ראש ישיבת "עץ חיים" אנטוורפן
ירושלים
בדינא דעוסק במצוה פטור מן המצוה[3]
א. ביאור שי' התוס' דאינו פטור אלא אם אינו יכול לקיים שתיהן
בענין עוסק במצוה פטור מן המצוה נחלקו הראשונים ז"ל. שיטת התוס' בדוכתי טובא (סוכה כה, א ד"ה שלוחי מצוה, ב"ק נו, ב ד"ה בההיא, ועי' גם תוס' ב"מ כט, א ד"ה והוי) דלא מיפטר אלא היכא דאינו יכול לקיים שתיהן, ואם ירצה לקיים המצוה הב' שבאה לידו יצטרך להניח מידו המצוה הא' שהוא עסוק בה, ואע"פ שהמצוה הא' אינה מצוה עוברת ויוכל לחזור ולקיימה אחר שיקיים המצוה הב', מ"מ בזה ילפינן מ"בשבתך" "ובלכתך" דפטור מקיום המצוה הב', ויכול להמשיך בקיום המצוה הא' ואע"פ שע"י כך יעבור זמנה של המצוה הב' ולא יקיימה אח"כ, אבל היכא דיכול לקיים שתיהן לא מיפטר. תוס' הוכיחו שיטתם ע"י ב' ראיות, חדא, דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהא פטור משאר מצוות, ועוד דאמרינן (נדרים לג, ב) פרוטה דרב יוסף לא שכיח, ואי פטור מליתן צדקה לעני כל זמן שהאבידה בביתו [דהרי כל זמן ששומר האבידה בביתו הוא מקיים מצוה], אם כן שכיח ושכיח הוא.ויש לשאול לשיטה זו, למה חתן פטור מק"ש הא יכול לקיים שתיהן, דייתב דעתיה ויקרא, דהרי יכול הוא לייתב דעתיה, דאי לא מצי לייתב דעתיה לא בעי קרא לפוטרו, דתיפו"ל דפטור משום דאנוס הוא, אלא איירי בחתן דיכול לייתב דעתיה אם ירצה, אלא דפטור הוא מכך. וא"כ קשה למה הוא פטור הא יכול לקיים שתיהן, דבשלמא בעוסק במצוה אינו יכול ברגע זה לקיים ב' המצוות, וע"כ עליו להניח אחת, וילפינן מקרא דלא יניח זו שעוסק בה, וכיון שאינו מניחה אינו יכול לקיים אחרת, אבל בחתן הרי עי"ז שייתב דעתיה לא יבטל קיום המצוה, ולמה באמת פטור הוא מיתוב דעתיה. שוב ראיתי דהר"ן (דף יא, א מדפי הרי"ף, ד"ה ואיכא למידק) הביא באמת מכאן ראי' נגד שיטת התוס', דמחתן מוכח דגם באפשר לקיים שתיהן פטור.
והנראה בזה ליישב דעת התוס', דהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אינו משום דאינו יכול לקיים שתיהן, אלא דזהו פטור מיוחד, שהמצוה שעוסק בה פוטרתו ממצוות המזדמנות לפניו, אלא דמתנאי הפטור הוא שרק היכא שהעסק במצוה מונעו מלקיים המצוה האחרת נפטר ממצוה אחרת, ולכן גם בחתן, כיון דגם טירדא דמצוה נחשב כעוסק במצוה, הרי הטירדא פוטרתו, אע"פ שע"י העברת הטירדא לא יפגם קיום המצוה עצמה.
ונראה פשוט דאם ייתב דעתיה דחייב לקרוא ק"ש, ולא שייך לפוטרו מטעם כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (ירושלמי ברכות ב, ט), וכן לא שייך לומר דהוי יוהרא ולא כל הרוצה ליטול וכו' (משנה ברכות ב, ח), דהא באופן דייתב דעתיה חייב הוא מדינא לקרוא ק"ש, ומשום יוהרא אינו נפטר ממצוה שחייב בה, ולא נחלקו רשב"ג ורבנן במתני' (שם) אלא אם רוצה עכשיו לייתב דעתיה, דרשב"ג פוטרו מזה ואוסר עליו דהוי יוהרא, אבל אם כבר ייתב דעתיה וסילק מעצמו את כל הטירדות ודאי דחייב, כך נראה.
