הרב ‏יוסף חיים ספייער

האם חובה להניח תפילין כל היום ובמהות מצוות תפילין

השיטות שהחיוב יומי ♦ דעת תוס' שהחיוב תמידי ♦ תמיהות בדעת תוס' ♦ דעת הרמב"ם ♦ הוכחות שאין החיוב לרגע ביום ♦ הוכחות שאין החיוב תמידי ♦ ביאור מפני מה לא החזיקו במצוות תפילין ♦ תפילין בגדר לבוש ותכשיט ♦ יישוב הדברים ♦ ביאור דברי השו"ע

מנחות מד. "אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה, כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה וכתבתם וכתבתם".
וסתמו משמע שכך הוא בכל רגע שאין לו תפילין, בדומיא להמשך גבי ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, והיינו שחיוב תפילין כל הזמן, וכפשטי' דקרא דוקשרתם לאות על ידך וגו', ובדומי' לוכתבתם על מזוזות ביתך.
♦

השיטות שהחיוב יומי

אולם, בתשוה"ג (שערי תשובה קנג), בעיטור (הל' תפילין ס.) ובסמ"ג (עשה ג') גרסו: "כל שאינו מניח תפילין בכל יום עובר וכו'"[2], וכן הוא במנהיג (הל' תפילין עמ' תרל"ג) בשבלי הלקט (הל' תפילין) ובס' חסידים (תר"ו)[3], וכנראה היינו שהוא בדומיא לכהן שאינו מברך, דהתם ודאי החיוב יומי.
ובר"ה (יז.) "פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין", וברי"ף ור"ח שם ור"מ (הלכות תשובה ג-ה) פירשו זהיינו מי שלא הניח מעולם[4], וכן הוא באשכול (תפילין ל'[5]) רי"ו (נתיב יט-ה, קע:[6]) ורשב"א (בתשו' החדשות ה').
והשיג עליהם במנהיג הל' תפילין (עמ' תרל"ג) שהוא במי שלא הניח כל יום, מהך דמנחות, לטעמי' כהסמ"ג, ושאל בזה ר"י ממרויש בתשו' מן השמים (סי' נ') והשיבוהו ברמז שאו ידכם קודש וברכו את ה', ברוך ה' יום יום יעוי"ש, והיינו שהוא אכן בכל יום.
ואף בדעת הרי"ף והר"מ אין להוכיח דס"ל שמצוות תפילין פעם אחת בחיים, אלא כמו שביאר שם ר' יהונתן מלוניל, דבלא הניח מעולם, שהגדרתו מפושעי ישראל הינה מצד שכפר במצוה יעוי"ש, וכן נראה בר"מ מכך שלא הביאה כלל בהלכות תפילין, אלא בהלכות תשובה בדיני אפיקורוס.
♦

ב. דעת תוס' שהחיוב תמידי

אכן, בתוס' ר"ה (שם ד"ה קרקפתא) ושבת (מט. ד"ה כאלישע) קשיא להו מהמנהג הרווח בזמנם ממנהגם שלא להניח תפילין [וכדמצינו בתשוה"ג החדשות (עמנואל) קס"א וכן בתשוה"ג שערי צדק קנ"ג], ויישבו (בר"ה) כהמכילתא דהעוסק בתורה כמניח תפילין, וכתבו (בשבת) דאה"נ השאר שאין מניחים הוא שלא כראוי, דמרפיא בידן כדאמרי' בשבת (קל.).
ומעתה הלא אין לפרש כוונת תוס' כשלא הניח תפילין כלל ביום, שלזה לא יועיל המכילתא מידי, שהלא כוונת המכילתא לפטור רק שלא בשעת ק"ש ותפילה (כמשי"ת להלן), ובהכרח כוונת תוס' כלפי הימנעות מהנחת תפילין במשך שאר היום, ונמצא מבו' בתוס' שאדם שאינו עוסק בתורה מחוייב להניח תפילין תמידית, וכל שאינו מניח תמידית הוא קרקפתא דלא מנח תפילין.
[ובתוס' בר"ה ושבת וברשב"א ור"ן בר"ה הביאו את דברי ר"ת, שפירש שכוונת הגמ' היא דוקא למבזה את המצוה, שהרצועות בזויות עליו, ובתוס' רא"ש ומרדכי ר"ה שם (תש"ז) שאומר מה מועילים רצועות הללו[7], והיינו שאי"ז מצד ביטול המצוה אלא ביזוי המצווה, וכמו לר' יהונתן[8]].
ועד"ז בתוס' פסחים (קיג: ד"ה ואין) דשבעה מנודין לשמים ובכללם מי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו, ובתוס' מתבאר שאף הירא שאין גופו נקי מ"מ בשעת ק"ש יכול ליזהר, הרי משמע בתוס' שבעלמא כשאין לו חשש מנקיות גופו, החיוב והנידוי הינו אף אם רק בשאר היום אינו מניח, שהחיוב הינו לכל היום (ומ"מ יעוי"ש בתוס', שהוא דוקא ביש לו ואינו מניחם, ובפשוטו יל"פ המכוון שהוא דוקא כשמבטל המצוה במרד[9]).
וכן מצינו בתוס' סנהדרין (פח: ד"ה אי) בהא דאמרי' התם דחיוב זקן ממרא משכח"ל רק בתפילין, שמורה לעשות ה' טוטפות להוסיף על דברי חכמים, ע"ש דהוא בדעביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו, ובתוס' דבלולב ליתא, דמכי אגבהיה נפק ביה, הרי מבו' דאפ"ה בתפילין חייב, והיינו משום שאין חיובם לרגע אחד ביום, כלולב (ישועות יעקב לז-א).
♦

