיכולה אשה וכו' אפילו כי אמר הכי לא מהני, כיון דלאו דידיה נינהו, וכיון שהיא יכולה להפקיעם עכ"ל, וזה תמיהה עצומה ע"ד הרמב"ם ז"ל דמדברי ר"ל משמע בהדיא דרק מפני שיכול לכופה יכול הוא להקדיש את ידיה, הא אילו אין יכול לכופה אין הידים ברשותו להקדישם.
♦
ט. י.
הן אמת דגם שיטת הר"ן ז"ל צ"ב, דאם כן דאין הידים משועבדות לו, מ"ט אמרינן דגם היא אם אמרה קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר אפילו אם אמרה יקדשו ידי, והר"ן ז"ל עצמו הרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג דתנן קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר, ומשמע דל"פ אדר"ה, היינו טעמא משום דכיון דניזונת משל בעל משתעבדת, כל זמן שלא אמרה בפירוש איני ניזונת, ואפ"ה מעשה ידיה שלא באו לעולם לא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהם, כיון שהיא יכולה להפקיע עכ"ל, והדבר צריך תלמוד, ממ"נ אם הידים משועבדים לו דמש"ה אינה יכולה היא להקדישם, צריך שיהיה ביד הבעל להקדישם לכל זמן שלא תאמר איני ניזונת ואיני עושה, ואם מפני שיכולה היא להפקיע אין הידים משועבדות לו, צריך שיהיה בידה להקדישה.♦
ונראה על פי מה שבארנו כבר ביסוד ענין שעבוד, אם הוא גם כניסה לרשות שנשתעבד, או שזה רק החלשה בקנינו של המשעבד דאיננו על זה עוד בעלים גמורים כמו קודם השעבוד, ותלינו זה בפלוגתת אביי ורבא פסחים (לא, א) אם בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע גובה, ואמרינן שם דאי קדיש לוה או זבין לוה פשיטא דאתי מלוה וטריף אתי מלוה ופריק, ומפרש רש"י ז"ל שם דלא מהני הקדישו של הלוה משום דאינו ברשותו, הרי דזה ודאי לכ"ע שהשעבוד עושה יציאה מן הבעלים שנחלש זכות קנינם בדברים שמשתעבדים, ופליגי רק אם זה של המלוה או לא, והיינו דאביי ס"ל שענין שעבוד הוא גם כניסה להמלוה, ורבא ס"ל ששעבוד אינו אלא יציאה מן הלוה, לפי זה י"ל דהוא הדין בשעבוד הידים של האשה לבעלה, וכאן כ"ע מודים בזה שהשעבוד הזה פועל עכ"פ להחליש זכות שלה כל זמן שלא הפקיעה עצמה מהשעבוד הזה, ואע"פ שאינו נכנס גם כן ברשות הבעל מפני שבידה להפקיע, מ"מ אין זה נוגע לאלומי כח שלה, דזה גם כן מחוקי המדה של שעבוד, שיכול לפעול החלשת כח הבעלים אפילו אם אינו פועל להכניסו ברשות אחרים.
♦
יא. יב.
ובעיקר הדין שתיקנו חכמים מעשה ידיה לבעלה יש לחקור איזה חקירות, אחת אם תקנה זו חלה בפעם אחת, היינו שתיכף בעת הנשואין משתעבדת היא עם כל מעשה ידיה לבעלה, או שחוב שעבוד זה מתחדש תמיד בזמן שניזונת על ידי בעלה, ואפילו למ"ד דאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, מ"מ כיון דאם בעלה מפרנסה מעשה ידיה לעצמה, י"ל דתקנת חכמים זו איננה חלה בפעם אחת אלא שיהא מתחדשת ובאה מתחדשת ובאה.♦
אולם לענין חקירה זו יוצא הדבר מפורש מסוגיין שהתקנה חלה בבת אחת, דהרי פרכינן וא"נ דקאמרה יקדשו ידי מי מקדשי הא משתעבדי ליה, והר"ן ז"ל הנ"ל כתב דמסתברא דקושיא זו קאי גם אליבא דר"ה, דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, והגם דהתוס' כתבו דרוצה ליישב גם אליבא דר"ל, כתבו זה רק על הקושיא השניה, אבל קושיא זו דהא משתעבדי ליה, נראה דלכ"ע מקשה הכי, ואם נימא שהשעבוד של מעשה ידיה אינו בבת אחת כי אם מתחדש ומתחדש, נמצא שקודם שנוטלת מזונות, הוי גם טרם השעבוד ופשיטא דמציא להקדישם, אע"כ דשעבוד עכ"פ איכא גם טרם שנוטלת מזונות כל זמן שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה.