♦
ב. אי האי דינא הוי דיחוי במצוה השניה או פטור ממנה
והנה בגמ' בסוכה (כה, א) ילפינן האי דינא מקרא ד"בלכתך", והא דלא ילפינן מק"ו מחתן, דאינו עוסק במעשה במצוה ורק מחשב וטריד, ואעפ"כ פטור ממצוות מקרא ד"בשבתך" (שהרי לשיטת התוס' מסיימי קראי, ודלא כרש"י), ק"ו למאן דעוסק במצוה במעשה, תי' בתוס' (ד"ה ובלכתך) דהו"א דשאני חתן, שאין נקל לו להסיר הטירדא מליבו. ויש להסתפק אליבא דאמת אי כל הטרוד במחשבת מצוה פטור אף היכא דיכול להסיר הטירדא מלבו, דאפשר דדוקא חתן פטור ומשום דאין נקל לו להסיר הטירדא מלבו, אבל אם יוכל בנקל להסיר הטירדא מלבו לא מיפטר, או דילמא אין סברא זו אלא לומר דבעינא תרי קראי, אבל לקושטא דמילתא כל הטרוד במחשבת מצוה הרי הוא כעוסק במצוה ופטור מן המצוה, וצ"ע.ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת התוס', דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא דוקא היכא דאינו יכול לקיים שתיהן, מהא דפריך בגמ' והא מהתם נפקא, מקרא ד"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" נפקא, ומצריך בגמ' תרווייהו. ולשיטת הר"ן ושאר רבוותא, דגם ביכול לקיים שתיהן מיפטר, קשה הא מקרא דטמאים לא ילפינן אלא בדלא אפשר לקיים שתיהן, דהתם ע"כ מצוה אחת תידחה מפני השניה, וא"כ בעי קרא ד"בשבתך" ללמד דאפילו ביכול לקיים שתיהן מיפטר, אך לשיטת התוס' ניחא, וא"כ מכאן ראיה לשיטת התוס'.
ואפשר לדחות, דהרי בלא"ה תיקשה לשי' הר"ן ודעימיה מהיכא ילפינן דגם ביכול לקיים שתיהן מיפטר, דילמא קרא דבשבתך איירי היכא דאינו יכול לקיים שתיהן. ואין לומר דע"כ קרא איירי גם ביכול לקיים שתיהן, דאי אינו יכול לקיים פשיטא דלא יניח האחת שעוסק בה, משום דמאי אולמא האי מהאי, דאפשר לומר דצריך קרא להיכא דהמצוה דעוסק בה אינה עוברת והאחרת היא עוברת, כדוגמת מצות ק"ש שזמנה עובר, והו"א דיניח המצוה שאינה עוברת ויקיים המצוה העוברת, וזה מלמדנו קרא דלא בעי להניח זו שעוסק בה, אבל היכא דיכול לקיים שתיהן יעסוק בשתיהן, ומהיכא ילפינן דגם ביכול פטור מן המצוה. ומוכרחים לומר דזה ילפינן מסברא, דכיון דגילה קרא דמצוה פוטרת מן המצוה, והרי אין זה מטעם דיחוי וכדמוכח מהא דמצוה שאינה עוברת פוטרת מצוה עוברת, אלא דזהו דין בעסק מצוה הפוטר ממצוה אחרת, ולכן אפילו ביכול לקיים שתיהן פטור (והיינו בצריך לטרוח כדי לקיים שתיהן, וכמו שיבואר להלן בע"ה אות ה'). וכיון דזוהי סברא שפיר פריך בגמ' מהתם נפקא, דגם אילו למדנו דינא העוסק במצוה פטור מן המצוה מקרא דטמאים, היינו לומדים מסברא דגם ביכול לקיים שתיהן פטור, ודו"ק.
שוב ראיתי שהר"ן כתב דהא דמיפטר ביכול לקיים שתיהן ילפינן זה מחתן, ולפי"ז חזרה לדוכתא הקושיא דמאי פריך הא מהתם נפקא, הא בעינן האי קרא ד"בשבתך" למיפטרא גם ביכול לקיים שתיהן, ואין לומר דהקושיא היא דלמה לי תרי מיעוטא ליכתוב רק חד לחתן, דהא לא מסיימי קראי, ואי הוה כתיב חד הוה אמינא דקאי לעוסק במצוה במעשה. ואולי אפשר לומר דכיון דילפינן מקרא דטמאים דעוסק במצוה פטור, אילולי הצריכותא, וא"כ גם חד קרא הוה מוקמינן לחתן, דהא לעושה מצוה בידיים לא בעינא קרא דילפינן מטמאים. אך קשה דהר"ן עצמו כתב דהא דבעי קרא לחתן הוא משום דאינו עושה מעשה בידיים ורק טרוד במחשבת מצוה, והא עדיפא הוה לי' למימר, דבעי קרא דחתן ללמדנו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא אף ביכול לקיים שתיהן, וצ"ע.
ולמה שנתבאר, דגם לשיטת התוס' אין זה דין דיחוי אלא פטור, דהמצוה שעוסק בה פוטרת אותו ממצוות אחרות, לא תיקשי קושית הפנ"י בריש פ"ג דברכות (דף יז, ב ד"ה במשנה), דהק' כיצד ילפינן מ"ובלכתך בדרך" לפוטרו גם ממצות שלא הז"ג, הא ק"ש ופסח הוי מצות שהז"ג ונשים פטורות, וא"כ הוה מ"ע שאינה שוה בכל, ומבואר בדוכתא טובא דמצות שאינו שוה בכל קילי ממצות השוות בכל. ולפי הנ"ל י"ל דרק לגבי דין דחייה שייך למיפרך הכי, אבל עוסק במצוה דהוא פטורא, דרק בשבת דידך חייבתך תורה במצוה אבל לא בשבת דמצוה, א"כ אין חילוק בין מצוה קלה לחמורה. והא דמבואר בגמ' דקרא דטמאים בעי משום דמקרא דבשבתך לא הוי ידעינן פסח דהוי מ"ע שיש בה כרת, ניחא שפיר, דהתם הא קאי על תחילת העסק, שהרי יש לפניו ב' מצות להיטמא לקרובים או לעשות פסח, והו"א שפיר דיבחר בחמורה, אבל בעסוק כבר בקלה ומזדמנת לפניו חמורה פשיטא דפטור, ודו"ק היטב.