ג. תמיהות בדעת תוס'

ובשבת (מט.) איתא שכשגזרו שלא להניח תפילין והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, ותמהו הראשונים - הלא בשעת השמד אפי' על ערקתא דמסאני יהרג, והרמב"ן הרשב"א והר"ן תירצו דה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל אם גזרו לבטל מצות עשה, כיון שאינו עובר בידים מותר וכו' יעוי"ש[10].
ובכס"מ (יסוה"ת ה-א) השיג עליהם, ויישב, דמשום שכבר קיים באותו היום מצות תפילין. ועד"ז גם בריטב"א, שיישב: "דהא מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות", וכ"ה כוונת הריטב"א בשבת קל. (ומתחדש בריטב"א שהחיוב אחת ליום הינו בשעת ק"ש ותפילה).
ובתוס' ותוס' רא"ש שם יישבו, שדין ערקתא דמסאני מצד שמתנהג כגוי, אבל הכא אינו עושה כלום, אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת, ויש הרבה מישראל שאין להם תפילין כמותו, והוא כפי שהבאנו מהתוס' שם (ד"ה כאלישע) שמנהגם שלא להניח (כל היום), דתפילין מרפיא.
ומבו' גם כאן שביטול מצוה הוא כרמב"ן ורשב"א וכתוס' לשיטתם (דלא כריטב"א), ורק מחמת הגדר בדין ערקתא דמסאני אינו ביהרג ואל יעבור, שאין כאן שינוי ממנהגם של ישראל, אך מאידך צ"ב - שאילו מנהגם זה של ישראל עבירה היא, ודאי אין להתייחס אליו (ועיין תוס' רא"ש).
ובתוס' יומא (לו. ד"ה לאו) דמי שלא הניח תפילין יום או יומיים צריך להביא קרבן עולה לכפר עליו, משמע דדוקא בלא הניח כלל באותו יום, ואילו הניח רגע מהיום כבר אינו צריך להביא עולה, והיינו שהחובה היא יומית, אך צ"ב מהו שכתב יום או יומיים, מה שייך שיהא השיעור ביומיים, ותו הלא בכלל יומיים יום, ומשמע שלעיתים אין ביום אחד בכדי לחייבו, וצ"ב.
ובתוס' ע"ז (כז. ד"ה וכי) דהא דחשבי' משומד ללאו בר קשירה (גיטין מה:) אף דחשיב בר שמירת ברית גבי מילה, הוא משום ש'בר שמירת ברית הוא אם יחפוץ, ובגיטין גבי קשירה וכו' שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו. ואכתי צ"ב, דליסגי במה שהוא בר קשירה אם יחפוץ, ובהכרח משום שהחיוב יומי (כת"ס או"ח ט', אחיעזר ח"ג פא-יב), הרי מבו' שהחיוב יומי.
♦

