הרב שמואל פרץ

פתרונה של סוגייה קשה בירושלמי ברכות, חישוב שעות היום ועלות השחר

יש סוגיה בירושלמי, שנתקשו בה המפרשים רבות, ופירשוה כל אחד בדרך שונה, וכן הגיהו בה ותיקנו את לשונה כל אחד ואחד על פי דעתו ופירושו. כל זה בא מחמת שאין סוגייה זו ברורה כלל בלשונה ובמשא ומתן ובהנחות יסוד הרווחות בנושאים עליהם דנה, ואינה תואמת לגמרי את המוסכם ומקובל. בשל חוסר הבהירות נראה שאף הפירושים שנאמרו בה נאמרו יותר על דרך האפשר ודרך הצעה, אך עדיין נשארה הסוגייה סתומה בעיני מפרשיה.
כשלמדתי את הסוגיה לראשונה למדתי אותה על פי הידע שלי על זמני היום, והתקשיתי ולא הצלחתי להבין בה דבר ברור והנחתי אותה, עד שכעבור זמן שוב יום אחד חזרתי לעיין בה, וניסיתי להבינה על פי פשטות לשונה, בלא לדחוק בלשונה כלום, ולאחר עמל של כמה ימים שסתרתי ובניתי מהלכים כמה פעמים, דומה שזיכני ה' להבין את דבריה על פי פשוטם, בלא צורך בדוחק לשון ובהגהה, למעט הגהה במקום אחד ע"פ המדרש.
להלן אציג את הסוגייה בתוספת הפירוש:
חשוב קודם לתת מבוא שיעזור להבנת העניין.
לדעת חכמינו בתחילת היום ובסופו החמה עוברת דרך עובי הרקיע וזמן הליכתה שם כזמן מהלך ארבעת מיל. בשקיעה נכנסת החמה בעובי הרקיע (וזהו כשהשמש מתכסת מעיננו) עוברת דרכו משך זמן מהלך ארבעת מיל ולאחר מכן יוצאת מצדו השני של עובי הרקיע לבחוץ. ובזריחה נכנסת החמה אל צדו החיצוני של עובי הרקיע עוברת דרכו מהלך ארבעת מיל וכשמסיימת היא יוצאת מעברו השני אל העולם (וזו הזריחה הנראית). בגמרא נאמר שמצאת הכוכבים הוא לילה גמור (לדעת רבי יוסי ויש חכמים המקדימים), ובזמן צאת הכוכבים החמה עוד לא יצאה מעובי הרקיע הואיל ומשך הזמן בו החמה עוברת דרכו הוא ארבעת מיל והכוכבים נראים לאחר מהלך שלשת רבעי מיל מהשקיעה הנראית, הרי שנשאר לחמה עוד זמן מהלך שלשה ורבע מיל כדי לצאת מעובי הרקיע. אם כן רואים אנו שאף על פי שהחמה עדיין מהלכת בעובי הרקיע ולא יצאה ממנו לגמרי, הזמן נחשב ללילה גמור.
מהלך המשא ומתן בסוגייה יסוב על פי ההגדרות האלו, והבנתם:
ר' חנניה חברהון דרבנן בעי:
כמה דאת אמר בערבית, נראו שלשה כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא. ומר אף בשחרית כן.
א"ר אבא: כתיב "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה", וכתיב "ובא השמש וטהר" - מקיש יציאתו לביאתו: מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות.
אמר רבי בא: כתיב "הבוקר אור" - התורה קראה לאור בוקר.
תני רבי ישמעאל (בבקר בבוקר) [בקר בקר] כדי ליתן תחום לבוקרו שלבוקר.
אמר רבי יוסי ביר' בון:
אם אומר את ליתן עוביו שלרקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. ותני: באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין.
אמר רבי הונא:
נלפינה מדרך הארץ: שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתה דייעול.
ר' חנינא חברם של רבותינו שואל, כמו שבערבית אף על פי שהחמה נמצאת בתוך עובי הרקיע לילה, כלומר, עובי הרקיע כאמור לעיל הוא מהלך ארבעת מיל והכוכבים נראים מהלך שלשת רבעי מיל מהשקיעה ואז מתחיל הלילה בוודאי, אם כן יוצא שבשלושת ורבע מיל הנותרים, למרות שהחמה מהלכת באותו הזמן בעובי הרקיע וטרם יצאה ממנו, כל משך הזמן הזה נקרא לילה (וייתכן שאף עוד קודם אלא שהכוכבים מוציאים מידי ספק).
ואם כן אף בשחרית אמור את אותו הדבר, שהיום מתחיל בזמן בו החמה נכנסת לעובי הרקיע (שהוא עלות השחר), ולא בהנץ החמה שהוא הזמן בו החמה יוצאת מעובי הרקיע אל הארץ.
ובמילים אחרות: בלילה עושה החמה את דרכה דרך 'מסדרו' הנקרא עובי הרקיע אל מחוצה לו, כניסתה למסדרון משייכת אותה למקום אליו הוא מוביל ובו היא אמורה לצאת שהוא מחוץ לרקיע, וממילא הלילה מתחיל עם כניסתה למסדרון.
אם כן בבוקר כשהחמה נכנסת שוב למסדרון בכדי לצאת להאיר לעולם, כניסתה למסדרון גם כן אמורה להשתייך אל המקום אליו היא תצא בסיום שהוא העולם (הנץ החמה), וממילא הבוקר אמור להיחשב משעת הכניסה למסדרון שהיא עלות השחר[2].
אלא שאנו יודעים שהיום מתחיל מעלות השחר, ואילו ר' חנינה חברהון דרבנין אינו מכיר בכך! אלא שואל מודע אין זה כך. מדוע היום אינו מתחיל מעלות השחר.
האמת היא שיש לדון במקורות שמעלות השחר מתחיל היום. ושעלות השחר מתחיל מהזמן בו השמש נכנסת בעובי הרקיע בבוקר, ולהלן ניגע בזה. ומהו גדרו של הנץ החמה מהתורה. אך בכל אופן, גם על פי ההלכה שבידינו, אפשר שר' חנניה מתכוון לשאול מדוע אין זה יום גמור אלא מהנץ החמה, שהרי מעיקר הדין מצוות הנוהגות ביום יש לעשותן מהנץ החמה. (וראו בפירוש בעל החרדים שגם אומר כך).
כעת משיב ר' אבא על שאלתו של ר' חנניה.
א"ר אבא כתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב ובא השמש וטהר מקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות.
ר' אבא משיב על פי היקש, הוא מקיש את יציאת השמש בבוקר לביאתה בערב (כלומר הדבר הידוע הוא ביאת השמש בערב, והדבר הנלמד הוא יציאת השמש בבוקר), וכמו שבערב אנו יודעים שביאתה הוא משעה שהיא מתכסית מהבריות. כך גם יש לומר על יציאת בבוקר, שזה בזמן בו היא 'מתוודעת' – נודעת לבריות.
ר' אבא אם כן משיב לר' חנניה חברהון דרבנין שיש פסוק מפורש ממנו למדים שיציאת השמש בבוקר נקראת מהשעה בה היא מתגלית לעולם ולא מהשעה בה היא נכנסת אל עובי הרקיע, שאז היא טרם נודעת לבריות, וכמו שרצה ר' חנניה לומר.
אפשר גם שר' אבא משיב לר' חנניה מתוך דבריו, על עצם העיקרון אותו לומד ר' חנניה. והוא משיב לו שהסיבה שבערב משעה שהחמה נכנסת לעובי הרקיע לילה אינה מפני שהיא עושה את דרכה לכיוון מחוץ לרקיע, והמסדרון שייך למקום אליו הוא מוביל, אלא מחמת שהיא מתכסה מהבריות. וזהו העיקרון על פיו מחשיבים את תחילת הלילה וממילא את תחילת הבוקר, כשאת דבריו אלה לומד ר' אבא בדרך היקש[3].
מבין המילים נראה שחכמי ארץ ישראל סברו שהלילה מתחיל מהזמן בו השמש נכנסת בעובי הרקיע ואז היא מתכסה מהבריות, ואין חלוקה בין 'ביאת שמשו' ל'ביאת אורו', כסוגיית הבבלי בברכות, אלא יש כאן ביאת שימשו בלבד.
אמנם בבבלי לא הובאה אפשרות כזו, אך הגאונים חידשו אפשרות כזו, והעמידו כן את ר' אליעזר הסובר שזמן קריאת שמע מתחיל משעה שקדש היום, וזה לשונם (מובא ברשב"א תחילת ברכות): "אבל בפירושי רבינו האיי גאון ז"ל, משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בבריתא כל חדא וחדא תלויה בדבר. דרבי אליעזר דאמר, משעה שקדש היום. סבר ובא השמש, ביאת שמשו, דהיינו תחלת השקיעה, והאי וטהר, טהר גברא. ור' יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי וטהר, טהר יומא. ואין בניהם שעה שאיפשר להיות שיעור אחר".
הואיל ואף הירושלמי מודה שהלילה מתחיל בצאת הכוכבים. על כורחנו שחכמי הירושלמי סברו שצאת הכוכבים הוא סימן לכך שוודאי השמש באה. כלומר ביאת השמש אינה בהכרח השקיעה באופק, ויש ספק מתי הוא אותו הזמן אותו יש להגדיר כביאה.
ואם כן במקביל נצטרך לומר את אותו הדבר בבוקר, כלומר תחילת היום אינו דווקא בהנץ החמה הנראה, כמו שיציאת היום אינו דווקא בשקיעת החמה הנראית. וכל הספק הוא מתי מתרחשת אותה ביאה.
אם נלך בכיוון לפיו השמש באמת נכנסת לתוך עובי הרקיע יהיה לנו יותר מובן העניין, כי לפי זה כשהשמש שוקעת באופק היא איננה נכנסה עדיין לעובי הרקיע, שהרי עובי הרקיע לא חייב להיות מוגדר דווקא האופק! רק כשאנו יודעים שהשמש לא נכנסת באמת לאיזה עובי רקיע, אנו מניחים שאם יש איזה זמן בו אפשר לומר שהיא באה הכוונה בהכרח לשקיעת האופק, אלא אם כן נגדיר את המעבר מיום ללילה על פי מדד של אור וחושך.