♦
ג. בפטור אונן וחתן לדעת התוס'
יש לעיין לשיטת התוס' למה אונן פטור מכל המצוות, הא תינח דפטור ממצוות שטירדתו מעכבתו מלקיימן, אבל מצוות שיכול לקיימן גם בהיותו טרוד במחשבת ועסק קבורה, למה ייפטר מהן הא יכול לקיים שתיהן[4]. וכן תיקשי בחתן. וצריך לומר דטירדא מעכבתו מקיום כל המצוות, דאפילו מצוות שאין בהם חובת כוונה מיוחדת וישוב הדעת, מ"מ צריך האדם לתת לב ודעת לקיימן, וכיון דטרוד במחשבת מצוה אחת פטור הוא ממצוות אחרות, ומיקרי אינו יכול לקיים שתיהן, דהרי עכ"פ צריך הוא, כדי לקיים המצוות, להסיח דעתו מענין מחשבת הקבורה, ואם לא יסיח לא יוכל לקיים המצוה, וכל זמן שלא הסיח אינו יכול לקיים המצוה האחרת, והוי שפיר אינו יכול לקיים שתיהן[5].בתוס' בברכות (יז, ב ד"ה ואינו) מבואר בשם הירושלמי דאונן אסור לו להחמיר על עצמו, וב' טעמים בדבר, משום כבודו של מת, או משום שאין לו מי שישא משאו. והיה נראה לכאורה דהכוונה דאסור לו להסיח דעתו מהאבלות ומחשבת הקבורה כדי לקיים מצוה, אבל אם הסיח דעתו חייב הוא במצוה דהא עכשיו לא מיקרי עוסק במצוה (וכמו שכתבנו למעלה אות א' לענין חתן). ולפי"ז אם הסיח דעתו וקיים מצוה יצא י"ח, ולא כן כתב במג"א (סי' תרצו, טז) דאם שמע מגילה כשהיה אונן לא יצא י"ח וצריך לחזור ולקרות.
ונראה דאונן מיקרי עוסק במצוה אפילו בשעת הסחת דעת, ואינו דומה לחתן, דחתן אינו חייב להטריד דעתו במחשבת המצוה, אלא דבמציאות מחשבתו מוטרדת, ורק כיון דמחשבתו מוטרדת במעשה מצוה לא מחייבינן ליה להרחיק הטירדא וליישב הדעת, אבל אונן חייב הוא להטריד דעתו בענין הקבורה המוטלת עליו, ומיקרי עוסק במצוה אפילו בשעת הסחת הדעת, וברגע שהוא בא לקיים מצוה אחרת חייב הוא מדין עוסק במצוה להניח את המצוה השניה ולהטריד דעתו בעסק הקבורה, ולכן מיקרי פטור ולא יצא י"ח, ועיין.
♦
ד. בדעת הראב"ד אי ס"ל כתוס'
בחי' הרשב"א ב"ק (נו, ב) כתב וז"ל: "בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא וכו', וממה שכתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר את האומנין גבי במלוה צריך למשכון, נראה שהוא סבור דכל שהמשכון בידו פטור מן המצוה, אבל כאן כתוב בתוס' שאין שומר האבידה פטור מליתן רפתא לעניא אלא כשעוסק בצורך המצוה שהיא האבדה לחוד, שאם אי אתה אומר כן מי שמניח תפילין בראשו או מזוזה בפתחו יהא פטור מכל המצות וכו'", עכ"ל. בשטמ"ק ב"ק הובא קצת מדברי הרשב"א ויש שם שינוי לשון, ובנוסח השטמ"ק מבו' דהראב"ד והתוס' פליגי דכתב, לאחר שהביא דברי הראב"ד, "והתוספות חולקין כאן", נמצא דלהראב"ד פטור כל זמן שהאבידה בידו אפילו אינו עוסק בשמירתה, ותמוה מאוד א"כ מה יענה הראב"ד להוכחת התוס' ממי שיש לו מזוזה בפתחו ותפילין בראשו וציצית בבגדו. ואף שיש לדחוק בישוב קושיא זו, אך לשון הרשב"א בחי' לא משמע דהתוס' והראב"ד פליגי.והנה בשטמ"ק ב"מ (פב, א) הביא דברי הראב"ד הנ"ל, וז"ל: "מיהו קשיא לי וכו', ועוד שמירת משכון מאי דמיא לשמירת אבדה והלא מצוה משעת הלואה נעשית, ואיכא לתרוצי מפני שממתין עליו ואינו מוכרו ליפרע ממנו", עכ"ל. ונראה מדבריו שאף הוא סובר כתוס' דרק בשעה שהוא עוסק בשמירת האבידה פטור ממצוה, וכוונת הראב"ד דלא תימא דרק ההלואה על המשכון הוי מצוה, וא"כ בשעה שעוסק אח"כ במשכון לא הוי מצוה, וכמו דלא הוי מצוה כשעוסק בפקדון לנערו [דאל"כ כל ש"ח יהא ש"ש לר"י], ורק באבידה כל זמן ששומר האבידה להשיבה לבעליה הוי מצוה, ולכן אף כשעוסק בשמירתה הוי עוסק במצוה, אבל במשכון לכאורה רק ההלואה הוי מצוה, לזה כתב הראב"ד דכל זמן שהמשכון בידו ואינו מוכרו להיפרע הוי מצוה, וכשעוסק בו הוי עוסק במצוה, כן נראה לכאורה.
