רב היישוב רמת מגשימים
האם יש לקבוע תענית בז' חשוון - בשל מיעוט גשמים בגולן ובצפון הארץ[2]
בע"ה י"א בכסלו תשע"זלכבוד הרב אהרן אייזנטל שליט"א
רב היישוב חספין ת"ו
בראשית דברי ברצוני להודות לכבודו על שטרח והשקיע מזמנו לענות על דברי וללבן את הסוגיה לעומק ולרוחב, ובכך מתבררת השמועה, בייחוד שבירורנו הוא אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
שנית, לא אסתיר שחביבין עלי בירורי הלכה זו, מכיוון שככל שאני מעיין יותר ויותר בסוגיה זו, נוכחתי לדעת, ששאלה זו לא נדונה מאות שנים ואולי יותר, ויש להניח שהסיבה לכך הוא, שמפני חטאינו גלינו מארצנו, וכמעט שלא הייתה חקלאות יהודית בארצנו. ובחסדי ד' המשיב את עמו ושכינתו לציון, זוכים אנו כיום לחקלאות יהודית בארצנו, ולכן שאלה זו מתעוררת לתחייה מחדש, וכשאנו דנים בשאלה זו עם חקלאים בני תורה ממושבנו ונושאים ונותנים עימם בהלכה זו בעיון, אנו מרגישים את שמחתה של תורת א"י הנותנת פירותיה בעין יפה לעמו ישראל הקרבים לבוא אליה, והרי דיון זה הוא בבחינת "מת מצווה" כדברי רבי יהודה החסיד שכתב בספרו (ספר חסידים סי' ק"ה) ש"כל מצווה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה – תדרשנה, לפי שהיא כמת מצווה. ומצווה שאין לה רודפים רדוף אחריה לעשותה" עיי"ש. וכמדומני שאנו מהראשונים שדנים בסוגיה זו הלכה למעשה (לכה"פ מאז קום המדינה), וע"כ חביבין עלי ביותר דברי סופרים אלו.
עיינתי בדבריו של הרב המנוסחים באר היטב, ומתוך העיון בדברי הרב, אף לי נתחדשו דברים שקודם לכן לא היו נהירים לי, וברצוני לדון עם הרב בדברים שוב.
♦
א. הקדמה
מדבריו של הרב אני מבין שדעתו היא שאין לקבוע תענית על מחסור במי השקיה לחקלאות. דעתו זו מתבססת על הר"ן ועוד ראשונים רבים ואף על הרמב"ם. וע"כ הרי היא הלכה מוצקה שקשה להטות אותה, אף אם יוכח שאין הריטב"א סובר כן.אכן למסקנה זו, אף אני הדל מסכים עם הרב, וע"כ איני יכול לסמוך רק על דברי הריטב"א.
אלא שעדיין יש לי ספק בדבר, מכיוון שאם אכן נוכיח שדברי רש"י הרי הם יציבים ומבוארים היטב, ואף הריטב"א הלך בעקבותיו ובכך הבין אף את הרמב"ם, א"כ עדיין ייתכן לערער את מסקנת הרב, שהרי אם הרמב"ם סבר כרש"י והריטב"א (בניגוד לדברי הר"ן) וכך פסק השו"ע, א"כ אפשרי שהמסקנה משתנית. בייחוד שהב"י בספרו בד"כ לא הביא את הראשונים הנוספים שהרב ציין (שאולי ספריהם לא היו מצויים בפניו), ואילו את רש"י, תוס', רא"ש, ר"ן, ריטב"א, רשב"א ובראשם הרמב"ם והרי"ף, הב"י מרבה להביאם (אף שהרשב"א מוזכר לרוב יותר מהריטב"א), וא"כ לא מהנמנע שההלכה נפסקה כהרמב"ם, רש"י והריטב"א אף נגד הראשונים הרבים שהרב הביאם. אך כל זאת, רק בהתבסס שאכן זו דעת רש"י וכן הריטב"א וכן הרמב"ם. וע"כ ברצוני לדון על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
♦
ב. מיהו הפירוש המיוחס לרש"י על תענית
הפרוש המיוחס לרש"י במסכת תענית, רבו המערערים האם זה אכן רש"י או תלמידיו או מישהו אחר. ואף טוענים שנפלו בו שיבושים. א"כ ודאי שאי אפשר להסתמך עליו ולהחשיבו כרש"י, בייחוד מול דברי הר"ן שחולק עליו.המפורסם ביותר שערער על כך הלא הוא המהר"ץ חיות בהגהותיו בסוף מסכת תענית, שם כתב: "משונה בין פירוש רש"י זה לפירושו בשאר מסכתות הן באריכות הלשון ובפרט במה שהשתמש הרבה בתלמוד ירושלמי מה שבפי' לשאר מסכתות אינו מביא את הירושלמי רק לפרקים רחוקים". ומביא כמה ראיות לדבריו, ביחוד שרבים מדברי רש"י המצוטטים בתוס' אינם בפירוש המיוחס לרש"י, וע"כ הסיק בסוף דבריו: "ומזה נראה ברור דפירוש זה הוא מתלמיד רש"י". עיי"ש.
לביסוס דבריו הביא המהר"ץ חיות כמה ראיות שפירוש זה נראה סותר את דברי רש"י ממקומות אחרים בש"ס שלנו. לעומת זאת, המהר"ץ לא השיג על דברי רש"י בדף י"ט ע"ב, שפירש את בורות שיחין ומערות בקשר להשקאת זרעים ובהמות. כלומר, לפרש שבורות שיחין ומערות עשויים גם להשקיית שדות לא נסתר לו מדברי רש"י (שהרב הביאם) בב"ק (דף צ"ד ע"ב) ובחולין (דף ס"ו ע"ב) שכתב שהם עשויים למי שתיה.
וכנראה שפירוש זה לא ערער לו את דברי רש"י, שהרי גם במשנתנו דף קודם לכן, כתב רש"י שבורות שיחין ומערות נועדות למי שתיה ואין זה סותר שהם גם נועדו למי השקיית שדות ושתיית בהמות. כי יכול להיות שהם נועדו גם לזה וגם לזה, כפי שמי המעיינות נועדו גם לשתיה וגם להשקיה.
לגבי הערעור השני שכתב המהר"ץ חיות, שהרבה מהירושלמי מוזכר ברש"י על תענית, ואין דרכו כן במסכתות אחרות. נראה ליישב שאין זה קשה, כיוון שמסכת תענית שעוסקת ברובה בתעניות על הגשמים בא"י, א"כ יש משקל יתר לדברי הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ששם קיימו תעניות אלו. וע"כ לא מהנמנע שרש"י "נעזר" מהירושלמי לביאור הבבלי בתענית יותר ממסכתות אחרות, ולקמן נוכיח זאת.
אמנם, מרן החיד"א בספרו פתח עיניים למסכת תענית (דף כ"ד ע"ב ד"ה דמרשם בסכיניה) כשמצא סתירה בין פרש"י שם לפרש"י במסכת חולין, בתחילה טען שאין זה קשה כי "ראיתי מי שכתב שפירוש תעניות אינו מרש"י" וא"כ אין סתירה. אך בסופו חוזר בו וכותב "האמנם עתה מתוך דברי רבינו בצלאל בליקוטיו ורבינו ישעיה הראשון והריטב"א בחידושיהם נראה שפירש"י שלפנינו מהר המוריה יצא רש"י עצמו וכבר ידוע שמרוב העתקות יש טעיות סופרים".
א"כ הגאון החיד"א (שעליו כתב רבי אפרים זלמן מרגליות [בהסכמתו לספר חק לישראל] "יוסף הוא השליט ומושל ממשל רב במכמני התורה") הכריע שאכן רש"י בתענית הרי הוא רש"י, ואחת מראיותיו הוא הריטב"א על תענית, שמלבד ב'-ג' מקומות הוא תואם את רש"י שלפנינו, וכן כתב דבריו בשם הגדולים (מערכת גדולים אות ש ס"ק ל"ה). וכן הסיק המהדיר של הריטב"א בהקדמתו לספר (הוצאת מוסד הרב קוק). וכן משמע מהיעב"ץ במשנה לחם (בהשמטות שבסוף מסכת ע"ז), וכן כתב באריכות בקולן של סופרים על הש"ס (דף י"ח ע"ב רש"י ד"ה שמעיה).
וכידוע, החיד"א והיעב"ץ היו דקדקנים גדולים, וא"כ נראה שיש לסמוך עליהם שאלו דברי רש"י.
שמא תאמר, אמנם אף אם אלו דברי רש"י, הלא החיד"א בעצמו כתב "שמרוב העתקות יש טעויות סופרים", וא"כ אולי אף ביאורו של רש"י לסוגייתנו שביאר "בורות שיחין ומערות" בהקשר להשקיית זרעים ובהמות, הרי הוא טעות סופר ואי אפשר לסמוך על כך? אך מדברי החיד"א מוכח שלא. שהרי החיד"א כתב את פרושו פתח עיניים על מסכת תענית ובדף י"ט ע"ב לא היקשה כיצד רש"י פירש שבורות שיחין ומערות מדבר על מי השקיה, והרי זה סותר את פרושו מהמשנה ומהגמ' בב"ק וחולין (שהרב הביאם)? לעומת זאת בדף כ"ד הקשה מסתירה של רש"י ממסכתנו על רש"י בחולין?
על כרחך, שהחיד"א לא ראה בכך כל סתירה, שהרי ברור שבורות שיחין ומערות נועדו לכינוס מי שתיה כדברי רש"י במשנה, אך נועדו ג"כ לצרכי חקלאות שלחין וכן לצרכים אחרים, ככביסה והשקיית בהמות, וע"כ אין זה סותר כלל.
ואכן מצאתי בפירוש האליהו רבה להגר"א למסכת מקואות (פ"א מ"ד) שכתב שבור נועד לשתיה ולכן הוא עגול, שיהא יכול לשתות מכל צד. שיח הוא לכבס כסותו ולכן הוא ארוך, שהארוך יפה לכיבוס שצריך להוליך ולהביא את הבגד כדרך הכובסין. מערה היא לרחיצה, שבכל מקום שהוזכר רחיצה וטבילה שנינו בה מערה, כמו הרוחץ במי מערה עיי"ש. ופשוט שאין זה סותר את הר"ן, שכתב שבורות שיחין ומערות מכניסין בהם מי גשמים לשתות, שאכן הם נועדו גם לשתיה. הן אמנם שבד"כ הבורות היו בסמוך לבתים ומהם לקחו מים לשתיה, אך אם הם אזלו לקחו גם ממי המערות (שחלקן אף היו סמוכות לבתים). וכמו כן ברור שאם היה חוסר, השתמשו אפי' במי שיחים, שבהם היו בדר"כ עושים כביסה. ולכה"פ היו משקים בהם את בהמותיהם. וכן כתב הלבוש (או"ח סי' תקע"ה ח') שהבורות שיחין ומערות נועדו "כדי לעשות בהן צרכיהן ולשתות מהן". וא"כ כל אחד לפי צרכיו. מי שהיה סוחר וכדו' ולא עסק בחקלאות כלל, היה צריך את המים לשתיה, בישול וכביסה ואולי אף להשקיית בהמות. ומי שעסק גם בחקלאות נזקק למים אלו אף להשקיית שדות (ומה שכתב הלבוש (שם) "שרוב שתייתן מי בורות" לא נראה שבא לשלול שימוש אחר במי הבורות, אלא בא לומר, שלא הסתמכו לשתיה רק על המעינות אלא הרוב היה מבורות, וע"כ שייך תענית גם על חוסר במי בורות).
ואף שהשתמשו בהשקיית שלחין ממי מעיינות (שמשם משכו תעלות וכדו'), אך ברור לכל שאין מעיינות בכל מקום בא"י ומצאנו חקלאות עתיקה גם במקומות ללא מעיינות כלל כהנגב, וכיצחק אבינו שחפר בארות במקום זה והצליח לגדל מאה שערים. ואכן מוצאים בעתיקות ובחפירות ארכיאולוגיות, מערות ובורות ומקומות כינוסי מים שבהם היו משתמשים להשקיה (חלק מהם מימי הנבאטים) אף במקומות צחיחים ללא מעיינות. וכן אנו מוצאים מקומות המוזכרים כחקלאיים שאין שם מעיינות כמקום יישובו של הרב, חספיא, המוזכרים בתלמוד ובתוספתא, בדיון האם מקומות אלו חייבים בשביעית או לאו. וכיצד גידלו במקומות אלו, אם לא ע"י שאיבת מים מבורות שיחין ומערות (כדוגמת מערה בנויה המלאה במי גשמים בכפר עתיק הסמוך לרמת מגשימים)?
ואכן עיינתי בספרו של פרופ' יהודה פליקס ז"ל "החקלאות בא"י בתקופת המשנה והתלמוד" (עמ' 298) שכתב שחלק ניכר של ההשקאה, במיוחד בגינות הירק, נעשה ע"י שאיבות מים מבורות אגירה של מי גשמים (בנוסף לנחלים הזורמים ומעיינות הבוקעים בשיפולי ההרים), ומביא שם את הטכניקות כיצד שאבו מהבורות, שחלק מהתיאורים נמצאים במסכתות מו"ק, ירושלמי שביעית, תוספתא ועוד. א"כ ברור שבורות שיחין ומערות נועדו גם להשקיית שלחין.
זאת ועוד, כיום רוב החקלאות היא במושבים רחוקים ולא בערים. אך בעבר, שלא היה שינוע ברכבים, גידלו ירקות אף בגינות בערים. וזה ודאי היה ע"י שאיבת מים מבורות (אף אני בילדותי זוכר ירקן שגידל את ירקותיו בגינה ליד ביתו בעיר, וכ"ש שהיה כן בעבר שההובלה והשינוע היו קשים).
כעת ראיתי שיצא לאור פירוש רש"י על מסכת תענית ע"י הרב יוסף חיים דיין, ובו כל השינויי נוסחאות שיש על רש"י בתענית, ואין בו שום שינוי על "בורות שיחין ומערות" בדף י"ט ע"ב (דהיינו על ד"ה אפי' בפרוס החג, ששם כתב רש"י "להקשות זרעים ואת בהמתם"), וא"כ משמע שפירוש זה יציב וכנ"ל. ובדף י"ח ע"ב על המשנה הביא את ד"ה לבורות שיחין ומערות של המשנה (ששם כתב רש"י "בב"ק מפרש מאי בור... וכולן בית כניסיות מי גשמים לשתיה") כתב תיקון וז"ל: "ד"ה לבורות וכו', בצד נוסף בזה"ל, שמכניסין בהן מי גשמים לשתיה. בור שיח ומערה מפרש בבבא וכו'". ולפי גירסא זו רק חילק את רש"י לב' ד"ה. ד"ה ראשון מבאר את המשנה שמתריעין מיד על מי שתיה שחסרים. ובד"ה השני ביאר ההבדל לבור שיח ומערה המובא בב"ק דף נ' ע"ב. אך כאמור אין ערעור על דברי רש"י בדף י"ט ע"ב.