ד. דעת הרמב"ם

ובר"מ (תפילין, פ"ד, הלכה כה) האריך בגודל עניין התפילין, וכתב: "לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום[11] שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין[12]. אף על פי שמצותן ללבשן כל היום בשעת תפלה יותר מן הכל, אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של ראש ועל תפילין של יד, וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו".
ויל"ע כמאן ס"ל, דהלא מבואר בדבריו שאין החיוב תמידי, שישתדל שיהא עליו כל היום מחמת גודל עניינו, ושמדת חסידות היא של רבינו הקדוש אך מבואר ביותר שאף אינו יומי, שהרי לא הזכיר דתליא ביום, וכן בהמשך דבריו בהבאת הגמ' במנחות 'וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה' נקט שלא כגיר' הסמ"ג שעובר בכל יום.
וא"כ צ"ב מהו גדר החיוב - וכי סגי בפעם אחת בחייו לקיום החיוב, וא"כ הול"ל כל שלא הניח תפילין עובר וכו', עוד צ"ב מהו שכתב דמ"מ 'מצוותן כל היום'.
וכלפי הגמ' (מנחות מד.) דהמניח תפילין מאריך ימים, מבו' בר"מ שפירשה ב'הרגיל' להניח (עיין תשובה מאהבה ח"ב סי' רב אות מ"ג), ויל"ע מה גדרו, ואם הוא פירוש לכל הלשונות בגמ' שם, גם כלפי כל שאינו מניח שעובר בח' עשין.
עוד יל"ע בדבריו גבי ק"ש, דהלא פתח בתפילה וסיים בק"ש (אמת ליעקב ברכות יג:), ותו דמשמע מדבריו שאכן דין הוא מהלכות ומצות התפילין ללבשן בשעת התפילה יותר מן הכל, והיינו דמאחר דס"ל שאין החיוב תמידי, בהכרח הבסיס למה שמוגדר בדין הק"ש כמעיד עדות שקר, הינו מחמת שמדין התפילין ישנה מצוה יתירה ללבשם בשעה זו[13], והיינו בשעת התפילה כולה, הכוללת את ק"ש שלפניה[14], וע"ד שנתבאר בריטב"א, אך צ"ב באמת מנ"ל לעניין זה בדיני התפילין, ומה גדרו.
ונמצינו שדעת העיטור, הסמ"ג, המנהיג, ס' חסידים, ר"י ממרויש בתשו' מן השמים והריטב"א היא שהחיוב יומי. ומאידך דעת הרמב"ן והרשב"א בשבת שהחיוב תמידי, וכן דעת תוס' והר"מ שאין החיוב יומי, אלא שבשיטתם באמת יל"ע מיניה וביה מה גדרו, כמבואר.
♦

ה. הוכחות שאין החיוב רק לרגע ביום

ובברכות (יד:): "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו", ובהכרח היינו מאחר שישנו חיוב בהנחת התפילין, דהרי הפטור (כגון אבל) ודאי אינו כמעיד שקר, ומוכח שחובת תפילין מדאורייתא תמידית, ובהכרח כהריטב"א בשבת, שמדין תפילין הוא שצריך להניחם בשעת ק"ש, ולכך שוב כשאינו מניח הרי הוא גם מעיד עדות שקר בעצמו (ועד"ז יתבאר מדברי הר"מ), ויבואר שאכן ישנו חיוב יומי, ושהוא לזמן ק"ש, אלא שעיקר דברי הריטב"א צ"ב, דמנ"ל בדאורייתא שיהא דין בזמן ק"ש, ומה גדרו.
ובמכילתא (בא י"ז) איתא שהעוסק בתורה פטור מן התפילין שנ' למען תהיה תורת ה' בפיך [הו' בתוס' ור"ן (ר"ה יז.) ורא"ש (הל' תפילין כט), ובשו"ע (לח-י)[15], והוא להיפוך מהמבואר בשמושא רבה דאדרבה הנחת תפילין היא רק ללומד תורה[16]], אף שודאי צריך להניח בשעת ק"ש ותפילה, כמש"כ תר"י ברכות יד: (ט: מדפה"ר) על דברי המכילתא, וכמבו' בגמ' כאן שהאמוראים הקפידו להניח, ומוכרח דהלא מאחר דהתורה דק"ש בהכרח אינו פוטר (דא"כ כולם יפטרו[17]) הרי עכ"פ בשעת ק"ש אינו עוסק בתורה דעלמא, ובהכרח שחובת תפילין עצמה כל היום, ומזה הוא שנפטר העוסק בתורה.
אולם באמת יל"ע בדעת ר' יונה בזה, שבדבריו גבי המכילתא יעוי"ש להדי' לשונו ש'החיוב כל היום' ומזה הוא שנפטר העוסק בתורה (וכמשנ"ת), ומאידך באגרת התשובה לר' יונה או"כ מי שאינו מניח תפילין יש עליו קרוב לשלוש מאות עונשים בשנה, והיינו כהסמ"ג שהעבירה יומית, ומאידך בשערי תשובה ג-יא כתב דקרקפתא דלא מנח תפילין היינו בשלא הניח מעולם, אתמהה[18].
ומצינו במנחות (לו.) שהמניח תפילין מקודם זמנה, שכשמגיע זמנה ממשמש בהם ומברך, והיינו שמברך על המשך קיום המצוה ולא על הרגע הראשון (דאל"כ לא הוי עובר לעשייתן, וכן יצטרך שלא להפסיק בדיבור מהרגע שהגיע זמן המצוה), ובהכרח שיכול לברך על ההמשך מצד עצמו, וכמש"כ קרן אורה שם, דמשום שחיובו כל הזמן 'דמאן פלג מצוה זו לימיו' (ע"ש שתמה בזה על תוס', אך אף התוס' אי"ז משום שחלקו ע"ז, כמבואר בתוס' דקאי גם גבי ציצית, שודאי חיובו ממשיך).
ובתה"ד (ב-קכא) שמי שהתפלל ערבית (מוקדם) שוב לא יניח תפילין ולא ילבש ציצית, אע"פ שלא הניח תפילין וציצית באותו יום, ובא"ר ל-ב חלק על כך לגבי תפילין, שנמצא יבטל מצוות תפילין באותו יום, וכן בשבות יעקב ג-ל"ז, דלא ליהוי קרקפתא דלא מנח תפילין, ואם כן בתה"ד מוכח שאין זה חיוב יומי, אלא כציצית הוא[19].
ודעת הראב"ד (ברמב"ן פסחים ז:) גבי נוסח הברכה להניח, דמשום שהיא 'מצוה שאין לה גמר אלא חייב לעשותה תדיר', ובחמדת שלמה (או"ח כ"ד) דהא דלא מהני בתפילין כוונה שלא לצאת (כתמיהת הטורי אבן ר"ה כח:), משום שמצוותו כל היום[20].
♦