♦
ה. ביאור שי' הר"ן דאף ביכול לקיים שניהם פטור
כתב הר"ן (סוכה דף יא, א מדפי הרי"ף, ד"ה ואיכא) וז"ל: "לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"פ שיכול לקיים את שתיהן, וההיא דנדרים לא מוכחא מידי, דודאי בשעה שהאבידה משומרת בתיבתו לא מיפטר, דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה, ומי שהאבידה אצלו אע"פ שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה וכו', והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אע"ג דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא, ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר. ומיהו מודינא ודאי כל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם, דבכה"ג ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע, ומשו"ה פרכינן וכו' וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה וכו', ומיהו כל שצריך לטרוח פטור, ומשו"ה רבנן דהוי שלוחי מצוה הוי גנו חוץ לסוכה, דכל זמן שליחותם עוסקים במצוה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה", עכ"ל.הנה אע"פ שנקיט הר"ן בסוף דבריו, דהיכא דיכול לקיים שתיהן בלי טורח דחייב לקיים שתיהן, והיה משמע לכאורה דאין זה חיוב גמור ורק מידת חסידות היא וכמשמעות הקרא דמהיות טוב וגו', אולם דבריו מורים דחייב חיוב גמור מצד הדין, וכדמוכח מראייתו שהביא מהגמ' דהק' וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה[6]. אלא דכוונת הר"ן היא לומר דלא תימא כיון דילפינן דגם ביכול לקיים שתיהן פטור, א"כ נאמר דבכל גווני פטור, ע"ז כתב דאין סברא לומר דפטרתו התורה בכל גווני דמהיות טוב וגו', וא"כ ע"י סברא זו מחלקינן בין יכול לקיים כדרכו בלי טורח לבין צריך לטרוח, כלומר, דלא מצד סברא בלחוד מחייבינן, אלא דע"י סברא זו אנו למדים דיש מקום לחלק בין יכול לקיים כדרכו לבין צריך לטרוח, ולכן אמרינן נהי דגילתה לנו תורה דגם ביכול לקיים שתיהן מיפטר, וכדמוכח מהא דפטרה תורה חתן, אבל עד כאן לא שמענו אלא היכא דצריך לטרוח, אבל לא ביכול לקיים כדרכו, ומכיון ואין לנו גילוי לפטור ממילא נשאר בחיובו.
והא דפטור היכא דצריך לטרוח, נראה דהיינו דוקא אם הטירחא באה לו עי"ז שהוא עוסק במצוה אחת, וכגון ר"ח ורבה בר רב הונא, דבמקומם ובביתם היתה להם סוכה ובלכתם לקבל פני רבם היו צריכים לטרוח אחר סוכה, בכה"ג העסק במצוה פוטרם מטירחא לחזור אחר קיום המצוה, אבל אם עוסק הוא במצוה ומזדמנת לפניו מצוה שצריך לטרוח בקיומה, וגם אילו לא עסק במצוה היה צריך לטרוח ואין העסק במצוה מוסיף על טרחתו, בכה"ג אינו פטור מלטרוח, כן נראה מסברא.
וגם לשיטה זו נראה דאם טרח וקיים המצוה האחרת יצא י"ח, דהא עכשיו דטרח יכול הוא לקיימה בלי טירחא נוספת, וא"כ חייב הוא לקיימה ומיקרי מחוייב בדבר, [והא דכתבו הפוסקים גבי אונן דאם קיים מצוה בשעת אנינותו לא יצא י"ח כנ"ל, לא נתברר היטב טעם הדבר, ועי' מש"כ למעלה אות ג' בד"ה ונראה].