♦
יג. יד.
אלא דיש לחקור דנהי דשעבוד איכא תמיד, מ"מ מהו העיקר בהשעבוד- הידים או המעשה ידים, מי נימא דחכמים בעיקר שעבדו את הידים, ידי אשתו, להבעל כמו דקל לפרותיו, ונמצא לפי זה דהמעשה ידים הם תכף של הבעל מתחילת עשייתם לא שמתחילה הם שלה ושהיא מחוייבת לתנם להבעל, אלא שלכתחילה הם של הבעל [רק שחכמים נתנו לה רשות לפטור עצמה ממעשה ידיה אם תכניס לו ה' סלעים כתנן במתניתין הכניסה לו שפחה וכו' יושבת בקתדרא], או דנימא דעיקר השעבוד הטילו חכמים על המעשה ידים עצמם, שמעשה ידים בערך ה' סלעים היא מחויבת לתת להבעל, והידים משועבדות לתשלומי חוב זה, ובקיצור אם החוב דמעשה ידיה נמשך משעבוד הידים, או בהיפך ששעבוד הידים נמשך מחוב דמעשה ידים, ויוצא מזה נ"מ אם המעשה ידיה הם נעשים תיכף להבעל, או רק אחרי עשייתם היא מחוייבת לתנם לו.♦
והנה לענין מה שיש עוד לחקור אם חכמים הקנו ליה להבעל גם קנין בגוף הידים, או שאין זה רק שעבוד בעלמא, נראה דזה ודאי תלוי בפלוגתת ר"ה ור"ל, אם יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה או לא, דאליבא דר"ה פשיטא דאין הידים גופא קנוים להבעל וכדברי רבינא בגיטין (עז, ב) יד האשה קא קשיא ליה, נהי דקני ליה למעשה ידיה ידה גופא מי קנוי לו, אולם לר"ל, דלא מצי למימר איני ניזונית ואיני עושה, י"ל דגוף הידים קנוים לו וכדמשמע מדברי התוס' גיטין שם, שהקשו חצירה נמי לא קני ליה גופיה אלא פירי, ותירצו בתירוצם השני דחצר קנוי ליה בעל כרחה של אשה, אבל ידים אינם קנוים לו על כרחה, דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, משמע דהא אם אינה יכולה לומר ככה, וידים קנוים לו בעל כרחה, הויין הידים עצמם קנוים להבעל כמו חצרה.
♦
טו. טז.
אלא דלפי זה תיקשי טובא סוגיא דידן, דקמסיק ר"א קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא דקונם מפקיע מידי שעבוד, והרי כל הסוגיא היא ליישב גם אליבא דר"ל, דל"מ למימר איני ניזונית ואיני עושה, ולדידיה דהוי להבעל קנין בגוף הידים מה שייך לומר שהקונם מפקיע, דעד כאן לא אמרינן הכי כי אם להפקיע מידי שעבוד, אבל לא להפקיע מידי קנין.♦
מיהו אפילו לר"ה, דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואין הידים גופא קנויים לבעל, מ"מ אם נימא דהמעשה ידיה מתחילת עשייתם הם של הבעל, גם כן יקשה טובא מה דמסקינן שהקונם מפקיע מידי שעבוד מעשה ידיה, לפי מה שכתבו התוס' בגיטין (מ, ב) בד"ה הקדש בשם ר"ת ז"ל דקונם מפקיע מידי שעבוד, כי אם לרבא דאמר מכאן ולהבא גובה וחל קדושת הגוף עכ"פ לשעה, וכיון שחל שעה אחת שוב לא מיפקע, ואם כן בשעבוד מעשה ידיה, בשלמא אם היינו אומרים שהמעשה ידיה מתחילה בעת עשייתם הם שלה ואח"כ גובה הבעל מהם את חובו, חוב הה' סלעים שהיא חייבת לו, שפיר היה שייך לומר דשאני קונמות דקדוה"ג נינהו ומפקיע הקונם את השעבוד, דכיון שחל שעה אחת שוב לו מיפקע השעבוד, אולם אם נימא שהשעבוד על הידים והמעשה ידים מתחילתם הם של הבעל, אינו חל הקונם לפני גביית השעבוד.
