הרב משה אפרים אינדיק
ישיבת מיר, ירושלים

בעניין שיער שמגיע מבתי ע"ז אשר בהודו

הקדמה - חומרת עבודה זרה

חמור איסור עבודה זרה מכל המצוות האמורות בתורה, עד שאמרו שהמודה בה כופר בכל התורה כולה, והכופר בה מודה בכל התורה כולה. המצוה שתופסת מקום יותר משאר כל המצוות בתורה שבכתב הוא איסור עבודה זרה. והחמירו ביותר על ההנאה מע"ז, עד שאמרו שאין לע"ז ותשמישיה ביטול ברוב, ולכן אם נפל אחד לתוך אלף כולם אסורים. ועל אף שעבודה זרה עצמה שייך לגוי לבטלו ע"י איזה מעשה בזיון ואז פקע מיניה איסור ע"ז, מכל מקום תקרובת עבודה זרה חמורה יותר, ואפילו ביטול אין לה (ע"ז נ.).
וכתב הרמב"ם (פרק ז' מהלכות ע"ז הלכה ב'): "עבודה זרה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ולא תביא, ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" עכ"ל.
הרי שהנהנה מתקרובת עבודה זרה חייב מלקות, והוא איסור דאורייתא. ולכן כשניגשים לדון השאלה של הנאה משיער שמגיע מהודו שיש בה חשש תקרובת ע"ז, צריכים לדון בה בכובד ראש, ועל כל פנים לא פחות מאילו היתה כאן שאלה בכשרות המזון.
♦