אכן, ברש"י על הרי"ף נדפס רק ביאור רש"י על המשנה כפי שכתב במשנתנו, אך ביאור רש"י על הברייתא "ועל הבורות ועל השיחין ועל המערות בפרוס החג" לא הודפס כלל. אולם, בלא"ה כתב בספר יד מלאכי (כללי רש"י אות ה') שלא רש"י כתבו "אלא כותב אחר הוא שסדרו לא ידעתי מאן הוא". וכן כתב האליה רבא (או"ח סי' ר"ח ס"ק כו') דלא נודע מי חיבר רש"י על הרי"ף, וע"כ לא ברור אם ראוי לסמוך עליו עיי"ש. וע"כ אין אנו דנים בו אלא רק על דברי רש"י על המסכת, שכדברי החיד"א הפירוש שלפנינו "מהר המוריה יצא רש"י" וכנ"ל.
♦
ג. שיטת רש"י
אם כנים דברי מרן החיד"א (המכונה "גאון עוזנו") שרש"י המודפס על מסכת תענית הוא אכן רבינו רש"י, ע"כ נראה שיש לעיין בו היטב, וברצוני להוסיף בירור שיוכיח שבפירושו מתיישבים הסתירות באר היטב.רש"י הבין שהמושג "מיד" הכתוב במשנה הוא זמן. אלא שהגמ' שאלה כמה זמן זה מיד? שעה או אולי יום? ועל כך ענתה הגמ' "ואיזהו מיד שלהן? שני וחמישי ושני". דהיינו מחכים ליום שני הקרוב ובו מתחילין בתעניות החמורות, אך זה דווקא במצב של פקו"נ, שאין מים לשתות. והסיפא של הברייתא, שכתבה "ועל כולן אם אין להן מים לשתות מתריעין עליהן מיד" מקבילה למשנה, שכתבה שאם ירדו לצמחין ולאילנות אך לא לבורות מתריעין עליהן מיד." והב"ח והגר"א מוחקים את המילים "ועל כולן" ובזה מיושב יותר. ורק לאחר מכן גורס "ועל כולן (כגון שלא ירדו גשמים לאילנות או לצמחים או שלא ירדו לבורות) אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא שלהן" דהיינו באותה המדינה שבה מופיעה אותה מכה.
ומכיוון שהחיד"א נתן את החותמת לפרש"י בעקבות הריטב"א, א"כ הרי אנו מוכרחים לקבל את גירסת רש"י המובאת בריטב"א. ועל המציעתא של הברייתא שכתבה "על הבורות ושיחין ומערות בפרוס החג" (עפ"י גירסת הב"ח) כתב הריטב"א: "פירשו הרמב"ם וגם רש"י ז"ל ומפרשים אחרים דהיינו חג הסוכות" וא"כ אע"פ שברש"י המודפס לפנינו אין פירוש מהו "פרוס החג" (כפי שהעיר המהדיר של הריטב"א שם הערה 84), אין לנו אלא להסתמך על הריטב"א ולומר שרש"י פירש שהכוונה לחג הסוכות. וזה יכול להיות בב' דרכים: או שהיה ברש"י כתוב כדברי הריטב"א אך נמחק בטעות, כדברי החיד"א "שמרוב העתקות יש טעויות סופרים". או שנפרש שברור מפירוש רש"י שהחג זה חג הסוכות אף אם לא כתב מאומה, כי סתם "חג" בלשון התלמוד בד"כ (לעומת הריטב"א שמצא מקומות נדירים שהכוונה אחרת), הוא חג סוכות, וע"כ לא צריך פרוש למילים "פרוס החג", וכפי שכתב הנימוק"י (הובא במהדיר של הריטב"א הערה 84 שם) "דכן נראה מפירוש רש"י". ומכך שלא כתב ביאור, ברור שהתכוון לחג הסוכות ובזה אני חוזר בי מדברי במכתב הקודם שכתבתי שניתן אולי לפרש את רש"י שחג הכוונה לחג השבועות, כדעת הריטב"א.
לעומת זאת, בירושלמי בתענית (פ"ג ה"ב) מובא רק הרישא והמציעתא של הברייתא בבבלי בלא הסיפא, אך בשינוי הפירוש "פרוס החג". "תני מתריעין על האילן בפרס הפסח. לבורות לשיחין ולמערות בפרוס העצרת". ואם נפרש את הירושלמי כפי שרש"י אצלנו בבבלי פירש, א"כ הכוונה של "בורות שיחין ומערות" יהיה למי השקיית זרעים ובהמתם. ומכיוון שכתב על האילנות "בפרוס הפסח" שזה דומה לברייתא בגמ' בבבלי, אנו נוטים לומר ג"כ שהברייתא בירושלמי מתכוונת לאותם נושאים כהברייתא בבבלי.
ואם נקשה, א"כ היכן מופיעות תעניות על חוסר מי שתיה?
על כך נשיב: במשנה. שם כתוב שאם ירדו אפי' לאילנות ולצמחים אך לא לבורות שיחין ומערות מתריעין עליהן מיד. ומדוע לא מחכים עד עצרת (כדברי הברייתא בירושלמי)? כי יש צמא וזה פקו"נ. וא"כ הברייתא בירושלמי הוסיפה רק מה שלא נכתב במשנה.
אלא שעדיין יש לכאורה סתירה, שבמשנה כתוב שאם לא ירדו לאילנות מתריעין מיד, ובברייתא כתוב בפרוס הפסח? על כך צריך לתרץ כדברי הריטב"א (בד"ה ת"ר מתריעים על האילנות בפרוס הפסח) שהברייתא והמשנה מדברות על שני דברים שונים "שאפי' ירדו ברביעה לצמחים ולאילנות (בתחילת החורף. י.ו.) כשיגיע פרוס הפסח הם צריכים לרביעה אחת (נוספת י.ו.) ואם לא ירדו מתריעים מיד". ובכך הוא מיישב את הסתירה בין המשנה לברייתא, שאכן נצרך שתי מנות גשמים, אחת בתחילת החורף ואחת בסופו. והריטב"א דחה את פירוש הר"ן, שכתב שפרוש המשנה "מיד" בעניין האילנות הכוונה לפרוס הפסח וחיבר בין המשנה לברייתא, ואחרי שהביא פרוש זה (של הר"ן) כתב את פרושו, שהכוונה לשתי מנות גשמים, והוסיף "והוא הנכון".
ומדוע הכריע דווקא לפרוש זה? כי נראה היה לריטב"א מאד דחוק לומר שפרוש "מיד" הכוונה לסדר התעניות שמתחילין מיד בתענית החמורה אך לא קבעו באיזה זמן (כדבריו הבהירים והמאירים של הרב בדברי הר"ן), שהרי על אילנות הגמ' תבאר באיזה זמן מתענים (פרוס פסח), וכן על בורות שיחין ומערות (פרוס עצרת או סוכות), אך על "ירדו לאילן ולא לצמחים" הגמ' לא כתבה מתי מתענין, א"כ כיצד אדע, הרי על הצמחים לא נכתב בברייתא? וע"כ מוכרחים לומר שזה כתוב במשנה "מיד", שהכוונה שלא ממתינים כלל ומיד בב' ה' ב' הסמוכים לצרה מתענים. ואם ה"מיד" הכתוב במשנה לגבי צמחים הכוונה ל"תכף ומיד", א"כ ה"ה לשאר ה"מיד" הכתובים במשנה (ואמנם הרב רצה לטעון שלא צריך לכתוב כי לפי עניינו הסכנה מידית ולא צריך להציב מסגרת של זמן, אך לקמן נערער על כך).
אלא שאז קשה שזה סותר את הברייתא, שהרי במשנה כתוב שעל אילנות מתריעין מיד ובברייתא כתוב שעל אילנות מתריעין רק בפרוס הפסח? וכן קשה על בורות שיחין ומערות, שבמשנה כתוב מיד ובברייתא כתוב בפרוס עצרת (ירושלמי) או פרוס החג (בבלי)?
ועל כן כותב הריטב"א שמוכרחים לומר שיש שתי מנות גשמים לאילנות. אחת בתחילת החורף, וכשזה לא הגיע מתריעים מיד, ואחת בזמן הסמוך לפסח, שזה קודם זמן הלבלוב, שאז האילנות זקוקים מאד לגשם בכדי שיניבו פירות.
וא"כ ה"ה שיש ב' עניינים בבורות שיחין ומערות. אחד – שמדובר על מי שתיה שאזלו, ואז מתריעין מיד כי זה פקו"נ, ועל זה המשנה דיברה. ואחד על מי השקיה, שעניינו הוא פרנסה ולא פקו"נ ישיר, וע"כ מתריעין עד פרוס עצרת לירושלמי ולבבלי מפרוס חג הסוכות.
וכך נראה שהבין רש"י את הירושלמי, וכן הריטב"א (כפי שנוכיח לקמן).
אלא שהרב הקשה על דברינו, כיצד אנו מעזים לחלוק על הפני משה וקרבן העדה, שפירשו את הברייתא בירושלמי על חוסר במי שתיה ולא על מי השקיה?
אך לא עלינו הקושיה, כי אם על הפני משה וקרבן העדה. כיצד נטו מפירושו של רש"י והסבירו כפירוש הר"ן בבבלי.
הרי אם הפירוש הנכון בירושלמי על הברייתא הוא "שמי בורות שיחין ומערות" מדבר על מי שתיה שאזלו, א"כ נוצרת מחלוקת מאד גדולה בין הבבלי לירושלמי מה הדין כשאזלו כל מי השתיה ("שהרי ימותו בצמא ואין לך צרה גדולה מזו" דברי קרבן העדה) בין עצרת לסוכות. שלפי הבבלי מתריעין אפי' על מעשה ניסים ואפי' בשיא הקיץ. ולפי הירושלמי אין מתריעין אלא עד סמוך לעצרת (חג השבועות) ותו לא, אף אם ימותו בצמא.
וכמה דחוק הוא לומר שאסור לאדם להתפלל על נס במקום פקו"נ! שהרי חז"ל אמרו "אפי' חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י' ע"א).
ואמנם נכון הוא שאין מתפללים על ניסים כשיש אפשרות להשתדלות ע"י האדם ולכן תיקנו את ברכת "על הניסים" בחנוכה ופורים בלבד, ולא בחג הפסח שהיו בו ניסים על טבעיים, וכדברי רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק בראשית פרשת מקץ אות ו') ש"הברכה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה מורה שאנחנו מבקשים שיעשה לנו גם עכשיו ניסים כאלה כמו שעשה לאבותינו בימים ההם. ועל נסים בשינוי סדרי בראשית אין אדם רשאי להתפלל כדאיתא (שבת ל"ב ע"א) שמנכין לו מזכויותיו... ולכך אין אנו מבקשים בפסח שעשה ניסים שיהיה נראה שאנו חפצים שיעשה לנו גם עכשיו ניסים כאלה ועל זה אין לבקש... אמנם בחנוכה ופורים היו הניסים מלובשים בטבע ולא שינוי סדרי בראשית... על ניסים כאלה שלא מצד השתנות סדרי בראשית רשאים להתפלל תמיד, ולכן אנחנו מברכים שעשה ניסים בחנוכה ובפורים שיתעורר ניסים כאלה גם עכשיו" עיי"ש.
אך כל זאת כשיש אפשרות להשתדלות טבעית ולסיוע משמיא כפי שהיה בימי החנוכה ובימי הפורים, אך כשאפסה כל תקווה אנושית, ואין סיכוי אלא ע"י נס על טבעי, וכי במצב כזה אין אדם רשאי להתפלל לנס לתשועתו? וכי חולה סופני, שקבעו הרופאים שאין מזור למחלתו בדרך הטבע, אסור לו להתפלל להשי"ת שיצילנו בדרך נס?
זאת ועוד, הרמ"א (מובא בשו"ע או"ח סי' קפ"ז ס"ד) כתב בהלכות ברכת המזון שמי ששכח לומר בחנוכה ופורים על הניסים בברהמ"ז יוכל לאומרו בתוך שאר הרחמן, ויאמר הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם וכו'. והקשה השערי תשובה (שם ס"ק ב'), והרי אסור להתפלל על מעשה ניסים? ותרץ בשם הבכור שור שאע"ג שמוכח מהגמ' בברכות שאין להתפלל על ניסים, זה דווקא ליחיד, אך לרבים מותר להתפלל אפי' על ניסים. וא"כ כשיש סכנת צמא למים שזוהי סכ"נ, הרי זו צרת רבים, וכיצד ימנע הירושלמי תפילה שכזו?
והשערי תשובה תירץ שם תרוץ נוסף (כדברי ר' צדוק לעיל): "דכגון ההיא דמלחמת חשמונאי שהניסים היו דרך טבע העולם לא היה תפילת שוא, אבל צריך ליזהר מלהתפלל שיעשה לו נס היוצא מדרך טבע העולם".
ונראה לומר, שאף תפילה לגשמים בקיץ לצורך מילוי בורות השתיה אינו תפילה "היוצא מדרך טבע העולם". אמנם הגשמים בא"י יורדים בד"כ בחורף, ומעט בין פסח לשבועות, אך היו מקרים שירדו גשמים גם בקיץ.
צא וראה מהיכן הביא ר' צדוק את ראייתו לדבריו, מהגמ' בשבת (דף נ"ג ע"ב) שם מסופר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינוק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. ואמר אביי על כך כמה גרוע אדם זה שנישתנו לו סדרי בראשית. ושאל ר' צדוק דאם היה צדיק (ולא גרוע) במה היה נושע? ותירץ "דאם לא היה גרוע היה השי"ת מושיעו בדרך הטבע שיזמין לו (שכר) שיוכל לשכור מינקת". הוי אומר, שתיזמון אלוקי גם הוא נס, אלא הוא נס טבעי (שיצליח להרוויח כסף מעסק וכדו'). וה"ה בענייננו, תיזמון גשמים בימי הקיץ כשאין מים לשתות זהו נס, אך זהו נס בתזמון האלוקי הנדיר ולא נס המשודד מערכות הטבע, וא"כ מדוע יימנעו מלהתפלל, במצב של צמא, לנס מעין זה לפי הירושלמי (עפ"י הקרבן העדה)?