♦
יז. יח.
ואפילו לשיטת הריב"ש ז"ל, ולפי דעת הקצוה"ח (סימן קיז) כן הוא גם דעת רש"י ז"ל, דס"ל הא דלא מועיל הקדש בדבר שאינו ברשותו, היינו דוקא קדושת דמים, דילפינן מביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, אבל קדושת הגוף לא בעינן ברשותו, והקדש כזה כיון שחל אע"פ שאינו ברשותו שוב לא נפקע, ואם כן לדידהו י"ל דגם אם הקונם והשעבוד חלים בבת אחת כל שהשעבוד ל"מ לעכב בעד ההקדש וחל, מפקיע הוא את השעבוד, מ"מ מסתבר דזהו רק בזמן שידובר ע"ד הגדר של אינו ברשותו, אבל לענין אינו שלו, פשיטא דאין חילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף, דכמו דקדושת דמים אינו חל באינו שלו, ה"נ קדושת הגוף, לפי זה הניחא לפי שיטת הר"ן ז"ל דגם במסקנא מיירי באמרה יקדשו ידי והידים הם שלה והועיל הקונם לקדש ידיה בקדוה"ג, אבל לפי שיטת התוס' והרמב"ם, דקונם מפקיע מידי שעבוד גם אם לא אמרה יקדשו ידי, קשה טובא- נהי דקדוה"ג מהני גם בדבר שאינו ברשותו, מ"מ איך מהני בדבר שאינו שלו, ולכאורה מכל זה מוכח כהאידך גיסא דהמעשה ידיה מתחילת עשייתם הם שלה ואח"כ משתעבדים להבעל, ומש"ה אתי הקונם דחל קודם השעבוד ומפקיע מהשעבוד.♦
הן אמת דהיה אפשר לדון דנהי דלהיות שלו בעינן גם בקדושת הגוף, מ"מ הבדל רב בין התנאי דלהיות שלו להתנאי דלהיות ברשותו, דהנה לענין הדין דתרומה דאין אדם תורם את שאינו שלו, מספקא ליה להירושלמי (פ"א דתרומות) אם הקפידא בעיקר מפני שהוא של חבירו, או הקפידה בשביל שאינו שלו, וה"נ י"ל בהקדש, דלענין התנאי שיהיה שלו עיקר הקפידא שלא יהיה של חבירו, ולענין התנאי שיהיה ברשותו י"ל דהקפידא שיהיה ברשותו, ולא סגי במה שאינו ברשות חבירו, ובזה היה אפשר ליתן טעם על הא דקיי"ל הגנב והגזלן הקדישן הקדש, ואע"ג דיאוש כדי לא קנה, מ"מ חל הקדישו דהקנין וההקדש באים כאחד, ולכאורה מדוע לא נימא הכי בגזל ולא נתייאשו הבעלים, שגם הבעלים אינם יכולים להקדיש לפי שאינו ברשותם, מ"מ נימא דחל ההקדש ויהיה הקנין וההקדש באים כאחד, דמה שהוא עתה ברשות הגזלן אינו מעכב בעד חלות רשות ההקדש, דכל היכא דאיתא בי גזא דהקדש הוא, אולם אם נימא דהתנאי דאינו ברשותו הוא שיהיה ברשות המקדיש, לא רק מה שהוא ברשות אחרים, אתי שפיר דלו גם נימא דחל ההקדש ונכנס ברשות ההקדש, מ"מ לרשות המקדיש לא נכנס והתנאי הוא שיהיה ברשותו, אולם בהא דגנב וגזלן הקדשן הקדש, י"ל דמיירי רק בקדוה"ג דבעינן רק שיהיה שלו, והגדר דשלו י"ל דעיקר הקפידה שלא יהיה של אחרים, ואם כן כשנעשה ביחד הקנין, וההקדש נפקע מלהיות של אחרים, היינו הבעלים ושפיר חל, ואם כן היה אפשר לומר דגם לענין מעשה ידיה אפילו אם נימא דהמעשה ידיה מתחילת עשייתם של הבעל, מ"מ אם נימא דחל הקונם שלה לא יכנס זה לרשות הבעל, נהי דגם לרשותה אינו נכנס, מ"מ הלא העיקר שלא יהיה של אחרים, ואת זה משיגה על ידי הקונם, והגם דאם נימא דלא חל הקונם נכנס זה לרשות הבעל וכדין לא חל הקונם בדבר שהוא של אחרים, מ"מ מאן מפיס נימא דחל הקונם, ול"ה של אחרים ודין הוא שיחול, מ"מ יותר מסתבר דלגבי התנאי דשלו אין הבדל כלום בין קדוה"ג לקדושת דמים.
