ישיבות הדר להדר וצרור המור, חיפה
זמן קריאת שמו"ת
שיטות ר"י שירליאון, מהר"ם, ור' שמחה[2]
הקדמה
השיטות בענין זמן קריאת שמו"ת
בגמ' (ברכות ח, ע"ב) מובא שיש לקרוא שמו"ת 'עם הציבור'. הגדרה זו יכולה להתפרש בכמה אופנים, ונחלקו הראשונים בדבר.הדעה הראשונה והמרכזית נוקטת שניתן לקרוא שמו"ת מהרגע שהציבור עובר לקריאת הפרשה, במנחה של שבת (או ממוצ"ש), ויש לסיים את הקריאה עד לשבת שאחריה בפרקים הבאים (שיפורסמו בעז"ה בגליונות הבאים) נעסוק בדעה זאת. הדעה השניה, בה נעסוק בפרק א' כאן, נוקטת שניתן לקרוא שמו"ת עד לסיום יום שלישי, שהרי שלשת הימים הראשונים בשבוע משתייכים מבחינה מסויימת לשבת שחלפה [בדומה למי שלא עשה הבדלה במוצ"ש שיכול לעשותה עד ליום רביעי]. הדעה השלישית נוקטת שמי שלא קרא שמו"ת עד שבת יכול להשלים את הקריאה כל עוד הציבור נמצא בסבב הקריאה הנוכחי, כלומר - עד לשמחת תורה. בפרק ב' נעסוק בדעת ר' שמחה שסבר כך. הדעה הרביעית נוקטת שראוי לקרוא שמו"ת במהלך השבת עצמה, או בע"ש [שהרי הקהל קוראים את הפרשה בשבת עצמה ולכן יקיים כך 'עם הציבור' ממש]. בפרקים הבאים (שיפורסמו בעז"ה בגליונות הבאים) נעסוק בדעה זאת. הדעה החמישית היא שיטת המקובלים הנוקטים שראוי לקרוא שמו"ת בער"ש או בשבת.
בשו"ע (רפה, ג-ד) נפסק: "מיום ראשון ואילך חשיב עם הציבור. מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת, ואם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה עד המנחה (-כדעה הראשונה), ויש אומרים עד רביעי בשבת (-כדעה השניה), ויש אומרים עד שמיני עצרת (-כדעה השלישית)".
♦
פרק א
ביאור שיטת מהר"ם ושיטת ר"י שירליאון
בגמ' גיטין (עז, ע"א) ופסחים (קו, ע"א - ק"ז, ע"א) מובא הדין באדם שנתן גט והזכיר לשון 'לאחר השבת', ונקטו בגמ' שימים ראשון שני ושלישי מוגדרים 'בתר שבתא' (=אחר השבת) וימים רביעי חמישי ושישי מוגדרים 'קמי שבתא' (=לפני השבת). בגמ' פסחים מבואר שדין הבדלה במוצ"ש שווה לדין גיטין[3],ולכן יכול להבדיל עד יום שלישי:
"מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך... עד רביעי בשבת, כי הא דיתיב רבי זירא... וקאמר: לענין גיטין חדא בשבתא תרי ותלתא - בתר שבתא, ארבע וחמשא ומעלי יומא - קמי שבתא" [רשב"ם: "לענין גיטין - אם אמר לה 'הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז אחר השבת' או 'על מנת שתתני לי קודם השבת'..."[4]].
♦
א. ב.
בגמ' ברכות (ח, ע"א): "ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחר תרגום (=שמו"ת)".לדעת המהר"ם מרוטנבורג יש להשוות בין דין שמו"ת לדין גט והבדלה, וכמו שהביא תלמיד המהר"ם בתשב"ץ קטן (סי' קפד במהד' מכון ירושלים תשע"א, ובמהדורת שניאורסון הוא סי' לו):
ואומר (המהר"ם): מי שלא חזר הסדר שמו"ת קודם שבת או בשבת עצמו - יכול לחזור אחר השבת עד יום רביעי בשבת, ואינו קרוי עבר זמנו, כדאיתא בפרק ערבי פסחים 'מי שלא הבדיל בשבת מבדיל והולך... עד יום רביעי'....
רבנו פרץ בהגהותיו על התשב"ץ כתב:
מיהו בתוספות רבנו יהודה בברכות פרק קמא פירש דדוקא לענין גיטין, אבל לענין לחזור הפרשה דבעינן שישלים פרשיותיו עם הציבור אינו פוטר את עצמו בחזרה אחר השבת כלל, כיון שהתחילו הציבור כבר לקרות פרשה אחרת במנחה.
הכלבו (סי' לז, וכן ב'ארחות חיים' דיני שמו"ת) הביא את דברי התשב"ץ[5] ואת דברי ר' פרץ בשם ר"י הנוקט אחרת. כך גם בר' ירוחם (נתיב ב' ח"ג. דברי מהר"ם הובאו גם בהגה"מ הל' תפילה יג, כה, אות ש', ובהמשך נדון בדבריו). מהר"ם חלאוה (פסחים קו, ע"א, ד"ה 'חד בשבא') הביא ש'רבינו הצרפתים' למדו מהגמ' בפסחים (לגבי דין הבדלה) שניתן לקרוא שמו"ת עד יום רביעי, ולא הביא מי שחלק על כך.
תלמיד נוסף של מהר"ם, הלא הוא המרדכי, הביא אף הוא את שתי הדעות (מרדכי מזוזה, סי' תתקסח, מופיע בש"ס וילנא לאחר מסכת מנחות):
כתב מהר"ם: מי שלא חזר הסדר שנים מקרא ואחד תרגום יכול לחזור עד יום רביעי, מידי דהוה אהבדלה. ור' יהודה פירש דלאחר השבת לא יצא כיון שהתחילו במנחה פרשה אחרת לא מיקרי 'עם הציבור'....
♦
הראשונים הנ"ל הביאו את מהר"ם לגבי סוף זמן קריאת שמו"ת, אולם מסתבר שמחלוקת המהר"ם והר"י קיימת גם לגבי תחילת זמן הקריאה: לדעת מהר"ם ניתן לקרוא שמו"ת רק מיום רביעי ואילך, שהרי מאז הוא נקרא 'קמי שבתא', ולדעת ר"י יכול לקרוא כבר ממנחה של השבת הקודמת, שהרי אז הציבור החלו לקרוא את הפרשה.