ו. הוכחות שאין החיוב תמידי

ומאידך, איתא בשבועות (כה:) דהנשבע שלא אניח תפילין היום, הו"ל נשבע לבטל את המצוה[21], עיין מהרי"ט (ח"ב יו"ד מז) דמבו' דמשום שהחיוב יומי, ולהר"ן (נדרים ח:) דכל שאינו מפורש בתורה חייל עליה שבועה, מתבאר דחשיב כמפורש בתורה שחיוב תפילין הוא יומי (כתמיהת הלכות קטנות ח"ב רפ"ט).
ובירושלמי הוריות (א-ג) בנביא שאמר שלא להניח תפילין היום דלא חשיב עוקר מקצת ש'הרי עקרת שם כל היום', והיינו ע"ד שיטת הסמ"ג.
ותו דהלא הא ודאי אף שבזמן הגמ' נהגו רבים להניח תפילין במשך כלל היום, כדמצינו ברכות כג: הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו וכו', וברכות מד: גבי ברכה בחליצת התפילין בלילה, וכ"נ לעיל במנחות (לו:) גבי תפילין בלילה, ובמס' סופרים (בהוספות ב-ז) "מטיל אדם מי רגליו, ואף על פי שתפיליו בראשו, ואין בכך כלום, אבל בספר תורה אסור, ומה הפרש בין זה לזה, ספר תורה שימושו בכל שעה, ותפילין שימושן בכל היום" (ולאפוקי מהק"ו שברשב"א חדשות סי' ה' יעוי"ש).
אך מ"מ לא היה זה בתורת חיוב, כמבו' בתוספ' (ו-י): "העושה תפלין לעצמו אומ' ברוך שהחיינו, כשהוא מניחן ברוך אשר קד' במצ' וצו' להניח תפלין, מאימתי מניחן - בשחרית, לא הניחן בשחרית מניחן כל היום כולו" (ע"ש במפרשים), והוא כמבו', שמידת חסידות היתה שלא לילך ד"א בלא תפילין, כדמצינו ביומא (פו.) סוכה (כח.) תענית (כ:) מגילה (כח.) שבת (קיח:, ע"ש רש"י), וכן בב"ק (יז.) דמנח תפילין קודם שלימד, מבו' דמידת חסידות היתה (וביותר לשאלתות שבתוס' שם), ואילו חובה תמידית היא, היאך לא הקפידו להניחו תמיד, כמזוזה.
וכן בשבת קכז: שכשנכנס למטרוניתא חלץ תפילין, ואילו חיוב תמידי הוא, הרי אדרבה יאסר לו ליכנס למטרוניתא.
♦