♦
יט. כ.
אך דאכתי י"ל, בהקדם מה שיש לחקור לפי מה דמבואר בגיטין (יב, ב) אמר רב המקדיש ידי עבדו אותו העבד לוה ואוכל ועושה ופורע, ופריך קמא קמא קדיש ליה, ומשני בפחות פחות משוה פרוטה, ומפרש רש"י ז"ל דלא חיל הקדש אפחות משוה פרוטה, ובתוס' שם ד"ה פחות דהיינו טעמא לפי שאין דעתו של מקדיש על פחות משוה פרוטה ע"ש, ויש להסתפק אם זהו רק במקדיש מעשה ידי עבדו [דהגם דקאמר ידי עבדו י"ל דהכונה מעשה ידי עבדו], דמקדיש הממון י"ל דאינו חל על פחות משוה פרוטה, או דאין דעתו על זה, אבל אם מקדיש ידי העבד למעשה ידיו י"ל דכיון דעצם הידים הם שוה פרוטה וחל עליהם הקדש, תו כל מה שנעשה על ידי הידים הקדושות הללו הוא של הקדש, או דגם באומר יקדשו ידי העבד חל קדושה על הידים לפרוטה דוקא, ולא נתקדשו הידים לפחות משוה פרוטה.♦
אכן נראה דגם ביקדשו ידי העבד, חל הקדושה על הידים רק לפרוטה, וממקומו הוא מוכרע, דנהי דרב עצמו, מארי דהאי דינא, י"ל דכונתו על המעשה ידים, משום דאיהו לטעמיה דאדם מקנה דשלב"ל כביבמות (צג, א), אולם הא גם הרמב"ם ז"ל העתיק דין זה להלכה (פ"ו מערכין הלכה יט) המקדיש ידי עבדו כל היתר על פרנסתו קדוש, וכיצד הוא מתפרנס, עבד זה לווה ואוכל ועושה ופורע, והוא שיעשה פחות פחות משוה פרוטה ויפרע, שאם עשה בפרוטה ראשון ראשון קנה הקדש עכ"ל, ואם הקדיש מעשה ידי עבדו לא חל כלל אליבא דידן, דקיי"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל, ועל כרחך במקדיש ידיו לעושיהם, ואפ"ה לא חלה קדושה על הידים לפחות מפרוטה.
♦
כא. כב.