יתר על כן, השערי תשובה (שם) כתב שאף שאין להתפלל על ניסים אין להקשות מעובדא דר' חנינא בן דוסא וכדו' שהיו מלומדים בניסים "דרב גובריה, ועל דרך ותגזור אומר ויקום". כלומר, לצדיקים יש גם כח לחולל ניסים והם שונים משאר העם.
וא"כ הגע בעצמך, כשיש סכנת פקו"נ מחוסר מים לשתיה לאחר העצרת, וכי לא היה ראוי ללכת לצדיקי הדור שיתפללו אפי' לנס, בכדי שהמון העם יוושע ולא ימות? וכיצד בכה"ג לא יתפללו לנס?
ובכלל, דרכנו לצמצם במחלוקות עד כמה שניתן, ובפרט במחלוקת בענייני אמונות ודעות, ולפי פירושו של קרבן העדה יוצא שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי האם במקום פקו"נ יש מקום להתפלל לנס, ודחוק לומר שיהיה מחלוקת בדבר זה.
אבל לפי פירוש רש"י במסכתין הדברים נהירין. אכן, במקום פקו"נ של צמא כו"ע מודים שמתפללים אפי' לנס בכל זמן ובכל מקום שנצרכים לכך ואין ברירה אחרת. ואלו דברי הסיפא של הברייתא ש"אם אין להן מים לשתות מתריעין עליהן מיד" ואלו דברי המשנה ג"כ. ובזה אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. לעומת זאת, בורות שיחין ומערות שנועדו להשקיית שלחין, שאין זה פקו"נ, אלא מיעוט פרנסה והצטמצמות מגוון המאכלים (כבשנת שמיטה שלא גידלו ירקות ונאסרו הספיחין), שם מכיוון שאין זה פקו"נ ישיר, אין מתפללים על נס (אפי' נס טבעי!).
אלא שהירושלמי הבין שמכיוון שגשמים בין פסח לפרוס עצרת שכיחים בא"י, א"כ אין זה תפילה על נס ולכן עד פרוס עצרת יכולים להתפלל (ובסמוך לעצרת יש חשש לקלקול התבואה וע"כ אין להתפלל), ולאחר מכן כיוון שזה מעשה ניסים ואין צורך קיומי, לכן אין מתפללים יותר ומחכים לחורף הבא.
ולפי הבבלי (עפ"י רש"י) צריך לבאר, שכיוון שמפסח ואילך אין מתפללים על הגשמים ואומרים "ותן ברכה", אין להטריח יותר כלפי קוב"ה, ויש לחכות בסבלנות לחורף הבא, למרות שגשמים לעיתים שכיחים בתקופה זו.
וא"כ המחלוקת בין הבבלי לירושלמי מצומצמת מאד: האם יש מקום להתפלל בין פסח לפרוס חג השבועות לצורך השקיית גינות ירק. אך אם יש חוסר במי שתיה וזהו פקו"נ, בכה"ג בין לבבלי ובין לירושלמי אפשר וצריך להתפלל בכל עת אפי' בימי הקיץ עד שיוושעו.
ואמנם על הר"ן לא קשה, שהרי הוא ביאר את הבבלי באר היטב (וכהסברו של הרב, דבריו מאירים ומיושבים), ואין הוא מחוייב לירושלמי. (שיכל לבאר את הירושלמי שהברייתא מדברת בבורות להשקיית שלחין, ואעפ"כ לא לפסוק כן להלכה, כי הוא פוסק כהבבלי נגד הירושלמי, כפי שרגילים לפסוק בד"כ).
אך קרבן העדה שביאר את הירושלמי כהר"ן (בבבלי), והסיק בירושלמי שאין להתפלל לאחר שבועות על מי שתיה גם במקום פקו"נ, דבריו קשים מאד וצ"ע.
מ"מ עפ"י הסברנו את רש"י, דבריו מתיישבים גם בהסבר הבבלי וגם בהסבר הירושלמי, והמחלוקת ביניהם מצומצמת ביותר ואינה גורמת לתמיהות רבות.
ואכן פירוש זה של רש"י המחבר בין הבבלי לירושלמי (פרט למחלוקת קטנה) מתאים מאד למציאות החקלאית כיום. חקרתי אצל חקלאים ביישובנו האם יש צורך לגשמים לאילנות בתחילת החורף, וענו לי תשובה חד משמעית שכן. ישנם אילנות, כההדרים, שצריכים השקיה בתחילת החורף לצורך הבשלת הפירות וטעמם. וישנם עצים (תפוחים, אגסים, מישמש, שזיף, שקדים ושאר הנשירים) שצריכים מים בעיקר לפני פסח, לפני הלבלוב, ובלא זה יש סכנה לכל תנובת העץ.
וכפי שרש"י בעניין התרעה על מי בורות שיחין ומערות חילק בין המשנה, שדיברה על התרעה מיד, לבין הברייתא, שדיברה על התרעה בפרוס החג, והסביר שהמשנה מדברת על צורך במי שתיה (פקו"נ) ולכן מתריעין מיד, והברייתא מדברת על צורך במי השקיה (וחולק על הר"ן, הסובר שהברייתא זהו הסבר למשנה), ה"ה שההתרעה על חוסר גשמים שירדו לאילנות הכתוב במשנה שמתריעין מיד, שונה מההתרעה על חוסר בגשמים לאילנות הכתוב בברייתא ששם ההתרעה בפרוס הפסח, וההבדל הוא שהמשנה מדברת על רביעה ראשונה והברייתא מדברת על רביעה לפני לבלוב האילנות שהוא הזמן הקריטי לתנובת הפירות.
וא"כ הברייתא אינה הסבר למשנה כלל וכלל, אלא היא הוספת ב' דינים (ואולי ג' דינים) בנוסף למשנה (ועל ביאור זה, שהברייתא אינה פרוש למשנה, כתב הריטב"א "והוא הנכון").
ואולי אף הסיפא של הברייתא שונה מהמשנה. שהמשנה דיברה כשבורות השתיה ריקים בחורף שאז מתריעין מיד "אפי' (בתעניות י.ו.) בראשונות שכל חומר האחרונות נוהג בהן" (רש"י במתני' ד"ה אבל צמחים). והברייתא הוסיפה שאפי' אם ירד גשמים בחורף ולא התענו, וכעת בקיץ בורות השתיה התרוקנו – מתריעין עליהן אפי' בקיץ ומיד אף שזה מעשה ניסים. וזה הוספה שלא היתה כתובה במשנה במפורש.
(ומה שכתב הרב, שברש"י כתוב על בורות שיחין ומערות בפרוס החג, שפרושו "להשקות זרעים ואת בהמתם", והשקיה אינה סיבה מספקת העומדת בפני עצמה וצריך גם בהמות. נראה שהבהמות היו חלק משמעותי בגידול החקלאי, לצורך חרישה ונשיאת יבול וסחיבת דליי המים מהבורות להשקיה, וא"כ ברור שזה חלק מהשקיית הגינות, דבלא בהמות לא יהיה קיום לגידולים החקלאיים, ולכן רש"י חיברם. ונראה דה"ה לשאר צרכיהם, כפי שכתב הלבוש (הובא לעיל), דהצד השווה לכולם דאינם פקו"נ מיד אלא הרי זו פרנסה).
♦
ד. שיטת המאירי
מה שכתב הרב שהמאירי סובר כהר"ן, שבורות שיחין ומערות מיועדים למי שתיה בלבד, לא הבנתי מניין לקח סיוע מדבריו. אדרבה נראה לומר שהמאירי מתאים יותר. זאת, לשיטת רש"י מהנימוקים דלקמן:א. על הברייתא (דף י"ט ע"ב) כתב המאירי: "וכן מתריעין על האילנות אם הגיע אחד בניסן... וכן אם הגיע א' בתשרי ולא נתמלאו בורות שיחין ומערות בכדי שיהיו יכולים להסתפק בהם כל השנה" וכו'. הרי שלא כתב "בכדי שיהיה מים לשתיה" אלא "בכדי... להסתפק בהם כל השנה" דהיינו כל השימושים שעושים במי בורות שמסתפקים מהם לשתיה, לחקלאות, לכביסה, לבהמות ועוד.
ב. מה שכתב המאירי לגבי התרעה בשנת שמיטה נראה להוכיח שסבר שמתריעין גם על מי השקיה.
ז"ל המאירי (שם): "אעפ"י שהשביעית אסור בעבודת קרקע מתענים על האילנות בשביעית שהרי יש מהן פרנסה עד שעת הביעור". ובדבריו רואים מפורש שיש הוה אמינא ויש מסקנה. ההו"א היתה מכיוון שבשמיטה נאסרו מלאכות הקרקע והאילן (פרט לאוקמי) א"כ אין צורך במי גשמים לאילנות, דבלא"ה אסורים לעיבוד. קמ"ל שפירות שביעית נועדו לאכילה עד שעת הביעור, כמ"ש "והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה", וע"כ קריטי הוא שירדו גשמים בפרוס הפסח, דאל"כ לא יהיו פירות טובים או אפי' לא יהיו פירות כלל, וע"כ יש מקום להתריע.
אח"כ מוסיף המאירי לבאר את המשך הגמ' "מתריעין על הספיחין בשביעית", שהרי אף אם ספיחין מותרים באכילה מדאורייתא כפירות האילן, מ"מ חכמים גזרו לאוסרם, מפני עבריינים, שהיו זורעים ואומרים שגדל מאליו, וא"כ הספיחים אסורים באכילה בשביעית. וא"כ קשה מדוע להתריע על הצמחים, והרי הם ספיחין וממילא יהיו אסורים?
על כך עונה המאירי שיש ספיחין שלא גזרו עליהם, כגון במקומות שאין דרך לזרוע בהם, כשדה בור וכן בשדה ניר ועוד, ועל כן חידשה הגמ' שמתריעין אף על הספיחין, כי יש ספיחין המותרים באכילה בשביעית.
ממשיך המאירי "וכן מתענים על הבורות שיחים ומערות". ואף כאן צריך להיות הו"א מדוע לא. וכמו"כ צריך להבין את וו' החיבור שבדבריו. "וכן מתענים על בורות", שהרי אם בורות כל עניינם היה רק לשתיה כשיטת הר"ן, א"כ פשיטא שמתריעין עליהם. וכי צריך לחדש שכשיש צמא או קרוב לו בשנת שמיטה שצריך להתריע? וכי היה הו"א שבשביעית לא צריכים מי שתיה?
אך אם המאירי סובר כרש"י הדברים ברורים. כל הסוגיה מדברת על מים לחקלאות, ולכן היה הו"א לא להתפלל. אסור לעבד את האילנות בשביעית וע"כ היה הו"א לא להתפלל למענם, וקמ"ל שמתפללים, כי הפירות נועדו לאכילה למרות איסורי עיבוד האילן. כמו"כ היה הו"א לא להתפלל על גשמי צמחים (ספיחין) כי רובם אסורים באכילה, וקמ"ל שיש ספיחים המותרים ועליהם מתפללים. וכמו"כ היה הו"א שמכיוון שבורות שיחין ומערות נועדו גם לחקלאות שלחין וא"כ כיוון שלא מגדלים גידולים אלו בשביעית, א"כ לשם מה להתריע? על כך עונה המאירי: "שמ"מ צורך שתיה הם", כלומר מהבורות גם שותים ולא רק מהמעיינות, ולכן זהו צורך המותר בשביעית (וכידוע "מ"מ" זהו בד"כ תרוץ על תמיהה).
ואולי בא המאירי לחדש ג"כ להוציא מדעת ר' זעירא. דבירושלמי על המשנה (שם) איתא: "תני כשם שמתריעים עליהן (על צמחין ששינו. קרבן העדה) בשאר ימי שבוע (הכוונה לשנים שאינם שמיטה) כך מתריעין עליהן בשביעית מפני פרנסת אחרים" ונחלקו בגמ' (שם) מהו פרנסת אחרים: "חברייא אמרי מפני פרנסת עכו"ם" שלהם לא נאסרה עבודת האדמה בשביעית וע"כ יש להתפלל שתגדל תבואתם כראוי (מה שמכונה כיום "יבול נכרים"), כדי שלא תחסר תבואה ויתייקר השער.
"ר' זעירה אמר מפני פרנסת חשודים". וביאר הפני משה וקרבן העדה שמדובר על עבריינים הזורעים בשביעית ועושים עבודת הקרקע בשביעית, ומפני שעוברים איסור רק בגלל דוחק פרנסה, ובזה"ז שביעית דרבנן, לכך הורה ר' זעירה אפי' להתפלל להצלחת הספיחין שגידלו בשביעית!
ומכיוון שבורות שיחין ומערות נועדו גם להשקיית גינות (גידול ספיחין), א"כ היה הו"א שמא הבבלי מתיר להתפלל אף על עבריינים אלו, קמ"ל שלא, ולא מתפללים עליהם. ומה שהבבלי כתב להתפלל על בורות שיחין ומערות זה לצורך שתיה כי הבורות היו ג"כ לצורך שתיה כפי שכתב רש"י בפרושו למשנה.
והמאירי פוסק כחבריא וכר' פנחס בן יאיר בירושלמי, ולא כר' זעירא שהובא בירושלמי.
אך בורות שנועדו רק לשתיה ונתרוקנו, לא היה צריך לכתוב שמתריעין אף עליהן בשביעית, כי על זה לא היה הו"א להסתכן בצמא בשביעית. וא"כ המאירי יכול להתאים לשיטת רש"י באר היטב.
♦
ה. שיטת הריטב"א
לאחר עיון רב בדברי הריטב"א, נראה לענ"ד שכוונת דבריו היא כרש"י, שבורות שיחין ומערות שמתריעין עליהן, הם בורות מים להשקיית שלחין, וכפי שנוכיח כדלקמן.א. הריטב"א בביאורו למשנה, לא כתב לשם מה נועדו הבורות שיחין ומערות שלא ירדו להן גשמים, שמתריעין עליהם מיד. אך הריטב"א לא כתב ג"כ את ביאורו למציעתא של הברייתא לשם מה הגשמים לבורות שיחין ומערות. ורק בסיפא של הברייתא ביאר הריטב"א שם אין להם מים לשתות מתריעין בכל זמן "כל זמן שיחסר להם שאין להם לשתות מים כלל ופשוט הוא, וכן פירש הרמב"ם".