אכן מי שמעיין בדברי ר"י (=ר' יהודה) שירליאון, שהוא "ר' יהודה" הנזכר בראשונים הנ"ל כבעל מחלוקתו של המהר"ם, רואה שדבריו מוסבים על תחילת זמן הקריאה:
ישלים פרשיותיו עם הציבור - נראה לרבנו (הוא רבו, ר' יצחק, המכונה ר"י הזקן) דכל השבוע מיקרי 'עם הציבור', ואע"פ שלכאורה היה משמע דכל 'קמי שבתא' דהיינו מיום רביעי ואילך קרי 'עם הציבור', מכל מקום כיון שמתחילים בה ממנחתא בשבתא הכל קרוי 'עם הציבור'... (תוס' ר"י שירליאון).
כך גם מובא בתוספות (שנדפסו לפנינו בש"ס וילנא[6]):
עם הציבור - נראה שכל השבוע מכיון שמתחילים לקרות הפרשה, דהיינו ממנחת שבת ואילך, עד שבת הבאה נקראת 'עם הציבור', ואע"ג דלעניין גיטין לא נקרא 'קמי שבתא' אלא מרביעי ואילך.
לשון זהה מובאת גם בראשונים נוספים (או"ז ברכות סי' יב בשם ר"י הזקן; הגה"מ תפילה יג, כה, אות ש' בשם ר"י; מרדכי ברכות סי' יח; רא"ש ברכות פרק א, ח).
♦
ג. ד.
בשו"ע (רפה, ד) נפסק:...ישלים אחר אכילה עד המנחה (בשבת), ויש אומרים עד רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת.
הרי שהביא את דעת ר"י שירליאון והתוס' כדעה העיקרית, ובשם 'יש אומרים' הביא את דעת מהר"ם.
אלא שיש להבין את דברי השו"ע בסעיף הקודם: "מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור". מדוע לגבי תחילת הזמן לא הביא השו"ע את שתי הדעות, ולא ציין שלדעת מהר"ם ניתן לקרוא שמו"ת רק מיום רביעי ואילך?!
ניתן לכאורה לתרץ בפשטות: השו"ע פסק את דעת ר"י שירליאון והתוס' כדעה העיקרית, והביא את דעת מהר"ם רק כ'יש אומרים', עבור אדם שלא קרא עד שבת והפסיד את הקריאה. מעתה מובנת פסיקת השו"ע: דעת מהר"ם הובאה רק לענין דיעבד, ומכיון שכך אין טעם להביאה לגבי תחילת זמן הקריאה, שהרי שם לעולם יכול לעשות כשיטת ר"י שירליאון והתוס'.
אמנם, ניתן להסביר את דברי השו"ע כפי שהצענו, אך המסתכל בב"י רואה שתירוץ זה איננו נכון, שהרי בב"י הביא את דעת ר"י שירליאון (בשם המרדכי, ובשם ר"פ בהגהותיו לתשב"ץ) ואת דעת מהר"ם רק לגבי סיום זמן קריאת שמו"ת אולם לגבי תחילת זמן הקריאה נראה מהב"י שאין בזה מחלוקת ושלכו"ע יכול לקרוא מיום ראשון, וצ"ע.
להלן נבאר את שיטת הב"י והשו"ע.
♦
מדברי התוספות ור"י שירליאון (ועוד ראשונים) נראה כאמור ששיטת המהר"ם מתייחסת אף לתחילת הזמן, אך ניתן לדחות ולהסביר כך: התוס' ור"י שירליאון הכירו את דעת המהר"ם לגבי סוף הזמן, ולכן הדגישו ששיטת המהר"ם מתייחסת רק לגבי סיום זמן הקריאה אך לגבי תחילת זמן הקריאה אין מקום כלל לומר כך. מעתה מובן מדוע לגבי תחילת זמן הקריאה השו"ע אינו מזכיר שיש בזה מחלוקת.
אולם הסבר זה דחוק ביותר: ראשית - הרי התוס' וסיעתם כלל לא הזכירו את דעת המהר"ם. שנית - אין סברא לחלק בין תחילת הזמן לבין סופו[7].
מסתבר לפיכך להסביר את דברי התוס' ור"י שירליאון באופן הפשוט יותר: לדעת התוס' ור"י שירליאון שיטת המהר"ם עוסקת הן בסוף זמן הקריאה והן בתחילת הזמן, והתוס' ור"י שירליאון דוחים את שיטתו (התוס' כתבו שהם חולקים על דבריו לגבי תחילת הזמן, ולא פירשו שמחלוקתם עליו היא גם לגבי סוף הזמן, כיון שהדבר פשוט מק"ו, שהרי קריאה לאחר השבת עד יום רביעי היא חידוש גדול יותר).
ניתן להוכיח שכך ההסבר הנכון בתוס', שהרי התשב"ץ והמרדכי והכלבו הביאו את שיטת מהר"ם לגבי סיום זמן הקריאה, ועל כך ציין ר' פרץ: "מיהו בתוספות רבנו יהודה פירש דדוקא לענין גיטין...". ר"י שירליאון הרי עסק בתחילת הזמן, כמפורש בדבריו, ובכל זאת ר' פרץ (והמרדכי והכלבו) מביא את דבריו לענין סוף הזמן, ומכאן שמשווים בין תחילת הזמן לסופו.
♦
ה. ו.
הראשונים שהביאו את דעת המהר"ם הביאוהו רק לגבי סוף זמן הקריאה, ולא הזכירו שדעה זאת משליכה אף על תחילת זמן הקריאה (תשב"ץ קטן, מרדכי מזוזה, הגה"מ, ר' ירוחם, ארחות חיים וכלבו, מהר"ם חלאוה). משמע מכך שמהר"ם עסק דווקא בסוף הקריאה.חיזוק נוסף לכך שדעת מהר"ם נוגעת רק לגבי סיום הקריאה יש להביא מכך שרוב הראשונים שהביאו את דעת המהר"ם ציינו שלדעתו רק מי שלא הספיק לקרוא עד שבת יכול לקרוא עד רביעי (כך כתבו בתשב"ץ קטן, מרדכי, ר' ירוחם, ארחות חיים וכלבו, מהר"ם חלאוה, וכן רשב"ץ, וכעי"ז בהגה"מ[8]). מסתבר להסביר את שתי המגבלות שבמהר"ם יחד: מהר"ם פסק כך רק למי שנאנס ולא קרא עד מוצ"ש, מכיון שמהר"ם סומך על שיטה זו רק בדיעבד, למי שבכל מקרה הפסיד את השיטה העיקרית בהלכה [לפיה קוראים מראשון עד שבת], ממילא מהר"ם אינו פוסק את השיטה הזו לגבי תחילת זמן הקריאה.
♦
לפנינו עומדת אם כן סתירה: מדברי המהר"ם, המובאים בכתבי תלמידיו ובעוד ראשונים, נראה שדבריו מוסבים רק לגבי סוף הקריאה. מאידך - הרי רובם ציינו שר"י שירליאון חולק עליו, וכשמעיינים בדברי הר"י מוצאים שהוא עוסק בתחילת זמן הקריאה. הר"י שירליאון, התוס' וראשונים נוספים יצאו כנגד הדעה הסוברת שניתן לקרוא רק מיום רביעי ואילך. כיצד ניתן לתרץ את הסתירה?
