ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
דיני קדימה בברכות
במאמר זה נבאר את גדרי המעלות בברכות, מעלת החביב, מעלת השבעה, מעלת ההקדמה בתוך שבעה לקרובים לארץ קמא או בתרא, מעלת הברכה המבוררת, מעלת השלם. בכל אלו נברר האם המעלה היא מצד המין, מצד הברכה, או מצד הגברא המברך.♦
מעלת חביב ומעלת שבעה
תנן (ברכות מ.): "היו לפניו מינים הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה". ובגמ' (מא.) אמר עולא דלא פליגי אלא בברכותיהן שוות, כגון תפוח ותמר, דמר סבר מין שבעה עדיף ומר סבר מין חביב עדיף, אך באין ברכותיהן שוות, כגון צנון וזית, כו"ע מודו שמברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז.ואיכא פלוגתא בראשונים בביאור דבריו, דדעת הרא"ש (ס' כה) במסקנת דבריו היא דבאין ברכותיהן שוות מברך על איזה מהם שירצה ואין שום מעלה באחד על חבירו. וביאור דבריו דבאין ברכותיהן שוות לא הוה כלל כהביאו לפניו מינים הרבה, ורק במברך ברכה אחת הפוטרת ב' דברים הוה כהביאו לפניו מינין הרבה, וע"כ באין ברכותיהן שוות אין שום מעלה באחת על חברתה ויכול לברך על איזה שירצה.
אמנם דעת הבה"ג (כפשטות דבריו וכפי שהובאה בכמה מהראשונים, ודלא כהתוס' שפי' את דבריו דלא כעולא וכדלקמיה), דבכהאי גוונא דאין ברכותיהן שוות לדעת עולא, כגון דהוו המינים קליות ותפוחים, תוקדם ברכת בפה"ע לברכת בפה"א, שהיא ברכה מבוררת יותר מברכת בפה"א, וכמו שמצינו בגמ' לעיל שברכת בפה"א קודמת לברכת שהכל. ויש לבאר את שיטתו דלפי דעתו באין ברכותיהן שוות לא הוה כמאן דלא באו לפניו כלל ב' מינין, שאין מעלה בזה ע"ז וכדעת הרא"ש, אלא דמעלת החביב ומעלת השבעה לא הוו מעלות כלל באין ברכותיהן שוות, כי תרי אלו מעלות הינן מעלות בחשיבות המאכל או מצד שנשתבחה בהן הארץ או שהוא חביב לדידיה. וכיוון שכאן צריך לברך ע"ז וע"ז, אין סברא שניתן חשיבות למין המאכל החשוב, שהרי לא באנו כעת לברך ולפטור שניהם שחשיבות המאכל בזה מזה תאמר שצריך לברך ע"ז ולפטור את זה. אבל מעלת הברכה המבוררת הרי היא מעלה אף בכגון דא, שהרי היא מעלה בברכה שהאדם בא לברכה כעת, ויש לו להקדים את הברכה המבוררת שהיא ברכה חשובה יותר.
ודעת התוס' וכן היא דעת רב האי גאון (המובאת בחידושי הרשב"א כאן), דלדעת עולא באין ברכותיהן שוות, כגון תפוחים וקליות, יש להעדיף לכו"ע את מעלת החביב, דר"י מודה בהא לרבנן, וצ"ב. ונראה לבאר בזה, דשונה היא מעלת החביב ממעלת השבעה על אף ששתיהן הן מעלות בחשיבות המאכל, דמעלת החביב היא מעלה ביחס לגברא המברך, שאצלו הפרי הזה הוא חביב יותר, אך מעלת השבעה היא מעלה כללית בחפצא דפרי שנשתבחה בו הארץ. וע"כ באין ברכותיהן שוות אין להעדיף פרי אחד על חבירו עד כמה שהדבר נוגע לחפצא דפרי, שהרי אין שייכות בין פרי לחבירו היכא דבעי לברך על שניהם ואין פוטרם בברכה אחת, כאמור. אך מעלת החביב, שהיא מעלה לגברא המברך, מחייבת אף להקדים ולברך על דבר החביב לו יותר.
והנה לדינא אכן זו היא עיקר הכרעת ההלכה עפ"י המ"ב (ס' רי"א, ס"ק ט), שעל אף שהלכה כר"י, דמין שבעה עדיף, מ"מ באין ברכותיהן שוות החביב עדיף [וכשיטת עולא, עפ"י רב האי והתוס']. אלא שיש מקום לדון היכא שחביבים עליו שני המינים בשווה, האם אז יש מעלה לשבעה או לא. ומדברי המ"ב עולה שדבר זה במחלוקת המג"א והגר"א הוא שנוי, דהמג"א באר בסוף הסימן בסדר המעלות, דכששניהם חביבים עליו בשווה מקדים את המאכל שממין שבעה. אמנם בס"ק כ"ז כ' המ"ב, עפ"י ביאור הגר"א, דאין מעלה כלל לשבעה במקום שאין ברכותיהן שוות [וראייתו היא מדכתב הגר"א על דברי המחבר בס"ה דבכוסס חיטה לעולם אין עדיפות לחיטה על פני שאר ז' המינים כיון ואין ברכותיהן שוות, ואף לסובר שהולכים אחר החביב, וכמו שהביא ראיה שם מהתר"י עי"ש]. וסברת הגר"א הרי היא כמש"נ, דאין מעלת שבעה כלל היכא שאין ברכותיהן שוות, דמעלת שבעה היא מעלה בחפצא דפרי כאשר האדם בא לפטור בברכה אחת את ב' הפירות והוא מטפיל פרי אחד לחבירו, אך כשאין ברכותיהן שוות ואין שייכות בין חפצא של פרי אחר לחבירו ליכא כלל למעלה זו של ז' המינים וכמש"נ. ודעת המג"א כתב השעה"צ שהיא עפ"י דבריו בריש הסימן, ויבואר להלן.
