ברכה על יהודי חכם בחכמות העולם
פתיחה
למדנו בברכות (נח.): "תנו רבנן: הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם - אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם". וכן נפסק ברמב"ם (הלכות ברכות פרק י הלכה יא). ובשו"ע סימן רכ"ד בסעיף ו' כתב: "הרואה חכמי ישראל, אומר: בא"י אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליריאיו". ובסעיף ז כתב: "הרואה חכמי אומות העולם שחכמים בחכמות העולם, אומר: בא"י אמ"ה שנתן מחכמתו לבשר ודם".בביאור גדר של חכם מאומות העולם כתב המ"ב (שם סק"י) בשם הפמ"ג: "בחכמות העולם - היינו בהשבע חכמות, לאפוקי אם הם חכמים בדתם ע"ז אינו מברך כלל". שבע החכמות הן (מוזכרות לדוגמא בדברי החיד"א - מדבר קדמות ודבש לפי, מערכת ח ערך חכמה): הגיון (דקדוק וכו'), חשבון, שיעור (גיאוגרפיה וכו'), רפואה (ובכללה חכמת הטבע, צמחים ומחצבים), ניגון, אלוקות (הכרת בורא עולם, היסטוריה), כישוף (אצטגנינות וכו').
ויש לדון מה מברכים על מישראל שהוא חכם בחכמות העולם, למשל זוכה פרס נובל במדעים מדויקים[2]. ננסה להביא את הצדדים השונים שנאמרו בזה, עם מספר הערות.
ראשית דבר, נזכיר דעה ייחודית, שלפיה אין מקום לספק. כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג או"ח סימן ע"ו): "ובמק"א הבאתי דברי מרן הגאון דבריסק זצ"ל שדייק ברמב"ם ספ"ח דמלכים שהחכמה בעכו"ם היא בידיעת שבע מצוות, ודייק כן מלשון הרמב"ם שם שאם עשה שבע מצוות מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ולא מחסידי אוה"ע אלא מחכמיהם [וכגירסת הגאון ר"ז מואלווזין] ועל חכמה זאת ראוי לברך, אבל בשו"ע סימן רכ"ד, ז שכתב שחכמים בחכמות העולם… דהיינו בהשבע חכמות. משמע שגם בחכם בכל החכמות מברכים באומות העולם"[3].
אבל פירושו ברמב"ם אינו תואם למש"כ ר"ז מוולאזין, שהרי כתב שם בתולדות אדם (פ"ו) שמקור הרמב"ם הוא מדרש מפורש (אבל לא ציין המקור) וז"ל: "אמר ר"י חסידי אוה"ע שמענו שיש להם חלק לעו"ה, חכמי אומ"ה לא נתפרש לנו. איזה חסיד אוה"ע, זה המקבל עליו שבע מצוות מפני שהם כתובים בתורה, חכם אוה"ע זה העושה אותם מפני שיקול דעתו", עכ"ל, ואכן לשון הרמב"ם הוא: "אבל אם עשאן מפני הכרע דעת הרי זה גר תושב ואינו חסיד אוה"ע אלא מחכמיהם" עכ"ל, ובמדרש זה ברור שהפשט אינו כגרי"ז.
לפנינו שלוש אפשרויות: א. שחלק מחכמתו ליראיו. ב. שנתן מחכמתו לבשר ודם. ג. לא לברך אף ברכה. ננסה לסדר דברים שנאמרו בזה, עם מספר הערות.
כפי שנראה להלן, הדרך לבירור שאלה זו יכולה להיעשות בארבע דרכים: א. דיוק בלשון חז"ל והפוסקים. ב. בירור לאור הסברי המפרשים להבדל בין שתי הברכות. ג. מתוך סברות כלליות. ד. מתוך הבנת גדר הברכה.