נתבונן בקושיא נוספת שתקדם אותנו אל הפתרון: לעיל הבאנו שהמרדכי למסכת מזוזה נקט כשיטת שאר תלמידי המהר"ם והביא את שיטת מהר"ם רק לגבי סיום הזמן, ורק לגבי מי שלא קרא שמו"ת עד מוצ"ש. מאידך אנו מוצאים כי המרדכי במסכת ברכות נוקט את לשון התוס', ומכאן שלפי שיטתו המהר"ם עסק גם בתחילת הזמן. כיצד ניתן לבאר את הסתירה הפנימית בדברי המרדכי?![9] הדבר תמוה מצד נוסף: מדוע בדבריו למסכת מזוזה מזכיר המרדכי את דברי רבו המהר"ם, אך בדבריו למסכת ברכות הוא משמיט את שמו של בעל השיטה?!
כל הקושיות מתבארות כאחת לכשנתבונן בסדר הדורות: מהר"ם היה תלמידו של האור זרוע, וה'אור זרוע' היה תלמיד ר"י שירליאון, שהיה תלמידו של ר"י הזקן. מוכרח לפיכך שהשיטה אליה התנגדו ר"י שירליאון ורבו קדמה בשנים רבות לימי המהר"ם. מדוע אם כן תלמידי המהר"ם מביאים את השיטה דוקא בשם רבם? משום שישנו הבדל משמעותי בין שתי השיטות: השיטה הקדומה סברה שדין שמו"ת שווה לדין גיטין, ולכן סברה שיש לקרוא שמו"ת רק מיום רביעי ואילך ועד ליום שלישי. שיטה זו נדחתה ע"י ר"י שירליאון וראשונים נוספים. לאחר כמה דורות אימץ המהר"ם את השיטה הקדומה, אך נקט כמותה רק לגבי סוף הזמן, ורק עבור מי שלא הספיק לקרוא שמו"ת עד לשבת. אף שר"י לא חלק ישירות על המהר"ם, מכל מקום תלמידי המהר"ם ציינו שדברי רבם אינם תואמים לשיטת הר"י, שהרי לפי הר"י כלל אין מקום להשוואה בין דין שמו"ת לדין גט והבדלה. ניתן לסגנן זאת באופן קצת שונה: מהר"ם מסכים לדעת ר"י, אולם במקרה שבו האדם כבר הפסיד את הקריאה אזי החמיר מהר"ם על אותו אדם וחייבו לקרוא עד יום רביעי[10].
לסיכום: הר"י שירליאון והתוס' ועוד ראשונים דחו שיטה הנוקטת שניתן לקרוא שמו"ת רק מיום רביעי. שיטה זו אינה שיטת מהר"ם אלא שיטה קדומה בהרבה. לדעת ר"י והתוס' אין מקום כלל להתחשב בשיטה זו. תלמידי מהר"ם ועוד ראשונים הביאו שיטה דומה בשם רבם, אולם לפי דבריהם מהר"ם סבר כך רק לגבי סוף הזמן, ורק לגבי מי שלא קרא שמו"ת עד מוצ"ש.
♦
ח. ט.
מה היתה סברתו של המהר"ם?ייתכן שמהר"ם הסכים מצד הדין עם ר"י שירליאון, אולם כאשר מדובר במי שכבר הפסיד את עיקר זמן הקריאה וסיים את השבת מבלי לקרוא שמו"ת, במקרה שכזה מהר"ם החמיר על אותו אדם וחייב אותו להזדרז ולקרוא שמו"ת עד ליום רביעי. ייתכן לומר שמהר"ם הסתפק כמי לנקוט, ולכן פסק כך רק בדיעבד. ייתכן שפסק כך כדי 'שלא יהיה חוטא נשכר' אלא יצטרך החוטא להקדיש זמן ולהשלים את הקריאה[11].
ייתכן להציע כיוון נוסף [שבהמשך עיוננו נחזק אותו]: המושג '[להשלים פרשיותיו] עם הציבור' הוא מושג שיש לו כמה משמעויות שכולן נכונות. לכתחילה יש לנהוג לפי המובן הפשוט של המושג, ולקרוא מיום ראשון עד שבת. רק מי שכבר הפסיד את הקריאה עליו לעבור לפירוש הרחב יותר של המושג, לפיו עד יום רביעי הוא עדיין נקרא 'עם הציבור'.
♦
נעיר כי בגמ' פסחים (קו, ע"א) מובא: "מי שלא הבדיל במוצ"ש מבדיל והולך... עד רביעי בשבת" ומביאים לכך ראיה מהדין לגבי גט. ברור מהגמ' ומהפוסקים שהבדלה עד יום שלישי היא רק למי שלא הבדיל במוצ"ש, ולפיכך אם נשווה את דין שמו"ת לדין הבדלה, ולא לדין גיטין, הרי שגם לגבי שמו"ת נאמר שהוא היתר רק למי שלא הספיק לקרוא עד שבת.
לכשנבדוק את דברי הראשונים נמצא דבר נפלא: הראשונים שהביאו את דברי מהר"ם מזכירים שמהר"ם למד כך מדין ההבדלה, ואינם מזכירים את דיני הגט (כך במרדכי, תשב"ץ קטן, ר' ירוחם, מהר"ם חלאוה, ארחות חיים וכלבו. הרשב"ץ הביא את שניהם אך הדגיש את ענין ההבדלה). ראשונים אלו גם כותבים שלפי מהר"ם מדובר בדין דיעבדי, עבור מי שלא קרא עד שבת, כפי שהבאנו לעיל, ואם כן מתאים להשוות זאת לדין הבדלה ולא לדין גט.
היחיד מבין הראשונים שמדגיש את ענין הגט הוא האגודה למסכת ברכות[12], ולענ"ד הדבר מתאים לשיטתו, שהרי הבאנו לעיל שהאגודה הוא היחיד מבין הראשונים שמשמיט משיטת המהר"ם את התנאי לפיו רק מי שלא הספיק לקרוא שמו"ת עד שבת יכול לקרוא עד יום רביעי (יש להעיר שהאגודה הוא גם היחיד ממביאי שיטת מהר"ם שלא ציין שמקור הדברים הוא מהמהר"ם[13]. יש לענ"ד להוסיף שהאגודה פסק במק"א שאבל לא יקרא שמו"ת אף בשבת, וייתכן שהוא לשיטתו, ראה בהערה[14]).