ז. מפני מה לא החזיקו בהן

ובשבת קל. כל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת שמד כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו', ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וכו', ועד"ז בירושל' ברכות (ב-ג): ‘תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים, ומפני מה לא החזיקו בהן (במצות תפילין) מפני הרמאים'.
ונחלקו הראשונים בכוונת הגמ' והירושל', דמשמעות הבבלי, וביותר בירושל', דמכלל הא דאמרי' ש'צריכין גוף נקי כאלישע', שמעי' שהשאר לא נזהרו בגוף נקי ולכך לא הניחו, והוא מוגדר לרפיון במצוה, ובירושל' מפרש שהטעם רק מפני הרמאים.
וזהו שכתב רש"י בשבת שכוונת ר' ינאי לאתויי מאלישע, מלבד מה שרק אלישע מסר נפשו, מייתי גם דלא זהירי בהו (והשיגו הרשב"א, אך מקור רש"י מהירושל'), וכן בסמ"ג עש' ג' מהא דצריכין גוף נקי כאלישע, שא"צ להניח, וביאר דהיינו כלפי הנחת תפילין כל היום, אך ודאי בשעת תפילה (שהגוף נקי) יניח[22].
אכן שא"ר נקטו שדברי הירושל' ל"ש לבבלי, דבבבלי המכוון דמרפיא באיסור, שלא החזיקו במצוות תפלין כלל, אף בשעת ק"ש, וכמבו' בתוס' ותוס' רא"ש שבת מט., והוא כדמצינו בגאונים טובא שבזמנם לא היה לציבור תפילין כלל (בתשוה"ג החדשות ושערי תשובה הנזכרים לעיל ועוד), ולא מייתי הבבלי מדאלישע רק עניין המסי"נ, כרשב"א, ורק בירושל' המכוון הוא לפרש מה שאין מניחים כל היום, ומפרש טעמא מפני הרמאים (ולא שייכא כלל לפתיחת הירושל' דצריכין גוף נקי).
וכבר תמהו תוס' ותוס' רא"ש שבת מט. היאך מהני' טעמא דמפני הרמאים לפטור מתפילין, בין לפשוטו דהיינו שגם הרמאים היו מניחים תפילין (רא"ש תפילין כ"ח), בין אם המכוון דשמא יזדקק לתת לאחר לשמור התפילין ויהא רמאי (רי"ו יט-ה), וכפי שתמהו (ולכך פירשו תוס' והתורא"ש דברי הירושל' כלפי שלא החזיקו כל אדם המניח תפילין בכשרות, וכן בס' התרומה רי"ג, ויעוי' לעיל בדעת תוס'[23]).
וביאר הרא"ש שם דאף תמיהת הירושל' היא רק ממדת חסידות 'כי כן היה הדבר ראוי מי ששם ה' נקרא עליו תמיד יראתו היא על פניו תמיד ולא יחטא'[24], ומבו' דהא פשיט"ל שאין חיובו תמידי, ורק משום מידת חסידות שקיל וטרי.
ונמצינו דלרש"י וסמ"ג מבו' בגמ' בשבת ובירושל' שכדין אין מניחים במשך כלל היום, משום שצריכין גוף נקי, והטעם שאין מתאמצים להזהר (למדת חסידות) הוא מפני הרמאים, ואילו לרא"ש ורי"ו מדינא א"צ להניח כל היום, אלא הוי ממדת חסידות ולא נהגו בה מפני הרמאים, ולתוס' (ותוס' רא"ש) שבת מט. שמדינא צריך להניח בכלל היום, ממילא אה"נ הוא שלא כדין מה שאין עושים כן, ומפרשים הגמ' והירושל' באופ"א, יעוי"ש שהוסיפו דהא דצריכין גוף נקי 'מזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר, שהרי בזה אנו יכולין להזהר'[25], ודלא כרש"י והסמ"ג.
ונפק"מ דלרש"י וסמ"ג אכתי מעיקר הדין צריך להניח, כל דלא שייך טעמא דגוף נקי, דהיינו בשעת ק"ש ותפילה (שו"ע או"ח לז-ב, וכן כה-ד), וכולל תפילת מנחה, כמשמעות השו"ע וכטענת רמ"ע מפאנו (תשו' ס') [וכ"נ בשבות יעקב (ב-כד, ג-לז), וכדעת הגר"א במעשה רב (ס"ג)[26] וכמש"כ ראשית חכמה (קדושה ו-ס)[27]].
משא"כ לרא"ש ורי"ו, מדינא א"צ להניח במשך כלל היום[28], ומאחר שאין נוהגים במדת חסידות מפני הרמאים, ממילא מקיימים רק את החיוב כעיקר הדין, ובהכרח מבו' דהיינו פעם אחת ביום, וממילא הוא בשעת ק"ש ותפילה, שאז חיובו ביותר, כמבו' בריטב"א שבת מט. ובר"מ, אך אין סיבה להניח גם במנחה (אלא מדין התפילה, שמצורת התפילה שתהא עם תפילין, לתוס' ברכות יד:), וכן המנהג[29].
אך בטעם הפטור דגוף נקי צ"ב, וביותר בהמבו' בשו"ע שהפטור הוא אף כשיכול ליזהר, שפטור מליזהר (ודלא כא"ר, שכשיכול ליזהר מחוייב), דכלפי זה שייכא מידת חסידות שלא נזהרו בה מפני הרמאים (כמו שביאר מ"א לז-ב[30]), ותימה מהו הפוטר מליזהר, הרי אין כאן גדר אונס כלל
ובטוש"ע הוסיף לזה מה שא"א ליזהר מהיסח הדעת (ולא מצאתי מקורו, ובב"י ליתא), ועפ"י השיטות בראשונים דהיינו כל היסח הדעת כפשוטו (כאריכות שאג"א ל"ט), וצ"ב למה לי, וגם דמסברא אין בזה פוטר, דמיבעי ליה ליתובי דעתיה.
ובתשו' רדב"ז (ד-פ) ד"כיון שהן צריכים גוף נקי לסיבה קלה אנו חולצין, ובלא סיבה נמי אחר רביע שעה צריך לחלוץ", וגדר דבריו מתמיהים.
ובעצם המבו' בגמ' שמידת חסידות להניח תפילין כל היום, וכמבו' בגר"א מעשה רב י"ח (הו' בביאוה"ל לז-ב) דתלי' ביוהרא[31], תימה מיניה וביה, דממנ"פ עד כמה שאין גופו נקי אסור להניח, ועד כמה שגופו נקי מחוייב (כטענת המ"א וא"ר), ובאמת בגמ' בשבת קל. מבו' שמוגדר דרפיא מצוות תפילין, והיינו שאי"ז כמדת חסידות בעלמא (וכ"נ הגר"א שיש בו ביטול עניין התפילין ומהראוי להזהיר העולם להניח בכלל היום, וכמבו' בכתר ראש ט"ו באורך, וכן מבו' בחי' הגר"א שבת מט:[32]), וצ"ב גדרו.
עוד בירושלמי שם: "ר' יוחנן בסיתוא דהוה חזיק רישיה הוה לביש תרויהון ברם בקייטא דלא הוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה" (הו' בריטב"א פסחים ב.)[33], הרי שהמצטער פטור, ואילו חיוב תמידי הוא להניח אין מקום לפטור זה כל שאינו ספק סכנה.
ובחולין (קי.) "אר"י חולי מעיים פטורין מן התפילין", וברש"י: "מפני שצריך לחלצן תמיד", ואילו חובתו תמידית אין לזה מובן, וכי הטירחה פוטרתו מן המצווה.
ובב"מ (קה:) דהנושא משוי ד' קבין חולץ תפילין של ראש, ואילו החיוב תמידי הול"ל דאדרבה אסור לישא משוי של ד' קבין.
עוד מצינו במעשה בדוד בבית המרחץ שראה עצמו ערום מן המצוות (מנחות מג:), וברש"י שבת קל. הוסיף תפילין ומזוזה וציצית "דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ", וצ"ב כנ"ל.
♦