♦
ו. בדברי השאג"א בשי' הר"ן ביכול לקיים שניהם
השאג"א (סי' לז) כתב וז"ל: "א"כ י"ל[7] דההוא דערכין (דף ג, ב) ביכול מיירי כגון שהניח כבר תפילין קודם שהתחיל בעבודה, דעי"ז שהתפילין עליו אינו מבטל מהעבודה, וההיא דזבחים (דף יט, א) איירי שלא הניח עדיין, ואם יתעסק בהנחת תפילין עי"ז יתאחר מלעסוק בעבודה משו"ה פטור[8], הרי הר"ן שם ושארי פוסקים ס"ל דעוסק במצוה לעולם פטור מן המצוה אפי' ביכול לקיים את שניהם", עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבכה"ג דצייר בהניח תפילין קודם שהתחיל בעבודה, ליכא למ"ד דיהא פטור מן המצוה ולא מעבודה, דהרי מפורש בר"ן דמי שתפילין בראשו אינו פטור מן המצוה, דעוסק במצוה אמרו ולא מקיים וכנ"ל, וד' יאר עיני הכהות להבין דבריו הקדושים[9].♦
ז. העוסק במצוה חשיב שפטור עכשיו ממצות או דהוי כאנוס
ראיתי למו"ר זצוק"ל בקוב"ש לב"ב (אות מח) שמספקא ליה בדינא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אי הוי פטור גמור, ואם עשה המצוה השניה לא קיימה ויצטרך לחזור ולקיימה כשיעבור הפטור של עוסק במצוה, או דילמא לא הוי אלא כעין אנוס עיי"ש. ונראה דספק זה אין לו מקום אלא אליבא דשיטת התוס', דלשיטת הר"ן ושאר רבוותא דגם ביכול לקיים שתיהן פטור, ודאי דהוי פטור, ורק אליבא דשיטת התוס', דאינו פטור אלא אם יכול לקיים שתיהן איכא למיבעי[10]. ומ"מ גם לשיטת התוס' יותר נראה דהוי פטור, דהא גם טירדא דמצוה פוטרת ואע"פ שיכול לייתב דעתיה, ומאי שייטא דאנוס הכא[11].אך נראה דאע"פ דהוי פטור מ"מ אם עזב את המצוה שעוסק בה ועשה מצוה אחרת קיים האחרת, דנהי דפטור הוא ממנה כל זמן שעוסק במצוה הראשונה, אבל כשעזב אותה הרי מיד נתחייב בשניה והוי בר חיובא, ופשוט[12]. אבל אם לא עזב את המצוה הראשונה וקיים את השניה בעודו עוסק בראשונה, אז הוי פטור מהשניה ונראה דלא קיימה, וכן כתב המג"א (סי' תרצו, טז) דאונן ששמע קריאת מגילה חייב לחזור ולקרותה אחרי גמר האנינות, וכן הכריע הגרע"א (סי' עא) דאונן שקרא ק"ש חייב לחזור ולקרות[13].
♦
ח. ביאור דברי הראשונים במח' ת"ק ור' שילא בפטור חתן והשושבינים מהמצוות
בגמ' בסוכה (דף כה, ב): "ת"ר חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפילה ומן התפילין וחייבין בק"ש, משום ר' שילא אמרו חתן פטור וכל בני חופה חייבין". וכתב רש"י: "ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה", ובכוונת רש"י ישנן ב' דרכים, הבעה"מ (דף יא, ב מדפי הרי"ף) פי' ד"הני תנאי" הכוונה לת"ק ור' שילא, וכן משמע בר"ן (דף יב, א מדפי הרי"ף), ומשמע לרש"י ז"ל דת"ק נמי לית ליה עוסק במצוה פטור מן המצוה משום דמחייב לחתן ושושביניו בק"ש, ואע"פ דק"ש שהוא פסוק א' יכולין ליישב דעתן שעה קלה, אבל למאן דס"ל עוסק במצוה פטור מן המצוה אינו חייב לייתב דעתיה, דהרי שנינו דחתן פטור מק"ש, אלא ודאי דס"ל דעסק המצוה אינו פוטר ממצוה אחרת[14]. והא דפטורין מתפילה ותפילין פירש"י דאינן יכולין לכוון וגם איכא שכרות וקלות ראש, אבל בק"ש חייבין, דכיון דאינו אלא שעה קלה ויכולין לייתב דעתן לשעה קלה ולכוון.והק' הר"ן למה פטורין מתפילה ותפילין ומ"ש מאבל, דמחייבין אותו לייתב דעתיה, ותירץ הר"ן דיש הבדל בין טירדא דמצוה לטירדת הרשות, בטירדת הרשות דאבל מחייבין אותו ליישב דעתו, אבל בטירדת המצוה אין מחייבין אותו להסיר הטירדא, ואע"פ שעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה, מ"מ אין מחייבין אותו להסיר מלבו טירדת המצוה. וסיים הר"ן ע"ז דלא נהירא, וכוונתו נראה דאין לחלק בין טירדת מצוה לטירדת רשות למאן דלית ליה עוסק במצוה פטור מן המצוה.
התוס' (דף כו, א ד"ה חתן[15]) פירשו בכוונת רש"י דתנאי דאמרו משום ר' שילא לית להו עוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל ת"ק אית ליה, והא דת"ק מחייב חתן בק"ש משום דאין זה אלא שעה קלה מחייב ליתובי דעתיה, דאין זה טורח גדול לייתב דעתיה שעה קלה וא"כ מיקרי אפשר לקיים שתיהן, ומתפלה ותפילין פטורין משום עוסק במצוה, והא דפירש"י דטעם הפטור מתפילה ותפילין משום חוסר כוונה ושכרות, היינו דאי לאו הכי הוה לי אפשר לקיים שתיהן, שהרי החתן ושושביניו אינם עסוקים ללא הרף בשמחה, אבל מחמת חוסר כוונה ושכרות אינם יכולים לקיים תפילה ותפילין, ולייתב הדעת אינם חייבים, דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואי תקשי א"כ למה מחייב ת"ק חתן בק"ש הא תנן דחתן פטור מק"ש, התם קאי לפני שעשה מעשה ואז אינו יכול בקל ליישב דעתיה אפילו שעה קלה, אבל לאחר שעשה מעשה יכול הוא לת"ק לייתב דעתיה וחייב[16].