וכשחסר מים לשתות ו"אין להם לשתות מים כלל" מתי מתריעין? גם על כך ענה הריטב"א (שורה קודם לכן): "בכל זמן ואפי' מעצרת ואילך או מחג הסוכות ואילך, כל זמן שיחסר להם שאין להם לשתות מים כלל ופשוט הוא", ולכאורה דבריו נסובים על כל מה שכתב לעיל, שפשוט הוא שכשיש צמא מתריעין בכל זמן. ועד שהרב שואל מדוע צריך היה הריטב"א לכתוב "או מחג הסוכות ואילך" שהרי זה כ"ש, שאם מעצרת ואילך אפשר להתריע, שזה מעשה ניסים, כ"ש מסוכות ואילך וזה מיותר. אנו שואלים מדוע סיים הריטב"א דבריו "ופשוט הוא". והרי לפי פירוש קרבן העדה והפני משה בירושלמי, שלאחר עצרת לא מתריעין אפי' על מעשה ניסים, א"כ זהו כלל וכלל לא פשוט, שהרי לפי הירושלמי אין מתריעין על מעשה ניסים לאחר עצרת אפי' כשיש פקו"נ, והברייתא בבבלי מחדשת שמתריעין גם על מעשה ניסים, וא"כ זהו חידוש ואין זה פשוט כלל? אך אם הריטב"א הבין את הירושלמי כשיטת רש"י, שהברייתא בירושלמי דיברה על מי השקיה שמתריעין עד עצרת, אך על מי שתיה במצב פקו"נ מתריעין מיד בכל זמן, כהמשנה, א"כ פשיטא שבמקום פקו"נ מתריעין אפי' בקיץ, ולכן כתב הריטב"א "ופשוט הוא".
ולשאלת הרב מדוע הריטב"א היה צריך לכתוב שמתריעין אף מסוכות ואילך (והרי זה ק"ו, שאם בקיץ מתריעין כ"ש מסוכות ואילך), נראה שרצה לומר, שלא תימא שבקיץ, שאין זה זמן גשמים לכך צריך להתריע ולזעוק, כי אם יחסר מים לשתיה לא יוכלו לעמוד זמן רב (עד סוף הקיץ), אך כשנחסר בתחילת החורף, ממילא התחלנו להתפלל על הגשמים, וא"כ היה הו"א שאולי נחכה (כמה ימים!) ולא נתריע מיד, ונראה אם ירדו גשמים (בדרך הטבע ובזכות תפילותינו), קמ"ל שלא מחכים ומתריעין מיד, כי בפקו"נ לא משתהים גם אם ניתן לחכות כמה ימים, "ופשוט הוא" שכך הדין בפקו"נ.
ומניין אני יודע שאף כשחסר מי שתיה אין זה פקו"נ מיידי של אותו היום, ויש עדיין מרווח של כמה ימים להשתהות? מכך שהגמ' אמרה שמתענין ב' ה' וב', וברור שאם היו מתים ביום זה מצמא, היו מתריעין מיד, בלא לחכות אפי' יומיים שלושה. אך אה"נ אם זה היה פקו"נ של אותו יום, לא היה צריך הריטב"א לכתוב "מחג הסוכות ואילך" כי זה פשיטא, ונלמד מכ"ש ולא היה אפי' הו"א שבהו"א לא להתריע.
בסיום דבריו, כתב הריטב"א: "וכן פירש הרמב"ם ז"ל", וגם הוא בעניין זה משווה בין הבבלי לירושלמי, שבפקו"נ, אף של כמה ימים, מתריעין מיד ביום ב' הקרוב, בין בחורף ובין בקיץ ואף שזה מעשה ניסים.
וההנגדה בין ב' הדינים היא שאותם בורות שיחין ומערות, אם זה לחקלאות אין מתריעין עליהן (מפסח או מפרוס עצרת), אך אם זה חוסר במי שתיה ועניין של פקו"נ – מתריעין עליהן תמיד.
עוד נראה לתרץ בשאלת הרב, מדוע הריטב"א כתב דבריו גם על חג הסוכות, שהריטב"א מבאר את דבריו בכיוון הזמן. כשבורות מי השתיה ריקים מתריעין כל זמן בחורף. ואם זה קורה בקיץ – אז מתריעין גם בקיץ ואפי' אחרי עצרת ואפי' שזה מעשה ניסים כי זה פקו"נ. ולכן הוסיף את המילה "אפילו" מעצרת ואילך, כי אז זה מעשה ניסים. והוסיף את הזמן לסוכות, שלפעמים בסוף הקיץ התרוקנו בורות השתיה וחייבים מים לשתיה. אך שם לא כתב את המילה "אפילו" כי אין זה חידוש כמו בקיץ שזה מעשה ניסים, אך בכל זאת כתבו לחדש, שלמרות שהמצב לא מדאיג כמו בקיץ, שאז צריך "נס", ובסוכות זה כבר בדרך הטבע ירידת גשמים, אפ"ה לא מחכים, כי בפיקו"נ לא משתהים. אך חידוש זה קטן יותר מהחידוש של תפילה על מעשה ניסים בקיץ וע"כ השמיט את המילה "אפילו".
עוד נראה לומר, שהריטב"א לא כתב "פרוס חג הסוכות" אלא "חג הסוכות". והחידוש הוא, שלמרות שבד"כ גשמים בחג הסוכות הרי זה סימן קללה (תענית דף ב' ע"א) ודומה "לשפך לו קיתון על פניו", אעפ"כ כשיש מחסור בשתיה, הצורך בגשמים גובר על מניעת קיום ישיבת הסוכה מפני הגשמים, ולכן מתריעין גם "מחג הסוכות ואילך, כל זמן שיחסר להם שאין להם לשתות מים כלל".
ב. הריטב"א (בד"ה ת"ר מתריעין על האילנות בפרוס הפסח) כתב על התרעת האילנות בברייתא (חלק הקמא של הברייתא), שהוא מילתא אחריתא ואינה פירוש למשנה, שיש גשמים שצריכים האילנות בתחילת החורף והוא רביעה ראשונה שאם לא ירדו לאילנות מתריעין מיד. ויש רביעה שניה, שהאילנות צריכים לפני פסח ואם לא ירדו מתריעין בפרוס הפסח, וכתב על פרוש זה "והוא הנכון". וכפי שהסברנו לעיל, הריטב"א הבין שמיד זה מיידי ולכן אין "להתיך" (כלשונו של הרב בדברי הר"ן) את הברייתא במשנה, והברייתא מדברת על מציאות אחרת.
א"כ ה"ה שהמציעתא של הברייתא, שאמרה שעל בורות שיחין ומערות מתריעין בפרוס החג, הרי זה שונה מהבורות שיחין ומערות, שהמשנה אמרה שמתריעין מיד. וצריך לברר במה השוני.
ונראה שהריטב"א מיאן לקבל את דברי הר"ן ש"מיד" הכוונה לתענית החמורה בלא הדרגה בלי נקיבת זמן. שהרי א"כ בצמחים הגמ' לא נקבה בזמן. ואף שהרב ביאר בדעת הר"ן שכל אחד לפי עניינו, שאם הסכנה מיידית יש להתענות מיד, לעומת האחרים שאפשר להציב בהם מסגרת של זמן (כגון שלא ירד לאילנות), אך זה דוחק, שא"כ הגמ' הייתה צריכה לנקוט בהנגדה ולומר, "לעומת צמחים שמתריעין בהם מיידי, באילנות ממתינין עד פרוס הפסח" אך הגמ' לא נקטה דבר בהסבר צמחים ורק כתבה מהו מיד, וענתה שני וחמישי ושני. וע"כ נראה יותר ששאלת הגמ' נסובה רק היכן שכתוב הביטוי "מיד", במשנה ובברייתא (אם אין להם מים לשתות). והשאלה הייתה מהו מיד? למחרת או אולי אף בו ביום? והתשובה: מיום שני הקרוב. וזו תשובה גם למשנה וגם לסיפא של הברייתא, ולכן פירש הריטב"א את הרישא והמציעתא של הברייתא על "מילתא אחריני" בשונה מהר"ן.
וא"כ חוזרת השאלה: במה שונים, לדעת הריטב"א, הבורות שיחין ומערות בברייתא, שמתריעין רק בפרוס הפסח, לבין המשנה, שמתריעין מיד?
כפי שהסברנו בכמתב הראשון, נראה שהריטב"א פירש כפרש"י, שהכוונה לבורות של השקיית שלחין. וברצוני לבאר את דברי הריטב"א ביתר ביאור שלא כפי הצעת הרב.
הריטב"א כתב על הביטוי "פרוס החג" שהרמב"ם ורש"י ועוד פרשו שהכוונה לחג סוכות. ומקשה: "וזה תימה גדול שהרי צורך שלהם בימות החמה, והיאך לא התריעו עליהן כשהיו צריכים להן ויתריעו עכשיו שבאים הגשמים ויתמלאו"? וכן בהמשך כתב "כי בודאי הצורך שלהם היה יותר גדול בימות החמה".
והרב רצה לפרש שהכוונה לבורות של מי שתיה אלא שבקיץ יש יותר צורך למים, ושמא יהיה מחסור חמור עוד קודם לכן ויהיו חסרים מי שתיה כבר בקיץ, וא"כ מדוע לחכות עד סוכות?
והרי גם אז לא מובן דבריו, שהרי מה הלחץ? הרי הרב כתב בפרוש "שבשלב הזה בריטב"א עדיין לא עלה ההסבר שאין מתענים בקיץ משום שזה מעשה ניסים", א"כ כיוון שהריטב"א מבאר את הסיפא של הברייתא שכשאין מים לשתות מתריעין בכל זמן, אפי' בקיץ, א"כ אם ח"ו יגיעו למצב זה יוכלו להתריע כשיגיעו, ולשם מה להתריע קודם לכן ולכנות זאת צורך גדול יותר?
(והדוגמא שהרב הביא מהפרסומות בעבר לחסוך במים מתוך אזהרת "הארץ מתייבשת", ודאי ששם לא היה סכנת צמא של חוסר מי שתיה, אלא ההיפך, חששו שבזבוז מים בבתים וכן השקיית גינות נוי בסופו של דבר יגזלו ממכסות המים להשקיה של החקלאים).
הרי אם ממילא זה כבר קיץ, א"כ מה ההבדל בין תחילת הקיץ לסופו? ולשם מה להתריע התרעת שווא, והרי שמא מי הבורות יספיקו?
ובכלל זה דוחק לומר, שמתריעין על מי שתיה עוד קודם שהתרוקנו לגמרי, דא"כ נתת דבריך לשיעורין, על כמה חוסר מתריעין? עשרים אחוז לפני הסוף, שלושים אחוז? הרי במשנה ובגמ' לא נזכר כמות, א"כ לפי מה מחליטים? ושאלה זו היא מעשית מאד, וכיצד התעלמו ממנה כל הראשונים, וביחוד הרמב"ם שלשונו זהב בבהירותו? וע"כ פירוש זה קשה.
וע"כ נראה מיושב יותר לבאר את הריטב"א, שהריטב"א גם בשאלה (בהו"א), ידע שאין מתריעין על מעשה ניסים, כי נהירין לריטב"א שבילי הירושלמי כשבילי הבבלי, ומכיוון שידע שעד פרוס עצרת תפילה לגשמים בא"י אינה בגדר נס, ולהשקות שדות שלחין – עיקר ההשקיה היא בקיץ, א"כ מדוע לא להתריע אז, ומה הטעם לחכות עד סוכות שאז כמעט ואין גינת ירק להשקיה? ומוסיף "והלא אין ראיה לגזירה מן השמים בגשמים אלא כשלא ירדו בימות הגשמים דאלו בימות החמה סימן קללה שנאמר "הלא קציר חיטים היום"?
בכדי להבין משפט זה יש לעיין בריטב"א בריש פירקין, שם הוא דן בפירוש הביטוי "מתריעין עליהן מיד". הראב"ד כתב דהיינו התרעה בשופר בלא תענית, ומכיוון שאין בשינוי צמחים "לקות גדולה שיבוא ממנה מכת רעב, אלא שהתבואה נפסדת קצת", לכן די בהתרעת שופר ולא בתענית.
וכן יש ראיה לדעת הראב"ד מהמשנה, שכתבה "ירדו לצמחים ולא לאילן או לאילן ולא לצמחים מתריעין עליהם מיד". ואם ההתרעה היא בתענית, א"כ כיצד יש תענית יותר חמורה כשירדו לצמחים ולא לאילן או לאילן ולא לצמחים, מאשר שלא ירדו כלל, שאז מתחילים יחידים להתענות וממשיכים בסדר מדורג ולא מתענים את התענית החמורה מיד. וכיצד זה הגיוני? ולכן כתב שלכאורה זו ראיה לראב"ד. שאין סדר תעניות מדורג אלא "על שלא ירדו גשמים כלל ברביעה ראשונה, אבל באלו שבמשנתינו מתריעין בשופר בלבד".
אך הריטב"א דוחה שיטה זו, כדבריו "ואין שיטה זו נכונה כלל מכמה טעמים". ומביא על שיטה זו כמה קושיות ומסיק כהרמב"ן "שכל מקום ששנינו התרעה סתם אינו אלא התרעה ע"י תענית כז' אחרונות, ובלבד בהתרעה שהיא בשופר".
אלא שאז קשה משנתינו (שרצה להביא מהן ראיה לראב"ד)- וכי שינוי בצמחים זו צרה כ"כ גדולה שצריך להתריע את התענית החמורה? וכי זה חמור יותר מאם לא ירדו גשמים כלל, שיש הדרגה בתעניות עד שמגיעים לתעניות החמורות ולתקיעת השופר?
על כך עונה הריטב"א בריש הפרקין (ד"ה האמור ברביעה ראשונה) "כי אע"פ שהגיע מרחשוון בא זמן גשמים, אין השעה עוברת להיות צרה דחוקה, וגם אין לראות נפשנו בגזירת שמים, שדרך רביעה ראשונה להתאחר קצת עד ז' אחרונות שעוברת זמנה של רביעה לגמרי, ןלפיכך לא נחמיר בתעניות להתריע עד אותה שעה, כי ההתרעה סוף בקשת רחמים כמו שכתוב בתורה 'וכי תבואו מלחמה בארצכם וכו', אבל אחר שצמחו הצמחים והגיע הרביעה האחרת.... ונמנעו הצמחים עד שהתחילו הצמחים לשנות, זה סוף צרה ושעה עוברת להפסדם, ולפיכך מתריעין עליהם מיד כדין ז' אחרונות וכל חומרותיו ותפילותיו כי תחילתה של זו כסופה של עצירת גשמים ברביעה ראשונה" הוי אומר, יש צרות גדולות יותר כגון שלא יורדים גשמים זמן רב, אך שם יש אפשרות לדחייה, דהיינו יש סבלנות, ופעמים רבות שהחורף התאחר בחודש חודשיים אך בסוף כמות המשקעים הייתה מספקת, ולכן שם התעניות הם מדורגות. אך בדבר שהחל לנבוט (כי ירד קצת גשם) ופתאום פסק הגשם, בכה"ג אם לא ירד גשם במיידי, אותם צמחים יכמושו, ולכן מתריעים התרעה חמורה כי זה "סוף צרה ושעה עוברת להפסדם".