ח. פטור מי שאינו נקי מעבירות

ובירושלמי שם בהמשך ד"ר' ינאי היה לובשן אחר חוליו ג' ימים, לומר שהחולי ממרק מה טעם הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי", ופשוטו שממרק מעיו ואח"כ גופו ודאי נקי לג' ימים.
אך במאירי וס' המאורות (ברכות יד:) [וכן בשבלי הלקט (הל' תפילין)] מבו' שכוונת הירושל' דמשום דתפילין צריכים גוף נקי מעבירות והחולי ממרק החטא, יעוי"ש במאירי ששיבח את החכמים שאינם מניחים תפילין בעשי"ת, מחמת החטאים עד אחר התשובה (הטבילה) והוידוי.
ובתשוה"ג (שערי צדק קנג) כנגד מנהג העם שלא היה להם תפילין, דמה שאמרו שצריכין גוף נקי, היינו רק בשביל לינצל בנס בשעת השמד, אך ודאי בעלמא כ"א יניח, 'שאם אתה אומר כן ס"ת גדול ומקודש שיש בו כמה פרשיות והוא שלם ואתה פותח בו וקורא בו בכל זמן וק"ו תפלין' (וכן בתשוה"ג החדשות [עמנואל] קס"א, וכן ברשב"א תשו' מכת"י ה' בשבלי הלקט), הרי שנקט דגוף נקי היינו מן העבירות[34].
ומצינו במי שמהרהר בעבירה שיסיר את התפילין, כמש"כ כלבו הל' תפילין (בדעת הר"מ, הו' בב"י לח-א, עיין משכנ"י או"ח מ"ט) שגוף נקי היינו אף נקי מהרהור.
♦