לפי זה י"ל דה"ה בתקנת חכמים דמעשה ידיה לבעלה, אפילו אם נימא שעיקר השעבוד היה על הידים או אפילו אם נימא שחכמים הקנו ידיה לבעלה, מ"מ לא קדשי כי אם לפרוטה ופחות מפרוטה מסתבר דהוא לעצמה, ואם כן לפי מה דמבואר מסוגיא דשבועות (כב, א) וע"ש בתוס' ד"ה אבל, דקונם חל גם על פחות מפרוטה, הרי באמת הקונם חל קודם שנעשים המעשה ידיה להבעל, דמיד שעשתה פחות מפרוטה ועדיין אינו של בעלה, חל הקונם ושוב לא נפקע.♦
אלא דיש לפקפק טובא על זה, דאם נימא דגם במקדיש ידי עבדו לא הוקדשו הידים לפחות מפרוטה, אם כן איך חל כלל אפילו אם משלים לפרוטה, והלא בעת שעשה הפחות מפרוטה לא עשה זה עדיין בידים קדושות, ואח"כ כשמשלים לפרוטה גם כן אז אינו רק פחות מפרוטה, ואפילו אם בעת שהתחיל לעשות היה דעתו שיעשה פרוטה, מ"מ לא בשביל זה נאמר שהידים היו קדושות לשם זה, דהרי אם חזר ולא השלים לפרוטה פשיטא דאין על זה שם הקדש אפילו אם אז היה דעתו להשלים, ואם נימא דאחרי שמשלים לפרוטה הוברר הדבר למפרע שכל הפרוטה נעשה בידים קדושות הרי זה תלוי בברירה, והרמב"ם ז"ל דפוסק אין ברירה, איך משכח"ל מקדיש ידי עבדו, לא בהקדיש מעשה ידי עבדו דלא חל משום דהוי דשלב"ל, ולא בהקדיש הידים, דלא חל משום דאין ברירה.
♦
כג. כד.
אכן נראה בדעת הרמב"ם ז"ל דאם לא עשה פרוטה בבת אחת, אה"נ דאינו קדוש משום דאין ברירה, אפילו אם השלים אח"כ לפרוטה, ועיקר ההקדש הוא לאם עשה פרוטה בבת אחת, ומדוקדק מלשונו המזוקק של הרמב"ם ז"ל הנ"ל מ"ש שיעשה פחות פחות משוה פרוטה ויפרע, ולא כתב כלשון רש"י ז"ל בגיטין שם, שעד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה, וכן מה שמסיים שאם עשה בפרוטה ראשון ראשון קנה הקדש, וזה לכאורה שפת יתר לגמרי, והרי בגמ' לא אמרו רק פחות משוה פרוטה, ואין דרכו של הרמב"ם ז"ל להוסיף דברים שהם מובנים מאליו, וגם אם דעתו ז"ל כדעת רש"י ז"ל הו"ל לסיים שאם השלים לפרוטה טרם שפרע קנה הקדש, אולם מוכח מזה דדעתו ז"ל הוא שיטה אחרת משיטת רש"י ז"ל, דכל שעושה פחות פחות משוה פרוטה לא יוכל ההקדש לחול עליו אפילו עוד לא פרע, משום דלא הוקדשו הידים כי אם לפרוטה בבת אחת, וברירה לא אמרינן, לכן כתב שעושה פחות פחות משוה פרוטה ויפרע, היינו אפילו אם פורע אחרי כן, וזהו שמסיים שאם עשה בפרוטה כונתו שאם עשה פרוטה בב"א קנה הקדש.כה) ואין להקשות דאי הכי תהדר קושיין לדוכתיה ולא יועילנו כל המזור הזה, דממ"נ אם במעשה ידיה גם אם עושה פחות מפרוטה שייך לבעלה, לא מצי הקונם לחול על זה בכל אופן, ואם אין שייך לבעלה כי אם כשעושה פרוטה [ומש"ה הקונם דחל גם על פחות מהפרוטה מפקיע מידי שעבוד], ואם כן אם עושה פחות פחות מפרוטה אם תשלים אח"כ לפרוטה לא יהיה של הבעל דלא נשתעבדו הידים לבעלה כי אם לפרוטה, ואם תעשה פרוטה בב"א לא הקדים הקונם לחול, דהא בורכא, דאם אמרנו כן במקדיש ידי עבדו, דלא חל ההקדש אפילו אם משלים לפרוטה, זהו משום דלגבי איסור אתינן לברירה, ואנן קיי"ל אין ברירה, אבל לענין דין ממון פשיטא דכל שמצטרף לפרוטה הוי של הבעל, דכך היתה תקנת חכמים על זה, ונהי דאם עשתה פרוטה בב"א לא יכול הקונם להפקיע מידי השעבוד, מ"מ חל על מה שנעשה פרוטה בצירוף וצריך להפר, משום דעל פי רוב כל המלאכות דמעשה ידיה נעשים פרוטה על ידי צירוף, כמו טוית צמר להטויה נעשית פחות מפרוטה לפרוטה ומפרוטה ליותר מפרוטה, וכן הלאה.