[ולכאו' יש לבאר שדבר זה תלוי גם במחלוקת הרשב"א ורב האי גאון, שבחידושי הרשב"א הביא את דברי רב האי שפסק להלכה שחביב עדיף, כרבנן, והוכיח רב האי כשיטתו, דלכל הפחות אם הוא מכלל ז' המינים בודאי יש להקדימו אם הוא חביב, אף שהוא מאוחר בפסוק, ואף שברכותיהן שוות (וכמעשה המובא בסוף הסוגיא דאייתו לקמיה תמרי ורימוני), דק"ו מהיכא שאינו מכלל הפסוק כלל ואין ברכותיהן שוות, שאף לר"י איכא צד דהוא מודה לרבנן שחביב עדיף, וק"ו להיכא שהוא מכלל הפסוק, דחביב עדיף. והרשב"א סתר דבריו דהק"ו פירכא הוא משום דבאין ברכותיהן שוות אין מעלה לשבעה כלל, ומה הראיה להיכא שברכותיהן שוות, ודברי רב האי צ"ע. ונראה שרב האי סבר דמ"מ איכא מעלת ז' לכו"ע, אף באין ברכותיהן שוות, ועל כן איכא ק"ו דבאין ברכותיהן שוות לכו"ע איכא מעלה לחביב אף שיש מעלת שבעה מ"מ החביב עדיף ואף שאינו מהקרא, וק"ו שבתוך הקרא יהיה מעלת החביב גדולה על מעלת השבעה כיון דהוא מיהא מהקרא. אך הרשב"א סבר שאין כלל מעלה למין ז' באין ברכותיהן שוות, וע"כ כתב דק"ו פריכא הוא. ועי' בזה].
♦
מעלת ההקדמה בתוך ז' מינים
ובגמ' (שם), פליגי בה רבי אמי ורב יצחק נפחא חד אמר מחלוקת (רבי יהודה ורבנן מין שבעה עדיף או מין חביב עדיף) בשברכותיהן שוות וכו', וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת וכו', "בשלמא למאן דאמר בשברכותיהן שוות מחלוקת שפיר אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת במאי פליגי (רש"י: "הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה"), א"ר ירמיה להקדים, דאמר ר' יוסף ואיתימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק מוקדם הוא לברכה שנאמר ארץ חיטה ושעורה וגו'", כך הוא לשון הגמ' לגירסא שלפנינו [ועי' בתוס' גירסא אחרת בגמ' "אמר ר"י..." ולא "דאמר"].והנה הגמ' הזו כצורתה נראית תמוהה, דלא נתפרש לנו מה הרווחנו מדברי ר' יוסף (או ר' יצחק) שאמרו שיש להקדים במעלת שבעה את המוקדם בפסוק, ללמוד דאף באין ברכותיהן שוות יש להקדים את מין שבעה. ובפשטות נראה דזה משום דבמוקדם בפסוק יש גם ברכת בפה"א, כחיטה שהיא קודמת לתאנה ורימון, ואף זה בכלל מה שאמרו שכל המוקדם בפסוק מוקדם הוא לברכה. אמנם, לפי מה שנתבאר בבה"ג הרי אין זה כלל, שאין בפה"א קודם לבפה"ע אף לעניין קדימת ז', וע"כ חיטה האמורה בקרא אינה אלא כשעשו ממנה פת או תבשיל, שברכתה מזונות, כמש"כ שם. וכן הרשב"א כתב כן מטעם אחר, דקרא לא איירי אלא בלחם, כדכתיב בתריה ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם עיי"ש.
ואל תאמר שמ"מ נמצאנו למדים דאף באין ברכותיהן שוות, כבמ"מ או המוציא, הרי הם קודמים לבפה"ע דבתריהו, וחזינן דאף באין ברכותיהן שוות מקדמינן מין שבעה, דא"כ האיך פסק בשו"ע בס' רי"א ס"א עיקר ההלכה דבאין ברכותיהן שוות מקדימים החביב כעולא [וכמש"כ לעיל עפ"י המ"ב], ומ"מ פסק בס"ה דחיטה ושעורה שעשו מהם תבשיל או פת הרי הם קודמים לברכה [וכמש"כ התר"י והרא"ש כאן], והרי אין ברכותיהן שוות. וע"כ דבהא שאני, שאף תבשיל שיפון הרי הוא מוקדם לכל הפירות דז' המינים, כיון שהוא ראוי לעשות ממנו פת שמברכין עליה המוציא וברכה"מ וכמש"כ שם בס"ו, ויש בכך חשיבות מיוחדת לכו"ע. ואין זה שייך לנידון של אין ברכותיהן שוות שבכאן שכולהו פירות הן, וא"כ שוב צ"ע בדברי הגמ', מנ"ל ללמוד מדברי ר"י שיש להקדים לברכה מין שבעה אף באין ברכותיהן שוות.