ט. תפילין בגדר לבוש ותכשיט

והנראה דהלא גדר תפילין הוא בתורת לבוש, כדמצינו ביחס לבגדי כהונה דחשיב יתור בגדים (עי' זבחים יט. וברש"י), ובתרגום יונתן (דברים כב-ה) דתפילין בכלל איסור לא ילבש לאשה, וכן בהלכות מכירה מוגדר כמלבוש (עיין רשב"א ח"א קפ"ג ורשב"ם ב"ב קנא.[35]).
ועניין הלבוש שבו בתורת תכשיט כפי שביאר רשב"ם פר' בא[36], וכמבו' בעירובין (צה:) שההיתר לילך בתפילין בשבת אף אם לאו זמן תפילין, משום דהוא תכשיט[37], וביומא (ז:) הלא יליף ק"ו מציץ, המוגדר בכ"מ תכשיט (שבת סג:, עי' תוס' שבועות י.).
והוא כפשטות לשון טוטפות שהינו תכשיט[38] כדמצינו שבת (נז:), ובראשונים [רמב"ן (שמות יג-טז) לתפילין ור"י בתוס' (מנחות לד:) ורא"ש (תפילין ב')] השוו לתפילין, וכן במדרש זהר (פר' בא מג.): "פארא שפירו ועד"ז אקרון טוטפות".
וכן לכך הוגדרו 'פאר' (כבמדרש זהר הנ"ל) בכ"מ 'לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר' (ב"ב ס:), 'פארך חבוש עליך' (סוכה כה:), ומשם נלמד שאבל אינו לובש תפילין[39], ובפרט שהלא מלבד הדין מדיני האבל הוא גם מדיני התפילין "שצריכין להיות בלבישת פאר וכשהוא מעולל בעפר קרנו אי"ז פאר" כלשון רש"י (ברכות יא:, כתובות ו:, עי' זכרון שמואל ל"ד), וכנ"ל שאין תכשיטים מתאימים לאבל., והם מקבילים ל"עדים מהר חורב"[40] שעניינו קישוט, וכמש"כ הגר"א (סד"צ פ"ב) שהתפילין 'הן נקראין כתר על ראש' האדם.
ויש להוסיף שלכך בספרי עקב מ"ג (ורש"י דברים יא-יח) עה"פ "ושמתם לאות על ידך" מפרש דאף בגלות הציבי לך ציונים "משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים", ובדוקא נקט לה על מצוות תפילין שעניינו קישוט בתכשיט כבמשל, וזהו דס"ד שפטורים מתפילין בגלות אף שאינו ממצוות התלויות בארץ [ערמב"ן[41]], שאין קישוטי אשה אלא בפני בעלה.
♦