תנאי דאמרו משום ר' שילא ס"ל דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה מדמחייבו שושביניו בק"ש, דהרי ס"ל דחתן פטור מק"ש הרי דגם ייתוב הדעת לשעה קלה קשה היא, וא"כ ליפטרו שושביניו מטעם עוסק במצוה, דבשלמא ת"ק ס"ל דייתוב הדעת לשעה קלה אינה טירדא ובנקל אפשר ליישב הדעת, אבל ר' שילא דפוטר החתן הרי ס"ל דאינו דבר קל וא"כ גם שושביניו יפטרו, אלא ודאי אית להו עוסק במצוה חייב במצוה, והא דחתן פטור מק"ש משום דאינו יכול לכוון דעתו. [בזה נצטרך שוב להזדקק לסברת הר"ן, דבטירדא דמצוה אין מחייבים אותו ליישב דעתו, גם למאן דלית ליה עוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם הב"ח (סי' לח, ג) כתב דחתן פטור אליבא דר' שילא משום דטריד ואי אפשר לו לכוון דעתו כלל, וקשה לי תרתי, חדא, דנצטרך לומר דפליגי במציאות אם אפשר ליישב הדעת או לא, ועוד דהא כתב הר"ן בפירוש דחתן אם ירצה יכול ליישב דעתו, וכדמוכח מהא דתנן (ברכות טז, א) אם רצה לקרות לילה הראשון קורא].
התוס' הקשו על רש"י, וכתבו דגם ר' שילא ס"ל עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דמחלק בין חתן לשושביניו, דס"ל דחתן אינו יכול לכוון דעתו כלל, כלומר בלי טירחא גדולה ומאמץ גדול, אבל שושביניו יכולין לכוון, פי' בקל.
הר"ן כתב ג"כ דאית להו להנהו תנאי עוסק במצוה פטור מן המצוה, ות"ק מחייב להו בק"ש משום דפסוק ראשון ליכא טירחא כלל, [ורק לפני שעשה מעשה החתן טרוד ביותר, וגם פסוק ראשון אינו יכול לכוון], א"נ דחתן ובני חופה לאחר החופה ובעילה לא מיקרי עוסקין במצוה, והא דפטורין מסוכה היינו משום מצטער, והא דפטורין מתפילה ותפילין היינו משום שכרות. [ודברי הר"ן תמוהים לי, דנימא להו שלא ישתכרו ויוכלו להתפלל, וכמו שהק' תחילה לרש"י מטירדת הרשות דצריך להסיר טרדתו, וצע"ג]. וברא"ש פי' ג"כ כהר"ן עיי"ש בפ"ב (סי' ח), וראה בק"נ (שם אות ה), אך בר"ן משמע כהב"ח, ודו"ק[17].
♦
ט. בספק הפמ"ג אם אונן פטור מסוכה
הפמ"ג (סי' תרמ א"א ס"ק י) נסתפק אם אונן פטור מן הסוכה, דאפשר דאינו פטור אלא ממ"ע שהיא בשוא"ת, אבל לא ממ"ע שעובר עליה בקום עשה, ובבכורי יעקב (ס"ק יט) תמה הא חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה, ודומיא דידהו אונן, דאף הוא עוסק במצוה ופטור מן הסוכה. והנה אם נאמר כתירוצא בתרא של הר"ן וכן הוא ברא"ש, דבני חופה פטורין משום מצטער, אבל לא משום עוסק במצוה, כיון דלא מיקרי עוסקין במצוה, א"כ ליכא ראיה. אך עדיין ראית הבכורי יעקב נכונה, דהא לחד תירוצא בר"ן פטור מטעם עוסק במצוה [ועיקר ראית הר"ן לעיל (דף יא, א מדפי הרי"ף, ד"ה ומיהו) דהיכא דיכול לקיים שתיהן בלי טירחא חייב בשתיהן, מהא דפריך בגמ' וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, זהו לפי התירוץ הראשון דפטורין מטעם עוסק במצוה], ולא דחה הר"ן פירוש זה משום דסוכה הוי קו"ע, הרי דעוסק במצוה פטור גם בקו"ע. וצריך לומר דלא נסתפק הפמ"ג אלא באונן ולא בכל עוסק במצוה, ושאני אונן דאינו עוסק בפועל ממש במצוה, ודוחק.♦
י. בדברי הפוסקים בדין כותבי ספרים אימתי פטורים מתפילין
כתב השו"ע (או"ח סי' לח, ח): "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפילה. הגה: ואם היו צריכין לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפילה אז פטורין מק"ש ומתפילה ומתפילין, דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכו'" עכ"ל. יש כאן מחלוקת בין המחבר והרמ"א וכמבואר במג"א (ס"ק ט) ובביאור הגר"א (ס"ק ט), דהמחבר פסק כהירושלמי דאינו פטור מתפילין, ומה דאיתא בש"ס דידן דפטור תירץ הב"י דאיירי מתפילין דכל היום דבזה פטור, והרמ"א פסק כש"ס דילן עיי"ש.ובמג"א (שם) תירץ דהירושלמי איירי ביכול לקיים שתיהן וש"ס דילן כשא"א לקיים שתיהן, וזוהי דעת הרמב"ם ולכן השמיט האי דינא, דהא כבר ביאר הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש ה"ה דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת עיי"ש.