♦
ואין להקשות, דמ"מ העיקר חסר מן הספר, כיון דכאן לא הו"מ הקונם לאפקועי מדי שעבוד כי אם מפני שחל גם על פחות משוה פרוטה, למה לי למימר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו, טפי הו"ל למימר שאני קונמות דחל גם על פחות משוה פרוטה, וכדרבא דקונם מפקיע מידי שעבוד, דבאמת נראה דהיא היא מ"ט שאני הקדש מקונמות, דקונמות קדושת הגוף ושייך גם בפחות מפרוטה.
♦
כו. כז.
ולפי זה צריך לומר דמה דאמרינן אח"כ ותיקדש מהשתא, ומשנינן אלמוה רבנן לשעבודא דבעל, היינו דאפילו פחות מפרוטה משועבד לו, ומפני דמדין תורה חייל רק דאלמוה רבנן לא קשיא, עוד קושית הגמ', ומי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש, וכמו שכבר ביארו רבותינו הראשונים ז"ל, עיין ש"מ בסוגיין וחידושי הרא"ה ז"ל ומהרש"א ז"ל ובדברי הר"ן נדרים (פה, ב).♦
ובביאור הענין מה דנ"מ בין אם מן התורה הקונם ל"מ לאפקועי מידי שעבוד בין אם רק מדרבנן ל"מ לאפקועי מידי שעבוד, אחרי כל דברי רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל עדיין הדבר אינו מבואר, ונלע"ד בביאור דבריהם ז"ל דמה דאמרינן אלמוה רבנן, אין הכונה דבעת שמשתעבדת לו בחוב דמעשה ידיה אלמוה רבנן את השעבוד שלא יכול קונם לחול עליו, דאם היה כן לא היה נ"מ בין אם עיכוב חלות הקונם היה מדאורייתא לבין אם עיכוב חלות הקונם הוא רק מדרבנן, דסוף סוף אין הקונם חל, אלא דכל זמן שלא נדרה בקונם לא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל, וממילא בכחה לאסור ידיה או מעשה ידיה בקונם, רק דאחרי הקונם אלמוה רבנן לשעבודא דבעל ואמרו שידיה ומעשה ידיה הם אינם שלה כלל, וממילא מה שהבעל מותר בידיה ובמעשה ידיה הוא מפני שהיא נדרה על ידיה שלה ומעשה ידיה שלה, ועתה, דאלמוה רבנן ואינן שלה, נמצא דלא נדרה כלל על זה, וממילא לא שייך להקשות מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש, דהגע בעצמך אילו הדין נותן שחל הקונם שלה ולא עשתה מעשה ידים, הכי נימא שבשביל זה לא יופקע הקונם גם לאחרי ימים שתעשה מעשה ידים, דזה לא נקרא שלא חל מצד הדין כי אם מצד המציאות, ומה שהחסרון מצד המציאות אין זה עיכוב בחלות הענין, וה"נ בכה"ג שהיא אסרה את ידיה ומעשה ידיה בזמן שהיו שלה לפי שבעת הקונם היה הידים שלה ואח"כ דהאלימו את שעבוד הידים שלה ועשו אותה כאילו אין לה ידים, הרי סיבבו בזה רק עיכוב במציאות ולא בחלות הדין, מש"ה שפיר חל אח"כ בזמן שחוזר לה המציאות.
♦
כח. כט.
אך עדיין יש לראות מ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל ביקדשו ידי לעושיהן משום דאלמוה רבנן לשעבודא ומדינא חייל, לכן חל לאחר שיגרשנה, והא לפי דעתו ז"ל, דפסק כר"ה דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, בלאו הכי חל לאחר שיגרשנה, מפני דגם השתא בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה, בשלמא הסוגיא אזלא לתרץ גם אליבא דר"ל, אבל להרמב"ם ז"ל לטעמיה קשה טובא כנ"ל.♦
אכן נראה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דגם למ"ד דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אינה מפקעת בזה את כל שעבודתה אליו, אלא דאה"נ הידים נשארים משועבדים לו, רק דיכולה לומר אני אקח את מעשה ידי למזונות שלי באופן שגם אח"כ היא נזונית משלו, רק במקום שהיה נותן לה מזונות אחרים היא לוקחת מעשה ידיה שלה למזונות.