ונראה לבאר, שהגמ' הבינה מדברי ר"י שאין סיבת ההקדמה דקרא בדוקא מפני מעלת האחד על השני, ואף שאולי כן הוא דמנאם הכתוב כסדר חשיבותם, אך באמת אינה ראיה גמורה מקרא שמנאם עפ"י סדר חשיבותם שאולי יש מעלה אחת לכולם אלא שא"א לכתוב כולם כאחד [וכמו שמקשים העולם], וע"כ סיבת ההקדמה של כל המוקדם בפסוק, שקודם הוא לברכה, אינו אלא מפני שכיוון שהתורה הקדימתם וסיפרה שבחם לפי סדר זה גם לנו יש דין להקדימם ולתת שבח עליהם עפ"י סדר התורה. ומזה למדה הגמ' שגם באין ברכותיהן שוות יש לנו להקדים מין שבעה על פני מין אחר, כיון שמעלת שבעה אינה מעלה במין בלבד, שבזה באין ברכותיהן שוות אין סברא להקדים כיון שלא בא אחד לפטור את חבירו ולהיחשב עיקר לגביו וכמש"כ לעיל, אלא הוי מעלה גם לגבי הברכה. וע"כ בהא סבר האי מ"ד דאף באין ברכותיהן שוות, כגון קליות ותפוחים, איכא מעלה למין ז', דק"ו הוא מהקדמת כל המוקדם בפסוק מפני שכך שיבחתם התורה, דנקדים לברכה מין הז' ששיבחתו התורה, למי שבכלל אינו מז' מינים, כן נראה בפי' הגמ'.
והנה התוס' פי' את דעת הבה"ג שהוא סובר שברכת בפה"ע קודמת לברכת בפה"א, רק למסקנת הגמ' הכא שגם באין ברכותיהן שוות יש מעלת שבעה לר' יהודה, דלעולא הא לכו"ע החביב עדיף, כמו שפי' התוס' לפי דרכם. ומסברא אין מובן למה ישתנה בזה הדין מההו"א למסקנא, מאחר שלגבי ברכת בפה"א הא פשיטא גם להו"א שהיא קודמת לשהכל ואף שהחביב הוא שהכל כיון שהיא מבוררת יותר ואף שאין הברכות שוות, וא"כ ממנ"פ אי גם בפה"ע חשיבא מבוררת יותר מבפה"א מפני מה לא תקדם אף לההו"א, שבה סברנו שבאין ברכותיהן שוות אזלינן בתר החביב וצ"ע.
ואולי יש קצת לומר לפי דרכינו, שכיון שמצינו למסקנת הגמ' מעלות וקדימות לגבי ברכה במין שבעה מחמת שחשובה ברכתו יותר מברכה של מי שאינו ממין שבעה, ואף שעיקר חשיבתו של מין ז' הא הוי לכאו' רק מעלה במין, מ"מ למסקנא קדימותו הוא גם מחמת שנחשבת ברכתו חשובה יותר, וא"כ מצינו מעלות בברכות זו מעל גבי חברתה, וע"כ אמרנו להקדים גם את ברכת בפה"ע לבפה"א מחמת שברכתה מבוררת יותר והוי חשיבות לגבי ברכה, אמנם בס"ד דגמ' לא מצינו מעלות לברכה מעל פני חברתה רק בבפה"א על פני שהכל, ומזה ליכא להביא ראיה לברכת בפה"ע לברכת בפה"א שאינה מבוררת ממנה כ"כ, ועוד צ"ב.
אמנם עכ"פ כמו שנתבאר בתוס' (ד"ה מיתיבי) עפ"י ביאור המהרש"ל בחכמת שלמה, כל דברי הבה"ג אינם אלא כשתרוויהו מז' המינים או כשתרוויהו שלא מז' המינים, שאז כתב הבה"ג שיש להקדים בפה"ע לבפה"א, אך באחד מז' המינים ואחד שלא מז' המינים, כגון בקליות ותפוחים, סבר הבה"ג נמי שז' המינים קודמים, והיינו שהתוס' לשיטתם, דסברי דמסקנת הסוגיא היא דאף באין ברכותיהן שוות יש להקדים מין שבעה לר"י, וע"כ דלדעת הבה"ג בא להשמיע גם הקדמה של בפה"א לבפה"ע וכגון קליות ותפוחים, דבצנון וזית בלאו הכי יש להקדים את הזית מפני שהוא בפה"ע [ואכן כן היא משמעות הבה"ג למעיין בדבריו, שלא דיבר אלא בתוך ז' המינים, כמש"כ הא"ר ודלא כהמג"א בס"ק ד'. א"כ מתוך דברי הבה"ג נראה דבאין ברכותיהן שוות אין דין קדימה לז' המינים, כעולא וכמש"כ לעיל ודלא כהתוס'. אולם, אין הדבר עולה בקנה אחד, דאם סבר הבה"ג דאין מעלת שבעה באין ברכותיהן שוות א"כ למה לא יקדם בפה"ע לבפה"א כמו בתוך ז' או מחוץ לז', וצ"ע]. ולכאו' אין מובן כל הצורך למה ישתנה הדין, שבתוך ז' המינים סובר הבה"ג שיש להקדים בפה"ע לבפה"א, אף שהחיטה מוקדמת בפסוק, ואילו באחד מז' המינים ואחד שלא מז' המינים, אז מין ז' קודם. והא לכאו' תרווייהו הם דין הקדמה של ז' המינים ומה שינוי יש בין האי להאי. ובפשטות סברתם היא דבתרוויהו מז' מינים מסתברא ליה להקדים ברכה המבוררת, דסו"ס גם הוא בכלל הז' מינים, אך לגבי חוץ לז' – ז' עדיפא ליה, ומ"מ צ"ע.