בגישה לפיה השמש באמת נכנסת לעובי רקיע כפשטו, שקיעת האופק וודאי לא חייבת להיות ביאת השמש, והלא יש מקומות גבוהים שעדיין רואים את השמש על אף שהיא שקעה באופק של המקומות הנמוכים. בנוסף, גם לאחר השקיעה באופק רואים את אור השמש מבצבץ ממנו. אם הניחו שברגע הכניסה לאותו עובי הרקיע אמור אותו האור להעלם או שאמור לבא חושך ברמה מסויימת תהיה אשר תהיה, גם מזה הייתה הוכחה שהשמש עוד לא באה על פי תפיסה זו. בנוסף מסתבר שעל פי תפיסה זו גם לא חילקו בין מקומות גבוהים לנמוכים. חלוקה זו קיימת רק כאשר אנו יודעים מראש שהשקיעה איננה מציאות של כניסת השמש לאיזה מקום אחר, אלא העובדה שהיא נעלמת מאיתנו באופק, וממילא יש מקום לחלק בין האופק בגובה לאופק בעמק.
האפשרות שמה שנאמר "ובא השמש" "כבא השמש" וכדו', אינו חייב להיות שקיעת האופק, נמצאת גם בדברי רב יוסף בבבלי (שבת לד:). לדעתו, אף לאחר השקיעה באופק עדיין יום גמור עד שיכסיף התחתון - כלומר ישחירו פני תחתית כיפת הרקיע. ואם כן ביאת השמש האמורה בתורה אינה בהכרח שקיעת האופק[4].
♦
אמר רבי בא כתיב הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר.
ר' אבא (אולי זהו רבי אבא אחר) מביא מקור נוסף ממנו למדים שאין לומר שהיום מתחיל מהזמן בו החמה נכנסת בעובי הרקיע. בפסוק כתוב "הבקר אור והאנשים שולחו", פשט הפסוק וכמו שכתבו שם המפרשים ש'אור' כאן הוא פועל, והכוונה הבוקר האיר. ומסתבר שהכוונה האיר על הארץ (אולי הבוקר הואר), זמן זה אף שהוא סמוך להנץ החמה הוא אינו בעלות השחר, בזמן בו החמה נכנסת לעובי הרקיע בדרכה להאיר לארץ, שכן בזמן זה לא מתחיל להאיר על הארץ (אלא מתחיל להראות אור קלוש בצד מזרח אך אין זה אור על הארץ). כאמור, הזמן הזה יכול להיות עוד קודם הנץ, בדיוק כמו שביאת השמש בלילה יכולה להיות לאחר השקיעה, והוא הזמן בו השמש יצאה מעובי הרקיע. ומהפסוק משמע שלא יתכן שכשהחמה נכנסת בעוביו בבוקר יקרא יום רק מעצם כניסתה בעובי הרקיע, שהרי אז בוודאי יש חושך בארץ.
כמובן שניתן לדחוק ולפרש להיפך, שר' אבא מביא מקור לכך שהיום מתחיל בעלות השחר, ואור הכוונה לאור כל שהוא, אף אור קלוש הנראה בצד מזרח עם כניסת השמש לעובי הרקיע ושאינו מאיר על הארץ.
אך על פי הסברנו במהלך המשא ומתן, וודאי שאין לפרש כך, כי אם זו הייתה כוונת ר' אבא, היה לירושלמי להקדים ולומר מפורש כי רבי אבא חולק על דברי קודמו, ואף הברייתא שתובא בסמוך "תני ר' ישמעאל" מתנגדת לדבריו. ועל כורחו המפרש כך יוכרח לומר שהברייתא הובאה כהוכחה לדברי קודמו ולא לדבריו של רבי בא, ואם כן היה לירושלמי להביאה קודם. (ואם היא הובאה כדי לחלוק על דבריו, היה לירושלמי לומר זאת במפורש). ובנוסף, שאלת ר' יוסי ברבי בון שאח"כ אינה מופנת כלפיו אלא כלפי קודמו, וזה גם דבר החסר ציון.
אך אף ללא זה, בבבלי למדו מהפסוק שאדם צריך לצאת בכי טוב, ושם וודאי הכוונה לזמן שיש בו אור על הארץ ולא לתחילת עלות השחר, וכמו שאומר שם רש"י במפורש שהכוונה להנץ החמה. (על אף שבתחילה כותב רש"י האיר המזרח ואח"כ הנץ החמה, ידוע שלרש"י האיר המזרח נקרא הנץ החמה[5]: "הבקר אור כתיב. האי אור לאו שם דבר הוא אלא הבקר האיר והאנשים שולחו כמאן דאמר צפרא נהר ולפי דרכו לימדך הכתוב דרך ארץ מאחי יוסף שהמתינו עד שהאיר המזרח כדרב יהודה אבל אור שהוא שם דבר אינו אלא לילה: בכי טוב. היוצא לדרך יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה זורחת ולמחר ימתין עד הנץ החמה ויצא ואז טוב לו שהאור טוב לו שנאמר באור כי טוב ומה היא טובתו מפני החיות ומפני הלסטים").
וכן, הסיבה שאין לצאת לדרך קודם היא מפני חיות ומפני ליסטים (רש"י הנ"ל). לגבי חיות אינני בקיא, אך ניתן לבדוק מתי הוא הזמן בו החיות חוזרות למקומן (בירושלמי ברכות משמע שהחיות יוצאות סמוך לצאת הכוכבים, ואם כן אפשר לומר שהוא הדין בהיעלמותן), והיציאה לדרך בטוחה מפניהם. אך לגבי סכנת ליסטים, הסכנה הייתה מצויה בלילה, מפני שזה זמן בו אין רוב הבריות ערות כדי שיהיו מצויים בדרכים, מה ששומר יותר מפני לסטים, ובנוסף הליסטים היו אורבים בצד הדרך ומנצלים את העובדה שחשוך ושהאדם אינו מבחין בהם מרחוק, וכשהאדם היה עובר בסמוך להם, הם היו מתנפלים עליו. הסכנה הזו קיימת אף בתחילת עלות השחר, אז עדיין יש חושך ולא ניתן להבחין באורבים בצד הדרך. (וודאי שהזמן בו ניתן להישמר מדבר שכזה ולהבחין בליסטים עוד מרחוק הוא קודם הנץ החמה, שלא בהכרח שיציאת החמה וביאתה הם הזמן בו היא נראית באופק. ולא ברור לי האם ר' בא מתכוון לומר שהיום מתחיל מהזמן בו מתחיל להאיר, או שמא הוא רק בא לדחות את האפשרות שהבוקר מתחיל מעלות השחר).
♦
תני רבי ישמעאל (בבקר בבוקר[6]) [בוקר בוקר\עד בוקר] כדי ליתן תחום לבוקרו שלבוקר. (ליתן את תחום היום לבקרו של בקר).
כעת מביא הירושלמי מדרש, מבלי לומר מה לומדים ומוכיחים מהמדרש לעניינינו, אולם זה דרכו של הירושלמי בכמה מקומות, ולכן בדרך כלל כשהירושלמי מצטט מדרש הוא בא להביא ממנו ראייה לנאמר, ואף בעניינינו.
"תני דבי רבי ישמעאל" מורה שמדובר במדרש הנמצא בדרשותיו של רבי ישמעאל. לפנינו לא נמצאת דרשה בלשון הזו במכילתא דר' ישמעאל ואף לא במדרשים אחרים שלפנינו, ומן הסברה שיש טעות כאן בנוסח הירושלמי שלפנינו וכוונת הירושלמי לדברי המכילתא הללו:
"בלילה הזה - שומע אני כל הלילה, תלמוד לומר, לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו. אני אקרא, והנותר ממנו באש תשרופו. עד בקר למה נאמר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של בוקר, ואי זה זה זה עמוד השחר, מיכן אמרו אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואיברין מצותן עד שיעלה עמוד השחר. כל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ר' אליעזר אומר נאמר כאן לילה ונאמר להלן 'לילה', מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות".
בעל המכילתא שואל מה הצורך במה שכתוב - " ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י), יכול היה להיות כתוב "והנתר ממנו באש תשרפו", והמילים "עד בקר" בפעם השנייה מיותרות.
ועל זה משיב המכילתא, לא בא הכתוב עד בקר פעם שנייה, אלא בשביל לתת תחום לבוקר של הבוקר. כלומר, לולא זה שהיה כתוב "עד בוקר" פעם נוספת, היינו מבינים שהכוונה להנץ החמה. והיה צורך בדרשה להודיענו שלגבי דין נותר יש להקדים לעמוד השחר.
וכמו שמפרש רש"י (שמות יב, יב) על פי המכילתא הנ"ל: "והנותר ממנו עד בקר - מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה? ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים, שאסור באכילה מעלות השחר; זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר (פסחים פג , ב): לימד שאינו נשרף ביום טוב אלא ביום המחרת , וכן תדרשנו: והנותר ממנו בבקר ראשון עד בקר שני יעמוד , ותשרפנו".
אם כן מהמכילתא הזו, אנו רואים שהבוקר שנאמר בתורה שבו יש להקריב את התמיד ולהקטיר את הקטורת ולהדליק את הנרות, אינו עמוד השחר. וזו הוכחה לכך שהיום אינו מתחיל עם כניסתה של החמה לעובי הרקיע בבוקר, שאותו הזמן הוא עמוד השחר. אלא ביציאתה שאותו הזמן הוא הנץ החמה.[7]
וראו בסוף המאמר נספח בקצרה על זמן הקרבת התמיד בהנץ החמה.
אמר רבי יוסי ביר' בון:
אם אומר את ליתן עוביו שלרקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. ותני: באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין.
לאחר שהוכיח הירושלמי שהיום מתחיל מזמן יציאת החמה מעובי הרקיע אל העולם, ולא משעת כניסתה אליו (עמוד השחר), מקשה על כך ר' יוסי ברבי בון.
אף על פי שזו שאלה, לא כתוב 'בעי' אלא 'אמר', כי כך דרך הירושלמי בהבאת שאלה על תשובה, כיוון שהשאלה נשאלה על דברי חכם שנאמרו תוך כדי המשא ומתן, ועוד לא נתקבלו כמסקנה ועליהם דנים החכמים, הרי שאין כאן שאלה רגילה כשאלה על דבר הידוע ומוסכם.
ר' יוסי בר בון מקשה: לפי דבריך ר' אבא שהזמן בו החמה מהלכת בעובי הרקיע שייך ללילה בין בהילוכה בערב ובין הילוכה בבוקר, יוצא שהיום והלילה אינם שווים. ר' יוסי ברבי בון בשאלתו מניח שהיום והלילה שווים מצד עצמם ללא קשר לעובי הרקיע, ועובי הרקיע הוא מציאות בפני עצמו. ומשכך, אם עובי הרקיע שייך ללילה גם בבוקר וגם בערב יוצא שהיום והלילה אינם שווים, שכן עובי הרקיע מפר את המשוואה!
ר' יוסי ברבי בון מביא סיוע לדבריו שהיום והלילה שווים מדברי שמואל, והוא מבין שהדברים נאמרו הן למציאות היום והלילה ההלכתיים, והן למציאות היום והלילה האסטרונומיים, כלומר אין הוא רואה מקום לחלק ביניהם.
אמר רבי הונא:
נלפינה מדרך הארץ: שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עליל לא אמרין דעל עד שעתה דייעול.
ר' הונא משיב על דבריו, ואומר נלמד את העניין מדרך ארץ. כלומר, מדרך העולם מההבנה שבדעת בני אדם,
בתחילה פירשתי באופן שונה אך דומה בעיקר הדברים, ולאחר מכן כשהדברים חודדו אצלי יותר מצאתי הסבר המקביל את המשל עוד יותר לנמשל.
מדובר כאן במלך היוצא ונכנס לעיר דרך מבוא, כשהמלך, יוצא מתוך העיר ונכנס אל פתח המבוא המוביל אל חוץ לעיר, אומרים בני האדם שהוא יצא, כי בפועל משעת יציאתו למבוא הוא כבר אינו בעיר. ובמקביל, כשהמלך נכנס לעיר דרך המבוא לא אומרים שהוא נכנס עד השעה שהוא יכנס אל תוך העיר עצמה, כי כל עוד הוא לא נכנס מהמבוא אל העיר הוא גם כן בפועל לא בעיר[8].
ובנמשל, כשהשמש יוצאת מהעולם אל עובי הרקיע, אומרים שהיא יצאה אף על פי שהיא עדיין בעובי הרקיע והיא עוד לא הגיעה למקומה אל מחוצה לרקיע, כי סוף סוף היא איננה בארץ, ולכן נחשב לילה מזמן היציאה אל עובי הרקיע (עובי הרקיע =מבוא). אך כשהשמש נכנסת בבוקר אל עובי הרקיע, לא אומרים שהיא נכנסה אל הארץ, עד לשעה שהיא תכנס בפועל, כי סוף סוף היא איננה בארץ באותו הזמן.
וכאן יש להעיר, שעל אף שבתורה שקיעת השמש נקראת ביאה, שזה מקביל לכניסה, ואילו זריחת השמש נקראת יציאה, אין זה סותר את עיקרון המשל. היציאה והביאה שהתורה מזכירה על השמש, הן ביחס למקומה כביכול אליו היא חוזרת (נכנסת) בלילה וממנו היא יוצאת, ואילו כאן מדברים ביחס לבני אדם ממתי נקרא שהשמש יוצאת מהם, כלומר מרשותם שזה העולם, וממתי היא נכנסת אליהם.
אף אם ירצה אי מי להתעקש ולומר שיציאה והכניסה הן ביחס למקומה של השמש, המשל והנמשל לא יסתדרו עם ההלכה המובאת קודם לכן, לפיה היום מתחיל רק ביציאת החמה מעובי הרקיע ולא בעמוד השחר, ומסתיים עם כניסתה אליו.
כי אם נלך על פי דרך זו, יצא שבלילה כשהשמש נכנסת לעובי הרקיע עדיין לא לילה כי סוף סוף היא לא נכנסה למקומה, ואם כן הלילה אמור להתחיל רק כשהיא תצא מעובי הרקיע (מהלך ארבעת מיל), ואילו בבוקר מיד כשהיא יוצאת ממקומה ונכנסת אל עובי הרקיע כבר נקרא שיצאה ממקומה, והתחיל היום. על אף שזה יכול להסתדר נפלא עם שיטת רבינו תם, אך כפי שהראנו כל עיקרה של השאלה הראשונה ממנה נפתחה הסוגיה, מנוגדת לדעת רבינו תם, לפי הסברנו.
תשובתו של ר' הונא לר' יוסי בר' בון היא, שאף אם היום והלילה שווים במציאות, אנו מחשיבים את זמני היום והלילה על פי עקרון הנלמד מדרך הארץ. ולפי זה יתפרשו דברי שמואל בברייתא על זמני היום והלילה האסטרונומים, ויש לחלק ביניהם לבין הזמנים ההלכתיים, שהם נקבעים על פי העקרון שבמשל.
בטרם אדון בדברים הנלמדים לכאורה להלכה, יש להעיר כי במציאות האסטרונומית המוכרת לנו השאלה איננה שאלה, שכן עובי הרקיע מתחיל רק מהשקיעה בלילה, והוא מסתיים בזריחה בבוקר[9]. והיום והלילה שווים דווקא אם נחשב זאת מהשקיעה לזריחה, כלומר דווקא כשעובי הרקיע בין בשחרית ובין בערבית נחשב ללילה, היום והלילה שווים.
וצ"ע מה המשמעות של הסברות הנאמרות כאן ואיך לנהוג לגבי פסיקת הלכה על פי זה. ומכל מקום עיקר ההלכה הוא מדרשות הכתוב, ומהלכה למשה מסיני שהייתה בידיהם, ואילו החכמים ניסו להסביר את ההלכה שהייתה בידם על פי הידע שלהם באסטרונומיה, ואילו המסורת בידיהם היא ממשה רבינו, שהיא וודאי מתבססת על המציאות, שכן התורה ניתנה מבורא העולם בעצמו.
לגבי שאלת ר' חנינה חברהון דרבנין, אפשר להסבירה אף על פי המציאות המוכרת לנו. כלומר אפשר לטעון שעובי הרקיע איננו חייב להיות מציאות ממשית, אלא זהו כינוי למספר מעלות מהשקיעה עד להחשכה גמורה, ובבוקר מהחשכה גמורה ועד לנץ. ולהסביר על דרך זו את המשא ומתן.
בכל אופן, אין כל נפק"מ הלכתיות מעצם העובדה שהשאלות אינן שאלות לפי הידוע לנו היום. משום שהתשובות אינם קשורות להבנה זו, התשובות נסמכות על היקש בין ביאת השמש ליציאתה, ועל הכתוב הבוקר אור. ובכל אופן, הידיעה על כך שהיום מתחיל בהנץ ומסתיים בצאת הכוכבים (או בשקיעה) היא בגדר הלכה למשה מסיני, כלומר כך היו מקובלים החכמים מאבותיהם, ואיש לא ניסה לשנות את המנהג. וכל הדיון הוא לשם ידיעת מקור הדברים בתורה וטעמם, אך וודאי שלא בא ר' חנניה לשנות באמת את זמני היום ע"פ סברתו.
אחד הדברים שאפשר לכאורה ללמוד מהסוגייה להלכה הוא, שהשעות הזמניות אינן מתחשבות מעלות השחר. ראשית, מפני שאין הירושלמי מחשיב את עמוד השחר ליום, והוא אף שואל מדוע זה לא כך ומביא לכך פסוקים. ואף אם נדחק שהירושלמי בעצמו מודה שכבר מעלות השחר גם נקרא יום, אלא שאין זה יום גמור ועדיין השעות הזמניות מתחשבות מעמוד השחר, באה שאלתו של רבי יוסי בירבי בון ומוכיחה לנו שאין זה כך, שכן ר' יוסי ברבי בון בשאלתו על כך שהיום והלילה אינם שווים, יוצא מתוך נקודת הנחה שהיום מתחשב מהנץ החמה ולא מעמוד השחר. לו סבר ר' יוסי ברבי בון שהיום מתחשב מעמוד השחר, הוא לא היה שואל את שאלתו!
אלא שנותרת כאן שאלה הצריכה עיון, מה כוונת הירושלמי בכך שעלות השחר אינו נחשב יום, והלא משנה מפורשת היא "אין קורין את המגילה, ולא מלין, ולא טובלין ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול, עד שתנץ החמה. וכולן שעשו משעלה עמוד השחר, כשר". ואף אם נאמר שעלות השחר הוא יום אך אינו יום גמור, מדוע זה כך ומה המשמעות של זה?
ועוד, במכילתא משמע שהיום אינו מתחיל מעלות השחר, ורק לגבי נותר של קורבן פסח, הוסיפה התורה תחום, אך אין זה אומר שהתחום נחשב ליום. ואף לא מצינו בשום מקום דרשה המקישה את קרבן פסח לכל המצוות שבתורה וקובעת שהיום מתחיל מעלות השחר (וכאמור, אף בקרבן פסח לא נאמר שעלות השחר לגביו נחשב יום, אלא שהוא נחשב לנותר מעלות השחר).
וכן ר' אבא מקיש את ביאת השמש ליציאתה, מה המשמעות של ההיקש ולמה הוא בא? אם מזמן עלות השחר נקרא יום.
ובנוסף הדרשה מ"הבוקר אור", לפיה הבוקר הא הפותח את היום ומהזמן שבו הארץ מוארת נקרא בוקר. מדרשה זו אנו צריכים לפרש שכל דבר שנאמר שמצוותו להיעשות בבוקר, צריך לעשותו דווקא בזמן בו הארץ מאירה (לכאורה זה אותו זמן שבשאר הדרשות - יציאת השמש מעובי הרקיע). ולא בעלות השחר! וצ"ע.
♦