♦
לשונות הגמרא והפוסקים
כאמור, מצינו בברכות (נח.): "תנו רבנן: הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם - אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם".נקדים ונביא את דיוקו של הרב הוטנר (פחד יצחק חנוכה ט) מלשון הגמרא: "בבריתא ניתוסף עוד תנאי דהחכם בחכמת התורה יהיה מישראל והחכם בחכמת הטבע יהיה מאוה"ע… למדנו מכאן חידוש גדול… דאם אחד מישראל הוא חכם בחכמת הטבע אין מציאותו מחייבת כלום".
אמנם, אפשר לומר לעומת זאת, שהגמרא נקטה את המצוי, ולפי זה יש לומר שגם על אדם מישראל שהוא חכם בחכמת הטבע מברכים, אלא יש לדון איזו ברכה. כיון שהגמרא נקטה במפורש ישראל ואומות העולם, נראה לפום ריהטא שעל יהודי אין מקום לברך שנתן וכו', ויש לדון האם ברכת שחלק וכו' שייכת כאן.
כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן עד): "בדבר שאלתך אם יש לאדם לכבד למי שלמדו חכמת העולם, ואי יש לברך ברכת שנתן מחכמתו לב"ו על אדם מישראל שהחכים בחכמת אוה"ע ואינו חכם בתורה. ודייק מלשון המחבר א"ח סי' רכ"ד ס"ו שכתב הרואה חכמי ישראל אומר בא"י אמ"ה שחלק מחכמתו ליראיו, ודייק דלכאורה משמע דלאו דוקא חכם שגדול בתורה, אלא אפי' חכם בחכמת העולם, אלא שהביא מהעה"ש סי' רכ"ד ס"ו שכתב הרואה חכם מחכמי ישראל שגדול בתורה מברך בא"י וכו', וכ"כ בקצש"ע סי' ס"ט הרואה חכם גדול בתורה מישראל מברך בא"י, והרואה חכם גדול בחכמת העולם מא"ה מברך וכו'".
אולם החיי אדם (חלק א כלל סג) כתב: "הרואה חכם גדול בתורה מישראל, מברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו'. הרואה חכם גדול בחכמת העולם, מברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם'".
ודייק מלשונו השואל בשו"ת משנה הלכות: "ומדלא כתב הרואה חכם עכו"ם בחכמת העולם כמ"ש המחבר משמע דס"ל אפי' חכם מישראל שגדול בחכמת העולם".
♦
הסברי המפרשים ללשון הברכות
מסברא היה מקום לדון האם לשון הברכה יכולה ללמד את הדין, וייתכן שלא, אולם מצינו מספר אחרונים שנקטו כן.כתב הבית יוסף[4] (או"ח סימן רכד): "הטעם שבחכמי ישראל אומר שחלק ובחכמי אומות העולם אומר שנתן, נראה שהוא מפני שנפשות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד הרי הם כחלק מהשם, אבל נפשות אומות העולם רחוקים ממנו יתברך והם כמי שנותן מתנה מנכסיו שאינם חלק ממנו".
והאבודרהם כתב (מובא בב"י הנ"ל): "שהטעם מפני שהחלק הוא כמו הצנור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו, מה שאין כן במתנה כי תלושה ופסוקה, ובישראל כתיב (דברים לב, ט) כי חלק יי' עמו ולפי זכותם מתרבה ומתמעט".
לעומת הפירושים העוסקים בישראל לעומת גויים, הב"ח הדגיש את התורה לעומת החכמות האחרות ופירש: "הרואה חכמי ישראל וכו'... נראה קרוב לומר שבישראל חלק להם מחכמתו חלק ממש מהכל היא חכמת תורתו שחלק להם פה אל פה ופנים בפנים דיבר ה' עמנו… דאילו לחכמי אומות העולם לא נתן להם אלא חכמה אנושית במה שהם חכמים מחכמת העולם אבל לא חלק להם מחכמת עצמותו היא חכמת התורה שהיא כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכולה דעת ותבונה שבה נברא העולם".