וכך הן כל ההתרעות במשנתינו, שמתחילים בתענית החמורה כז' האחרונות וכן בהתרעת שופר, והמכנה המשותף לכולם הוא "שההתרעה סוף בקשת רחמים" ואם לא יתריעו וייענו מיד, אותו עניין ייפסד.
וממשיך הריטב"א ומבאר "שלעניין תענית והתרעה אין הולכים אחר ריבוי המכה וגודל הרעה, אלא אחר שינוי הטבע ממנהגו של עולם ומה שנראה בו מגזירת שמיים של עונש עוונותינו". דהיינו אם נדחה החורף והתחיל מאוחר יותר בחודש חודשיים- זו עדיין לא גזירה ועונש. אך אם התחיל החורף וירדו גשמים והתחילו לנבוט צמחים וכעת יכמושו- זהו גזירה ועונש על עוונותינו, שהרי היה פוטנציאל שיכל לצאת אל הפועל והוחמץ- אז טרם ההחמצה, אנו מתריעין מהחמורות, בכדי לנסות להציל את המצב, ואם לא הצלחנו, א"כ זוהי גזירה על עוונותינו.
"כי כשיש עצירה (של גשמים) בתחילת הרביעה אין זה ראיה לגזירת שמיים, כיוון שדרך רביעה להתאחר עד האפילה" דהיינו פעמים רבות החורף מתאחר וירידת הגשמים ג"כ, "אבל כשירדו גשמים בתחילה ואח"כ פסקו זה בוודאי גזירת שמיים, ולפיכך אפילו לא תגדל המכה בכך ראוי הוא להתענות בה מיד בהתרעה".
ומבאר הריטב"א שה"ה בהתרעה של האילנות בפרוס הפסח, שאין זו צרה כ"כ גדולה (כחוסר חיטה לאכילה ומים לשתייה), וכלשונו "אע"פ שאינה מכה גדולה מאוד", מ"מ מתריעין "שגזירה זו היא באילנות".
א"כ למדנו מדבריו שבכל דבר שיש "גזירת גשמים" של משהו שיכל להופיע והוחמץ- בזה מתריעים בחמורות מיד, בכדי למנוע את ההחמצה, "כי ההתרעה סוף בקשת רחמים".
ע"פ דבריו אלו בריש פירקין מבוארים היטב דבריו בסוגייתנו. שעל רש"י והרמב"ם, שפירשו שהתרעת בורות שיחין ומערות מדובר על פרוס חג הסוכות, מקשה "והאיך לא התריעו עליהן כשהיו צריכים להן ויתריעו עליהן עכשיו שבאים הגשמים ויתמלאו והלא אין ראיה לגזירה מן השמיים בגשמים אלא כשלא ירדו בימות הגשמים דאלו בימות החמה סימן קללה שנאמר 'הלא קציר חיטים היום'?דהיינו, הריטב"א ידע שתקופת ניסן הראויה לגשמים היא נמשכת עד פרוס עצרת[3], ואז היה "ההתרעה סוף בקשת רחמים" שהרי לאחר מכן הגשמים הם קללה כי הם מקלקלים את החיטה, שעיקר מזונו של האדם מהם, וא"כ איך אז לא התריעו, ופתאום מתריעים בפרוס חג הסוכות?
הרי הריטב"א הסביר שהתרעה היא על "גזירת שמיים", ובתחילת החורף שעוד לא התחילו לרדת גשמים אין זו ראיה על "גזירת שמיים", שהרי פעמים רבות שהחורף מתאחר ובסופו יורד גשמים כדבעי, וא"כ על מה להתריע, הרי אין זה "סוף בקשת רחמים"? כי הצרה שהיתה שנה שעברה כבר היתה והוחמצה, וכעת זו שנה חדשה, אז כעת אין זו גזירה, א"כ מדוע לא להמתין ולחכות שמא השנה יבואו הגשמים כדבעי?
והרי עיקר סוף בקשת רחמים היתה בין פסח לפרוס עצרת ואז לא התרעת, וכעת בתחילת חורף חדש מתריעין? זו היתה קושיית הריטב"א.
ולכן תירץ שלדעתו מתריעין עד פרוס עצרת כהירושלמי, שאז באמת סוף זמן בקשת רחמים.
אלא שהרמב"ם ורש"י לא פירשו כן, וע"כ מנסה לדחוק ולפרשם, שמכיוון "שאינו זמן גשמים (שהכוונה שהפסיקו להתפלל 'ותן טל ומטר') לא התריעו עליו, שאין מתריעין על מעשה ניסים (וזה כמובן דחוק לומר שמפסח זה מעשה ניסים, אך בדוחק מפרש כיוון שכל הקיץ זה ניסים, א"כ מחשיבים את הזמן מפסח עד סוכות כיחידה אחת),וכשהגיע זמן הגשמים התחילו להתריע כמו שכבר הגיע להם הצרה מקודם לכן". כלומר כיוון שהיינו מנועים להתפלל מצד מעשה ניסים כל זמן הקיץ, א"כ כשמתחיל פרוס סוכות, אין מחשיבים זמן זה כשנה חדשה, ומה שהיה היה, אלא מחשיבים את פרוס סוכות כ"התרעה של סוף בקשת רחמים" וכהמשך של שנה שעברה, שהוא הזמן האחרון, ולכן מתריעין אז.
כעת נותר להוכיח מה הפירוש של התרעה על בורות שיחין ומערות. אם הכוונה לחוסר במי שתייה עד צמא, זה ודאי לא ייתכן, כי על זה כתב שמתריעין בכל זמן אפילו בקיץ בין לפירושו ובין לפירוש הרמב"ם ורש"י.
ואם הכוונה, כדברי הרב, שמדובר על חוסר במי שתייה אך לא בצמא, א"כ כל פירושו של הריטב"א לסיבת ההתרעה לא שייכת בכה"ג. שהרי הריטב"א הגדיר התרעה, והצורך לעשות את התעניות החמורות מיד כי זו "גזירת שמיים", ואם לא עכשיו אימתי. וזו "ההתרעה סוף בקשת רחמים" ואם לא נתריע כעת, בחמורות, תוחמץ השעה ותיגזר הגזירה. אך אם מדובר במים לשתייה שעוד לא התרוקנו לגמרי, אין זו גזירה ולא הוחמצה השעה, א"כ בשביל מה להתריע בחמורות מיד?
אך אם הריטב"א מבאר כרש"י, שהכוונה לבורות שיחין ומערות להשקות שדות שלחין והשקיית בהמות, א"כ מובן מאוד פירושו.
שהרי כשאין מים להשקיה בפסח, לא יהיו שדות שלחין, כי לא יהיה ממה להשקות אותם, וזו גזירת שמיים על גינות השלחין (אף אם זו לא צרה חמורה כ"כ כדבריו), ולכן הסביר הריטב"א שיש להתריע בזמן הגזירה בעוד שזה ניתן לשינוי ע"י בקשת הרחמים (בלא הזדקקות לנס). ואכן עד פרוס עצרת (שבועות), זהו "סוף בקשת רחמים". וע"כ דבריו מבוארים היטב ומתאימים לבבלי ולירושלמי כאחד.
וכשיש מצב שאזלו מי השתייה, זהו הזמן של "סוף בקשת רחמים" על השתייה, ולכן מתריעין בכל זמן, כי פיקוח נפש דוחה אף מעשה ניסים.
וע"כ מעדיף הריטב"א את גירסת הירושלמי שלבורות שיחין ומערות מתריעין עד פרוס עצרת, ומעדיף להסביר כך ג"כ את הבבלי ולומר ש"חג" הכוונה לשבועות, ובכך הוא מאחד את הבבלי והירושלמי.
אך מכיוון שהרמב"ם ורש"י (בכך שלא פירש במפורש שחג זה שבועות, משמע שזה סוכות) לא כתבו כן, לכך כתב ש"יש לדחוק ולומר כי בודאי הצורך שלהם היה יותר גדול בימות החמה, אבל לפי שאינו זמן גשמים לא התריעו עליו, שאין מתריעין על מעשה ניסים", והכוונה היא שמכיוון שמפסח ואילך הציבור כבר לא מתפלל על הגשמים, ורוב הקיץ לא יורד גשם בד"כ, א"כ הרי זה כעין מעשה ניסים, כבר לאחר הפסח, אע"פ שבאמת עד פרוס עצרת אין זה מעשה ניסים. ולכן כתב שזה דחוק ("יש לדחוק ולומר"), אלא שמכיוון שמדובר בבורות להשקית שלחין ולא שחסרים מי שתיה, ואין זה פקו"נ ישיר, ע"כ אין להטריח כלפי שמיא אפי' עד פרוס עצרת, ומפסח ואילך, שכבר התפללו על הטל, אין להתריע ולהטריח כלפי שמיא מכאן ואילך, עד פרוס סוכות, שאז חוזר זמן הגשמים.
אך הכל מודים שבמקום שאזלו המים לשתיה ויש פקו"נ, מתריעין בכל זמן אפי' בקיץ ואפי' במעשה ניסים.
ג. מכיוון שמרן החיד"א כתב שרש"י שלפנינו הוא רש"י והוכחתו היא מהריטב"א, א"כ יש להניח שאף פירושו של רש"י שמופיע לפנינו, שמתריעין על בורות שיחין ומערות בפרוס החג, שהכוונה להשקיית שדות שלחין, גם היה לפניו.
ואם הריטב"א חולק על רש"י וסובר שאין להתריע על מי השקאת שדות ורק על חוסר במי שתיה מתריעין (כהסבר הרב), והריטב"א העדיף את גירסת הירושלמי שמתריעין עד פרוס עצרת, א"כ בירושלמי אין את הסיפא של הברייתא של הבבלי (שאם אין מים לשתיה מתריעין בכל עת אפי' בקיץ ואפי' במעשה ניסים), ולאחר עצרת אין להתריע (כפרוש קרבן העדה) אף אם אזלו מי השתיה. א"כ פרושו שלו הרבה יותר קשה מרש"י., שהרי הרבה יותר הגיוני להתריע אפי' בקיץ אפי' במעשה ניסים במקום פיקו"נ (וכשחסר מי השקית שלחין לא להתריע מפסח עד פרוס עצרת ולחכות לסוכות, שהרי מי השקיה זה רק פרנסה ואינה פקו"נ, ודומה היא לשנת שביעית שהצליחו להתקיים בדוחק) מאשר לא להתריע משבועות ואילך אף בסכנת צמא. וא"כ לבאר שרש"י הוא דחוק קשה, שהרי פירושו שלו יותר דחוק? שמא תאמר שהריטב"א לקח מהירושלמי רק את פירוש הביטוי "פרוס החג", שהכוונה היא לחג השבועות, אך חולק על הירושלמי, שסבר שאין להתריע אפי' על צמא אחרי שבועות, והוא סבירא ליה בזה כהבבלי, שאפשר להתריע כל הקיץ אף במעשה ניסים, קשה. שהרי היה חייב לכה"פ לכתוב ולהדגיש מחלוקת זאת?
אך אם הריטב"א מפרש כרש"י, שבורות שיחין ומערות הכוונה למי השקיה, אכן יותר מרווח לומר שמתריעין עד פרוס עצרת, כי אין זה מעשה ניסים, ולא לאחר מכן, כי אין להטריח במקום שאינו פקו"נ, ובכך הבבלי והירושלמי תואמים. וכמו"כ פירוש זה מתאים מאד למי שחי בארץ, ויודע שגשמים עד פרוס עצרת אינם מעשה ניסים כלל (בישובנו יש רחבת דשא גדולה שנועדה לעריכת חתונות, ואף פעם לא עושים חתונות בין פסח לעצרת, מחשש לגשמים בעונה זו!)
ולכן נראה מרווח יותר לבאר את הריטב"א כרש"י בפרושו למי בורות שיחין ומערות שהכוונה להשקיית שלחין, ורק בפירוש "פרוס החג" נחלקו הריטב"א ורש"י (שהריטב"א סובר עד פרוס חג השבועות ורש"י סובר פרוס סוכות), הא ותו לא.
ומה שכתב בסוף דבריו שאם אין מים לשתיה מתריעין בכל זמן, בזה רוצה להנגיד לרישא, שהרי מי הבורות היו גם לשתיה וגם להשקיה, ומכיוון שלהשקיה אין מתריעין אחר עצרת או אחר הפסח, היה חייב לבאר שכשיש פקו"נ ואין מי שתיה מתריעין אפי' בימות הקיץ כי אין להם לשתות מים כלל.
♦
ו. שיטת הרמב"ם
מהרמב"ם אין הוכחה חותכת למה התכוון כשכתב: "וכן אם הגיע זמן חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות השיחין והמערות הרי אלו מתענין עד שירד גשם הראוי לבורות" (תעניות פ"ב הי"ז).יכול להיות שהתכוון לדברי הרב, שמדובר על חוסר בימי שתיה, אך יכול להיות שמדבר על מי השקיה, בהנחה שמבורות שיחין ומערות היו משקים גם את שדות השלחין כנ"ל, ולכן דייק "ולא ירדו גשמים הרבה" שאמנם יש גשמים בבורות בכמות מספיקה לשתיה לכל הקיץ(!), אך לא ירדו הרבה, ולכן אין מספיק מים להשקיה, ומכיוון שאין זה פקו"נ, אין להטריח כלפי שמיא, ומזמן שהפסיקו להתפלל לגשם (פסח) עד חג הסוכות אין להתריע.
אמנם בעניין האילנות הרמב"ם שילב בין דברי המשנה לדברי הברייתא והבין שהברייתא מפרשת את המשנה, כהפירוש הראשון שהביא הריטב"א בד"ה ת"ר מתריעין על האילנות בפרוס הפסח, שדחאו הריטב"א. אך לגבי בורות שיחין ואילנות של המשנה, שכתוב בהן שמתריעין מיד, אפשר לשלבם עם הסיפא של הברייתא שמדובר במי שתיה, וא"כ על המציעתא לא מבואר במה מדובר. ויש ב' אפשרויות:
א. ניתן לפרש שמדובר על מי שתיה של חוסר (ולא פקו"נ), ולכן אין מתריעין בקיץ.
ב. ניתן לפרש כמי השקיה שלחין כפרש"י.