[נעיר שאם המהר"ם השווה בין דין ההבדלה לדין שמו"ת ממילא ייתכן שניתן ללמוד מכך דין נוסף: אם דין הבדלה עד יום שלישי הוא תשלומין למי ששכח בשוגג מלהבדיל, ולא נאמרו למזיד, ממילא ייתכן לומר שכך יהיה הדין גם לגבי אדם שבמזיד לא קרא שמות עד מוצ"ש, וראה באות יד שם הארכנו בזה].
♦
י. יא.
השיטה הנוקטת שניתן לקרוא שמו"ת רק מיום רביעי ואילך אינה נזכרת בדברי הראשונים, אלא רק לשם דחייתה, אולם מחברי דורנו ציינו לספר חשוב שיצא בדורנו, הלא הוא פירוש הרשב"ץ לברכות (מהדורת אהבת שלום תשע"ב, נדפס לראשונה בשנת תשל"א) שם מובא:ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור - יש מפרשים דהיינו מיום ראשון ואילך... ויש אומרים דדווקא מיום רביעי ואילך מיקרי 'עם הציבור', ומדמו לה למאי דאמרינן 'ארבעה וחמשה ושתא מיקרי קמי שבתא'...
לענ"ד דברי הרשב"ץ מחזקים את סברתינו הנ"ל, שהרי המדייק בלשון הרשב"ץ יראה שכוונתו איננה לשיטת המהר"ם, שהרי בהמשך כותב הרשב"ץ:
...יש אומרים דווקא מיום רביעי ואילך... ורבנו מאיר דרוטנבורק ז"ל הוסיף עוד שאם לא השלימה קודם שבת... יוצא ידי חובת השלמה לאחר שבת עד יום שלישי.
הרשב"ץ אינו מזכיר שהדעה הראשונה היא דעת מהר"ם, אלא מביא אותה בשם 'יש אומרים', כיון שהיא אכן שיטה קדומה בהרבה למהר"ם.
נוסיף ונעיר שמהדיר הרשב"ץ ציין שלא מצא דעה כזאת בראשונים (שקוראים שמו"ת רק מיום רביעי והלאה), אולם זימן ה' לידי ומצאתי שבשנת תשמ"ה יצא לאור נימוקי יוסף למסכת ברכות ושם כתב (מבלי להביא מחלוקת בדבר):
ומדאמרינן לשון 'ישלים' יש מדקדקין שרשאי לקרוא מעט מעט ובלבד שיהיה מיום רביעי ואילך שנקרא 'לפני שבת'...
הנימוק"י היה תלמידו של הר"ן, והרשב"ץ היה תלמיד תלמידו של הר"ן, ומסתבר לפיכך שדברי הרשב"ץ אכן מתייחסים לדברי הנימוק"י.
♦
בשו"ע (רפה, ד) נפסק:
...ישלים אחר אכילה עד המנחה, ויש אומרים עד רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת.
מדבריו משמע לכאורה שמהר"ם נקט כן לכתחילה, שהרי לא כתב 'ויש אומרים שאם לא קרא עד שבת יקרא עד רביעי בשבת'. והרי זה דלא כדברינו לעיל.
אולם המעיין במקור השיטה, בבית יוסף, רואה שהוא מביא את השיטה הזאת בשם ההגה"מ: "דבדיעבד יכול להשלים עד יום רביעי בשבת, כדאמרינן בהבדלה", והרי שדין זה הוא "בדיעבד" ובדומה לדין הבדלה, וכמו שביארנו לעיל (וראה גר"א ובאר הגולה, וראה פרמ"ג א"א ז).
אלא שעדיין צ"ע, שהרי בב"י מבואר שהדעה הראשונה בשו"ע היא דעת הר' פרץ בשם ר"י שירליאון, ולפי הסברנו לעיל הרי שלדעת הר"י אף מי שהפסיד את הקריאה אין טעם שישלימנה עד יום רביעי, ולפי"ז יש לדון שאם השו"ע פסק בסתם את שיטת ר"י שירליאון ממילא אין לחוש לשיטת המהר"ם כלל, ואפילו במצב של דיעבד, אלא שלפי"ז צ"ע- לשם מה הביא השו"ע את דעת מהר"ם, אם אכן אין לחשוש לה אף בדיעבד?!
אכן, נראה לומר שבאמת פוסק השו"ע כדעת מהר"ם, ולפי"ז היה צריך לכתוב: "ישלים אחר אכילה עד המנחה, ואם לא השלים עד המנחה ישלים עד רביעי בשבת, ואם לא השלים עד רביעי בשבת ישלים עד שמיני עצרת", אלא שכדי לקצר כתב השו"ע בלשון לכתחילאית "ויש אומרים עד רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת" אולם הביא זאת רק כ'יש אומרים' וע"י כך הפך זאת לדין דיעבד, וכך הגיע לאותה המסקנה בעזרת לשון קצרה. הסברנו זה מתאים לדעת האחרונים שנקטו שכאשר השו"ע הביא 'סתם ויש אומרים' כוונתו שיש לחשוש לדעת ה'יש אומרים' (כה"ח, אול"צ, ועוד). אמנם, לפי הנוקטים שאין לחשוש כלל לדעת ה'יש אומרים' (גר"ע יוסף, ועוד) צ"ע למה לא כתב השו"ע שהדעה השניה היא רק בדיעבדיג).
♦[15]
יב. יג.
סיכום הדברים
א. כמה ראשונים הביאו את הדעה לפיה ניתן לקרוא שמו"ת עד יום רביעי: תשב"ץ קטן (סי' קפד, מהד' מכון ירושלים תשע"א, מהדורת שניאורסון סי' לו); מרדכי (מזוזה, סי' תתקסח, מופיע בש"ס וילנא לאחר מסכת מנחות, והשווה מרדכי ברכות סי' יח); הגה"מ (הל' תפילה יג, כה, אות ש'); ר' ירוחם (נתיב ב' ח"ג); ארחות חיים (דיני שמו"ת); כלבו (סי' לז); מהר"ם חלאוה (פסחים קו, ע"א, ד"ה 'חד בשבא'); האגודה (למסכת ברכות); רשב"ץ למסכת ברכות (מהדורת אהבת שלום תשע"ב).ב. רוב הראשונים הללו הביאו זאת בשם המהר"ם מרוטנבורג: תשב"ץ קטן, הגה"מ, מרדכי (שלשתם היו תלמידיו של המהר"ם. ב'עמודי שלמה' למהרש"ל על הסמ"ג עשין יט בסופו הביא את דברי המרדכי אך לא ציין שזה ממהר"ם), ר' ירוחם (אצלו המהר"ם מכונה 'רמ"ה'), ארחות חיים וכלבו, רשב"ץ. (במהר"ם חלאוה הביא כך בשם 'רבינו הצרפתים', ונראה שכוונתו למהר"ם שלמד בין היתר אצל חכמי צרפת[16]). רק באגודה לא ציין שהוא ממהר"ם.