תחילת היום מבחינה הלכתית

א. דעת האבן עזרא

כתב רבי אברהם אבן עזרא (פירוש הארוך לשמות יב, לא): "והנה החלו לצאת בבקר, והוא עת עלות השחר, שיחל להראות אור השמש בעבים. והנה יש בין תחלת זה הרגע עד זרוח השמש, שעה ישרה ושליש שעה. והנה יש לנו בקר והחשך גדול, כמו "ותשכב מרגלותיו עד הבקר" (רות ג, יד), ושם כתיב "בטרם יכיר איש את רעהו". והנה היה מישראל שיצאו בעלות עמוד השחר, ועודנו לילה בדרך התורה , עד זרוח השמש. ואלה היו קרובים אל מצרים. ואחרים, שהם רחוקים, יצאו בו ביום; כי קהל רב היה, ויותר יש מתחלת רעמסס עד סופה משמונה פרסאות. על כן כתוב "הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה (דברים טז, א) וכו'." ע"כ עיי"ש[10].
מדברי האבן עזרא נראה שתחילת עמוד השחר אינו נחשב יום מדין תורה, שכתב "והנה היה מישראל שיצאו בעלות עמוד השחר ואיננו לילה בדרך התורה", ובהמשך הביא את הפסוק "הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה". כלומר, התורה קוראת לזמן שאחרי עלות עמוד השחר לילה, שהרי כאמור העם התחילו לצאת מעלות השחר.
עוד דבר שיש לשים לב אליו על תחילת עמוד השחר אומר האבן עזרא שהוא שעה ישרה ושליש, כלומר כ80 דקות קודם הנץ, אך קודם לכן יש זמן הנקרא בוקר והוא יותר חשוך מזמן זה, בכך שבאותו הזמן "טרם יכיר את רעהו". אמנם זמן משיכיר שבלוחות הוא בחבירו שבא לעיתים ובתוך ארבע אמות, וכאן אפשר שמדובר ברעהו שהוא יכול להכירו עוד קודם זמן זה ומחוץ לארבע אמות, אך עדיין קשה לומר שזמן זה קודם ל72 דקות לפני הזריחה בזמנינו. ובכלל איך ייתכן לקרא בוקר לזמן שהוא לפני עלות השחר, ולא מצינו את זה בשום מקום. ואולי האבן עזרא דיבר על פי המציאות במקומו בספרד.
עוד כתב רבי אברהם אבן עזרא: "ליל - על דרך הפשט, בעבור שהזכיר ליל שמורים ליי', ובסוף אמר שמורים לכל בני ישראל, נראה כי הטעם: בעבור שהשם שמרם, ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם לנגף (ראה לעיל, כג), צוה שיהיה זה הלילה שמורים לישראל לדורותם; והטעם, שלא יִשנו, רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז"ל (הגדה של פסח): הגיע זמן קרית שמע שלשחרית". ע"כ.
מדבריו נראה שהלילה הוא עד זמן קריאת של שחרית, וזה הטעם שחכמים סיפרו ביציאת מצרים דווקא עד בא זמן קריאת שמע, מן הסברה לומר שהמדובר כאן הוא על זמן משיכיר, ולא על עלות השחר, שכן הלשון "הגיע זמן קרית שמע שלשחרית" מוכיחה שמדובר בזמן שבו בפועל הגיע הזמן לקרא קריאת שמע, ולא שבא עלות השחר שמעיקר הדין ניתן לקרא בו קריאת שמע. בנוסף, אם טרם הגיע הזמן הראוי לקריאת שמע מה ראו התלמידים להפריע לרבותיהם ולהפסיקם.
מאידך, בתוספתא מסופר: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר (בכת"י נוסף: כיון שעלה עמוד השחר) הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש".
כאן אין מוזכרת קריאת שמע (גם לא סיפור יציאת מצרים), ומאידך זמן סיום הסעודה הוא בקרות הגבר (זמן הסמוך מאד ל72 דקות לפני הנץ). נראה שרבן גמליאל וזקנים סיימו קודם לחכמים שהיו מסובים בבני ברק, ומשכך אין מוזכרת כאן קריאת שמע.
♦