אמנם לדברינו יש לבאר בדרך מחודד קצת, שהדין של הקדמה בתוך ז' המינים שונה הוא במהותו מהקדמה של ז' המינים כלפי חוץ לז' המינים, דדין ההקדמה בתוך ז' המינים נובע רק מהא שהקדמתו התורה ולכן גם אנו מקדימים אותו מחמת כן לברכה, אך הקדמת ז' המינים כלפי חוץ לז' המינים נובעת מחשיבות ז' המינים בעצמם, וע"כ אף שלמדנו דין קדימה גם לגבי ברכה מדין ההקדמה של בתוך ז' המינים, לומר דין הקדמה של ז' המינים גם באין ברכותיהן שוות מחמת הקדמת הברכה וכמו שנתבאר. הרי דמ"מ עיקר הקדמת ז' המינים כלפי חוץ לז' המינים הרי הוא מחמת חשיבות הז' המינים, ומחמת כך יש לנו להקדימם אף בקליות לגבי תפוחים, דהוי בפה"א לגבי בפה"ע, דמ"מ מין חשוב הוא יותר, אך בתוך ז' המינים עצמם, שכל דין ההקדמה בהם אינה אלא מחמת קדימתו לברכה, בהא י"ל שאם בהקדמת ברכה עסקינן, הרי בהא טפי יש לנו להקדים ברכת בפה"ע לברכת בפה"א, שהיא הברכה המבוררת יותר, וטפי יש לה קדימות לענין ברכה.
ובאמת כל עיקר דברינו אלו מבוארים להדיא בדברי המג"א בס"ק ב', שכ' לבאר את דברי הטור בסוף הסימן, שכ' דעפ"י דעת אביו הרא"ש יתכן לפרש את הקרא דקדימת חיטה אף בכוסס חיטה, ואף שכ' לעיל שם את דעת הרא"ש, דבאין ברכותיהן שוות מברך על איזה שירצה. ובאר ע"ז המג"א דבאין ברכותיהן שוות לא שייך דין קדימה של ז' על מין שאינו מין ז' ועל איזה שירצה יברך כיון שאין שייכות כלל בין המינים וכמש"כ הרא"ש, אך הקדמת תוך ז' שייכא אף בזה כיוון "דמ"מ כיון שהקדימו בתורה אנו נמי נקדמו" עי"ש. והרי דבאר דלפי מה דקי"ל דבאין ברכותיהן שוות לא שייכא הקדמת ז', כ"ז אינו אלא כלפי הקדמת ז' המינים על פירות אחרים, דבהא ההקדמה היא מחמת מעלת המין ז' ולא שייכא הקדמה כזו באין ברכותיהן שוות, דבעי לברך על שניהם. אך הקדמת תוך ז', שאינה אלא מפני שכיון שהקדימתו התורה אנו גם מקדימים לברכו ולתת שבח עליו, הרי בהא אף באין ברכותיהן שוות יש להקדימם מפני מעלת הברכה, וע"כ כתב הטור שכוסס חיטה קודם הוא לשאר פירות דז' המינים, אף שאין ברכותיהן שוות.
ובמ"ב (שם, שער הציון אות יז. והבאנו דבריו לעיל בסוף מעלת חביב וז'), באר דדבריו אלו נאמרו גם בהא דהסיק בסוף הסימן (לשיטה ההולכת שלא כהרא"ש, דבאין ברכותיהן שוות אזלינן בתר החביב ולא אחר מה שירצה כהרא"ש), דלעולם מעלת ז' קיימת באין ברכותיהן שוות וכששניהם חביבים בשווה הולכים אחרי מין ז', אזל לשיטתו שיש מעלה בז' המינים גם באין ברכותיהן שוות, דכיון דהקדימתו התורה אנן נמי נקדימו, עיי"ש בדברי המ"ב. ודבריו תמוהין לכאורה, דהלא המג"א הכא חילק בין מעלת תוך ז', שהיא רק מפני שהקדמתו תורה, לבין מעלת ז' כלפי חוץ לז', שהיא מחמת מעלת המין וכמש"נ, וא"כ הרי אין כוונת המג"א בסוף הסימן שלעולם איכא מעלת ז' בחביבים בשווה אף כלפי מין ז' לחוץ לז', ליזל בהא לשיטתו, אלא שהתם סבר שלעולם כל ששניהם חביבים בשווה יש מעלה למין ז' ותו לא, ודברי השעה"צ בהא צ"ע לפי שעה.