ג. הראשונים שהביאו את דעת המהר"ם ציינו שלדעתו רק מי שלא הספיק לקרוא עד שבת יכול לקרוא עד רביעי: תשב"ץ קטן, מרדכי, ר' ירוחם, מהר"ם חלאוה, ארחות חיים וכלבו, וכן רשב"ץ, וכעי"ז בהגה"מ.
ד. רוב הראשונים הללו הביאו בנוסף לדעת מהר"ם גם את הדעות החולקות וסוברות שניתן לקרוא רק עד לשבת: מרדכי (אך בעמודי שלמה הביא בשמו מבלי לציין שיש חולקים), ר' ירוחם, ארחות חיים וכלבו, רשב"ץ, אולם בתשב"ץ קטן ובמהר"ם חלאוה ובאגודה לא הביאו את הדעות החולקות.
ה. ביאור דעות הראשונים: על פי מה שביררנו ישנה דעה הסוברת שקריאת שמו"ת היא מיום רביעי ועד יום שלישי, בדומה לדין הגט. דעה כזאת נזכרת ברשב"ץ, וכך הביא הנימוק"י (אולי זו גם דעת האגודה). ר"י שירליאון ועוד ראשונים התנגדו לשיטה זאת, ולדעתם יש לקרוא שמו"ת מיום ראשון עד שבת, ומי שלא קרא עד מוצ"ש הפסיד את המצוה. מהר"ם שחי כמה דורות אחרי ר"י שירליאון הסכים לשיטת ר"י שירליאון, אלא שנחלק עליו לענין דיעבד [ולדעתו מי שלא הספיק לקרוא עד שבת צריך בדיעבד להשלים עד יום רביעי].
ו. פסיקת השו"ע: השו"ע פסק כדעת המהר"ם. השו"ע לא ראה את דברי הנימוק"י והרשב"ץ (ומכיון שכך ניתן לדון האם היה חושש לדעתם אילו היה רואה את דבריהם).
♦
יד. האם גם המזיד יכול להשלים עד ליום רביעי?
לעיל הערנו שאם המהר"ם השווה בין דין ההבדלה לדין שמו"ת ממילא ייתכן וניתן ללמוד מכך דין נוסף: אם דין הבדלה עד יום שלישי הוא תשלומין למי ששכח בשוגג מלהבדיל, ולא נאמרו למזיד, ממילא ייתכן לומר שכך יהיה הדין גם לגבי אדם שבמזיד לא קרא שמות עד מוצ"ש.הגאון הרב יחיאל זילבר בספרו 'בירור הלכה' (אות ל-לא) סבר שמי שלא קרא שמו"ת במזיד יכול להשלים עד רביעי, שהרי אין זה מדין תשלומין, אך לגבי השלמה עד שמח"ת (כשיטת ר' שמחה המוזכרת בשו"ע) נקט שהוא מדין תשלומין ולכן הוא מועיל רק לשוגג (בגמ' ברכות כו, ע"א ובשו"ע או"ח קח, ז מצאנו שתשלומין למי שלא התפלל תפילה הוא רק אם הדבר נעשה בשוגג).
בעוניי אינני ראוי להעיר על דבריו, ובמקום גדולים לא אעמוד, ומ"מ כיון שתורה היא וללמוד אני צריך ומחוייב, לכן אציין את הנקודות בהן לא זכיתי לרדת לעומק דעתו:
א. ראשית אעיר כי שאר הפוסקים שעסקו בנושא [קצות השלחן, הגר"ש דבליצקי (בספרו זה השלחן ח"א, או"ח סי' רפה), וכו'] לא ציינו חילוק זה, ונראה שלא סבירא ליה. השו"ע נקט לשון זהה כשהביא את שתי הדעות, ולכן קשה לומר שהשיטה הראשונה בשו"ע מיועדת גם למזידים ואילו השניה רק לשוגגים.
ב. הרב זילבר עצמו בבירור הלכה הל' הבדלה (סי' רצט, הערות אות ה', וציין לזה בבירור הלכה דיני שמו"ת) הביא שאמנם נפסק להלכה שניתן לעשות הבדלה עד יום שלישי, אך לדעת רוב הראשונים והאחרונים כל זה הוא רק מדין תשלומין לשוכח להבדיל בשוגג (יש שכתבו שגם ביום ראשון ההבדלה היא רק לשוגג - שו"ת חת"ס או"ח יז, וכן פסקו כה"ח ופת"ש ועוד, ובבירור הלכה העיר שהחת"ס רק הסביר את דעת הב"ח אך באמת הב"ח אינו סובר כך. אחרים כתבו שהבדלה ביום ראשון היא מעיקר זמן הבדלה, משום שהיום הולך אחר הלילה, ואילו ההבדלה בימים שני ושלישי הוא רק מדין תשלומין - בנין שלמה הוספות סי' יח, ושדי חמד אס"ד מערכת ה' אות טו, וגם מהרמב"ן וספר הפרדס והר"ן משמע שעד רביעי הוא מדין תשלומין והמאירי הסתפק בזה, ולדעת הבירור הלכה גם הרמב"ם הוא כשיטת הרמב"ן, ושלא כמ"ש הביאו"ה בדעת הרמב"ם). לפיכך, מסתבר שכשם שהבדלה בימים ב-ג היא מדין תשלומין כך גם לענין קריאת שמו"ת.
ג. אמנם מה שהבאנו לעיל אינו מוכרח כלל, שהרי לענ"ד ההשוואה בין דיני שמו"ת לדין הבדלה אינה מחייבת להשוות את דיניהם זה לזה: לגבי גט 'אחר השבת' הוא עד יום שלישי, ולגבי הבדלה יש ענין להבדיל דווקא במוצ"ש, אלא שלמדו מדין גט שעד יום שלישי עדיין יש שייכות להבדלה. יש מהראשונים, כמו המהר"ם, שלמדו מזה שגם לגבי שמו"ת יש שייכות להשלים את הקריאה עד ליום רביעי, אולם לא ניתן להוכיח מהשוואה זו האם מדובר בדין 'לכתחילה' או 'דיעבד' או 'תשלומין' וכו'. [יש להעיר בנוסף שייתכן שהמונח 'תשלומין' משמש לעיתים כמונח מושאל, וכוונתו היא רק לכך שניתן לקיים את המצוה במועד מאוחר יותר. ייתכן גם שדין זה, שתשלומין שייכים רק בשוגג, קיים רק לגבי דין תפילה, אך אינו קיים לגבי דינים נוספים בהם יש השלמה. ראה רמ"א רצא, א בשם הרא"ש, שניתן להשלים סעודת ליל שבת בבוקר, ועי"ש ברא"ש שלמד כך מהגמ' פסחים קא, ע"א, ועי"ש בגמ' שהוא גם במזיד, ובמחזיק ברכה סק"ד כינה אותה 'סעודת מילואים'. ראה גם טושו"ע רעא ח, ובב"ח שם סק"ח, ובשועה"ר שם סעיף טז "ואם שכח או עבר ולא קידש בלילה - יש לו תשלומין למחר כל היום"].