ב. בתלמוד משמע שתחילת היום לגבי שאר מצוות בא יחד עם קריאת שמע התלויה בזמן ציצית

בנוסף, בקריאת שמע תלויות עוד מצוות.
בתלמוד בבלי מסכת מנחות אמרו שחכמים הסוברים שמצוות ציצית זמנה בין ביום ובין בלילה, לומדים מוראיתם אותו זמן קריאת שמע. וז"ל התלמוד: "ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה, מיבעי להו לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו זו קרית שמע דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן." הרי שאין זה מפני פרשת ציצית הצריכה להיאמר בזמן ציצית אלא מפני קריאת שמע עצמה, שזמנה תלוי בזמן ראיית הציצית. ואם כן, קודם לכן לא יוצאים ידי חובה, שהרי זו דרשה גמורה ולא סמך, שכן שאלת התלמוד היא לחכמים שלדעתם זמן ציצית בין ביום ובין בלילה למה אמרה תורה וראיתם אותו, ועל זה עונה התלמוד שדרשו את הדרשה האמורה.
ועוד אמרו שם: "תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן".
וללשון ראשון שכתב רש"י שם ברייתא זו היא על דעת רבי שמעון שציצית זמנה ביום, ופירושה שמזמן ציצית שהוא מזמן ראייתה מתחייב אדם בכל המצוות הנוהגות ביום, ואם כן יוצא שזמן וראיתם אותו הוא תחילת היום, וטעם קריאת שמע מזמן זה הוא כשאר מצוות היום.
וזה לשון רש"י: כיון דנתחייב במצוה זו. שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגות ביום ור"ש היא. ע"כ.
וכן נראה ממה שאמרו בתלמוד בבלי ברכות (ט ע"ב): "אמר אביי לתפילין כאחרים". ותפילין הרי אינו תלוי בקריאת שמע, אלא מצווה בפני עצמה, ומניין לאביי שאחרים דברו אף על תפילין, אלא שאביי סבר שזמן זה תחילת כל המצוות שזמנן ביום, אלא שבקריאת שמע בשביל לסומכה לתפילה פסק שמצוותה כותיקין, אבל בתפילין, שלא שייך עניין זה ויכול ללובשן עוד קודם, פסק כאחרים.
היוצא שלדרשה הראשונה קריאת שמע תלויה בזמן ציצית מדרשה, ולדרשה השנייה כל המצוות שזמנן ביום תלויות במצוות ציצית.
ויש עוד ראייה שזמן משיכיר הוא זמן כל המצוות הנוהגות ביום ולא רק זמן ציצית וקריאת שמע, שהרי לאחרים זמנה הוא משיהא רואה את חברו ברחוק ד' אמות ומכירו, ולרבי מאיר משיכיר בין זאב לכלב ולרבי עקיבה בין חמור לערוד. אמנם הירושלמי תלה את מחלוקתם במחלוקת חכמים ור' אליעזר, אבל דעת אחרים שהלכה כמותם, אינו נלמד מוראיתם אותו[11], ואינו קשור לציצית יותר מלשאר מצוות הנוהגות ביום. ואם כן דבריו אמורים לגבי כל המצות, וכמו שלמד מזה אביי לתפילין. וכיון שחכמים ור' אליעזר ור' מאיר ור' עקיבה, חלוקים על אחרים, נראה שבדומה לדבריו חלוקים שכמו שהוא מדבר לא רק על מצוות קריאת שמע וציצית אלא אף על שאר מצוות אף הם מדברים על שאר מצוות.
אמנם לא באתי להכניס ראשי בין הרים גבוהים רק לנסות ליישב את דברי הירושלמי[12]. ועל פי האמור אפשר לחלק בין עלות השחר האמור במגילה, שהוא אינו הזמן בו החמה נכנסת אל עובי הרקיע ביום (72 דקות לפני הנץ) אלא זמן משיכיר, אלא הזמן הוא משיכיר בין תכלת ללבן לדעת חכמים או בין תכלת לכרתי לדעת ר' אליעזר או שיראה את חבירו לדעת אחרים.[13]
ואילו האיר המזרח, שהוא 72 דקות לפני הנץ, הוא הזמן שבו השמש נכנסת בעובי הרקיע, אך אינו יום מבחינה הלכתית. ולפי זה תתיישב דרשת המכילתא ודברי הירושלמי.
ניתן אמנם לדחות את דבריי מדברי הגמרא ברכות ל ע"א:
"השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה במאי קמיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף"
ומברייתות אלה משמע שזמן שאר המצוות נוהג עוד לפני זמן קריאת שמע. והיה מקום לומר שזמן קריאת שמע האמור כאן הוא זה הסמוך להנץ החמה, כמו שמוזכר כאן עניין סמיכת גאולה לתפילה, אך לדעת סתם הברייתא משמע שלא כך אלא שזמן קריאת שמע מאוחר לשאר מצוות. ואם כן צ"ע.
עכשיו בעזרת ה' עיינתי בספר העיטור וראיתי את דעתו (שלא ידוע לי אם היא ידועה) לפיה תחילת היום לגבי שאר מצוות, הוא בזמן בו מתחיל זמן קריאת שמע, וזה הסיבה שתפילין זמנן משיכיר[14].
וז"ל (בעל העיטור סימן תתצה): "וזמן ציצית לברכה כזמן תפילין. דתניא (מנחות לו,א) תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן, כיצד היה משכים לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן כדי לשמרן וכשמגיע זמנן ממשמש בהן ומברך, וכן הרוצה [להשכים] ליכנס בבית הכנסת מתעטף בלא ברכה ולכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך. וזמן הנחת תפלין עד שקיעת החמה. ובשחרית משעת קריאת שמע, ככל המצות הנוהגות ביום דאמרינן "וכולן משעלה עמוד השחר כשרין", ואף על גב דשאר מצות הנוהגות ביום מצותן לכתחילה בהנץ החמה, הכא בראיה תליא מילתא ומצותה משיכיר בין תכלת ללבן".
♦

ג. ראייה מזמן "האיר פני המזרח" האמור בשחיטת התמיד

אפשר לברר גם האם זמן משיכיר קודם לזמן "האיר פני המזרח" האמור בשחיטת התמיד או לא. אם הוא קודם לו, יוצא שמצוות התלויות ביום מתחילות עוד קודם זמן קריאת שמע, אך אם זמן האיר פני המזרח הוא לאחר משיכיר או במקביל אליו הרי שזמן קריאת שמע מתחיל עם כניסת היום. וכאן יש לברר מתי הוא הזמן של האיר פני המזרח האמור בשחיטת תמיד, האם כ72 דקות זמניות קודם הנץ (הזמן בו החמה נכנסת לעובי הרקיע), או מאוחר מזה.
ולעניות דעתי מדברי הגמרא ביומא כח ע"ב משמע שזמן זה מאוחר בהרבה ל72 דקות זמניות קודם הנץ. שזה לשון הגמרא שם:
"רבי יהודה בן בתירא אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון ויצאו כל העם איש למלאכתו".
שואלת הגמרא: "אי הכי נגה ליה טובא" ומשיבים: "לשכור פועלים קאמרינן".
ופירש רש"י: "לשכור פועלים - האי יצאו איש למלאכתו לאו על הפועלים קאי אלא בעה"ב שהוא משכים יותר למצוא פועלים לשכור."
נראה שרבי יהודה בן בתירא לא חלוק בזמן אלא רק מספר מה היה אומר העומד. הפועלים היו יוצאים למלאכתן בהנץ החמה, ואם כן הזמן בו בעל הבית היה יוצא לשכור אותם (מסתבר שהם היו מתקבצים באיזה מקום ידוע בעיר) צריך להיות סמוך לזמן בו הם כבר יצאו (אמנם קשה לשאר במדויק בתנאי הקבלנות של פעם מה היה המנהג וכמה זמן לקח כל דבר, אבל מצד הסברה נראה שהדבר לא אמור להמשך אלא זמן מועט. בנוסף, אם הבעל הבית יצא כבר לשכור הפועלים מסתבר שהפועלים כבר נמצאים במקום בו היה נהוג להתקבץ לפני העבודה, אולי אף אחרי שקראו קריאת שמע (אמנם עוד לא התפללו שמונה עשרה, שהנץ עוד לא הגיע ולא כולם היו תוכפים גאולה לתפילה בזמנם). מסתבר שבזמן הזה כבר הייתה הארץ מוארת ברמה סבירה של אור אולי כ30 דקות לפני הנץ לכל הפחות.
על כל פנים נראה שוודאי לא היה הדבר בעלות השחר שהוא 72 דקות קודם הנץ. בזמן זה החושך רב, והוא אינו סמוך לזמן הניתן להגדיר אותו כ"נגה ליה טובא".
אך עדיין צריך עיון בכל זה, שלאחר שחיטת התמיד היו אנשי המשמר קוראים קריאת שמע ומברכים ברכה אחת, ושואל על כך הירושלמי (ברכות א,ד): "והלא לא בירכו יוצר אור" ומשיב: "רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: עדיין לא יצאו המאורות, ותמר (=ואת אמר - ואתה אמור) יוצר המאורות?!"
כלומר הזמן המדובר "האיר פני המזרח עד שבחברון" (שכבר עבר ממנו כמה זמן בו הספיקו הכהנים לשחוט את התמיד ולהניחו על גבי המזבח) הוא קודם זמן קריאת שמע האמור, הוא זמן משיכיר, שהרי לא מצינו בשום מקום שניתן רק לקרא קריאת שמע מזמן זה אך לא לברך. וצ"ע.
לעומת זאת, הרמב"ם בפירוש המשנה לתמיד פ"ה מ"א כותב: "כבר נתבאר בגמר ברכות שהברכה הזאת שהיו מברכין תחילה היא "אהבת עולם", ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט מברכין "יוצר אור", לפי שסדר ברכות אין מעכב כמו שנתבאר שם". וצ"ע מדוע לא פסק כן להלכה. (וראו בסוף הנספח שיעור הזמן של האיר המזרח לפני הנץ החמה).