ולדינא יש לעורר לפי המבואר, מה הדין למשל באדם שאכל כבר מיני מזונות שהם ממין חיטה וכעת עומדים לפניו מין קליות של חיטה ועוד מין פירות מז' המינים, והם חביבים לו בשווה, ולפי מש"כ המג"א אם תרווייהו חביבים אצלו בשווה יש לו להקדים מין השבעה, האם יש להקדים כאן מין החיטה, כיון שבא לברך עליה כעת, או דילמא כיון שאכל כבר מין ממיני מזונות שהן ממין החיטה שוב אזל ליה מעלת שבעה בהם שכבר רשאי לאכול מהמין הזה עוד באופן של מזונות, ואין לו עוד מעלה כלל לגבי ז' המינים. ונדון זה יכול להיות כלול קצת במה שדנו כאן, שלפי מה שנתבאר מעלת הז' כלפי מחוץ לז' הרי היא מעלה מצד המין בודאי, אך המעלה בתוך ז', לפי המג"א, הרי היא מעלה בברכה ולא מעלת המין, שהרי אין המעלה בהקדמת תוך ז' אלא משום שהקדמתו תורה. וא"כ לפי המג"א יצא דכלפי חוץ לז' יש להקדים קליות החיטה לתפוח, למשל, כששניהן חביבים אצלו בשווה, הרי אם כבר אכל המין חיטה, בכל אופן שלא יהיה, יתכן שכבר אין לה עוד קדימה מחמת מעלת מין החיטה, שכביכול כבר קנה מעלה זו בסדר האכילה שלו, והלא אין כאן מעלת ברכה אלא מעלת המין שכבר "רכש" אותה כביכול, אך כלפי הקדמת תוך הז', דהמעלה היא לגבי הברכה, להקדים הברכה על המוקדם בקרא, בהא פשוט שלעולם בעי להקדים הברכה אף באכל כבר מאותו המין.
והנה לדינא בהא בודאי לא נקטינן כהמג"א שלא בא אלא לתרץ דברי הטור, וכמש"כ המ"ב שם, וא"כ יתכן שלעולם מעלת ז' אינה אלא מחמת המין אף בהקדמה דתוך ז', ומ"מ לדינא צ"ע דאולי דין הוא בכל היכא שבא לברך להקדים הברכה על מין השבעה כל דתרוייהו חביבים אצלו בשווה (כן דחוני חברי מכל וכל) וצ"ע.
♦
מעלת ברכה המבוררת
כבר הבאנו את דברי הבה"ג דברכת בפה"ע קודמת לברכת בפה"א מפני שהיא ברכה מבוררת יותר, וכמו שאמרו בגמ' שברכת בפה"א קודמת לברכת שהכל. אמנם, הרא"ש כתב דדעת הרי"ף ורש"י ורב האי דמברך על איזה שירצה, דלא נאמרה הקדמה זו אלא בבפה"א לגבי שהכל, שברכת שהכל אינה מבוררת כלל, שכוללת הכל, אבל בפה"א הרי היא בעצמה ברכה מבוררת וא"כ לא חשיבה ברכת בפה"ע לגבה, כ"כ הרא"ש עי"ש. ואולי י"ל עוד בבאור דבר זה, ע"פ מה שכתב בחידושי ר' לייב מאלין זלה"ה דמה דיוצא על פירות האילן בברכת בפה"א אינו משום דברכת בפה"א כוללת גם את פירות האילן אלא משום דיכול לברך על יניקת הארץ ויכול לברך על יניקת האילן. וא"כ י"ל דאכן לא חשיבה בפה"ע מבוררת יותר אלא שהיא מתייחסת לענין יותר פרטי ששייך רק לגבי פירות העץ ולא לגבי פירות אדמה, אך אין נחשבת אליבא דאמת מבוררת יותר, כמו שהכל לגבי אדמה, כיון ששתיהן חשובות כברכות על עניין אחד, שהוא יניקת האילן או האדמה [והראיה שיוצא גם בפירות העץ בברכו בפה"א, אף דביין, לדעת התוס', אינו יוצא בבפה"ע מפני שתיקנו ליין ברכה מבוררת וכמש"נ שם].ולכאו' יש להוכיח שצריכים אנו לחילוק זה ולא די לנו בחילוק הכתוב ברא"ש, דהנה בטור הובאו דברי רבינו פרץ, דברכת בפה"ג היא קודמת לכל הפירות אף לקודמים בארץ לפניה ומשום שהיא ברכה מבוררת לגבי בפה"ע, ולא נאמר סדר הקרא אלא לגבי ענבים שאף ברכתם בפה"ע, ולכאו' יש להבין האיך הביאו הטור, מאחר שסובר כאביו הרא"ש שאין מעלה לבפה"ע על פני בפה"א ודלא כבה"ג, ומאי שנא הגפן מהעץ, דאמרינן דאיכא בו כן מעלה. וע"כ דצ"ל בדעת הטור דבפה"ע לגבי בפה"א שאני שאין היא חשובה מבוררת יותר כלל, אלא דבפה"ע היא על יניקת העץ ובפה"א על יניקת הארץ. ומ"מ צ"ע דמ"מ לגבי דין הברכות חשיבה מבוררת טפי דבפה"ע יוצאת היא מתוך בפה"א וקובעת היא סוג לעצמה, ומה גם שברא"ש הא לא מבואר כלל חילוק זה, אלא דשהכל היא כוללת הכל ורק ע"כ גריעא מבפה"א. וע"כ דצ"ל דשאני בפה"ג שמזכיר שם הגפן ולכך חשיבה ברכה מבוררת טפי מבפה"ע, וכעין סברת ר' שמואל מרומרוג שהובאה בתר"י בבאור דברי הגמ' דשאני יין שהוא גורם ברכה לעצמו עי"ש.