אך אם נפרש (כדברי הרב) שמדובר על מי שתיה, א"כ יוצא מחלוקת בהבנת הרמב"ם בין הבבלי לירושלמי, שלרמב"ם עפ"י הבבלי כשיש פקו"נ ואין מי שתיה מתריעין אפי' על מעשה ניסים. ולירושלמי אין מתריעין על מעשה ניסים אפי' בפיקו"נ וזו סברה קשה מאד כנ"ל.
לעומת זאת, אם נפרש על מי השקית שלחין, לא תהיה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, ובמקום שאין מי שתיה ויש פקו"נ לכו"ע יש להתריע גם על מעשה ניסים. ולקמן בסעיף הבא נבאר מדוע יש עניין לחבר בין הבבלי לירושלמי בייחוד לשיטת הרמב"ם.
(ומה שהרב רצה להוכיח מהלשון של הרמב"ם "ולא ירדו גשמים הרבה" שלקח זאת מלשון הגמ' "מיהו טובא לא אתא", הרי"ף לא גרס משפט זה כלל והרמב"ם הסתמך הרבה על הרי"ף, וא"כ אין נראה שזה הוכחה חזקה. ובייחוד שביארנו משפט זה של הרמב"ם, גם אם נסבור שמדובר על מי השקיה. וכן מה שכתב הרמב"ם על מי בורות – "עד שירד גשם הראוי לבורות" ברור שאם זה מי השקיה א"כ לא מספיק מעט גשם לשתיה אלא צריך מים רבים יותר שראויים להשקיה).
אם נכונים דברינו, הרי שהרמב"ם סידר את הלכותיו כסדר החקלאי- תבואה, צמחים, אילנות, השקיית שלחין ומכת בצורת.
ומה שדחה את מכת בצורת להלכה האחרונה, כי כדברי הגמ' זה דבר המביא לידי בצורת וזה דבר עקיף יותר.
ומה שבהלכה י"ז כתב "אם אין להם מים לשתות מתענים בכל עת", היה חייב לכתוב כן, מכיוון שבורות נועדו גם למי גשמים וגם למי השקיית שלחין. לכך הנגיד וכתב, מה שלא מתריעין עד סוכות זה בעניין חקלאות (פרנסה), אך אם אין שתיה וזה פקו"נ ואזלו המים מהבורות כמעט כליל – מתריעין בכל עת. וא"א להזכיר מי בורות בלא לחלק בין מי השקיה ומי שתיה.
אך אם כדברי הרב, שהרמב"ם דיבר רק על בורות לשתיה, א"כ היה ראוי להביא קודם את הלכה ט"ז וי"ח העוסקות בצער החקלאים, ולאחר מכן להביא את הלכה י"ז, העוסקת בצער של צמא, הכולל את כל האנשים גם אלה שאינם חקלאים.
מכך שהריטב"א הביא את הרמב"ם ורש"י בחדא מחתא, ולא חלק עליהם אלא בפירוש "פרוס החג", והוכחנו לעיל שהריטב"א סובר כרש"י, א"כ סביר להניח שהריטב"א לא ראה חלוקה בין רש"י לרמב"ם בביאור מי בורות שיחין ומערות, דא"כ היה מדגיש זאת, ומכיוון שיש לנו עניין לצמצם מחלוקות בין הבבלי לירושלמי וכנ"ל, א"כ אם פרוש הרמב"ם הריהו כפרש"י, א"כ הבבלי והירושלמי כמעט ללא מחלוקת, פרט להתרעת מי השקיה מפסח לפרוס עצרת, שלירושלמי מתריעין ולבבלי (עפ"י הרמב"ם) מחכים לפרוס חג הסוכות.
ועדיין הרמב"ם צריך יישוב, שהרי הרמב"ם כתב רק דין אחד של אילנות שמתריעין בפרוס הפסח, וא"כ הוא שילב את דין אילנות של המשנה לדין בורות של הברייתא, א"כ גם דין בורות שיחין ומערות שילב בין הברייתא למשנה שמתריעין בפרוס חג הסוכות שזה הכוונה למיד. ואם נבאר שהכוונה לבורות השקיה כרש"י, א"כ מניין שמתריעין כשאזלו מי השתיה? אלא שאם הוא פוסק כהבבלי – הוא לומד זאת מהסיפא של הברייתא שלא כתובה במשנה, אך בירושלמי אין סיפא לברייתא, וא"כ מהיכן למד זאת (בהנחה שאין מחלוקת בדבר יסודי כ"כ בין הבבלי לירושלמי)? ולפי דברינו נראה ליישב, כיוון שזה פקו"נ כשאין מים לשתות ויש צמא, א"כ פשיטא שמתפללין בכל זמן ולא צריך לכך מקור לדעת הירושלמי. ובכך הרמב"ם מתאים גם לבבלי וגם לירושלמי וזה סיבה נוספת לבאר שלא כקרבן העדה.
♦
ז. האם פוסקים כהירושלמי בהלכות הקשורות לא"י
לעיל הסברנו שפרש"י והריטב"א מרווחים יותר מפני שהם מצמצמים את המחלוקת בין הבבלי לירושלמי. לריטב"א יוצא שאין מחלוקת כלל, ולרש"י חולקים רק על התרעת מי השקית שלחין בין פסח לפרוס עצרת, אך במי שתיה של פקו"נ כו"ע מודים שמתריעים בכל זמן.וזהו טעם נוסף מדוע נראה יותר לבאר את הרמב"ם כרש"י והריטב"א (שמדובר במי השקית שלחין) ולא כפרושו של הר"ן.
זאת, מפני שישנה שאלה בפוסקים כיצד לפסוק בהלכות הקשורות לא"י כשיש סתירה בין הבבלי לירושלמי. בכללי הפסיקה הרגילים לכאורה פוסקים כהבבלי ולא כהירושלמי, אך בהלכות הקשורות לא"י נראה שיש משקל יתר לדברי הירושלמי כי במקום שנכתבה הלכה זו, נהגו אותה הלכה למעשה.
ומסכת תענית דומה בשאלה זו לסדר זרעים, שהרי רוב המסכת עוסקת בתעניות שקיימו בא"י (כך נתן מרן השו"ע כותרת לכל דינים אלו בריש סי' תקע"ה: "דיני תענית שמתפללין בא"י על הגשמים") וא"כ לכאורה יש משקל יתר לדברי הירושלמי.
ושאלה זו מטרידה אותי זמן רב ולא מצאתי לה תשובה. ופניתי לידידי ורעי הרב עזריה אריאל שליט"א, העוסק שנים רבות בענייני קדשים וטהרות (ואף כתב כמה ספרים על מסכתות אלו), והוא ענה לי שאכן כן, יש משקל לירושלמי העוסק בהלכות א"י יותר מהבבלי, והפנה אותי לספר אבן האזל (קדשים ח"א במילואים והשמטות) לגרא"ז מלצר זצ"ל שם מופיע מכתב שכותב לגרש"ז אוירבך זצ"ל, ועל קושיה של הגרש"ז כיצד הרמב"ם פסק כהירושלמי נגד הבבלי עונה הגרא"ז מלצר זצ"ל: "ומה דקשה דא"כ פסק הרמב"ם כהירושלמי ולא כהבבלי, אין זה קושיא שבזרעים, כיוון דעיקר הסוגיא היא סוגיית ירושלמי, אפשר שיפסוק כהירושלמי נגד הבבלי", וממשיך שבפרט שאפשרי להסביר את הרמב"ם כהירושלמי שאינו חולק על הבבלי (עיי"ש עמ' פ"ד ד"ה והנה לפי"ז היה).
וכעין ראיה יש להביא מהמהר"ץ חיות במסכת גיטין (דף ז' ע"א ד"ה גמרא שלח ליה) "ודע ג"כ דהארכתי במ"א בראיות דכל היכי דמספר הבבלי ענין חכמי א"י להיפך מן הירושלמי אזי דברי הירושלמי עיקרים מפני דהם היו בקיאי טפי במאורעות חכמיהם" עיי"ש.
וא"כ דון מיניה ואוקמיה באתרין. עיקר הסוגיה בתענית גשמים בא"י היא הירושלמי, ושם התרחש הדבר הלכה למעשה (כדברי המהר"ץ חיות). ומבאר אבן האזל שלכן אפשר לפסוק כהירושלמי נגד הבבלי. א"כ לכה"פ יש לנו לנסות לצמצם את המחלוקות, שלא ייצא שאנו פוסקים בענייני הלכות הנהוגות בא"י כהבבלי נגד הירושלמי. ובכך מתחזקת ההנחה שרש"י המודפס במסכתנו הוא אכן רש"י, שהרי אחד מטעמי העירעור של המהר"ץ חיות על רש"י המודפס על הדף, היה שרש"י מרבה להביא את הירושלמי במסכת זו, ואין זו דרכו בש"ס. ולפי דברינו ברור מדוע מסכת תענית יוצאת דופן בעניין זה. וזהו חיזוק לדברי החיד"א שאכן זהו רש"י (ובזה מתחזק יותר מה שכתבתי במכתב קמא דאילולי דמסתפינא אולי אם הב"י היה רואה את הריטב"א היה פוסק כמוהו, משום שזו שיטת רש"י והריטב"א, ואפשרי להסביר כה"ג את הרמב"ם ג"כ כך, ובכך לא חולק על הירושלמי, שמשקלו מכריע יותר בהלכות הנהגות בארץ).
ואמנם עדיין נותרה מחלוקת קטנה לפרש"י והרמב"ם (האם להתריע על מי השקיה בין פסח לפרוס עצרת), אך בעניין היסודי, שבמקום פקו"נ מתריעין בכל זמן, הרי הבבלי והירושלמי משתווים. ובהלכות אלה (ענייני א"י) יש יותר עניין להשוות ביניהם, וזו סיבה נוספת להעדיף את שיטת רש"י והריטב"א והרמב"ם, על פני הר"ן, שלשיטתו הבבלי והירושלמי חלוקים במחלוקת גדולה ופוסק כהבבלי נגד הירושלמי (בניגוד לדברי אבן האזל).
ועוד, שאנו פוסקים כהירושלמי לכה"פ בדיעבד, למי שאמר בטעות ותן טל ומטר מפסח עד פרוס עצרת בשנה שחונה שלא יחזור בתפילתו שוב, כי אין זה סימן קללה ואף התרנו להתפלל על הגשמים לכתחילה בשמע קולנו. ואין מדובר בצמא ובפקו"נ אלא בחוסר מים להשקיה חקלאית (עיין מבשן אשיב סי' ג'), וא"כ זה עוד טעם שחזי לאיצטרופי לנסות לאחד בין הבבלי ובין הירושלמי בהלכות אלו.
ונראה שמשום שיש משקל מכריע להלכות א"י הכתובים בירושלמי, לכך התאמץ הב"י להשוות בין הבבלי לירושלמי, אף שנדחק מאד בפירושו, מ"מ לא רצה לחלוק על הירושלמי מהטעם שכתבנו.
♦
ח. לסיכום עד כה
לסיכום הדברים נראה לבאר בקיצור.יש במשנה ב' נושאים א. התרעה לאילנות ב. והתרעה לבורות שיחין ומערות ובברייתא בבבלי יש ג' נושאים א. התרעה לאילנות ב. התרעה לבורות שיחין ומערות ג. התרעה אם אין מים לשתות. ובירושלמי יש ברייתא עם ב' נושאים א. התרעה לאילנות ב. התרעה לבורות שיחין ומערות.
וביישוב בין המשנה לברייתא יש ב' שיטות מרכזיות:
א. שיטת הר"ן ועוד: הברייתא בבבלי היא הסבר למשנה ונוסף בברייתא בבבלי דין שלישי ולכן יש ג' הלכות:
א. התרעה לאילנות בפרוס פסח בלבד (משנה וברייתא).
ב. התרעה לבורות שיחין ומערות בפרוס החג בלבד (משנה וברייתא).
ג. התרעה על צמא בכל עת (חידוש בברייתא שלא כתוב במשנה).
ומכיוון שהברייתא היא הסבר למשנה, א"כ נראה לומר שה"ה בירושלמי שהברייתא היא הסבר למשנה. אלא שאז חסר את הדין השלישי של הברייתא בבבלי שעניינו התרעה על צמא. משום כך נדחקו מפרשי הירושלמי (קרבן העדה ופני משה) והסבירו את המשנה והברייתא בירושלמי, העוסקות בבורות שיחין ומערות, כעוסקות בהתרעה על חוסר מי שתיה וצמא ממש.
וא"כ יוצא דין קשה, שאין להתריע על צמא לאחר פרוס עצרת, גם במקום פקו"נ. וזה דוחק גדול.
מ"מ הר"ן פסק כהבבלי ולא הביא את הירושלמי, וע"כ יכול להשאיר את הירושלמי בצ"ע. ועדיין סברה זו קשה.
ב. הרמב"ם ג"כ נקט בשיטת הר"ן, שהברייתא בבבלי זהו הסבר למשנה, ולכן נקט שיש לאילנות רק התרעה אחת- בפרוס הפסח.
וא"כ ה"ה לבורות שיחין ומערות, שהברייתא היא הסבר למשנה ולכן ההתרעה היא בפרוס חג הסוכות.
ונוסף הסיפא של הברייתא שבמקרה צמא מתריעין בכל עת אפי' בקיץ.
אם נסביר שהרמב"ם כשיטת הר"ן, שהתרעה על בורות היא רק על מי שתיה בלבד והחילוק בין המציעתא של הברייתא (המבארת את המשנה) לבין הסיפא הוא שהמציעתא מדברת על חוסר במי שתיה אך אין צמא, והסיפא מדברת על צמא ממש, א"כ מוכרחים לומר שהרמב"ם פסק כהבבלי בלבד נגד הירושלמי, שהרי בירושלמי מובא בברייתא רק את הדין הקמא והמציעתא של הברייתא בבבלי כהסבר למשנה (ורק חלק וכתב פרוס עצרת במקום פרוס החג) ואין בירושלמי את הסיפא של הברייתא בבבלי.
ולבאר שהירושלמי דיבר במשנה ובברייתא רק על חוסר במי שתיה (רזרוות), ולא התייחס למצב של צמא ממש, קשה.
וע"כ אין מנוס אלא לבאר שהירושלמי דיבר שהברייתא מבארת את המשנה על מקרה צמא בלבד, ואפ"ה מתריעין רק עד פרוס עצרת ולא לאחר מכן, כי זה מעשה ניסים. והרמב"ם פסק כהבבלי וחלק על הירושלמי (וזה עצמו קשה, שבענייני א"י יחלוק הבבלי על הירושלמי וייפסק כהבבלי וכנ"ל).
אך אם ננקוט, כפי שפירש רש"י, שבורות שיחין ומערות הכוונה לבורות של מי השקיה, א"כ אף שהרמב"ם חולק על רש"י, וסובר שהברייתא מבארת את המשנה, מ"מ בפסק הרמב"ם לא ייווצר מחלוקת גדולה בין הבבלי לירושלמי.