וכ"ה בלבוש: "ואומר שנראה לי הטעם כי מפני שחכמי ישראל יש בהם חכמת התורה והנבואה אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים, ואין מי יוכל לבא עד תכונתה להבין סודה ולירד לעומקה, כי על כל קוץ וקוץ יש לדרוש כמה תילי תילין של הלכות… לכך נופל עליה לשון חלק, כלומר אפילו הם חכמים גדולים עדיין לא הגיעו לידיעת כל סודותיה רק בחלק ממנה, אבל חכמת האומות שאין יודעים רק השבע חכמות שכלל חכמתם היא חכמת אנשים מלומדה בדויה מלבות חכמי היוונים וחבריהם ויכולים לבא עד סוף כל החכמות ההם, לכך נופל עליהם לשון מתנה, כלומר המתנה שלהם היא כולה בידם, ולא יוכלו לידע יותר אפילו היו חיים עוד אלף שנים פעמים ויותר לא השיגו יותר, כי זו היא מתנתם בידם ולא יותר, נ"ל"[5].
בהשלכות הפירושים השונים על שאלתנו דן בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סימן ס). ראשית, נראה מדבריו שהיה פשוט לו שיש לברך, והשאלה היא רק איזו ברכה, ויש בכך נקודה חשובה, שכן אם מתחילים את הדיון באפשרות או אפילו בנטייה מתוך פשט הגמרא שאולי אין לברך כלל, מסתבר שנוסח הברכה ישפיע פחות על הכרעת השאלה, משא"כ אם מניחים שיש לברך ברכה כלשהי.
וז"ל ההתעוררות תשובה: "היאך מברכים… אם שחלק. או שנתן… נראה לפי עיקרי הטעמים בדבר שמברכים על חכם ישראל שחלק הובאו בב"י… לפי שישראל חלק אלוקי ממעל, לפ"ז אין חילוק אם חכם בחכמת התורה או בשאר חכמות, ולפי טעם של הלבוש שתורה איננה רק חלק, לכן מברכינן שחלק, משא"כ בשאר חכמות המה מחוכמים בה לגמרי שיורדים לסוף החכמה ראוי לברך על ישראל שחכם בשאר החכמות שנתן ולטעם שישראל יש לו החכמה לפי זכותו [אבודרהם א.ב] משא"כ בשאר בני אדם ראוי ג"כ לברך שחלק בישראל שחכם בשאר חכמות".
ולפי זה הסיק ההתעוררות תשובה: "וכיון שלשני טעמים צריך לברך שחלק - יש לברך שחלק", ומוסיף עוד נימוק: "כי גם לפי טעם שבשאר חכמות המה מחוכמים לגמרי, לא כל אחד ירד לסוף חכמה ואיננו ג"כ רק חלק, אך על זה יש להעיר שהרי סוף סוף כך תקנו על החכמות, בלי לבדוק אם ירד לסוף חכמה, וצ"ל שבתור צירוף בלבד, נכון הדבר".