עוד איתא שם בטור מדברי הר"פ ז"ל: "ומיהו מעשה קדירה של חיטין ושעורין קודמין ליין לפי שברכתן בורא מיני מזונות שהיא ג"כ חשובה שמבוררת וגם קודמים לו בפסוק" עכ"ל. ובמג"א והט"ז [ומקורם בהג' הלבוש], למדו מלשון זו שרק מפני שתי המעלות גם יחד דהוי ברכה מבוררת וגם קודמים בפסוק הוו המעשה קדירה קודמים ליין, אך להקדימם למה שקודם להם במעלת הז' לא נקדימם מפני דהוו ברכה מבוררת, וע"כ מעשה קדירה של שעורה אינה קודמת לזית שהיא מאוחרת לו לגבי ארץ ועל אף שברכתה מזונות, ובכך ביאר שם המג"א את דברי הרמ"א עי"ש. ולכאו' דבר תמוה הוא שהאיך נאמר שזית חשוב ממעשה קדירה של שעורה, והא מעשה קדירה אף דשעורים חשוב אף מיין, ויין קודם לזית, כדכתב הר"פ לעיל.
אמנם, נראה שביאור דבריהם הוא פשוט, דכל כוונת המושג של ברכה המבוררת היא שברכה אחת היא מבוררת יותר כלפי חברתה, כגון בפה"א לגבי שהכל, דברכת שהכל כוללת הכל וברכת בפה"א מתייחדת ממנה לסוג מסויים, וכן בפה"ע לגבי ברכת בפה"א, לדעת בה"ג, נמי הוי ברכת בפה"ע מבוררת לגבי בפה"א, כי ברכה זו יצאה מכלל חברתה להתייחד לברכה בפנ"ע על מינים מסוימים. וה"ה לגבי מעלת ברכת יין ע"פ ברכת זית, דברכת הגפן הרי היא ברכה מבוררת מהעץ שנתייחד ליין ברכה בפ"ע משאר פירות העץ והרי היא מבוררת כלפי ברכת בפה"ע, אך כל מעלתה הוא רק כלפי בפה"ע. אך לגבי ברכת בורא מיני מזונות הרי אין היא מבוררת כלל וכלל, דתרוויהו מבוררות בשווה, דזו נתייחדה מבפה"א לברכת במ"מ לדברים המזינים, וזו נתייחדה משאר פירות העץ לברך ברכת בפה"ג על היין. וע"כ אין מעלת במ"מ רק מפני שאף היא ברכה מבוררת והיא קודמת למי שהיא קדומה לו בקרא, אך לגבי מי שהוקדם לה בקרא לא, שאין היא חשובה ברכה מבוררת אפי' לגבי ברכת בפה"ע, וע"כ אין קודמת מעשה קדירה של שעורה לזית, על אף שקודמת ליין שהיא מוקדמת לו בקרא, דיין כל חשיבותו אינו אלא לגבי זית דברכתו מבוררת כלפיו, אך לא לגבי ברכת במ"מ, דתרוויהו ברכות מבוררת חשיבי ודו"ק.
♦
מעלת השלם
גמ' (לט:): "הביאו לפניהם פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים ור' יוחנן אמר שלימה מצווה מן המובחר". ויש לעמוד כאן על שינוי הלשון, דרב הונא אמר דפתיתין פוטר את השלמים ור"י אמר שלם מצווה מן המובחר, ולא אמר לשון "פת שלימה פוטרת את הפת שאינה שלימה", וכלשון ר"ה. ונראה לבאר (ועוררני לזה ידידי ר' שמואל כהן הי"ו), דחילוק גדול יש בין מעלת הפתיתין, שהם מעלת הגדול [ע"פ מה שפי' התוס'], לבין מעלת השלם, כיון שמעלת הגדול היא יחסית לקטן, שכל גדול הוא ביחס לקטן ומעלתו הוא לגבי דין הקדמתו, אך מעלת השלם הינה מעלה עצמית בשלם, שיש בו הידור ברכה. וע"כ רב הונא אמר דמברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, שיסוד מעלת הפתיתין הוא בלפטור את השלמים, שהגדול פוטר את הקטן, אך ר"י אמר שלם מצווה מן המובחר ויש מעלה לברך עליו, וממילא מברך עליו ופוטר את הפתיתין.להלן שם, אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורין ד"ה מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלימה מן השעורין. ופי' שם התוס', עפ"י התוספתא בפ"ד, דדין זה הוא מפני מעלת ז' המינים, אך מעלת פת נקי וחביב אינו כמעלת השלם. אך בתר"י בשם ר"ת, וכ"ה בפשטות תוס' ד"ה כל, דמעלת נקי עדיפא על שלם, וצ"ל לדידהו שהם סברי דמסקנת הסוגיא כאן דלא כהתוספתא הזו, דהא מסיק הכא דלגבי מתנות כהונה כו"ע לא פלגי דבדאיכא כהן חשוב עדיף ע"פ השלם לעניין תרומה וסברי דה"ה גבי ברכה, וע"כ כתב התר"י דמעלת פת חיטים הוא מפני שהוא נקי טפי עי"ש.