בירור המציאות

קודם שנברר את הדין בשיער שמגיע מבתי עבודה זרה אשר בהודו, יש צורך בליבון מציאות הדברים, מלבד המקום הכללי לדון איך מבררים מציאות. כבר כתב רש"י (כתובות נז. ד"ה הא) שלא אמרינן אלו ואלו דברי אלוקים חיים במחלוקת במציאות[2], ומאחר שראיתי שהמאמרים שנכתבו על דין זה כולם סותרים אהדדי בבירור המציאות, כתבתי את המציאות כפי מה שנראה לי אחרי הרבה בירורים, ואמנם כל דברי אינם נאמרים אלא לפי המציאות שביררתי, אך אי אפשר לי לקבוע בוודאות ממש 'גופא דעובדא היכי הווה'. גם כל דברי לא נכתבו אלא על שיער שאכן הגיע מבית עבודה זרה זו, ואמנם יש הרבה מה להאריך בדיני הספיקות ותערובות, ועוד חזון למועד. גם כמובן לא נכתבו הדברים נגד שום הכשר שמאשר שהשיער אינו משם.
בשנת תשס"ד כשהתעוררה השאלה, שלחו בית דינו של הגרנ"ק שליט"א (יחד עם הגרחי"ד וייס שליט"א) שליח להודו שהיה מכיר בדתם ושיחם, ששהה שם כשבוע ימים ובירר את הנושא בפרטי פרטים, ועדותו הובאה באריכות בקובץ אור ישראל חלק ל"ו. השליח שמע איך שאמרו שהם נותנים השיער כמנחה לאליל, ובשעת הגילוח כ40% אמרו את שמו של האליל, ועוד כ40% אמרו שכן חושבים ומכוונים בליבם, והאריך בתיאורי הדברים. על פי דבריו אסר הגרנ"ק שליט"א את השיער שמגיע משם, ואמנם הגר"ש ואזנר זצוק"ל אסר אותן לכתחילה אך לא באיסור גמור, ולכן בנוסח המכתב שיצא מתחת ידיהם לא כתבו לאיסור גמור, עי' חוט שני (שבת חלק ג עמ' רצד).
גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שלח אז את הרב אהרן דוד דונר שליט"א (מו"ץ ורב בלונדון), וגם הוא שמע כעין דברים אלו, שעבודה זרה זו אוהבת שיער, והם מקפידים לגלח דווקא במתחם השייך לע"ז, ואף שאינו לפני הע"ז ממש מכל מקום הם נוהגים כבוד במקום הגילוח. הוא גם שמע מהספרים שראו את מלאכתם כזכות להם. גם בירר שאלו שאין רצונם לגלח את כל הראש יכולים לגלח כמה שערות מכל צד של הראש, ובזה מספיק 'בדיעבד'. על פי זה אסר הגרי"ש אלישיב זצוק"ל את השיער שמגיע משם. לסיכום, שני השליחים שהגיעו לשם הסיקו את אותן מסקנות ממש.
ואמנם היו אז אחרים שטענו אחרת מדבריהם, ומקורם מכמה פרופסורים[3] ובעלי תשובה שפעם בחייהם הכירו דתי הודו, וכדומה ועי' בהערה[4], והם טענו שכל מעשה התגלחת אינה אלא מעשה להכניע את גאוותם לפני האליל, אבל אין השיער מתנה להאליל כלל, ועפ"ז התירו הדבר. אבל מאחר שבאתר האינטרנט של בית ע"ז ועוד המון מקורות הכי זמינים באינטרנט[5], כולם כפה אחד מפורשים כדברי שלוחי ב"ד הנ"ל, אף שאין בזה בירור וודאות, מכל מקום יש להניח שהדברים נכונים, וכאמור שאם טעיתי במציאות הדרי בי מכל מה שאכתוב להלן.
בעלי אמונתם מספרים באריכות איך שטומאתם הלך לקבל חלב מאיזה מקום, וראה אותו רועה אחד והיכהו על קדקדו, ונעשה קרח באותו מקום, ועוד אלילה אחרת ראתה את הקרחת וגילחה את שערותיה ומסרתן לו כדי שלא יהיה לו שום פגם. האליל כל כך התפעל ממעשה זו, עד שאמר שכל אשר יבוא לביתו ויגלח את ראשו מיד יקבל את השיער.
סיפור זה נמצא בהרבה מאוד מקורות, ובמקומות אינספור באינטרנט השייכים לבני דתם, ובכמה מהם ממשיך אחרי הסיפור, "ומה עוד, שמעשה גילוח השער הוא מעשה של הכנעה לפני האליל, כיון שהשיער הוא יופי של אדם אם מגלח את השיער לפניו זה מראה איך שאין לו שום גאוה לפני האליל". מאחר שהדברים נכתבו מיד אחרי הסיפור הנ"ל, נראה שזה שאומרים שהגילוח הוי מעשה הכנעה, הוא להבדיל אלף אלפי הבדלות מעין טעמי המצוה (וכעין זה שמענו מאחד מבני אמונתם), אם כי עיקר המעשה עושים מחמת הסיפור[6]. מיד אחרי הגילוח מניחים את השיער בהונדי, שהוא בעיניהם הכלי קיבול של הע"ז, והם טועים לומר שיש להונדי הזה כח להשפיע להם טובה, ולכן מקפידים לשים השיער לתוך ההונדי. באתר שלהם (ועוד הרבה מקומות) כתוב שבאופן שאי אפשר לבוא להטעמפל ולגלח, במקום זה אפשר לשלוח את השיער בכדי שיושם לתוך ההונדי[7].
כיום, ביום רגיל מגיע לשם קרוב ל30,000 אנשים שמתגלחים על ידי ה700 ספרים שעובדים שם, וביום אידם באים לשם עוד יותר. הרבה מהספרים עובדים שם בחינם בטענה שהוא זכות וכבוד להם לעבוד שם[8]. לפני ואחרי הגילוח, העובדים מקפידים לרחוץ את עצמם, ואחרי הגילוח נכנסים לעשות 'יחידות' עם הפסל של האליל ולראות את הע"ז עצמה, ומקצתם אף מביאים עמם את שערותיהם, ושמים אותו בהונדי הגדול שמונח בבית הע"ז עצמו.
עד לפני כ100 שנה היו מתגלחים בבנין של הפסל ממש, אך מאז שנתרבו המגלחים בנו בנינים נפרדים ליד הפסל, ושם מתגלחים. הבנינים אשר מתגלחים בהם יש עליהם פסל בראשו (אלא שאינו נראה כ"כ להולכים שמה, ע"פ עדות שליח ב"ד של הגרנ"ק), ונוהגים שם בכבוד ובחליצת הסנדל. לפני עיקר הפסל יש כלי שנקרא 'הונדי' שבו נותנים כל מתנותיהם. מעיקרא היה רק הונדי אחד, ואחר שבנו הבנינים הנ"ל שמו הונדי בכל חדר גילוח, ובכך אין צורך להביא את כל השערות להונדי הגדול. יש אנשים אמידים יותר שמתגלחים בבתי מלון באזור, ואז מקפידים שיהיה שם גם פסל וגם 'הונדי' לפניהם בשעת הגילוח.
מלבד שכפרטים אלו העידו שלוחי ב"ד הנ"ל, מצאתי עוד הרבה סמוכים לדבריהם מהרבה מקורות שונים, ולכן אני מניח שדבריהם נכונים. ולכן יש לדון לגבי השערות שאכן באים משם האם הם אסורים מדין תקרובת ע"ז.
♦