י. יישוב הדברים

ומעתה נראה שהלא הגדרת כל לבוש ותכשיט לאדם הינו במה שהוא רגיל בלבישתם, ושוב הם מוגדרים ללבושו ותכשיטיו בקביעות, גם כשאינו לבוש בהם.
כך שבזה כו"ע מודו שגדר המצוה שיהו התפילין לו ללבוש ותכשיט לראש וליד בתמידות, והוא במה שהוא רגיל בלבישתן, והיינו שיש בו הרגל ללבוש אותם, שמתממש כל עוד אין לו סיבה שלא ללבוש, וההרגל ללבוש את התפילין הוא המגדיר את המצב שהתפילין הם אכן בכלל לבושו ותכשיטיו[42].
ונמצא שאין צד שהחיוב לרגע ליום בעלמא, אלא במהותו החיוב הוא תמידי, וכמבו' ברמב"ן ורשב"א בשבת, שאכן היה ביטול מצוה בהסרת התפילין מפני הקסדור, וכמבו' בראב"ד גבי נוסח הברכה, וכמבו' בתוס' בסנהדרין, וזש"כ תוס' בפסחים ובר"ה שכל שמבטל זאת ונמנע להניח זמן מה במשך היום בלא סיבה הרי הוא מנודה לשמים וקרקפתא דלא מנח תפילין, ונמצא שהעוסק בתורה, אף שהניח בשעת ק"ש ותפילה, עדיין מחוייב להניח, ורק שמחמת עסק התורה נפטר.
ומ"מ כל שיש לו סיבה עצמית שלא להניח אינו צריך להניח, כפי שבכל תכשיט אדם יסיר אותו כשיהיה לו סיבה[43], ולהכי שייך לפטור מפני הרמאים לשני הפירושים, וכן משום חשש לגוף נקי, ומפני החשש להיסח הדעת, וכן המצטער, וכן חולין מעיים מחמת טירחת חליצתם פעמים רבותכך שאכן ישנם רבים שאין להם כל היום תפילין, ואף נעמד כמנהג ישראל שאפשר שלא יהא בזה משום ערקתא דמסאני, וכן החיוב בהבאת עולה תלוי במציאות הסיבה שנמנע מלהניח, והיינו כל יום שלא הניח, או יומיים במקרה שיום אחד היה לו סיבה להימנע מלהניח.
ומעתה א"ש דברי הריטב"א, שהחיוב דאורייתא הוא בשעת ק"ש, ועד"ז המבו' בר"מ שבשעת התפילה המצוה יתירה (ול"ל מצד שבשעה זו אין סיבה שלא להניח, שאי"ז אלא מיקרי, ומלבד שמציאותית אין קבוע כך), והיינו דמאחר שבשעה זו מעלת התפילין במלואם, שמהווה קבלת מלכות שמים שלימה (כדאי' ברכות יד:, שהוא מכלל עניין התפילין), ממילא כל שאינו לובשם בשעה זו, מבטא בהחלט שאין התפילין מתכשיטיו ולבושו, ורק נחלקו הר"מ וריטב"א אם עיקר שלימות קבלת עול מלכות שמים הינו בתפילה (כהר"מ) או בק"ש (כהריטב"א).
ומעתה כוונת הגמ' דידן כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה (לגיר' לפנינו), היינו אדם שאינו כזה 'המניח תפילין' והיינו שאין בו ההרגל להניח, שבזה קיום המצוה שיהו התפילין לבושו, וכולל אדם הנמנע מלהניח גם בלא סיבה, ולזאת גם כוונת הר"מ "וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של ראש ועל תפילין של יד, וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו".
ולפי"ז מידת החסידות המבוארת בגמ', וכפי שהזכירה הר"מ וזירזנו עליה מחמת גודל מעלת התפילין, היינו מידת חסידות לבטל את הסיבות המונעות, והוא מאחר שעיקר המצוה הינה להניח כל היום, כל עוד אין סיבה המונעת, כמו שביאר עלה בר"מ ש'מצוותן כך היא' שלובש כל היום.
והא דמצינו בשבועות ובירושל' בהוריות שהחיוב יומי, אין המכוון שהחיוב להניח רגע ליום (כפי שהבין הפמ"ג), דהלא תיקשי מנ"ל כזו הגדרה במצות תפילין, ומנ"ל דשאני ממזוזה, ועכ"פ אי"ז מפורש בתורה להגדירו מושבע ועומד (אלי' דהר"ן), אלא אדרבה המכוון למשנ"ת שהמצוה תמידית בעיקרה, והר"ז ככל מצוות תמידיות הדורשות עשיה (בשונה ממזוזה שאינה דורשת עשיה), שחובתם מתחלק לימים מאליה[44], כלומר שהחיוב התמידי מוגדר לחיוב בכל זמן וזמן, ויחידת זמן היינו יום, כדמצינו בבל תאחר (ר"ה ו:), מילה (ר"מ מילה א-ב[45]), תפילה (ר"מ תפילה א-א), נשיאת כפים, וכן הגדר בת"ת (עמש"כ מנחות צט:), והדברים עתיקין.
וזש"כ הסמ"ג ור' יונה ודעמי' שעובר בכל יום, ואף הם מודו שאי"ז בכל שלא הניח באותו יום, אלא כלשון הגמ' "כל שאינו מניח תפילין", והיינו שבקביעות אין בו ההרגל להניח כמשנ"ת, וודאי כל שיש לו סיבה שלא להניח (אף שאינו בגדר אונס) שפיר דמי, ורק דמ"מ במניין העבירות מונין כל יום לחוד כגבי מילה (ולק"מ הסתירות בדעת ר' יונה), ולזאת כוונת תוס' בע"ז דל"ח בר קשירה מאחר ואת החיוב דהיום אינו מקיים[46].
ומ"מ בר"מ שלא הזכיר שעובר בכל יום, וכהגיר' לפנינו בגמ', משמע שנחלק על חלוקת מניין העבירות (וכהגרי"ז, וכדנקט הקר"א מנחות לו.), וס"ל דשאני ממילה בזה, אך אין בזה נפק"מ בעיקר המחוייב מהמצוה[47].
העולה מדברינו שגדר המצוה הוא שבכל זמן וזמן (לסמ"ג ודעמי' היינו בכל יום ויום) מחוייב האדם שיהו התפילין בכלל לבושו, וקיומו במה שהרגלו ללבשם תמיד כל עוד אין לו סיבה עצמית שלא ללבשם.
♦

יא. בדברי השו"ע

ובשו"ע (או"ח לז סעיף א): "גדול שכר מצות תפילין, וכל מי שאינו מניחם הוא בכלל פושעי ישראל בגופן (סעיף ב) מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום. ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת ק"ש ותפלה".
הרי שנקט דקרקפתא דלא מנח תפילין אינו רק במבזה התפילין (כר"ת), ומאידך אינו רק במי שלא הניח מעולם (כר"מ), אלא מתבאר שהוא מצד עצם ביטול המצוה, שהינו במה שהוא כזה ש'אינו מניחם' להתפילין, והיינו שאין בו ההרגל להניח תפילין, והוסיף השו"ע דמ"מ מצוותן להיותם עליו כל היום, והיינו כלשון הר"מ והוא למידת חסידות להתגבר על הסיבות המונעות, ועלה כתב השו"ע שכיום אין נוהגים בה מפני שצריכים גוף נקי וכו' (ומאחר ובשו"ע לא הזכיר מניין העבירות, אין הכרע אם ס"ל בזה כהסמ"ג או כהר"מ).
♦ ♦ ♦