כי הרמב"ם יבאר שבורות שיחין ומערות האמורים במשנה ומבוארים במציעתא של הברייתא בבבלי - הכוונה למי השקיה שמתריעין בהן בחג הסוכות (כפי שהאילנות במשנה מבוארים בברייתא שההתרעה היא עד פרוס הפסח).
והסיפא של הברייתא בבבלי מדברת על צמא (ודין זה לא מוזכר במשנה) שאז מתריעין בכל עת אפי' בקיץ.
והברייתא בירושלמי הרי היא כהברייתא בבבלי (הכוונה לרישא ולמציעתא), שמתריעין לאילנות בפרוס הפסח ועל בורות של מי שלחין בפרוס החג (אלא שבירושלמי משמע שהכוונה לחג השבועות ובבבלי משמע שהכוונה לחג הסוכות).
ורק הדין השלישי של הברייתא בבבלי, כשיש צמא למי שתיה שמתריעין מיד - זה לא מוזכר בירושלמי. וקשה. אלא שאם נבאר את הרמב"ם כדרכנו, ניתן ליישב שהמשנה והברייתא בירושלמי דיברו רק על התרעה בצרות חקלאיות ולא דיברו על צמא כלל, אך על דין זה, גם בלא שייכתב הרי הוא פשיטא, שהרי במקום פקו"נ עושים הכל, ולכן יודה הירושלמי לדין זה (למרות שלא נכתב כן במפורש).
ובהסבר זה הרווחנו שהרמב"ם פסק כבבלי וכירושלמי, פרט למחלוקת מהו פרוס החג, שבירושלמי משמע פרוס חג השבועות ובבבלי משמע פרוס חג הסוכות, והרמב"ם הכריע כהבבלי.
ואם נבאר את הרמב"ם כהב"י, שפרוס עצרת בירושלמי הכוונה לשמיני עצרת, א"כ הבבלי והירושלמי זהים. והרמב"ם פסק כמותם לגמרי (ולמרות הדוחק כדברי הב"י "הרווחנו" פסק הזהה בין הבבלי והירושלמי). אך לבאר שהירושלמי דיבר רק על חוסר מי שתיה בלא לדבר על בורות ריקים לגמרי לשתיה, הרי זה מופרך. כי מתבקש קודם להזכיר את המצב החמור יותר ורק לאחר מכן את המצב החמור פחות. וע"כ אין מנוס אלא לבאר כהקרבן העדה, שהירושלמי מדבר על צמא שאין להתריע אחר שבועות, וזה דחוק מאד כנ"ל.
בנוסף לכך, לומר שהרמב"ם דיבר רק על בורות לשתיה וההתרעה בחג הסוכות מדברת על חוסר מי שתיה ולא על צמא, בלא לבאר על כמה חוסר מתריעין, הרי זה דחוק מאד, ונתת דבריך לשיעורין.
אך אם מדובר על בורות השקית שלחין ושאר צרכים, אין נתנו דברינו לשיעורין. שהרי החקלאים בקיאים היטב, עד כמה מים זקוקים הם לצורך השקיית גינות, ובכך חיברנו את הרמב"ם לבבלי ולירושלמי מלבד מחלוקת קטנה (התרעת מי השקיה בין פסח לפרוס חג השבועות).
ועוד, שאם הרמב"ם דיבר רק על חוסר מי שתיה ועל צמא ממש, כיצד לא כתב ולא ביאר בלשונו הזהב, ורק כתב "כדי למלאות מהם הבורות שיחין והמערות". אך אם כדרכנו, שהפירוש הוא מי השקית שלחין, אין צורך לכתוב ולבאר, כי בזמן הרמב"ם המציאות הייתה דומה לזמן המשנה, והכל היו יודעים שבורות שיחין ומערות נועדו לכל צרכיהם, גם החקלאיים, גם השקיית בהמות וגם שתיית בנ"א, ולכן אין צורך לבאר. ובמקרה של צמא ממש, כתב הרמב"ם במפורש "ואם אין להם מים לשתות". משמע שקודם לכן מדבר על שאר הצרכים.
ג. הריטב"א סבר שהברייתא והמשנה כל אחת דיברה על מציאות אחרת וע"כ יש ד' או ה' דינים.
המשנה מדברת על חוסר גשם לאילנות ברביעה הראשונה ועל זה מתריעין מיד כפשוטו. הברייתא מדברת על חוסר גשמים לאילנות לפני הלבלוב ועל זה מתריעין בפרוס הפסח.
המשנה מדברת על חוסר מי שתיה בבורות שיחין ומערות ועל זה מתריעין מיד. והברייתא מדברת על חוסר מי השקיה בבורות שיחין ומערות ועל זה מתריעין בפרוס חג השבועות.
והסיפא של הברייתא בבבלי מדברת על חוסר מי שתיה, ועל זה מתריעין בכל זמן ואפי' בקיץ ואפי' במעשה ניסים.
וכמו כן, בירושלמי הברייתא והמשנה עוסקים בנושאים שונים. המשנה מדברת על רביעה ראשונה לאילנות שמתריעין על כך מיד, והברייתא מדברת על חוסר גשמים לאילנות לפני הלבלוב ועל כך מתריעין בפרוס הפסח.
וכן המשנה מדברת על חוסר מי שתיה בבורות שיחין ומערות ועל כך מתריעין מיד (אפי' בקיץ), והברייתא מדברת על חוסר במים להשקיה בבורות שיחין ומערות ועל כך מתריעים עד פרוס חג השבועות, ולאחר מכן זה מעשה ניסים ואין מתריעין בו, כי אין זה מצב של פקו"נ. ועל פקו"נ מתריעין בכל מצב אפי' במעשה ניסים והבבלי והירושלמי זהים. וכל הנ"ל נפסק להלכה וזה מתאים מאד גם לצרכים החקלאיים כיום.
לאור כל זאת, נראה שהבנת רש"י הריטב"א והרמב"ם מיושבת יותר בסוגיה ואף מצמצמת את מחלוקת הבבלי מול הירושלמי למינימום או להשוויה גמורה כהריטב"א.
לעומת זאת, בשיטת הר"ן נשארו יותר קושיות כדלקמן:
א. בלא ירדו גשמים לצמחין, הגמרא לא ביארה באיזה זמן מתריעין, וצריך א"כ להבין ש"מיד"- זה במיידי, משא"כ לגבי אילנות ובורות שם ה"מיד" פירושו אחר שמתחילים מהתענית החמורה כל אחד לפי זמנו.
ב. החלוקה בין בורות שיש בהם רק חוסר במי שתייה לבין בורות שאזלו מי השתייה קשה. שהרי נתת דבריך לשיעורין, ולא כתוב עד איזה חוסר מתריעין.
ג. לא ברור מה הלחץ ולשם מה נצרך התרעה בחוסר מי גשמים לשתייה, אם בלא"ה ניתן להתריע בכל זמן על בורות ריקים לשתייה, ודיה לצרה בשעתה. ושמא לא נגיע לצרה וא"כ לשם מה להתריע מספק.
ד. בהסברו של הר"ן נוצרה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בנושא אמונות ודעות. לפי הבבלי מתריעין כשאין מי שתייה, אפילו בקיץ משום פקו"נ, אפילו שזה מעשה ניסים. ולירושלמי אין מתריעין בפקו"נ של צמא לאחר פרוס חג השבועות. והלכה כהבבלי ולא כהירושלמי. וכאמור קשה מאד לקבל סברה זו לא להתפלל לנס במקום פקו"נ.
ה. האיחוד בין הבבלי לירושלמי עפ"י הריטב"א מתאימה מאוד למציאות החקלאית כיום, משא"כ לשיטת הר"ן, שדבריו פחות תואמים למציאות של זמננו.
♦
י. דעת המזבח אדמה
בעניין דעת פרי אדמה עיינתי בספרו בהלכות תעניות (פ"א דין ט"ו), שם הנושא הוא ברכת הודאה על הגשמים לאחר שהתענו על גשמי בורות. ודן שם מאיזה שיעור של מילוי הבורות יש מקום לברך בשם ומלכות את ברכת ההודאה על הגשמים.והוא כותב שמלשון הטור משמע עד שירדו כדי למלאות הבורות לשתייה וא"כ כשיש מספיק מי שתיה אפשר להודות, אע"פ שאין מספיק מים לשאר צרכים ככביסה וכדו'.
ולדעת הלבוש צריך שהבורות יתמלאו יותר עד כדי למלאות מים "כדי לעשות מהם צרכיהם ולשתות", א"כ צריך מילוי יותר מכדי שתיה בכדי להודות.
ומהשו"ע משמע שמספיק שיירד כדי למלאות מים לשתייה בכדי להודות.
וכתב שאת כל זה כתב "יען בשנה זו שהיינו בצרה מכמה עניינים הן דבר ושאר צרות, ויען כי לא נהגו להתענות על הדבר, מ"מ כיוון דמסיבתו, מניעת גשם כתקנו, באים החולאים כמ"ש דלפי זה תקנו לומר 'ואילו פינו וכו' ומחלאים רעים וכו', הסכימו לגזור תענית ציבור. מ"מ כשנענו אחר התענית שירד כשתיה (...מילה לא ברורה) מים אמרו הודאה בלי הזכרת שם. ולענ"ד יפה עשו, חדא כי מעולם לא שמענו דבירושלים מתענים על גשמי בורות יען יש מי שילוח מספיק ת"ל כל השנה והרי כתבו בפרט הר"ן ז"ל והתוי"ט דהוא דבר שאינו סובל מיתון דמתים בצמא א"כ דעל ידי מעות יביאו משילוח ושאר מעיינות. מה גם אפי' נימא דכיון דלא ימצאו כל אחד בבורו, ולקנות ביוקר גדול לא מיקרי מצוי, וגזרינן תענית ציבור, בפרטות כי זהו גרמא לסכנת חולאים רעים, מ"מ לשיעור אשר צריך לירד אינו ברור כל כך כדי לומר ההודאה בחתימת שם ומלכות, לכן נראה לענ"ד דיפה עשו שלא אמרו בהזכרת שם ומלכות".
רואים מדבריו, שבאותה שנה היה דבר, וזו סיבה מספקת לגזור תענית (כמופיע במשנה בתענית דף יט' ע"א), אלא שלא נהגו להתענות על כך, וע"כ צירף עוד סיבות בכדי לקבוע תענית, ומניעת גשם גורמת להרבה מחלות, לכן צירף את עצירת הגשמים למגיפת הדבר ועוד צרות "מכמה עניינים", וקבעו תענית.
לאחר התענית נענו משמיים, וירדו גשמים, ודן הפרי אדמה, מאיזה שיעור של מילוי הבורות אפשר לברך ברכת ההודאה על השמים בשם ומלכות. ומכיוון שירד רק מים כשיעור שתיה, לכן פסק לומר את ההודאה בלא שם ומלכות מהסיבות דלהלן:
א. מעולם לא שמענו שבירושלים מתענים על מי בורות, כי גם בעצירת גשמים יש מספיק מים ממעיין השילוח ושאר המעיינות. ועל הבורות שמתענים כתב הר"ן והתויו"ט שהתענית הוא בגלל שזה "דבר שאינו סובל מיתון" דמתים בצמא", א"כ במצב שע"י מעות יביאו מים מהשילוח ומשאר מעיינות לא שייך לומר את הגדרת הר"ן. ואם לא היה צריך להתענות על בורות א"כ פשוט שאין הודאה בשם ומלכות כשיורד גשם למלאות הבורות.
ב. אפי' אם נאמר דכיוון דלא ימצאו מים בבורות, ולקנות מי מעיינות ביוקר גדול, הרי זה נחשב ללא מצוי, וזהו גרמא לסכנת חולאים רעים, ולכן צריך לגזור תענית, מ"מ לא ברור מהו השיעור שצריכים הבורות להתמלאות כדי לומר את ברכת ההודאה על הגשמים בשם ומלכות. "לכן נראה לענ"ד דיפה עשו שלא אמרו (את ברכת הודאה על הגשמים) בהזכרת שם ומלכות".
ומבואר בדבריו שהסיבה שלא ברכו הודאה בשם ומלכות היה, או שלא היה צריך להתענות על כך וממילא אין הודאה בשם ומלכות או שהיה צריך להתענות אך לא ברור עד איזה שיעור צריך להתמלאות בשביל להודות בשם ומלכות.
אך נראה שחקלאות לא היה להם בתוך ירושלים, וע"כ כל הדיון היה רק אם שייך תענית על מי בורות לשתייה, כאשר יש תחליף למי מעיינות במחיר רב יותר. ובכה"ג כתב שאין להתענות כי אין מצב של צמא. ובמצב של בורות של שתייה שהתרוקנו- כו"ע מודים שמתענים, אלא שחיפש המזבח אדמה מהו הגדר של חוסר מי שתייה, והביא את הר"ן שהגדיר שמדובר במצב שמתים מצמא ולכן זהו דבר שאינו סובל מיתון.
וכמו"כ בספרו מזבח אדמה (או"ח סי' תקע"ה) כתב "והנה שנת התקכ"ב אירע שתחילה ירדו גשמים כתקנם ואח"כ חצי טבת ושבט ורוב אדר לא ירדו גשמים ולעניין מי בורות היו בדלי דלות אפילו כי בירושלים ת"ו שיש לנו מי שילוח אין מתענין על מי בורות כמ"ש בספרו פרי האדמה ח"א אם לא כשיש להם איזה סיבה אחרת שמסתפקים אם יגזרו תענית ציבור אזי בצירוף צרת גשמי בורות גוזרים כמ"ש שם מעשה שהיה וכו'. והנה בנ"ד בפרטות כי שנה שעברה ג"כ לא ירדו גשמים כתקנם והיו מביאים מי שילוח ביוקר גדול מים עכורים כעפר. ועתה קיבלנו עדות שיש מהגויים שאמרו שהתחילו התבואה לכמוש ויש שאמרו שעדיין לא כמשו אבל בקרוב תכמוש ואינו סובל זמן ח"ו אם אינם יורדים גשמים תוך עשרה ימים יתחילו להתייבש וכו' כי ע"כ יחד הסכמנו לגזור תענית ציבור בצרוף צרת מי בורות".