גם בעיניים למשפט (ברכות נ"ח) דן בדברים בגישה דומה, אך עם מספר הערות נוספות. בתחילה כתב כהתעוררות תשובה: "אפשר שתלוי בטעמים שנאמרו לגירסתנו… לפי מ"ש הב"י והט"ז וכן לפי דברי הר"ד אבודרהם שהעיקר הוא המין האנושי ולא במהות החכמה י"ל שכל מה שישראל משיג הכל הוא מכח נשמתו שהוא חלק ה' והם קרובים ודבקים בו יתברך תמיד והכל מתייחס אליו וכחלק ממנו. אבל לפי טעמי הלבוש והב"ח שהעקר הוא מהות החכמה י"ל שכ"ז רק בחכמת התורה ואז הוסיף אם לא שנאמר שכל החכמות הם נובלות תורה ונובעות ממנה", כלומר, ולכן צריך לומר שחלק גם על חכם יהודי בחכמות העולם. ואחר כך כתב: "ואפשר גם שלגבי ישראל המעמיקים בכוח התורה שלהם א"א לבוא לתכלית החכמות ג"כ" ולא הבנתי כוונתו. העירו לי שבמהדורה החדשה נוספו בסוגריים מספר מילים: "ואפשר [לחכמי אומות העולם] גם שלגבי ישראל המעמיקים בכוח התורה שלהם א"א לבוא לתכלית החכמות ג"כ" ור"ל ת"ח אחד, שזה המשך המשפט הקודם, שמכיוון שכל החוכמות נובלות התורה, אי אפשר לחכמי האומות להגיע לתכליתן כישראל, כלומר, שלעומת הגויים אינם יכולים להגיע לעומק החכמות, אדם מישראל יכול. לפי זה, ק"ו הוא מגוי ליהודי שיש לברך. אך הוסיף שם צד הפוך: "אולם י"ל שהגדלות בישראל עד שיהא ראוי לברך עליו אינו נמדד ונערך אלא לפי גדלותו בתורה עצמה".
הדיוק מלשון הברכות שייך לשיטות לפיהן באמת קיים הבדל זה, אולם יש לציין שגירסת הרמב"ם (ברכות י, י"א) היא 'נתן' בשתי הברכות[6], וכ"ה בכלבו (סימן פ"ז)[7].
♦
סברות כלליות
כתב בשו"ת דברי יציב (חלק יורה דעה סימן קמא): "...י"ל דשאני מיני ישראל דאף חכמה של חכמות העולם אין להם. ולדעתי הרואה כופר ואפיקורס ישראל החכם בחכמות העולם לדעתו המזוהם, אין מברכין עליו, ורק חכמה באדום תאמין, אבל חכמה בשטיא וצדוקי וביתוסי אל תאמין, וזה ברור לדעתי... הגם שזה ג"כ מטעם אחר, דעיין בבאר היטב שם בסי' רכ"ה ס"ק י"ז משו"ת הלכות קטנות דעל פרד נאה אין לברך שככה לו בעולמו דמאיסי, ועיין בשאילת יעב"ץ סימן ס"ג [לגבי שהחיינו על פרי מורכב מין בשאינו מינו], ובאחרונים האריכו לענין ממזר [עיין ארחות חיים שם אות ט"ז]".אך כל זה נכון רק אם מדובר באדם בעייתי, אולם בסוף הוסיף: "אבל בזה פשיטא שאין לברך כיון שעיקר חכמתו הוא נגד רצון הבורא ית"ש[8] שצונו לעסוק בדברי תורה דייקא, ואף חכמת יונית רק בשעה שאינה לא יום ולא לילה [מנחות צ"ט ע"ב] ודו"ק"[9].
ותלמידו הרב מנשה קליין (שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן עד) האריך וכתב: "ומעכ"ת האריך דאין סברא שלא לברך על חכם ישראל שאינו חכם בחכמת התורה רק בחכמת אוה"ע. והאריך מחכמי ישראל שהיו חכמים גדולים בקיאים בכל חכמות העולם וכתיב כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואמרו ז"ל זו חשבון תקופות ומזלות (שבת ע"ה) ובפ' הישן אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד אגדות כו' שיחת שדים ושיחת דקלים וכו' א"כ כל אלו מצוה ללמדם ואם הוא בקי בכל החכמות למה לא נברך עליו... ולפי שדבר זה יסוד גדול בקיום התורה ועם ישראל וחילוק והבדל בין ישראל לעמים לכן נתתי דין קדימה לדבר זה, וקודם שנבא לפלפל בדבר אבא בסברא מש"כ מעכ"ת שאין סברא שלא לברך על חכם ישראל שאינו חכם רק בחכמת העולם כיון שגם זה צריך ללמוד, וכמו שהביא ראי' מריב"ז, ובאמת כי שמנים תלמידים הי' לו להלל הזקן וריב"ז הקטן שבהם וכל השמנים ידעו יותר הימנו ולמדו כל החכמות, וידוע שרבינו הגר"א ז"ל העיד עליו תלמידו בהקדמת השלחן שהגיע לסוף דעת כל החכמות חוץ מחכמת המוזיקא ע"ש, ומי לנו גדול בהתמדה בדורות אחרונים כהגר"א ז"ל, ואפ"ה למד כל החכמות וא"כ ליכא בזה גם משום ביטול תורה, ולכאורה היל"ל גם מזה ראי' שחכם מחכמי התורה נמי צריך לדעת כל החכמות[10].