ונראה דכוונת המג"א היא כגון שאינו כותב אלא זמן מסויים ביום, ויכול הוא לקיים שתיהן, היינו שיכול להניח תפילין וישאר לו עוד הזמן הקבוע אצלו לכתיבת סת"ם, ובכה"ג גם הר"ן מודה דחייב, דהרי רק ביש לו טורח פטר הר"ן אבל ביכול לקיים כדרכו חייב, ולמעלה (באות ה ד"ה והא) ביארנו דרק היכא דבא לו טורח ע"י קיום המצוה הזו שיעסוק בה, אבל אם הטורח הוא שלא ע"י המצוה מיקרי כדרכו וחייב, ולכן בכאן אם למשל קבע לו זמן לכתוב חמש שעות ביום, ויכול הוא עכשיו להניח תפילין ולהתפלל וישאר לו הזמן לכתיבה, למה לא יניח תפילין, הא תפילין אינם מבטלים אותו ממצותו וזהו כדרכו. והרי מוכרחים לפרש בכה"ג, דא"א בענין אחר שכותב סת"ם יוכל בשעת כתיבה להניח תפילין, ועל כרחך צריך להניח הכתיבה, א"כ אין זה יכול לקיים שתיהן, וע"כ דזה מיקרי יכול לקיים שתיהן דיוכל לכתוב אחר הנחת תפילין, וא"כ מיקרי זה גם כדרכו וחייב, ונכון בסברא[18].
ואין להקשות נימא גבי ניעור אבידה ג"כ כה"ג שיתן פרוטה לעני ואח"כ ינער, דאפשר לחלק בין מצות כתיבת סת"ם לניעור אבידה, דבניעור אבידה אינו פוסק מעשיית המצוה עד גמרה, ולכן אינו חייב להפסיקה גם לעשיית מצוה, אבל מצוה שאין לה שיעור וזמן מוגבל וכל שממשיך מקיים מצוה, ואין האדם עוסק בה בלי הרף ומפסיק הוא כשיש לו צורך לעשות פעולת רשות, א"כ גם לפעולת מצוה יפסיק, דמאי שנא, וזה חשיב כדרכו, וכמו שכתבתי.
בביאור הלכה (ד"ה צריכים לעשות) דייק למה כתב הרמ"א לשון 'צריכין', הא סובר כהר"ן דאפילו ביכול לקיים שתיהן פטור, ולפי מה שכתבתי הדבר נכון מאוד דרק אם צריכין, היינו שאם יניח תפילין לא יוכל לעשות הכתיבה הקבועה עליו או לא יוכל להמציא סת"ם לזקוק להם, בזה פטור מתפילין, אבל זולת זה ודאי יפסיק מכתיבתו לקיום מצוות, כשם שמפסיק לפעולת הרשות, ועיין היטב.
♦
יא. ביאור דברי רש"י בברכות במיעוטא דחתן מק"ש
רש"י (ברכות דף יא, א ד"ה ובלכתך בדרך) הק' אמאי בעי קרא מיוחד לחתן ולא פטרינן ליה מקרא קמא דעוסק במצוה, ותי' וז"ל:" דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא, אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן אינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא, אבל חתן דטרדא דמחשבא בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים, אי לאו קרא יתירא לא איתמעוט", עכ"ל.דברי רש"י צריכים ביאור בתרתי, חדא, דמאי נפ"מ אי הוה כתיב בהדיא או דילפינן ממיעוטא, הא מיעוט הוי כמפורש בקרא, ועוד, דגם אילו הוה כתיב בהדיא הוה אמרינן דדוקא עוסק במלאכת מצוה פטור אבל לא טריד בטרדא דמחשבה בעלמא. ונראה בכוונת רש"י דחתן מיקרי עוסק במצוה ממש, דרש"י פי' בסוגיין (דף כ"ה.) גבי חתן טרוד טירדא דמצוה וז"ל: "אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר", ומבואר דמפרש דטירדת החתן אינה משום שחושש שמא לא ימצא בתולים, כפירוש הרמב"ם ז"ל (פי' המשניות ברכות ב, ה), או דילמא יעשה כרות שפכה, כפי' הר"ע מברטנורא (שם), אלא טירדתו הוא שהוא מהרהר בעשיית המצוה שיעשנה כהוגן, וזוהי טירדת מצוה ממש, אלא דהטירדא הוא רק במחשבה ואילו כל העוסק במצוה גם הגוף טרוד בה.