ד. ראייה מדברי ר' זירא

במגילה דף כ ע"ב נאמר: "וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר: מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא (בראשית א, ה) ויקרא אלהים לאור יום למאיר ובא קראו יום אלא מעתה ולחשך קרא לילה [למחשיך ובא קרא לילה] הא קיי"ל דעד צאת הכוכבים לאו לילה הוא אלא אמר רבי זירא מהכא (עזרא (נחמיה) ד, טו) ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר (נחמיה ד, טז) (והיה) לנו הלילה (למשמר) מאי ואומר וכ"ת משעלה עמוד השחר לאו יממא ומכי ערבא שמשא ליליא ואינהו מקדמי ומחשכי ת"ש (והיה) לנו הלילה משמר והיום מלאכה".
ההוכחה של ר' זירא היא מהכתוב בעזרא, שם המדובר הוא בבניין חומות ירושלים, שבהם עסקו העובדים ברציפות מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואילו בלילה שמרו לבל יפגעו בהם. הזמן הניתן למלאכה ביום, וודאי למלאכת בנייה, איננו משעה שהחמה נכנסת לעובי הרקיע כלומר 72 דקות זמניות לפני הזריחה אז עדיין שורר חושך גמור. אלא מהזמן בו כבר הארץ מוארת ניתן לראות איש את רעהו בבירור את חומרי הבנייה והשטח, ולהתחיל במלאכה.
אם נקח את זה כמקור מוחלט ונניח שעד לרגע הבנייה היה לילה, יוצא כי היום מתחיל רק בהמשך עלות השחר כשכבר הארץ מוארת ברמה סבירה ולא קודם. ובכל אופן ההוכחה אינה תקפה לתחילת עלות השחר.
♦

ה. זמן האיר המזרח

יש מרבותינו האחרונים שחילקו בין עלות השחר להאיר המזרח, ומשמע שמדובר בשני זמנים שונים, אולם בירושלמי משמע שהאיר המזרח הוא תחילת היום, ואם כן קשה לומר שהאיר המזרח הוא זמן לאחר תחילת היום בעל מעמד מיוחד, וצ"ע.
ז"ל ירושלמי עירובין ד, ה: "ר' חונה אמר. רב נחמן בר יעקב בעא. גר שטבל לאחר שהאיר המזרח. מאחר שאילו היה ער היה קונה לו שביתה. מה אמר כא' ר' יוחנן בן נורי. נישמעינה מן הדא. דמר ר' יצחק בר נחמן בשם ר' יהושע בן לוי. הכה' כר' יוחנן בן נורי"
ירושלמי מגילה ב, ג לגבי בן כרך שהלך לעיר ובין עיר שהלך לכרך: "אמ' ר' יוסה. והוא שיצא קודם לשהאיר מזרח. אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר. רב נחמן בר יעקב בעי. מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר".
[ואגב שימו לב להבדל בין המקורות לגבי הגר, בעירובין מעשה הטבילה מציין את כניסתו ליהדות ובמגילה מעשה המילה. ואפשר שבעירובין הכוונה בגר שמל ולא טבל (מאחר שמדובר בשבת וגר לא יכול למול בשבת), ובמגילה בגר שטבל ולא מל].
♦

ו. מדרש לחנוכה

יש מקור, אם כי לא הלכתי, שנראה ממנו קצת שזמן עלות השחר הוא תחילת זמן קריאת שמע:
מדרש לחנוכה (המתאר את מעשה יהודית שהרגה את אליפורנוס הרשע): "באותה שעה שמחו ישראל שמחה גדולה ונתנו שבח להקב'ה. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו כל ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והתפללו. ואחר התפלה יצאו עליהם. ואמרו בקול גדול "שמע ישראל יי'י אלהינו יי'י אחד". וכששמעו מחנה יוונים נבהלו ונזדעזעו. ואמרו. מה זה. שמא במלחמה באים עלינו. הלכו אצל המלך להודיעו. מצאו אותו פגר המלך מכוסה בלא ראש. באותה שעה רפו ידיהם ולא עצרו כוח ופנו לנוס איש לדרכו. ורדפו ישראל אחריהם והרגו מהם עד אין מספר. ומי שעשה נסים לאבותינו הוא יעשה נסים ונפלאות עמנו".
אולם יכול להיות שאין הכוונה לתחילת עמוד השחר שמצויין בלוחות, והתחילו לקרות מזמורים והאריכו בהם עד שהגיעו לזמן הסמוך לקריאת שמע וברכותיה.
♦

ז. דברי בעל ערוגת הבושם

כעת, הגיעו לידי דבריו של רבי אברהם בן רבי עזריאל מחבר ספר ערוגת הבושם ומרבותיו של האור זרוע. הדברים התפרסמו בתוספת ביאור והערות ע"י הרב יהודה פרידמן בקובץ תבונות ח"ב, והרוצה יעיין בהם שם, כאן אתן סיכום בקצרה.
רבי אברהם ב"ר עזריאל מחלק ואומר שיש שני זמנים האחד עלות עמוד השחר והשני עלות השחר, עמוד השחר הוא תחילת עלייתו של עמוד השחר הנמשך ד' מילין, ובסיומם מתחיל עלות השחר שזהו הזמן אחר שכבר השחר עלה ונמשך ד' מילין עד הנץ.
עלות השחר שהוא יום גמור הוא דווקא זה הסמוך להנץ החמה, שעליו הביא ר' זירא את הפסוק מעזרא. הגרסה הנכונה במגילה היא (על פי ספר מדוייק שעמד לפניו): "וכולן שעשו מעלות השחר יצאו", והכוונה לסיום עליית עמוד השחר, שמאז זמנן של מצוות היום.
דברי הערוגת הבושם, נפלאים ומיישבים קשיים רבים, אולם בעניין מה שאמר שמעליית עמוד השחר עד לסיום עלות השחר ד' מילין ומעלות השחר עד הנץ ד' מילין, הוא מבסס את דבריו על פרשנות לפיה איילת השחר הכוונה לעלות השחר, אולם כבר הוכיחו שאיילת השחר האמור בירושלמי כמתרחש 8 מיל לפני הנץ החמה, הכוונה לתופעה אסטרונומית מסויימת[15].
בפשטות דבריו נראה שהערוגת הבושם מתאר מצב מציאותי, ואינו קובע סתם דברים באויר. נראה כי הוא מתייחס לתהליכים מציאותיים המוכרים גם לנו, תחילת עליית עמוד השחר וסיום עליית עמוד השחר, ומחלק ביניהם, אמנם במציאות שלפנינו בשום אופן לא ניתן לטעון שתהליכים אלו מתרחשים במשך זמן של 144 דקות זמניות עד להנץ (8 מיל).
אך ייתכן מאוד שבמקומו (בוהמיה) הזמן בין עלות השחר לזריחה מתארך זמן רב, בדיוק כמו שבין השקיעה לחשיכה נמשך זמן רב כפי המצב בארצות צפון אירופה.
דבריו לא יכולים לפטור לגמרי את הקושיא שלנו על הירושלמי, שכן את הכתב "וכמו השחר עלה" מפרש הערוגת הבשם על עלות השחר המתחיל את היום. ואילו בירושלמי לעיל משמע שתחילת עוביו של רקיע בבוקר עדיין אינו יום (ושיעור עובי הרקיע הוא 4 מיל).
♦

ח. מכילתא

ובמכילתא בשלח פרשה ה' כתוב:
"ויהי באשמ' הבקר" וגו' .את מוצא שתפלתן של צדיקים נשמעים בבקר. בוקרו של אברהם מניין. שנאמר "וישכם אברהם בבקר". בוקרו של יצחק מניין שנאמר "וילכו שניהם יחדיו". בוקרו של יעקב מנין. שנאמר "וישכם יעקב בבוקר ויקח" וגו'. בוקרו של משה מנין. שנאמר "וישכם משה בבקר ויעל" וגו'. בוקרו של יהושע. שנאמר "וישכם יהושע בבקר וישאו הכהנים" וגו'. בוקרו של שמואל מנין. שנאמר "וישכם שמואל לקראת שאול בבקר". בוקרות הנביאים העתידין לעמוד אחריהם מנין. ת"ל "יי' בוקר תשמע קולי" וגו'. בוקרות העולם מנין. "חדשים לבקרים". וכן אתה מוצא שאין המקום עתיד ליפרע מרשעים בגיהנם אלא לבקרים. שנאמר "לבקרים אצמית" וגו'. ואומר "ייי צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר" וגו'.
דבר אחר. "ויהי באשמ' הבקר". זה האיר המזרח.
(במודפס הנוסח זה היה עם הנץ החמה, אמנם אין ספק שגירסה זו משובשת, הגירסה שהבאתי היא על פי כתבי יד מדוייקים, וכעין זה הגיה הגר"א "עלות השחר" עיי"ש).
ובמפרשים משמע שאשמורת הבוקר היא אשמורת הלילה הסמוכה לבוקר, ואם כן יוצא שזמן האיר המזרח מחושב כחלק ממשמרות הלילה. וצ"ע.
סיכום: בירושלמי משמע שב72 דקות זמניות לפני הנץ עדיין לילה (אם כי ניתן לדחוק שהכוונה שאינו יום גמור, אך זה דחוק מאוד), לגבי זמן שחיטת התמיד היו ממתינים לזמן הנקרא משהאיר המזרח, נראה שזמן זה היה סמוך להנץ החמה, והוא וודאי מאוחר הרבה מ72 דקות לפני הנץ. זמן קריאת שמע ציצית ותפילין הוא משיכיר את חבירו, זמן המאוחר ל72 דקות לפני הנץ, ומשמע בתלמוד שזמן זה הוא תחילת זמנן של שאר מצוות הנוהגות ביום (וכך תופס בעל העיטור, וכן נראה מהאבן עזרא), בירושלמי משמע שזמן הנקרא "האיר המזרח" הוא הקובע את תחילת היום.
♦