♦
ל. לא.
וי"ל דהרמב"ם ז"ל היה לו מקור לזה מקושית התוס' עצמה, דמקשים על מה דאמר לעיל הכא אין בידה לגרש עצמה, דהא בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה, ולא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל תירוצא דהתוס' לאוקמי הסוגיא שלא אליבא דהלכתא, על כן סובר דאדרבה הסוגיא אזלא דוקא אליבא דר"ה, דמציא למימר איני ניזונית ואיני עושה, ואפ"ה אינה מפקעת בזה את שעבוד ידיה לבעלה, רק שזכות זה הניחו לה חכמים שתוכל לקבל מעשה ידיה בעד מזונותיה וניזונית משלו, דמעשה ידיה נשארים שלו, מש"ה מקשי שפיר דכי קאמרה נמי יקדשו ידי מי מקדשי הא משעבדא ליה, ואין בכחה עתה להקדיש ידיה, אפילו אם תאמר איני ניזונית ואיני עושה, ומסקינן דע"פ דין חל קונם שלה לאפקועי מידי השעבוד, רק דרבנן אלמוה לשעבודא, וכמש"ל דהיינו אחרי שנודרת בקונם מאלימים רבנן אז את שעבודא, וממילא שרי להנות מידיה ומעשה ידיה.♦
אחר כל אלה יתבאר על נכון שיטת הרמב"ם ז"ל במה שפסק דאם אמר הבעל יקדשו ידיך לעושיהן כל מעשה ידיה קודש ולא קשה קושית הר"ן ז"ל, דמאחר שאין בידו לכופה למעשה ידיה דהוי יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, איך הידים משועבדים לו, דבאמת מה שמועיל אמירתה איני ניזונית ואיני עושה רק לבחור את מעשה ידיה למזונות שצריך ליתן לה, אבל שיעבוד הידים כדקאי קאי, ומה דאמר ר"ל בטעמו דר"מ משום דיכול לכופה למעשה ידיה, וקמפרש הגמ' דהיינו מתוך שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, ומשמע דהא בלא"ה לא מהני הקדישו, גם כן מיושב לפי כל המבואר בדברינו בעזה"י.
♦
לב. לג.
דהרי ביארנו דהא דמסמכת הגמ' נידון דידן לדין קונם מפקיע מידי שעבוד, היינו מפני שהקונם חל גם על טרם שעשתה ממעשה ידיה בעד פרוטה, ואתו רבנן והאלימו שעבוד הבעל דחיוב שלה למעשה ידיה הוא אף על פחות מפרוטה, ובארנו דזה רק אחרי שנדרה בקונם, אבל קודם הקונם אין אלימות להשעבוד שתהיה חייבת לתת לו מעשה ידיה, אפילו מה שהוא פחות מפרוטה, לפי זה נחזי אנן באומר הוא יקדשו ידיך לעושיהם דגם כן אינו חל קדושת הידים כי אם לפרוטה, כמו שהוכחנו מהא דמקדיש ידי עבדו אם תדור היא בקונם, לכאורה היה צריך שקונם שלה דחל גם על פחות מפרוטה יפקיע את ההקדש שלו, דאינו אלא על פרוטה, וכיון דבידה לעשות כן, תו לא אפשר הקדש שלו לחול גם אם לא נדרה בקונם, אכן באמת זה אינו, שהרי אם תדור בקונם יאלימו אז רבנן את שעבודא דהבעל שיהיה לו שעבוד גם בפחות מפרוטה ולא יהיה מציאות להקונם שלה, ומה נ"מ בין אם אין בידה כלל לידור בקונם, או אם אין בידה למלאות הקונם שלה, סוף סוף אין בידה להוציא קונם שלה מכח אל הפועל.♦
לד.
וגם אליבא דר"מ קא איירינן ור"מ הא אית ליה ברירה, כדמוכח מההיא דלוקח יין מבין הכותים, ואם כן אם אמר הוא יקדשו ידיך לא מציא איהי למיסר בקונם, דכשתשלים לפרוטה איגלאי מילתא למפרע שעשתה בידים קדושות וכאות כג.♦ ♦ ♦