וא"כ זהו שכתב רש"י דאילו היה מפורש דכל העוסק במצוה פטור מהמצוה, היינו שמצוה אחת פוטרת השניה, א"כ גם חתן היה פטור דהרי גם הוא עוסק במצוה, ומצוה זו פוטרת האחרות. אבל כיון דכתיב רק מיעוטא והיינו "בשבתך" דמינה ילפינן דרק בשבת דידך מחייבת, א"כ אפשר לומר דרק היכא דליכא שבת דידך פטור מן המצוה, אבל בחתן נהי דגם הוא עוסק במצוה, אבל כיון דרק המחשבה עסוקה והגוף אינו עסוק א"כ לגבי הגוף מיקרי שבת דידך, והוי גם שבת דידך וגם שבת דמצוה ובכה"ג אפשר דחייב, דרק היכא דליכא שבת דידך כלל פטור מהמצוה, אבל היכא דאיכא תרווייהו גם שבת דידך וגם שבת דמצוה אפשר דחייב, ולמאי דמרבינן גם חתן לפטורא ילפינן דגם בכה"ג פטור, ומשום דעסק המצוה פוטר וכיון דעכ"פ איכא עסק דמצוה פטור. וזה נכון לענ"ד.
♦
יב. העוסק במצוה דרבנן אם נפטר ממצוה דאו'
מו"ר הגרא"ב וסרמן זצוק"ל (בקוב"ש ח"ב סי' לב) נסתפק בפירוש בשבת דידך אבל לא בשבת דמצוה, אי הכונה דרק בשבת דידך חייבה תורה במצות ולא בשבת דאינו דידך, או דילמא דשבת דמצוה פוטרת ממצות אחרות, ונ"מ לענין עוסק במצוה דרבנן אי יפטר ממצוה דאורייתא, דלצד א' דבשבת דאינו דידך לא חייבה התורה במצות, א"כ אף מצוה דרבנן לא חשיב שבת דידך ויפטר ממצוה דאורייתא, אך לצד ב' דשבת דמצוה פוטרת ממצות אחרות א"כ מצוה דרבנן לגבי מצוה דאורייתא לא חשיב שבת דמצוה[19].ונראה להביא ראיה דשבת דמצוה פוטר מהא דמבואר דע"י פרוטה דר"י הוי שומר שכר, והא ניחא אי נימא דעסק האבידה פוטרו א"כ הוי ש"ש דמקבל שכר עבור שמירת האבידה, אבל אי נימא דהפטור הוא משום שרק בשבת דידך מתחייב במצות, א"כ לא העסק באבידה פוטרו, אלא האבידה רק גורמת שלא יתחייב במצות, ולמה הוי ש"ש, (ועיין היטב בסברא זו, כי יש מקום לפלפל בה).
[הנה הרמב"ם בפי' המשניות בברכות (ב, ה) פי' דחתן מיקרי עוסק במצוה משום מצות פריה ורביה, ולפי"ז אם כבר קיים פו"ר, דליכא עליו מצוה דאורייתא ורק מצוה מדברי קבלה ד"בבקר זרע את זרעך וגו'", יהא תלוי בספיקא דרבוותא האחרונים אם מצוה דרבנן פוטרת מצוה דאו'[20], ואולי גם זה מיקרי מצוה דאו' ד"לא תוהו בראה לשבת יצרה", דמצוה זו היא חמורה, כמש"כ התוס' בכמה דוכתי[21].
העל"נ (סוכה כה, א ד"ה הכא טריד) העיר דאיכא מצוה דאו' של מצות עונה שמתחייב בה לאחר שכנסה[22], אבל הרמב"ם הרי נקיט מצות פו"ר, ומשמע דלא חשיב מצות עונה. ולשיטת הרמב"ם אם נשא אילונית או שהוא סריס לא מיקרי עוסק במצוה[23]. ולכאורה יש להעיר דבכל נשיאת אשה יש מצוה דאו', אפילו אינה בת בנים, משום "ונשמרת", ומסתברא דגם עוסק במצוה של קיום ל"ת ג"כ מיקרי עוסק במצוה[24], ואם יעסוק בביעור חמץ בגוונא שאין עליו עשה ד"תשביתו" ורק לאו ד"בל יראה" ג"כ ייחשב עוסק במצוה, וא"כ נושא אשה דיש בזה קיום של ונשמרת מיקרי עוסק במצוה. ויש להעיר לפי"ז דעוסק במצוה דרבנן יהא פטור ממצוה דאו', דהא מקיים בזה לא תסור לשיטת הרמב"ם בספר המצות (שורש ראשון)[25], ועיין בכ"ז].
♦
יג. העוסק במצוה אם נפטר מת"ת
הפנ"י (ברכות דף יז, ב) כתב דהא שהוצרך ר' בון בירושלמי ללמוד דאונן פטור מהמצוות מקרא דלמען תזכור וכו' כל ימי חייך (הובא בתוס' שם בד"ה פטור), משום דס"ל כרב יהודה ואביי (שם בדף כא, א) דסברי דק"ש דרבנן וקרא ד"בשכבך ובקומך" בדברי תורה כתיב, וא"כ תו ליכא למילף מיני' דעוסק במצוה פטור ע"כ תו"ד שם. ודברים אלה קשים לי טובא דאפילו אי קרא איירי בד"ת, אפשר ללמוד דבלכת דידך מחייבת בד"ת ולא בלכת דמצוה, דעוסק במצוה פטור ממצות ת"ת, וצע"ג[26].♦ ♦ ♦