ניסיון ליישוב

ניתן ליישב שעלות השחר האמור כמתחיל 72 דקות לפני השקיעה אינו עלות השחר ההלכתי, אלא ציון זמן לתופעה אסטרונומית שאין לה השלכות הלכתיות, בדיוק כפי שצאת הכוכבים האמור 72 דקות אחרי השקיעה אינו צאת הכוכבים ההלכתי (כדעת הגר"א) והכוונה לציון זמן אסטרונומי של חשיכה מוחלטת,
ואילו עלות השחר ההלכתי הוא דווקא משהאיר המזרח, והוא מקביל לזמן משיכיר, ואילו בבית המקדש היו מחמירים לעלות על מקום גבוה ולראות את המזרח מאיר בבירור, אולי בעקבות המעשה שהחליפו בין מאור הלבנה למאור החמה. ולעולם האיר פני המזרח הוא הקובע את תחילת היום לגבי זמנן של מצוות התלויות ביום.
♦

נספח - הקרבת התמיד בהנץ החמה

ראינו לעיל שבוקר האמור בתורה הכוונה להנץ החמה, הדבר נכון אף לגבי זמן הקרבת תמיד של שחר[16], ואמנם היו מרבותינו שחשבו שבקר האמור כאן הוא עלות השחר ושזו הסיבה שבגללה הקדימו את שחיטת התמיד להאיר המזרח[17], אלא שדברי חז"ל שבידינו מפורש שהקרבת התמיד היתה בהנץ החמה. ואם כן אין טעם לדחוק שבוקר הוא זמן האיר המזרח (שהוא מאוחר מעלות השחר) ושיש להתפלל שחרית מזמן האיר המזרח, ואביא את המקורות:
בירושלמי פסחים פרק ה הלכה א, נאמר: הייתי אומר יקרב של שחר עם הנץ החמה ושל בין הערבים עם דמדומי החמה ת"ל "בין הערבים" וכו' עיי"ש.
ונבאר בקצרה את דברי הירושלמי: מהפסוק "את הכבש אחד תעשה בבוקר" למדנו שרק תמיד אחד קרב בבוקר, ומזה היה צד לומר שהתמיד השני יקרב בזמן שכנגד לתמיד הראשון, וכמו שתמיד של בוקר קרב עם הנץ החמה, כך תמיד של ערב יקרב עם דמדומי חמה. ובא המשך פסוק ואמר "בין הערבים". והשמיענו שאינו כן, אלא משעה שישית והילך.
ומלשון הדרשה למדנו ש"בבוקר" שנאמר בתמיד מתפרש על זמן הנקרא עם הנץ החמה, ולא על עלות השחר, ו'עם' האמור כאן פירושו יחד, כלומר במקביל לדבר. (אולם פעמים שהכוונה במילת 'עם' לסמוך או לפני או אחרי ולא במקביל ממש. והכל לפי העניין)
בנוסף לירושלמי כך עולה במפורש גם מהמדרש שמואל וז"ל: "ויתן י"י דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד". ר' חייא רבא אמר. משחיטת תמיד ועד זריקת דמו. ר' שמואל בר נחמן אמר. משיזרק דמו ועד שתנץ החמה. ורבנין אמרין. משתנץ החמה עד שיתמלא כל הגלגל. בוא וראה כמה אוכלוסין נפלו מהן. אילו היתה שעה שלימה על אחת כמה וכמה".
בפסוק כתוב מהבוקר ועד עת מועד, עת מועד לפי פירוש המדרש הוא עת הקרבת התמיד הקרב במועדו (ולא כמו שנדחקו להסביר אחרת ולטעון שעת מועד הוא כינוי להנץ החמה).
רבי חייא רבא לומד שהבוקר הוא זמן השחיטה ו'עד עת מועד' הוא זמן הזריקה. נראה שסברתו היא שהוא לומד ש'עת מועד' פירושו תחילת זמן הקרבת התמיד, וממילא בוקר הוא מוכרח לפרש על זמן הקודם לזה, ולכן זמן זה הוא תחילת הזמן הכשר לשחיטה. (נראה שכוונתו לזמן בו בפועל היה נשחט התמיד, ושהוא מוצא קשר בין מעשה התמיד למגפה, שהקרבת התמיד עצרה את המגפה, ואין מדובר כאן על צירוף זמנים מקרי).
רבי שמואל בר נחמן לומד שכוונת הפסוק באומרו 'מהבוקר' הוא לעת תחילת הקרבת התמיד כמו שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר" כשהכוונה גם לזריקה, והואיל וכתוב אחרי זה 'עד עת מועד' בהכרח שהכוונה לזמן בו התמיד היה קרב על גבי המזבח, (השחיטה כשרה בזר והיא כעין הכשר למעשה ההקרבה עצמו, אך אינה עצם ההקרבה, ואת הכבש האחד תעשה בבוקר פירש 'תעשה' על ההקרבה עצמה. והואיל ומצויין פה שני זמנים בוקר ועת מועד בהכרח שהזמן הראשון הוא המעשה הראשון בהקרבה שהוא הזריקה, והזמן השני הוא ההקרבה עצמה על גבי המזבח שהייתה בהנץ החמה), ומאחר שזמן הקרבת התמיד על גבי המזבח הוא בהנץ החמה, נקט כך.
ורבנין אמרין משתנץ החמה ועד שיתמלא כל הגלגל - ואילו חכמים אפשר לומר שתי דרכים בהסבר דעתם. דרך ראשונה היא, שחכמים סברו שהקרבת התמיד עצמו הפסיקה את המגפה, והמגפה פרצה בכל משך הזמן שכבר היה אפשר להקריב את התמיד רק שבפועל עוד לא הקריבו אותו, והזמן בו הקריבו אותו היה בזמן שהתמלא הגלגל (אולי מכך שלכתחילה יש להקריבו עד זמן זה, סברו חכמים שמסתמא עד לזמן זה המתינו ולא הקריבו את התמיד באותו היום).
והדרך השנייה היא שזמן הקרבת התמיד לכתחילה הוא מהנץ עד שיתמלא הגלגל, והבוקר פירושו תחילת הנץ עד עת מועד פירושו עד סוף זמן הקרבת התמיד לכתחילה.
אם כן, היוצא בצורה ברורה הן מהירושלמי והן מהמדרש שהתמיד היה קרב בהנץ החמה. וממילא 'עם הנץ החמה' האמור בירושלמי כוונתו לזמן הנץ עצמו, והזמן נמשך במשך זמן מסויים.
ולפי זה הטעם שתפילת שחרית זמנה מהנץ החמה, הוא כנגד תמיד של שחר שהיה קרב בהנץ החמה כפשוטו.
במדרש ספרי נאמר אף שהקרבן היה קרב במקביל לזריחה ולשקיעה, כלומר תמיד של שחר היה קרב במקביל לזריחה ותמיד של בין הערביים במקביל לשקיעה. אף שמזה לבד אין ראייה חותכת שהתמיד היה קרב דווקא בהנץ, אולם לאחר המקורות שלעיל הדברים מאירים יותר:
"ואמרת להם הרי זו אזהרה לבית דין, זה האשה אשר תקריבו לה' שנים ליום, כנגד יום, שמעון בן עזאי אומר שנים ליום כנגד יום, אתה אומר שנים ליום כנגד יום, או כשומעו שנים ליום, תלמוד לומר את הכבש אחד תעשה בבקר, ומה תלמוד לומר שנים ליום כנגד יום, מיכן אמרו של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ונתון על טבעת שניה, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית דרומית ונתון על טבעת שניה" (ספרי פנחס קמב)
♦

ניסיון לדעת את הפרשי הזמנים בין עלות השחר האיר המזרח והנץ החמה, על פי מעשה הכהנים