וכן בישראל שיש עליו חיוב ללמוד כל התורה כולה וגם חכמת העולם ולא למד רק יודע מקצת מהחכמות אין מברכין עליו שחלק מחכמתו ליראיו, ולמשל מי שילמוד הל' מילה ויהי' בקי בהל' מילה בכל פרטיה עד למאוד יותר מכל בני דורו, אבל לא ידע כלום בכל התורה כולה ויהי' ע"ה גמור בשאר התורה, הכי יברכו עליו ברכת חכם, והלא הוא ע"ה גמור בכל התורה, ולא נקרא חכם אלא מי שהוא בקי בכל התורה ובכל ההלכות, ולפ"ז מובן מאד... א"כ ישראל שעיקר החכמה שלנו הוא התורה ובה נהגה יומם ולילה, אם כן כל שחסר לו חכמת התורה אינו נקרא חכם כלל ואף כי תפש מרובה לא תפש כלום… ומעתה נבא לעצם הקושיא ששאל למה יגרע ישראל היודע בחכמת העולם מברכה מעכו"ם. הנה פשוט דאיש ישראל שלמד חכמת העולם ויודע כל שבע חכמות ואינו יודע חכמת התורה אין זה חכם כלל וכלל, ואדרבה בכלל ישראל הוא ע"ה גמור, ומסתמא הוא בכלל הע"ה המבוארין בחז"ל... דחכם מישראל שלמד גם שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ודקלים הוא בכלל המצוה של לימוד התורה, אבל מקודם חייב ללמוד כל התורה... הנה דאותן החכמות שלמדו לאחר ידען כל התורה כולה נמי רק בשביל הצורך ללמוד תורה נינהו או לצורך לרפאות בנ"א מחוליים, והוא בכלל לימוד לשמור על נפשו... אבל מה שאינו תורה ואינו נוגע לתורתנו הקדושה אסור ללמוד לשם חכמה... ואומר אני אדרבה הרי הוא רשע שעבר על שלא למד תורה וגם אינו לומד תורה ואינו יודע תורה שחייב ללמוד תורה… ומצוה לקללו ולא לברכו...". עכ"ל המשנה הלכות.