והרמב"ם בפ"ז מברכות ה"ד לא פירט את כל דברי התוספתא במעלת השלם לעומת החביב, אך הביא דין הגמ' במעלת השלם, וכתב עוד שם דין הגמ' בפרוסת חיטים ובשלימה מן השעורים, אך בזה לא כתב אלא את מסקנת הגמ' שאמרה שירא שמים יוצא ידי שניהם ומניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, כדי לקיים מעלת השלם ומעלת החיטים עי"ש. וצ"ע למה לא הביא את עיקר דינא דמעלת החיטים גדולה ממעלת השלם. ושמעתי מידידי הר"ר אלעזר שיחיה לבאר שאכן הרמב"ם סבר שמסקנת הסוגיא היתה שכן יש לנהוג מעיקר הדין, כדאיתא בברייתא בגמ' עי"ש, וזו גם הסיבה להשמטת הטוש"ע דין זה, אך עיין במ"ב קס"ח ס"ק ג' שציין את עיקר דין הגמ' עי"ש וצ"ע.
והנה כבר עמד בפמ"ג כאן על בעיה גדולה בעניין זה, דהנה בשו"ע פסק בהל' בציעת הפת (סימן קס"ח, סעיף א'), בלא חולק, את דין הגמ' עפ"י התוספתא וכמש"כ הרא"ש והטור, דמעלת השלם עדיפא על מעלת החביב אך לא על מעלת השבעה, אמנם כאן בהל' קדימה בברכת הפירות (ס' רי"א, סעיף ב') הביא את דעת הרמב"ם, שאם היה מין חביב עליו הרי הוא מקדימו על מין שבעה בין שברכותיהן שוות ובין שאין ברכותיהן שוות, והיינו שפסק כרבנן ודלא כעולא עי"ש ובבהגר"א. והיוצא שלדעת הרמב"ם מעלת החביב עדיפא ממעלת השבעה, וא"כ לכאו' לדעת הרמב"ם הא אין להקדים את השלם לשבעה, שהרי הוא פחות ממעלת החביב, ואם לחביב לא הקדמנו את השלם האיך נקדימו למין שבעה שהוא פחות ממנו, ולמה סתם שם המחבר את דין התוספתא ללא חולק וצ"ע.
ונראה שי"ל בישוב כל זה, דהנה יעויין היטב ברמב"ם, שבפ"ז מברכות החל לסדר את סדר המנהגות שנהגו חכמי ישראל בסעודה, שהם מהלכות דרך ארץ כמש"כ שם, וגם הלכה זו, היינו מעלת השלם, הרי מהמתבאר שם גם היא חלק מהאי מנהגא שנהגו בסעודה, וע"ז כתב שם את דין השלם ודין פרוסת החיטים והשלימה מן השעורים. ומן הנראה שע"כ השמיט עיקר דינא דגמ' שמעלת החיטים עדיפא ממעלת השלם, מכיוון שלא בא להשמיענו עיקר הדין אלא בא להשמיענו את הסדר שנהגו בסעודה, וכן הוא המנהג, שמניח שלימה של שעורים בתוך פרוסה של חיטים ובוצע, ועי' בזה.
ויתכן דבהא אזלא לה קושיית הפמ"ג, שיתכן דלא נאמר דמעלת השלם פחותה ממעלת פת החיטין רק כלפי מנהג הסעודה, דבהא איכא מעלה למין השבעה יותר מהחביב, שהרי הוא לפעמים אפי' מוציא את הרבים יד"ח, ואין סברא שיעדיף את המין החביב עליו במנהג הסעודה על פני מה ששיבחה התורה. אך כאן בפ"ח, בהל' קדימת ברכת הפירות, פסק הרמב"ם שאכן מעלת החביב עדיפא ממעלת השבעה, כרבנן, דכיון דאין כאן שייכות למנהגות הסעודה, הרי החביב עליו עדיף, שעליו יש לו לשבח לקונו קודם למין ששיבחתו התורה. אלא שלפי"ז יתכן היה גם לומר דכלל אין מעלת השלם שייכת אלא להלכות בציעת הפת, אך לגבי הל' קדימה בברכת הפירות אין לה מעלה כלל, שכל כולה יסודה במנהגות הסעודה ובה' בציעת הפת. אך המג"א (כאן, בריש הסימן) למד את דין מעלת השלם שהיא עדיפא ממעלת החביב מהל' בציעת הפת עי"ש ובפמ"ג, וצ"ע.