ד. ראיותיו של הבירור הלכה נראות לא מוכרחות. המקורות שהביא לכך ששמו"ת עד יום רביעי הוא גם למזיד הם מלשון הראשונים בשם מהר"ם, וכוונתו כנראה לכך שהראשונים לא כתבו שהוא רק לשוכח ולשוגג. הבירור הלכה העיר שאמנם במנהגים (טירנא) כתב שהשלמה עד רביעי היא 'אם שכח', אך הבירור הלכה דחה את הראיה מלשון זו: "שהרי מיירי שם גם לענין זמן דאחר אכילה בשבת". לא הבנתי את דחייתו (נסביר: דברי המנהגים הם כלשון ההגה"מ, וכבר הבאנו לעיל שתי הבנות בדברי ההגה"מ: הב"י הבין שייתכן שלפי ההגה"מ ראוי לקרוא שמו"ת דווקא בשבת לפני האכילה. לפי הבנה זו, קריאה אח"כ היא דיעבדית, והמנהגים מסביר שהיא תשלומין ולכן היא דווקא למי ששכח. אכן, ייתכן להסביר את שיטת ההגה"מ באופן אחר: לדעתו ניתן לקרוא לכתחילה עד סיום השבת, ומצוה מן המובחר לסיימה לפני סעודת השבת, אלא שלא דק בדבריו. גם לפי דרך זו מסתבר שהמנהגים נקט שהקריאה אחרי שבת היא תשלומין עבור השוגג בלבד). המקורות שהביא בבירור הלכה לכך שהשלמה עד שמח"ת היא רק לשוכח בשוגג הם לשון שבלי הלקט סי' שעא, שנתפרשה יותר בתניא רבתי (שי"א שהוא קיצור שבלי הלקט), סו"ס פז: 'שכח או נאנס'. אולם לענ"ד לא מוכרח שהתניא התכוון לומר שהמזיד לא יכול להשלים, אלא מסתבר שהוא דיבר בהווה. הבירור הלכה ציין לעיין היטב בהגה"מ תפילה יד כה אות ש', ולא זכיתי להבין מה ראייתו מדברי ההגה"מ, ולכאורה, אדרבא משמע שם שאין חילוק בין שוגג למזיד לענין קריאה עד שמח"ת.
ה. סופו של דבר: ראיותיו של הבירור הלכה אינן מוחלטות, אך מאידך גם ההשוואה לדיני הבדלה איננה מוכרחת. לפיכך, מסתבר להורות שגם המזיד ישלים קריאתו עד שמח"ת, שהרי כך משמע מלשון השו"ע. [ניתן להוסיף: ישנם דינים בהם מחמירים על המזיד ופוסקים שלא יוכל לתקן את מעשיו, אם משום שחומרת מעשיו אינה מאפשרת לו כפרה, ואם משום שרצו חכמים לקנסו ולהעמידו על חומרת מעשיו. בנידון דידן גם אם נניח שהמזיד הפסיד את הקריאה ואין לו כפרה - וכי מה יפסיד אם יקרא?! הרי לכל הפחות יהיה בידו שכר לימוד תורה. אלא שעדיין יש מקום להחמיר עליו שלא יוכל להשלים את הקריאה, בכדי שיעמוד על חומרת מעשיו ולא ישוב לכסלה. אלא שזהו דבר המסור לחכמי הדור, שהרי יש דורות בהם קנסות מעין אלו אינן גורמות לציבור לתקן את מעשיהם אלא לאידך גיסא ח"ו, שמרגיש אותו מזיד שאין תרופה למכתו וממילא 'עבירה גוררת עבירה' וחוזר ואוכל שום. ונראה שלכך נוטה הדעת בדורנו, ומשום כך ראוי לנטות ולפסוק שאף המזיד ישלים את הקריאה עד שמח"ת]. שו"ר שכן הכריע גם בספר קריאת שמו"ת והלכותיה לרב עקיבא מלר (פרק ג, סעיף יז) משום שכך משמע מסתימת הפוסקים והשו"ע.
♦
פרק ב
ביאור שיטת רבנו שמחה
בגמ' (ברכות ח ע"ב): "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור... רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי, תנא ליה חייא בר רב מדיפתי... כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי (כלומר: בערב יו"כ מצוה לאכול ולכן לא ראוי לקרוא אז שמו"ת של כל הפרשיות). סבר לאקדומינהו, אמר ליה ההוא סבא: תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר".♦
א. ב.
הראשונים נחלקו מהו 'עם הציבור': רובם הבינו שהכוונה היא לאותו השבוע שבו הציבור קורא את פרשת השבוע [יש מהראשונים שנקטו שניתן לקרוא רק בשבת עצמה (ודעה זו לא נפסקה להלכה), ויש שהבינו שיכול לקרוא מיום ראשון עד שבת (וכן נפסק מעיקר הדין בשו"ע), ויש שהבינו שיקרא עד סוף יום שלישי שהרי עד אז ניתן לעשות הבדלה (והשו"ע פסק כך למי שלא קרא שמו"ת עד שבת)].דעה יוצאת דופן היא דעת רבנו שמחה (הובאה בהג"מ תפילה יג אות ש' ובתרוה"ד פסקים סי' ק"ע ובב"י ובשו"ע), לפיה מי שלא קרא שמו"ת יכול להשלים את הפרשה בשמח"ת [ובדרכ"מ הביא מהאבודרהם (ליל הושענא רבה, מהד' קרן רא"ם פכ"ז אות י"ט) שאף מדבריו עולה שניתן להשלים עד שמח"ת, ובבירור הלכה (אות כה) הוסיף שכן עולה משבלי הלקט השלם (סי' שעא) ומהתניא רבתי (סי' פז), ואעיר שי"א שהתניא רבתי הוא ספר שקיצר את שבלי הלקט. לענ"ד גם הט"ז (רפה סק"ב) פסק בפשטות כר' שמחה. לעומתם כתב במפורש בלקט יושר (הלכות יום השבת עמ' 54 מהד' מ"י עמ' קטז) שאין אפשרות להשלים אחרי שעבר אותו שבוע, ונראה שכך נקטו גם המהר"ם והאוחזים בשיטתו שסברו שיכול בדיעבד להשלים רק עד יום רביעי, וכעי"ז כתב כבר באו"ז (ח"א סי' יב)[17]].