עמדה דומה נקט הרב הוטנר בפחד יצחק (חנוכה ט). דבריו מתחילים מדיוק בלשון הגמרא, כפי שהבאנו לעיל, ומשם הוא מגיע להסבר עקרוני: "בבריתא ניתוסף עוד תנאי דהחכם בחכמת התורה יהיה מישראל והחכם בחכמת הטבע יהיה מאוה"ע… למדנו מכאן חידוש גדול… דאם אחד מישראל הוא חכם בחכמת הטבע אין מציאותו מחייבת כלום... ואע"פ שחכמת הטבע מצד עצמה מחייבת היא בברכה, מ"מ אם בעליה של חכמה זו הרי הם מישראל, הרי הבעלים מפקיעים את ענין הברכה מחכמתם… ננקוט דוגמא בידינו בברכת הבשמים... אם אין הבשמים מיוחדים להנאת הריח אין מברכים. לא הריח הטוב מחייב את הברכה אלא היחוד לאותו הריח, ריח טוב העולה ממקור שאינו מיוחד לו הרי זה בבחינת טפל וברכה טעונה עיקר... בהופעת החכמה, שכלו של אדם מישראל מיוחד הוא לחכמת היצירה של המציאות החדשה. ואם מן השכל הזה עולה היא חכמת החקירה של המציאות הקיימת הרי זה הופעת החכמה במקום שאינו מיוחד לה וממילא מציאותה במקום הזה אינה בציור של עיקר אלא בציור של טפל וכלל הוא בידינו: אין הטפל כדאי לברכה. ברית נח היא השמירה על המציאות הקיימת כפי שהיא עומדת בעינה, ותוכן המדע של המציאות הזו ענינו הוא לתפוס בכוח השכל את הניתן להשכיל במציאות זו הקיימת כפי שהיא עומדת בעינה אבל ברית אברהם... תוכנה איננו ענין של שמירה על הקיים אלא ענין של יצירת מציאות חדשה".
נראה מדבריו שאינו רואה בשלילה את עצם העיסוק[11], אבל מגדירו כטפל, וממילא כדבר שאינו ראוי לברכה. הוא אינו מזכיר במפורש את דין עיקר וטפל, אך נראה שכוונתו שיסוד הדין של בשמים שאינם עשויים לריח, הוא שברכה אין מברכין על עצם ההנאה אלא על חשיבותה, רק כך אפשר להבין מדוע דבר טפל, שיש לו ערך ויותר הנאה, נפטר מחובת ברכה. בדבריו, מקיש הרב הוטנר בין ברכות הנהנין לברכות השבח, ויש מקום לדון האם אפשר לומר שזהו דין בברכות הנהניןיא).
♦[12]
הבנת גדר הברכה
בספר ודברת בם (ח"ד פרק מ"א) כתבו לחקור מהו יסוד ברכת השבח על חכמות העולם, האם גילוי הופעת החכמה האנושית היא המחייבת ברכה או גילוי השלמות האנושית, ונפ"מ בנידון דידן שכן יש כאן חכמה אבל שלמות אנושית אינה, כשחכם יהודי אינו גדול בתורה אלא בחכמות העולם[13], ורצו להוכיח מדברי הפוסקים שאין לברך על חכם גוי שאינו שומר שבע מצוות [יעוין למשל תשובה מאהבה (ח"ב רל"ז), אהלך באמיתך (לרב בצלאל שטרן פרק י"ד), תשובות והנהגות (ג, ע"ו)] שעיקר הענין אינו החכמה אלא השלמות האנושית.אפשר שלחקירה זו נפ"מ נוספת - האם מברכים שחלק מחכמתו ליראיו על ת"ח ששכח תלמודו, שכן אם העיקר הוא החכמה, אולי אין לברך ואם העיקר הוא השלמות האנושית יש מקום לומר שנברך[14].
והנה מצאנו למרן הרב קוק באגרות הראיה (ד, אקסא): "לכבוד גדול חכמי העולם פרופ' אלברט איינשטיין, שלו' אחינו הגדול אתכבד בזה לברך את הדרת כבודו בבואו לשלו' אל עיר קדשנו… הנני מברך יחד עם כל בית ישראל… למאן דיהיב חכמה לחכימין - ברוך שחלק לו מחכמתו וברוך הבוחר בעמו ישראל אשר נתן לנו בדורנו את האיש אשר בו גוים וממלכות יתהללו… ומאושר אהיה לקבל את פני כבודו ולברכו מברכות פי".
אמנם אי אפשר ללמוד מכאן הלכה למעשה, שכן לא ידוע אם בירך בפועל בפגישתם שהייתה מספר ימים אחרי שליחת המכתב, אך נראה שמבט עקרוני מצאנו כאן[15], ועדיין צריך בירור[16].
♦ ♦ ♦