וע"כ מוכרחים אנו לפרש שעל אף שמעלת החביב עדיפא ממעלת השבעה לדעת הרמב"ם, מ"מ כלפי מעלת השלם הדין חלוק, דאילו מעלת החביב כלפי מעלת השבעה הרי היא עדיפא, אך כלפי מעלת השלם הרי מעלת השבעה עדיפא על פני מעלת החביב, ואין בין שני הדברים שייכות. והטעם בזה, שהנה כבר בארנו לעיל שיש חילוק בין מעלת החביב למעלת השבעה, שמעלת החביב היא מעלה לגבי דידיה בלבד אך מעלת השבעה הרי היא מעלה בגוף הפרי שנשתבחה בו א"י, אך מ"מ הרי מעלת השבעה יש בה צד דומה לחביב, שהרי מעלתה בכך שנחשב ע"י כך למשובח, אך מעלת השלם הינה מעלה שאינה שייכת כלל לענין של שבח בפרי וכדו' אלא מעלתה הוא ההידור בברכה לברך על דבר חשוב ושלם. והילכך י"ל שאם באנו לדון על מעלת החביב כלפי מעלת השבעה הרי מעלת החביב לדעת הרמב"ם גדולה, מפני שהחביב משובח יותר לגביו מאשר מין שבעה, שיש בו מעלת שבח א"י אך אינו משובח כלפיו. אך אם באנו לדון על מעלת השלם שהיא מעלה עצמית, הרי שכלפי מעלת שבעה, שיש בה גם מעלה עצמית מפני השבח שנשתבחה בו הארץ, חשיב שמעלת השבעה עדיפא, אך כלפי מעלת החביב, שאין בפרי מעלה כלל אלא שהוא משובח כלפיו, הרי מעלת השלם, שיש בו מעלה עצמית לחשיבות הברכה, מעלתו גדולה יותר, ועי' עוד בזה שיש ליישב הדבר על הלב.
והנה נסתפק המ"ב (בשער הציון בריש הסימן), לגבי מעלת השלם באין ברכותיהן שוות לעומת חביב, האם נימא שכמו שאין מעלת שבעה באין ברכותיהן שוות לעומת החביב, כ"ש שיש להעדיף את השלם ע"פ החביב שהוא עדיף מינה תמיד, או דילמא כיוון שבאין ברכותיהן שוות חביב עדיף משבעה ק"ו שיהיה עדיף משלם, ששבעה עדיף ממנו, עי"ש. וביסוד ספקו נראה לבאר (שלכאו' יש לתמוה שבחשבון הצד השני פשוט יותר), האם מעלת השלם היא מעלה רק בחפצא של הפת או הפרי, וא"כ לא שייך לאין ברכותיהן שוות, וכמו שנתבאר לעיל בתחילת דברינו לגבי מעלת שבעה, שכל מעלה שנוגעת לחפצא שייכת רק אם בא לפטור את שניהם בברכה אחת, או דילמא שכיון ששלם הוא מעלה בהידור הברכה א"כ יש להקדים את השלם לגבי הברכה, דחשיב ברכה חשובה לגבי חברתה ועי' עוד בזה.
ולפי הצד שגם באין ברכותיהן שוות אזלינן בתר השלם יצא כאן "גלגל", כשבאו לפניו פרי שלם ופרי משבעת המינים ופרי אדמה חביב שאם ילך אחר החביב, כיון שאין שווים בברכותיו ואזלינן בתר החביב ולא בתר שבעה, הרי יצטרך להעדיף את השלם, שהוא עדיף על החביב, ואם יעדיף את השלם, הרי יצטרך להעדיף את השבעה ע"פ השלם, וחוזר חלילה, וצ"ע מה יעשה. וכמו כן דן המג"א בסוף הסימן בבאו לפניו תבשיל שעורין וזית וגפן, עפ"י מה שהובאו דבריו לעיל, דזית עדיפא מתבשיל של שעורין, שאינו עדיף אלא על גפן שהוא קודם לו בקרא, אמנם הרי הגפן עדיף על זית, למה שכ' הר"פ בטור, וחוזר חלילה עיי"ש. וכמו כן יש לדון באין ברכותיהן שוות, דאזלינן בתר החביב, כגון קליות ותאנים וחביב לו התאנים אך יש כאן גם תמרים שהם קודמים לתאנים בארץ וא"כ יקדים את התמרים, אך הקליות והתמרים חביבים לו במידה שווה, ולמג"א אי חביבים במידה שווה יש לו להעדיף קדימות הז' וחוזר חלילה.
בכל אלו ה"גלגלים" ועוד כהנה, יש לעיין אי יועיל לו לסלקם מעל השולחן אחרי שהובאו לשם. ובפשטות יועיל, כדמצינו בתוס' (לט: ד"ה אבל) שכתבו על השר מקוצי שציוה לסלק הפת נכרי מעל השולחן עי' שם.
♦ ♦ ♦