האחרונים נחלקו בביאור דעת רבנו שמחה: התוספת שבת נקט שהשלמת הפרשיות היא רק בשמח"ת עצמו ולא לפני כן [תוספת שבת (סי' רפה סק"ו), וכן נראה שפסק בדרך החיים (לגאון מליסא), ונראה שאת דברי דרך החיים ציטט בערוה"ש (רפה, י), ושו"ר שכן נראה שסבר גם בשלחן לחם הפנים לר"י רקח (הל' שבת סי' רפה, אות יב, עמ' קמז), ובספר אחותי כלה לרב ארבל ציין שכך משמע מלשון 'פרטי רמזי הדינים המחודשים המבוארים בבית יוסף' הנדפסים בפתיחת הטור, ונדפסו בדפוסים הראשונים של הבית יוסף שנדפסו בחיי המחבר: "משלים בשמיני עצרת"]. והפרמ"ג חלק עליו ונקט שניתן להשלים את הפרשיות במשך השנה כולה עד לשמח"ת [פרמ"ג (א"א סק"ז), וכדבריו נקט במשנ"ב (ס"ק יב). יש אחרונים שכתבו להשלים עד יום שמח"ת, ואף שמסתבר שהם נקטו כפרמ"ג מ"מ אין זו ראיה גמורה, שהרי ניתן לומר שהם פסעו בעקבות האבודרהם - ראה לבוש (סעיף ד') ובא"ר (סק"ז) ובט"ז (סק"ב), ובחיי"א (הלכות שבת, כלל ז, ט), ועוד].
מלשון ר' שמחה נראה כפירוש התו"שטז). מאידך, האבודרהם סבר שיכול להשלים בכל השנה עד שמח"ת (וכן משמע בשבלי הלקט) ומסתבר לומר שר' שמחה מסכים לדעתם, כדעת[18]הפרמ"ג.
♦
שיטת ר' שמחה, כפי שהוסברה בפרמ"ג, מובנת: אדם צריך לקרוא שמו"ת 'עם הציבור' ומבחינה מסויימת עדיין הדבר נחשב 'עם הציבור' עד לשמח"ת, שהרי הציבור נמצא עדיין באותו הסבב של הקריאה.
אמנם לפי"ז יש להבין מדוע אמרו בגמ' "ובלבד שלא יקדים", והרי סו"ס הוא באותו הסבב 'עם הציבור'?
ניתן לתרץ ולומר שרב ביבי רצה מיד לאחר יוה"כ לקרוא את הפרשיות של הסבב הבא, אף שעדיין הציבור לא התחיל את פרשת בראשית של הסבב הבא, ומשום כך אמרו לו שהדבר אינו אפשרי.
אולם, דחוק להעמיד כך את המעשה, ומלשון הראשונים (שבלי הלקט סי' שעא ותניא רבתי סו"ס פז, וכך גם נראה מלשון ר' שמחה עצמו) נראה שהם הסבירו את הדבר באופן אחר: השלמת פרשיותיו 'עם הציבור' משמעה שלכתחילה יקרא באותו שבוע שבו הציבור קוראים את הפרשה, אלא שבדיעבד אם הפסיד ולא קרא הרי הוא יכול להשלימה כל עוד הציבור נמצא באותו הסבב, שהרי קריאה זו היא 'עם הציבור' באופן חלקי[19]. רב ביבי חשב שהדבר אפשרי לכתחילה ו'ההוא סבא' העיר לו שלכתחילה 'לא יקדים ולא יאחר' אף שבדיעבד אם הפסיד את הפרשה יכול לאחר[20]. לפי הסברים אלו, בתחילת המעשה מתואר כיצד רב ביבי רצה להשלים את הפרשיות שהפסיד [ואחר שאמרו לו שאין לקרותם בעיו"כ הוא כנראה קרא אותן למחרת יו"כ וכדו']. לעומת זאת, המשך המעשה עוסק ברצונו של רב ביבי (בזמן אחר) להקדים ולקרוא מראש את הפרשיות הבאות. יש כאן דוחק, שהרי לפי"ז המעשה ברב ביבי עובר מנושא אחד לנושא אחר והוא התרחש בשני זמנים שונים.
♦
ג. ד.
נעבור כעת להבנת דברי התוספת שבת. דבריו צריכים ביאור משני פנים: ראשית - הרי הגמ' מביאה שרב ביבי רצה להשלים פרשיותיו בערב יו"כ, ומכאן שהאפשרות להשלים אינה רק ביום שמח"ת עצמו [ניתן לתרץ שכשאמרו 'ובלבד שלא יקדים ולא יאחר' בזה נדחו דברי רב ביבי, אלא שעל כך יש לשאול: מדוע כאשר רב ביבי רצה לקרוא בעיו"כ לא העירו לו שהדבר בעייתי מצד 'ובלבד שלא יאחר'?! וראה בתי' הראשון שבפרמ"ג]. שנית - לפי הפרמ"ג המקור של שיטת ר' שמחה מובן, שהרי 'עם הציבור' יכול להתפרש 'בזמן שבו הציבור עדיין קורא את אותו הסבב של הקריאה', אולם לפי התוספת שבת לא מובן היכן בסוגיא יש מקור לכך שמי שלא קרא 'עם הציבור' יכול להשלים זאת דווקא ביום שמחת תורה?! גם הסברא בזה אינה ברורה: מדוע יש בשמח"ת אפשרות מיוחדת להשלמת הפרשיות? ננסה לבאר את שיטת התו"ש.♦
המעשה ברב ביבי דורש ביאור, הן לפי הפרמ"ג והן לפי התו"ש: מדוע היה ברצונו להשלים את הפרשיות דווקא בערב יו"כ? (ובספרים הביאו כמה טעמים: האבודרהם כתב שלא רצה שהיה לו עוון ביו"כ, וכעי"ז בהגהות היעב"ץ, וראה עוד הסברים בשו"ת משנה שכיר קונטרס דבק טוב סי' ה', ובעיון יעקב, ובספר צבי קדש, ובשלחן הקריאה פי"א, הובאו בקריאת שמו"ת והלכותיה).