איני יודע להעריך כראוי את הזמן בו נעשו ההכנות בבית המקדש להקרבת התמיד, אולם אם התיאור הזה יוכל לעזור למשהו, והדבר יועיל לו ולו במעט להתבהרות הסוגיה, והיה זה שכרי. התיאור כאן הוא על פי עירוב של מקורות שונים, ואין בידי התחייבות שהכל מדוייק. אם נפלו טעויות, עמכם הסליחה.
הכוהנים המשרתים בקודש היו לנים בבית המוקד כשמלבושיהם למראשותיהם, וטובלים קודם שיבוא הממונה (על הפייסות) להעירם. הממונה לא היה מגיע להעירם תמיד באותה שעה בדיוק. 'פעמים שהוא בא מקריאת הגבר, או סמוך לו מלפניו או מלאחריו' (תמיד א, ב). (קריאת התרנגול היא בערך כ72 דקות לפני הנץ, במקביל לעמוד השחר (השני המצויין בלוח) הרמב"ם מקביל את זמן זה ל"סמוך לעלות השחר" תמידין ומוספין א, ו). הממונה היה בא ודופק על שער בית המוקד מבחוץ והם היו פותחים לו. הוא קרא אליו את אלה שטבלו על מנת להפיל עליהם גורל (פיס ראשון), מי יזכה באותו יום בתרומת הדשן, היא תרומת המזבח. הכוהנים שטבלו כדי לשרת היו יוצאים מבית המוקד לעזָרה, ובה נחלקו לשתי כתות, כשכל אחת מהן צועדת באכסדרה לאורה של אבוקה, תוך שהיא בודקת את עזרת המקדש סביב. כיתה אחת פנתה למזרח ושנייה התחילה מהלכה למערב ואחר כך דרומה ומזרחה, בהקיפה את המקדש. שתי הכיתות נפגשו במזרח, ליד בית עושי חביתים (א, ג), היא לשכת החביתין (מידות א, ד). שם פרשו עושי החביתים מהחבורה.
הכוהן שזכה לתרום את המזבח היה פונה לקדש ידיו ורגליו במי הכיור, שאליו הוא עשה דרכו בחשכה, לאור הבוקע עדיין מאש התמיד שעל המזבח (לכאורה אור מועט). הכיור היה ריק ממים במהלך הלילה, ועל מנת למלאו היה על הכוהן להפעיל גלגל מים (מוכני). קול העץ של הפעלת הגלגל הוא שהודיע לכוהנים האחרים על מעשיו. הכהן היה מקדש ידיו ורגליו ולאחר מכן עולה בכבשׁ לראש המזבח ומפנה במחתה את גחלי השרֵפה של היום הקודם. לאחר מכן גם הכוהנים האחרים היו מקדשים ידיהם ורגליהם במי הכיור ועולים למזבח לערוך אותו להקרבת התמיד. משסיימו, ירדו כולם ובאו אל לשכת הגזית. שם, עשה הממונה את הפיס השני, הקובע מי שוחט, מי זורק, מי מדשן את המזבח הפנימי (מזבח הזהב שבהיכל), מי מדשן את המנורה, ומי מעלה את האיברים השונים של הקורבן וכן את הסולת והחביתין (היא מנחת הכוהן הגדול) והיין לכבש המזבח.
רק אז היו הכוהנים יוצאים ובודקים אם הגיעה שעת שחיטת התמיד (ג, ב). אם האיר המזרח, ולפי מתיא בן שמואל, אם 'האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון'[18], 'הרואה' — הוא הכוהן שמונה להודיע על כך מנקודת התצפית שעל ראש שער הניצוץ — אומר 'ברקאי', (אין מידע כמה זמן היו ממתינים שם) ורק אז היו יוצאים להביא טלה מלשכת הטלאים לבית המטבחיים שהוא בצפונו של המזבח, וכן מוציאים את הכלים מלשכת הכלים, עדיין לאור האבוקות (ג, ד).
בה בעת, מי שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה נטלו את הכלים שלהם ושני מפתחות. מי שנצטווה לפתוח את שער ההיכל פנה ופתח את הפשפש הצפוני ומשם, דרך התא, הגיע אל מאחורי השער הגדול, הוא שער ההיכל, ופְתחו. 'לא היה השוחט שוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח' (ג, ז). שני הכוהנים שזכו בדישון המזבח הפנימי והמנורה נכנסו להיכל מבעד לשער האולם (נראה שפרוכת השער, כבר הייתה מורמת למעלה בראשיתו של יום העבודה במקדש), עשו את מלאכת הקודש ויצאו.
המדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד ואח"כ זורק הדם זה שקבלו, ואחר שזורקין את הדם מטיב זה שבהיכל חמש נרות ויוצאין שניהן מן ההיכל ואלו שבבית המטבחים מפשיטין ומנתחין וכל אחד ואחד מעלה אבר שזכה בו לכבש ונותנין האיברים מחצי כבש ולמטה במערבו ומולחין שם את האיברים וזורקין מלח על גבי הכבש אפילו בשבת כדי שלא יחליק ויפלו הכהנים שם בעת הליכתן בעצים למערכה ואף על פי שהמלח חוצץ בין רגליהם ובין הכבש הואיל ואין ההולכה הזאת עבודה אינן חוששין:
תיאור השחיטה לפרטים ממסכת תמיד:
"השקו את התמיד בכוס של זהב, אף על פי שהוא מבוקר מבערב מבקרין אותו לאור אבוקות (אפשר ללמוד מזה על מצב האור ששרר באותה שעה) לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו, מי שזכו באברים אוחזין בו, וכך היה עקידתו, ראשו לדרום ופניו למערב, והשוחט עומד במזרח ופניו למערב, של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה, של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה, שחט השוחט וקבל המקבל, בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחה צפונה, מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה, שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית, לא היה שובר בו את הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו, היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה.
הגיע לחזה חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו, חתך את הכרעים ונתנן למי שזכה בהן, מרק את ההפשט, קרע את הלב והוציא את דמו, חתך את הידים ונתנן למי שזכה בהן, עלה לרגל הימנית חתכה ונתנה למי שזכה בה וב' ביצים עמה, קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו.
נטל את הפדר ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלה נטל את הקרבים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן, והכרס מדיחין אותה בבית המדיחין ומדיחין אותה כל צרכה, והקרביים מדיחין אותן שלש פעמים במעוטן על שולחנות של שיש שבין העמודים.
נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד, ולא היה מזיזה ממקומה, נוקב את החזה ונתנה למי שזכה בה, עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד עד השדרה ולא היה נוגע בשדרה עד שמגיע לבין ב' צלעות דקות, חתכה ונתנה למי שזכה בה והכבד תלויה בה. בא לו לגרה, הניח בה שתי צלעות מכאן וב' צלעות מכאן, חתכה ונתנה למי שזכה בה, הקנה והלב והריאה תלוים בה. בא לו לדופן השמאלית הניח בה שתי צלעות דקות מלמעלן ושתי צלעות דקות מלמטן, וכך היה מניח בחברתה, נמצא מניח שתים שתים מלמעלן שתים שתים מלמטן, חתכה ונתנה למי שזכה בה, והשדרה עמה והטחול תלוי בה, והיא היתה גדולה, אלא של ימין קרוין גדולה, שהכבד תלויה בה.
בא לו לעוקץ חתכו ונתנו למי שזכה בו, האליה ואצבע הכבד וב' כליות עמו, נטל את הרגל השמאלית חתכה ונתנה למי שזכה בה, נמצאו כולן עומדים בשורה והאברים בידם וכו' הששי בקרבים הנתונים בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה, הז' בסולת, השמיני בחביתים והתשיעי ביין הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע" וכו' (תמיד ל א, וראה שם עוד)
כאמור לאחר השחיטה ועריכת האיברים על כבש המזבח ('מחצי הכבש ולמטה במערבו') שבו כולם ללשכת הגזית לקריאת שמע וברכות שהיו מברכים במקדש (ד, ג).
מכאן לשון הרמב"ם (תמידין ומוספין ו):
"ואחר שמעלין האיברים לכבש מתכנסין כולן ללשכת הגזית, והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת, והן פותחין וקורין אהבת עולם, ועשרת הדברות ושמע, והיה אם שמוע ויאמר ואמת ויציב, ורצה ושים שלום, ובשבת מוסיפין ברכה אחת, והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס, מי ששכן את שמו בבית הזה ישכין ביניכם אהבה אחוה שלום וריעות, ואחר כך מפיסין פייס שלישי ורביעי ואחר כך מפיסין פייס שלישי ורביעי וזוכה בקטורת מי שזכה ונכנס ומקטיר ואח"כ נכנס זה שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים,
כשיגיע בין האולם ולמזבח נטל אחד המגריפה וזרקה בין האולם למזבח והיה לה קול גדול ושלשה דברים היתה משמשת בהן השומע את קולה היה יודע שאחיו הכהנים נכנסין להשתחוות והוא רץ ובא ובן לוי השומע את קולה היה יודע שאחיו הלוים נכנסין לדבר בשיר והוא רץ ובא וראש המעמד כשהיה שומע את קולה היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן ואחר כך מעלה זה שזכה באיברים את האיברים מן הכבש למזבח (זמן הקרבת התמיד בפועל – הנץ החמה) ואחר שמעלין את האיברים מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה ואח"כ מעלין סלת הנסכים ואחר הסלת מקטיר החביתין ואחר החביתין מעלין את היין לניסוך ובשעת הניסוך אומרין הלוים השיר ומכין המשוררין במיני ניגון שבמקדש ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר".
♦

סיכום

על פי המקורות שהראנו לעיל נראה שהקרבת התמיד החלה בתחילת הנץ החמה. וכיוון שקודם לכן, לכאורה בזמן סמוך היו קוראים קריאת שמע של שחרית, הקריאה הייתה קודם הנץ החמה, אך בזמן הסמוך לה.
כיון שאנשי משמר לא בירכו ברכות יוצר על פי הירושלמי משום שהמאורות עוד לא יצאו, ומאידך זמן זה סמוך היה מאוד להקרבת קרבן התמיד עצמו (לפי השערה נראה לי כ15-20 דקות, אם כי ניתן להתווכח על זה), יש כאן קושיה בלתי פטורה לגבי זמנה של ברכת יוצר כפי הנהוג בידינו וצ"ע.
♦ ♦ ♦