ראש ישיבת 'עוד יוסף חי'
ממחברי אל הר המור, תורת המלך ועוד
איסור חובל בשבת לדעת הרמב"ם
כתב הרמב"ם לגבי מלאכת דש (שבת ח, ז-י):הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע. והמפרק הרי היא תולדת הדש וחייב וכן כל כיוצא בזה. החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק...
שמנה שרצים האמורים בתורה הן שיש להן עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך החובל בהן פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם אע"פ שלא יצא - חייב.
הסוחט את הפירות להוציא מימיהן חייב משום מפרק, ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת, ואין חייבים מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד.
♦
קושיות בדעת הרמב"ם
מהי סיבת החילוק בים שמונת השרצים לשאר השרצים
והנה שנינו במשנה בשבת בפרק שמונה שרצים (קז.): "שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור", והסביר רש"י (שם) שהטעם שדווקא בשמונה שרצים חייב הוא משום "דיש להן עור כדמפרש בגמ', והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט", או משום ד"כיון דיש להן עור, נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע". וכמובן ששני הפירושים לא מסתדרים עם דעת הרמב"ם, שסובר שחובל חייב משום מפרק (שהוא תולדה של דש), וא"כ צריך ביאור מדוע לדעתו יש הבדל בין החובל בשמונה שרצים לחובל בשאר שרצים.♦
האם הפטור בשאר השרצים הוא בכל גווני
עוד הקשו המפרשים (מגיד משנה ועוד), שבגמרא שם (בעמוד ב) וכן בחולין (מו:) מובאת ברייתא לגבי חובל בשמונה שרצים: "נצרר הדם, אע"פ שלא יצא", ולעומת זאת, לגבי שאר שרצים מובאת ברייתא בחולין: "ושאר שקצים ורמשים - עד שיצא מהם דם". כלומר, החילוק בין שמונה שרצים לשאר שרצים הוא שבשאר שרצים האיסור הוא דווקא כשיצא הדם ובשמונה שרצים האיסור הוא אפי' כשרק נצרר הדם. אולם, הרמב"ם כתב לגבי שמונה שרצים שהחובל "ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם אע"פ שלא יצא" חייב, ואילו לגבי שאר השרצים כתב שהחובל בהם פטור וכלל לא חילק בין אם יצא הדם או שרק נצרר, ומשמע שבכל גווני פטור.♦
מדוע חיוב סוחט מהתורה הוא רק על זיתים וענבים
עוד יש להבין ברמב"ם מדוע "אין חייבים מהתורה אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד". זוהי גמרא ערוכה בשבת (קמה.): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד, וכן תני דבי מנשה", אך שם רש"י הסביר (וכך הסבירו רוב ככל הראשונים) שהטעם הוא משום ש"שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי", וברמב"ם קשה מאוד לומר כן, שהרי לשיטתו החובל באדם והוציא ממנו דם ג"כ חייב משום מפרק, שהוא תולדה דסוחט, וכי דרך לסחוט מאדם את דמו?!♦
ההסבר בדעת הרמב"ם
ונראה בס"ד להסביר הסבר נפלא בדעת הרמב"ם, כך שלא רק שדבריו יובנו בשופי אלא גם כל הסוגיות יתבארו כפשוטן, ולא כמו שנדחקו כל הראשונים, וכדנחזי.♦
ההבדל בין שמונת השרצים לשאר השרצים
כשדשים תבואה מפרידים ומפרקים את האוכל מהקליפה, ולכן אוכל שאין לו קליפה לא שייך לדוש אותו. אם כן, גם לגבי חובל, שלדעת הרמב"ם חייב משום מפרק, רק בשרץ שיש לו עור שייך לומר שהוא מפרק ומפריד את הדם מהעור, אך בשאר שרצים, שאין להם עור, לא שייך פירוק כלל. אמנם, חכמים גזרו על שאר שרצים משום שגם זה נראה כמפרק, כיוון שסוף סוף הדם יוצא מהשרץ, אולם מי שחובל בשרץ שאין בו עור והדם לא יצא אלא רק נצרר, אין זה דומה כלל למפרק ומותר לכתחילה. ובזה תתבאר המשנה של שמונה שרצים (קז.) כפשוטה: "שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור". ברם יש להעיר ש"פטור" שאמרה המשנה, שמשמע שמכל מקום אסור מדרבנן, הוא רק במקרה הרגיל, שחובל ויוצא דם, אך בחובל שלא יצא הדם אלא רק נצרר, יהיה מותר לכתחילה. לכן דייק הרמב"ם ורק לגבי שמונה שרצים כתב "או שנצרר הדם אע"פ שלא יצא"[3].♦
הטעם שהסוחט שאר פירות (שאינם זיתים וענבים) פטור
ומה שהגמרא אומרת שהסוחט שאר פירות (שאינם זיתים וענבים) פטור, גם כן יתבאר לפי זה: באופן פשוט אי אפשר להגדיר סחיטת פירות כהוצאת האוכל מהקליפה, שהרי המיץ הוא חלק מהפרי, וכלשון הגמ' בביצה (ג.) "אוכלא דאפרת הוא", וכמו שמותר לסחוט פירות לתוך קדירה (שבת קמד:) וכדברי רש"י שם "הוי כמפריד אוכל מאוכל". מבין מיצי הפירות רק שמן ויין נחשבים משקים (מכשירין ו, ד) ולכן רק סחיטת זיתים וענבים נחשבת באמת כפירוק משקה מהפרי[4]. ועל פי זה מבואר מדוע החובל והוציא דם חייב משום מפרק, שהרי גם דם קרוי משקה (מכשירין שם)[5]. ומה שלקמן (ו:) סברה הגמרא שבמפיס מורסא יש משום חובל, נראה שזהו משום שהליחה מוגדרת כדם עכור.♦
ההבדל בין "מיפקד פקיד" ל"חבורי מיחבר"
עפ"י דברינו נוכל להסביר בטוב טעם ודעת את הספק של הגמרא בכתובות (ה:): "דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר". הגמרא דנה בזה רק כאן לגבי דם בתולים ובמסכת שבת (קלג:) לגבי מציצה של מילה, ובשני מקרים אלו מדובר בדם שאמורים להוציא אותו לא על מנת שיישאר, כמשקה, אלא רק על מנת שיצא. אם מתייחסים לאותו דם בנפרד משאר הדם שבגוף, וכמשהו שמוגדר בפני עצמו (וזה מה שנקרא כאן 'מיפקד פקיד') - א"כ מכיוון שזהו דם שמתחילה אינו עומד לצאת כמשקה אלא כפסולת בעלמא, אי אפשר להתייחס אליו כאל גרעין ולגוף כקליפה ואין זה נחשב כדש. אך אם נתייחס לאותו דם כחלק משאר הדם שבגוף (מה שנקרא כאן בגמרא 'חבורי מיחבר' דהיינו שמחובר לכל הגוף) - א"כ זהו משקה לכל דבר, כמו דם[6]. ומה שהגמרא בהמשך (כתובות ו:) אומרת שמפיס מורסא מותר בשבת משום ד"פקיד ועקיר", נראה שהכוונה שבשונה מדם בתולים ומילה שהם חלק ממערכת הדם הכללית, כאן הדם נעקר וכבר אינו נחשב כדם אלא כליחה בעלמא.♦ ♦ ♦