ניתן לענ"ד לבאר זאת לפי דברי העיטור (ח"ב עשרת הדברות, מצות שופר, ד"ה 'סדר תקיעות', דף מג ע"א): "מצינו בהגדה בעשי"ת השטן מקטרג שהרי סיימו את התורה ואין [שונין] (שווין), לפיכך נהגו לקרות בראשית ביוה"כ במנחה (עד) 'ויהי ערב ויהי בוקר' ואמר לו הקב"ה הרי ישראל זריזין שעדיין לא השלימו את הסדר ומתחילין בראשית, וכן נוהגין בב' ישיבות" [וכן כבר בפירוש ספר יצירה להרב הנשיא רבי יהודה בר ברזילי הברצלוני (מהד' ברלין תרמ"ה עמ' 166, מהד' ירושלים ה'תשס"ז עמ' 219): "ובישיבה יש מנהג כי ביוה"כ בעת מנחה אומר מן 'בראשית' עד 'יום אחד' על פה, ומביאים ראיה כי כל עשי"ת השטן עומד להשטין את ישראל ואומר הרי התורה שנתת לישראל כבר גמרו אותה, וכאשר הקב"ה שומע שהתחילו מבראשית מיד גוער בשטן ואומר לו הלא ראית כי מיד שגמרו התחילו... וראינו לרס"ג ז"ל שאמר כי במקומות רבות במחסיא מנהג שמוציאים ס"ת בנעילה ביוה"כ וקורין בו פרשה ראשונה של בראשית, והגאונים שאחריו לא הודו לו בכך ואמרו שאין מנהג זה של נעילה במטבע. ויום שמח"ת לאחר שמסיימים התורה לאלתר הרבה נהגו להתחיל בבראשית בפרשה ראשונה...", ובסידור רס"ג הביא מנהג זה לקרוא בראשית ביוה"כ והתנגד אליו. ברור שהמנהג הפשוט בבבל היה לקרוא וזאת הברכה בשמח"ת, כפי שנזכר בגמ' מגילה לב ע"א, וראה בברייתא מגילה לא ע"ב שעזרא תיקן לקרוא את הקללות של כי תבוא לפני ר"ה].
מעתה ניתן לומר שבמקומו של רב ביבי נהגו באותם הימים להתחיל לקרוא פרשת בראשית ביו"כ. לפיכך, רב ביבי רצה להשלים את פרשיותיו דווקא בערב היום בו נהגו ישראל להשלים את התורה[21].
הפרמ"ג והתו"ש יפרשו, כל אחד לפי דרכו:
הפרמ"ג יבאר שרב ביבי רצה להשלים את הפרשיות ביום האחרון בו הדבר אפשרי. הדבר תמוה מעט: וכי ראוי להמתין לקיים מצווה עד לרגע האחרון?! וכי ערב יו"כ, עם כל טרדותיו הוא זמן פנוי להשלמת הפרשיות יותר מימים אחרים?!.
התו"ש יסביר את הסיפור באופן פשוט יותר: מבחינה הלכתית לא היתה לרב ביבי אפשרות להשלים במשך השנה את הפרשיות שהפסיד, כיון שהציבור התקדם לפרשה הבאה. משום כך המתין רב ביבי להזדמנות היחידה שנותרה לו - יוה"כ, שבו הציבור מסיימים את התורה. מתחילה סבר רב ביבי שעדיף לו להשלים בערב יוה"כ [שדינו כיוה"כ לענין קריאת שמו"ת[22]], שהרי, יחסית ליוה"כ עצמו, יש בו זמן פנוי גדול יותר. אמנם, לאחר מכן נתחדש לו שישנה מצוה להרבות באכילה ביום זה. מכיון שכך, סבר רב ביבי להקדים את הקריאה ביום אחד בלבד, אולם אז העירו לו שהשלמת הפרשיות יכולה להיעשות רק בערב יוה"כ או ביוה"כ עצמו מבלי להקדים או לאחר ואפילו ביום אחד [מכיון שכך הוצרך לבסוף רב ביבי להשלים את הפרשיות ביוה"כ עצמו]. לפי הסבר זה לא זו בלבד שאין קושיא על התו"ש מהמעשה ברב ביבי אלא שמעשה זה עצמו הוא המקור לשיטת ר' שמחה, שניתן להשלים את הקריאות רק ביום בו הציבור משלים את הסבב. המעשה ברב ביבי אינו עוסק, לפי הסבר זה, בשני נושאים ובשני זמנים שונים, אלא הוא מעשה אחד שאירע בזמן אחד.
♦
ה. ו.
אכן, דברינו דחוקים, שהרי לא מסתבר כלל שרבנו שמחה מסתמך על דברי העיטור מבלי להביאו. זאת ועוד - הרי שיטת הפרמ"ג מובנת גם ללא הסברנו המחודש, ושיטת התו"ש נותרה דחוקה אף לאחר ההסבר המחודש, שהרי לדעתו יש להשלים את הפרשיות בזמן בו הציבור משלים את התורה ואילו לפי דברינו רב ביבי השלים את הפרשיות בזמן בו הציבור התחיל את התורה[23]. מכל מקום ביאור המעשה דרב ביבי לאור דברי העיטור אפשרי, ויש בו כדי לחזק את שיטת ר' שמחה [לפי הפרמ"ג], אף אם ר' שמחה עצמו לא התבסס על כך.♦
ז.
ויש עוד להוסיף בביאור שיטת התו"ש באופן אחר: לשון הגמ' (ברכות ח, ע"ב) היא "אשלימו פרשיותייכו עם הציבור", ולכאורה מוטב היה לומר "קרו פרשיותייכו", ושמא ניתן לומר שר' שמחה למד מכאן שיש ענין מיוחד להשלים את קריאת שמו"ת ביום שבו הציבור משלים את הקריאה, דהיינו בשמח"ת. כך ניתן לדייק מלשון ההג"מ בשם ר' שמחה: "ישלים בשמיני עצרת שבו גומרים הציבור"[24].[ניתן לפרש באופן זה ענין נוסף, אף שאין הכרח בדבר: הטור כתב ש"מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור... ומצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת", וב"י כתב שלדעת הטור גם אם השלים במשך השבוע הוא 'מן המובחר' כל עוד מסיים לפני סעודת השבת, והוסיף הב"י "ומדברי ההגהות (הגה"מ תפילה יג, כה, אות ש') נראה קצת דדוקא בשבת קודם אכילה הוא דהוי מצוה מן המובחר", ומיד מסיים הב"י: "וראיתי המדקדקים שמתחילים לקרותה בע"ש וגומרים אותה בשבת". מה הסברא בדברי ה'מדקדקים'? לפי דברינו לעיל ייתכן לומר שהמדקדקים חששו לדעת ההג"מ, ולכן אע"פ שהם לא קראו את כל הפרשה בשבת כפי דעתו, מ"מ הם הקפידו 'להשלים' אותה בשבת (שהרי יש מקום לומר שהעיקר הוא ה'השלמה' והסיום וכנ"ל). אמנם מסתבר יותר שמנהג ה'מדקדקים' שבב"י מבוסס על דברי 'המגיד' אל הב"י, הנזכרים במגיד מישרים (משלי כג ו), הובאו במג"א (סק"ו): "ואיבעי למשרייתא בערב שבת ולמגמר יתא בשבתא קודם סעודת שחרית", וראה ביאו"ה (ד"ה קודם שיאכל)].
♦ ♦ ♦