רואים במפורש שחקלאות בירושלים לא הייתה, אך היו שדות בסמיכות לירושלים שהנוכרים עיבדו אותם. אלא שהייתה שמועה שכבר כמשו, וא"כ אין מה להתענות, שהתבואה כבר נפסדה. לעומת זאת הייתה שמועה "שעדיין לא כמשו אבל בקרוב תכמוש ואינו סובל זמן" כי אם לא ירד גשם תוך עשרה ימים יתחילו להתייבש. ובמקרה זה ודאי שהיה צריך להתענות, כי זה כמו הדין במשנה של צמחים ששינו שמתריעין עליהן מיד, כי זה דבר שאינו סובל דיחוי. אלא ששם לא היו בטוחים בשמועה האם המצב אכן זה, או שמא כבר זה אבוד וא"כ אין מה להתענות, וע"כ הכריע המזבח אדמה שסיבה זו (המסופקת) בנוסף לצרת מי בורות (שגם היא לא יוצרת תענית בפני עצמה כי יכולים להסתפק במי המעיינות) הרי זה טעם מספיק לקבוע תענית ציבור.
ובהמשך כתב שכיוון שלא נתפרסם הדבר במועדו, וכבר שקעה החמה, לכן הקלו למעוברות ועוד.
אך מפורש משמע מדבריו, שאם היתה צרה חקלאית ודאית, אפי' שהשדות של גויים, מכיוון שהיהודים מסתפקים מהם, היה מקום לגזור תענית, בדומה לירושלמי שפסק שמתריעין בשנת שמיטה על צמחים ששינו מפני פרנסת עכו"ם (תענית פ"ג ה"א), וכפי שביאר הפני משה (שם ד"ה מפני פרנסת עכו"ם) "שכשאין הגשמים יורדין תתייקר השער ויש כאן חשש גם לישראל", וה"ה הכא. אלא שמפני שהסתפקו במציאות, האם זה כך או לאו, לכן צרפו טעם נוסף לתענית (שבפני עצמו לא היה גורם לתענית) וקבעו בצרוף ב' הטעמים יחד תענית צבור.
א"כ אין ראיה מה היה פוסק המזבח אדמה אם היו ליהודים בורות שיחין ומערות להשקיית שדות.
ואם השו"ע פסק כהרמב"ם, וכדברינו הרמב"ם דיבר על מי השקיית שלחין ורק בסיפא דיבר על מים לשתיה, א"כ היה צריך כף החיים לכתוב את דבריו על הסיפא של השו"ע, דהיינו על ד"ה "ואם אין להם מים לשתות מתענין על הגשמים בכל עת" ועל כך לכתוב- שזה דווקא שאין להם מי מעיינות, אך אם יש מי מעיינות אף אם זה יותר ביוקר, אין להתענות.
ויתרה מכך, המזבח אדמה דיבר על תענית בסוף אדר כפי שכתב: "שתחילה ירדו גשמים כתקנה ואח"כ חצי טבת שבט ורוב אדר" - אז תיקן תענית של מי בורות בצירוף ספק של חשש כמישה של התבואה. והרי הר"ן הסביר את המשנה שעל בורות שיחין ומערות מתריעין מיד הכוונה לפרוס סוכות, וא"כ תענית זאת לא שייך להסמיכה לדברי השו"ע על תענית של בורות בפרוס סוכות אלא לסיפא - על תענית של בורות כשאין לשתות שמתענין בכל עת, ועל זה כתב כף החיים בשם מזבח אדמה שלא התענו בירושלים מעולם על בורות, כי לא הגיעו למצב זה, כי היה מי מעיינות מהשילוח, וא"כ נראה שיש מקום להערתנו.
ומה שרצה הרב להוכיח, שאין תענית על מחסור במים לחקלאות, מכך שעל מים בבורות לא התענו כשהיה מי מעיינות במחיר יקר יותר, אין זו ראיה. שאם כדבריו א"כ אף על צמחים ששינו לא היה מקום להתענות. שהרי כפי שאפשרי להסתדר במים במחיר יקר יותר, ה"ה שאפשרי להסתדר בלא ירקות שנה אחת, כמו שהסתדרו בשנת שמיטה, ואעפ"כ המשנה לא סברה כן וכתבה להתענות. ולעיל הסברנו בשם הריטב"א, דהטעם הוא שזו גזירת שמיים על הצמחים אף אם אפשר להסתדר בלעדם. וה"ה במי בורות להשקיה, שזו גזירת שמיים על השקית הגינות אף אם אפשר להסתדר בדוחק בלעדם. וע"כ לא קשה כיצד מתענים עליהם. אך על בורות שתיה - הגזירה היא רק כשכלו מי השתייה ולכן רק אז מתענים.
עוד ראיה שאף על מחסור כלכלי יש תענית, שבמשנתנו כתוב: "וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים... אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות". וביאר רש"י (שם ד"ה ה"ג אותה העיר) שלפיכך מתענות אותה העיר הסמוכה מפני "שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תלך לקנות תבואה באותה העיר ויהיה בה רעב". משמע שאם אין סכנה מעין זו, בכה"ג אין העיר סמוכה צריכה להתענות. אלא שאז קשה, א"כ מדוע העיר שלא ירדו בה תתענה והלא היא יכולה לצרוך מהעיר הסמוכה בהוצאה כספית כבדה? וכן הר"ן כתב שם, שכל הסיבה שהעיר הסמוכה מתענה זהו משום שיש עניין להשתתף בצרת אנשי העיר הסמוכה ולבקש רחמים עליהם. משמע שלמרות שלעיר הסמוכה שירד בה גשם ויש בה מספיק מזון, ואף יכולה לספק את צרכי העיר שלא ירד בה גשם, אעפ"כ יש מקום לתענית לאותה העיר שלא ירד בה, אע"פ שזו רק הוצאה כספית גדולה יותר, מ"מ זהו גזירת שמיים על אותה העיר בעניין זה, כפי שהבאנו בשם הריטב"א לעיל באריכות. וא"כ ה"ה שמסתבר שכשיש גזירת שמיים על מי הבורות להשקיית השלחין שיש מקום לקביעת תענית למנוע גזירה זו.
♦
יא. מסקנה
מכל הנכתב לעיל יוצא שדעת הריטב"א היא השיטה המרווחת ביותר ובשיטתו מתאחד הבבלי והירושלמי כאחד, וכפי שהוכחנו לדעתו נראה לומר, שעל בורות שיחין ומערות לצורך השקיית שלחין מתריעין עד פרוס חג השבועות. וכשיש חוסר במי שתייה של בורות שיחין ומערות מתריעין בכל זמן ואפי' בקיץ.ולדעת רש"י והרמב"ם, על בורות שיחין ומערות לצורך השקיית שלחין לא מתריעין לאחר הפסח, ומתחילין להתריע בפרוס חג הסוכות. ובחוסר מי שתייה בבורות שיחין ומערות מתריעין כל השנה ואפי' בקיץ. וכך אפשר להבין גם את דעת המאירי. והב"י ניסה לדחוק בירושלמי ולהסביר כרש"י והרמב"ם, וא"כ הבבלי והירושלמי זהים ונפסקה הלכה כמותם.
ונשאלת השאלה מה יסבור הריטב"א, אם לא התריעו על בורות של מי שלחין עד פרוס חג השבועות, האם יודה לרש"י והרמב"ם שיתריעו בפרוס חג הסוכות?
מצד אחד ניתן לומר שיפסוק להתריע מכ"ש. דאם לאחר הפסח (עד פרוס עצרת) פסק להתריע כשכבר פסקו מלהתפלל על הגשם, א"כ כ"ש בפרוס חג הסוכות, שמתפללין על הגשם, ודאי שיוכלו להתריע (וכפי שפסק בהתרעה על מי שתיה של בורות).
אך מאידך גיסא, אפשר לומר דס"ל להריטב"א "כי ההתרעה סוף בקשת רחמים", וסברה זו שייכת רק בסוף החורף (עד פרוס עצרת), ולא בתחילת החורף של השנה הבאה, וא"כ אין מקום להתרעה. וצ"ע.
וע"כ בנידון דידן אם יש להתריע ולקבוע תענית, בסמיכות לחג הסוכות, הרי זה בהסתמך על דעת רש"י והרמב"ם שהשו"ע פסק כמותו. אלא שסוף סוף עדיין יש מחלוקת במילי דרבנן, והרי הלכה פסוקה היא שספק דרבנן לקולא, וא"כ אין מקום לקביעת תענית.
אלא שאף אנו בראשית דברינו כתבנו, שכיום לא נהגו לקבוע תענית על הגשמים, אף שלדעת פאת השולחן (הלכות א"י סי' ב' סי"א) וכן לדעת לוח א"י לגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל היה מקום לקבוע תענית כסדר המשנה, וכן העיד החיד"א (בברכ"י או"ח סי' תקע"ה ס"ק ה'), וקחזינן שבתי הדין לא קבעו זאת ואף הרבנות הראשית לישראל לא קבעה, וא"כ לכאורה כל דיוננו להלכה ולא למעשה, אעפ"כ נראה שעדיין יש מקום לדיון זה, בכדי לקבוע תפילת ציבור כבימי תענית עם סליחות וכדו', וכן נ"מ לעניין אמירת עננו על עצירת גשמים בזמן זה, ואולי אף לתקיעת שופר בתפילה זו.
ואף אם נאמר שספק דרבנן לקולא וע"כ אין מקום לקביעת תענית, אך הוספת תפילת עננו על הגשמים ב"שמע קולנו" אינה חידוש גדול כ"כ, שהרי בלא"ה מותר להוסיף בשומע תפילה בקשות נצרכות, וא"כ מדוע לא להסתמך על שיטת רש"י ודעימיה ולהתחיל להתחנן על הגשמים בתפילת עננו החל מז' במרחשוון? ואמנם היו פוסקים שחילקו בין הש"ץ, שאינו רשאי להוסיף, לבין הציבור בתפילת הלחש, שרשאים להוסיף (עיין מבשן אשיב סי' ס' ס"ק ה' וו'), אך נראה שבמקום שיש לסמוך על רש"י (שלדעתו היה מקום לקביעת תענית) ודעימיה - גם המחמירים יודו שאין להקפיד בדבר, ורשאים להתפלל, כולל הש"ץ, את תפילת העננו כשיש צורך בכך.
וכמו כן לערוך תפילה עם תקיעת שופר, הרי לדעת הראב"ד (הובא בריטב"א בריש פירקין) הדין של התרעה מיד- פירושו הוא תקיעת שופר ולא לתענית. אך גם החולקים, הסוברים שאין מקום להתענות ופוסקים כהר"ן ודעימיה, מ"מ וכי יאמרו שיש איסור לתקוע בשופר? אמנם אין חיוב אך אם מרגישים צער וכי אסור לתקוע ולהריע ולעורר לתשובה? והרי על כל צרה שבאה מותר לעורר לתשובה, א"כ ה"ה הכא ולא גרע משאר צרות שיכולים להריע אם רצונם בכך.
ובייחוד השנה לאחר השריפה הגדולה, כאשר מאות משפחות נשרף ביתם כליל, וסיבה עיקרית להתלקחות האש הייתה יובש מתמשך בעצים מאז סוף החורף דאשתקד, נראה היה שתפילה עם תקיעת שופר הרי היא כדת וכדין. וכבר כתב המ"ב (סי' תקע"ו ס"ק א'): "כתב הרמב"ם, מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות, כלומר כל דבר שיצר לכם, כגון בצורת דבר וארבה וכיוצא בו, זעקו עליהן והריעו... וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם". והוסיף בשם המגיד משנה, דלאו דווקא בחצוצרות דה"ה בשופר. ובהמשך דבריו הביא את תמיהת המ"א למה אין אנו נוהגים לתקוע בעת צרה, שהרי אף אם אין תענית מ"מ מצווה לתקוע, ונשאר המ"א בצ"ע. והמ"ב תירץ בשם אחרונים, שמצווה זו נוהגת רק בא"י והוסיף דאפשר שאף בא"י דווקא שהיא תחת שלטוננו, ואפשר עוד דווקא שהגזירה היא על רוב ישראל. וכבר כתבנו במקום אחר, שנראה שצרת החקלאים בגולן אינה צרת יחידים ויש לה השפעה על יבול גדול במדינתנו, אך גם בלא"ה שאר הטעמים מספיקים). ומכיוון שזכינו בחסדי ד' לשלטון יהודי בארצנו, א"כ קם דינא וחזי לאיצטרופי להריע בשופר בתפילה זו.
ומכיוון שתפילה רחמי נינהו, א"כ נראה לומר שאף החולקים על דברנו, יוכלו להודות שבכה"ג, כל המרבה בתפילה (בייחוד החקלאים המרגישים את הצרה ואת הצורך בגשמים) הרי זה משובח.
♦
יב. סוף דבר
כיוון שבתחילת החורף של השנה, מאגרי המים להשקיה היו ריקים, לאחר שלוש שנים של עצירת גשמים קשה. וכמו כן מפלס הכינרת ירד מתחת לקו האדום, וכעת שואבים מים להשקיית המטעים והגד"ש מהכינרת.וכמו כן יש לציין שעקב ירידת מפלס הכינרת לקו כה נמוך, כתוצאה מכך נגרם שהמים נעשו מלוחים יותר, מחדירת מים מלוחים ממעיינות מתחת לפני הקרקע (כשהכינרת הייתה בגובה סביר הלחץ וכובד המים מנעו את כניסתם של המים המלוחים), ודבר זה גורם שאיכות המים להשקיה נפגמת מהמליחות ונגרם נזק מצטבר למטעים, אי לכך נראה לומר, שמצב זה הרי הוא דומה לחוסר במי השקיית שלחין של בורות שיחין ומערות.
וע"כ נראה לומר לדינא, שיש מקום להתפלל את תפילת "ועננו בורא עולם" על הגשמים בברכת שומע תפילה, וכדאי הוא רש"י (וחבריו) לסמוך עליו בשעת הדחק, ולהתחנן להשי"ת, שיפתח לנו את אוצרו הטוב את השמיים, ויברך את אדמתנו בגשמי ברכה.
ואף בשנה רגילה, אם עבר יום י"ז במרחשוון, שזהו זמן רביעה ראשונה, ולא ירדו גשמים, הרי שיש מקום שהש"ץ והציבור יאמרו בברכת שומע תפילה את תפילת ועננו בורא עולם, והיחידים מתחילים להתענות (וכך הורה מו"ר הגר"י אריאל שליט"א, הובא בלוח דינים ומנהגים תשע"ז בהוצאת היכל שלמה).
וב"ה שהקב"ה שמע תפילתנו, ובזמן כתיבת שורות אלו זכינו לברכת שמיים מעל הממוצע השנתי לזמן זה. ויה"ר שבזכות העיסוק בד"ת אלו ובזכות תפילת הרבים, יזכנו השי"ת לברכת שמים בכל מרחבי ארצנו הקדושה עד בלי די אכי"ר.
♦ ♦ ♦