מהי תקרובת עבודה זרה

במס' עבודה זרה נא. גרסינן:
אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודה זרה שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה, חייב, ונאסרת; זרק מקל לפניה, חייב, ואינה נאסרת. א"ל רבא לר"נ: מאי שנא שבר – דהויא ליה כעין זביחה, זרק נמי הויא ליה כעין זריקה?! א"ל: בעינן זריקה משתברת, וליכא.
תנן: מצא בראשו כסות ומעות או כלים, הרי אלו מותרין. פרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, ויינות, שמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, אסור. בשלמא יינות שמנים וסלתות, איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת, אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה משתברת איכא? אמר רבא אמר עולא: כגון שבצרן מתחלה לכך".
ובהמשך הסוגיא שם איתא:
א"ר אבהו א"ר יוחנן: מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שהוא פטור, שנאמר: זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, לא אסרה תורה אלא כעין פנים.
ונחלקו הראשונים מה הן תנאי תקרובת עבודה זרה:
לדעת רש"י (וכן דעת הרא"ש שם סי' א', וכן מבואר כבר בשאילתות פח, וכן כתב הריטב"א בשם רבינו יונה, וכן דעת המאירי, והטור סי' קלט) יש שתי דרכים לעשות תקרובת ע"ז - ליתן מתנה להעבודה זרה אם הוא כעין פנים (היינו כעין הנעשה במקדש), או על ידי מעשה כעין שבירה שהוא תולדה דשחיטה, אבל זה דווקא בתנאי שזו עבודה זרה שיש לו עבודה עם חפץ זה, למשל עבודה זרה שעבודתה בקשקוש מקל, אז אם שבר מקל לפניה חייב ונאסרת. ועל אף שאין דרך עבודתה בשבירת מקל אלא בקשקוש מקל, מכל מקום כתבו הראשונים שמקל לעבודה זרה זו הוי כמו בהמה לאחרת. וכשם ששחיטת בהמה חייבת בכל ע"ז אפילו אין דרכה בכך, הוא הדין לעבודה זרה זו שעבודתה במקל, שבירת מקל נחשבת כשחיטה ואסורה. הרי אפילו אם אף אחד מהעובדים לא שוברים לפניו מקל, מכל מקום הדבר נחשב לתקרובת עבודה זרה. לסיכום, 'דרכה בכך' הוא תנאי בכדי לשייך חפץ מסויים לאליל זה בלבד.
בסוגיא שם מבואר בדברי רש"י (עי' רש"י נא. ד"ה חייב) שמעשה זריקה של צואה לחה, או ניסוך מי רגלים או שחיטת חגב, חייבים אף בעבודה זרה שאין דרכה בחפצים אלו. וביאר הריטב"א, ששבירה שהיא רק תולדה דשחיטה אינו אסור אלא בעבודה זרה שעבודתה במקל, אבל מעשה ניסוך במי רגלים או מעשה זריקה בצואה לחה ומעשה שחיטה בחגב הם מד' העבודות של פנים, ולכן הם אסורים אף בעבודה זרה שאין מלאכתה בדברים אלו. אמנם תוס' (שם נא. ד"ה חייב) נקטו שגם בזריקה חייבים רק אם עבודתה בכך, ולכן שחיטת חגב נאסר רק אם עבודתה בחגב.
דעת הרמב"ן ודעימיה היא שיש כאן מחלוקת בין רב שמחייב בזריקת מקל, לר' יוחנן שפוטר בבהמת בעל מום. לדעת רב מעשה כעין שבירה אסור בכל עבודה זרה שבעולם ונעשה תקרובת ע"ז, והא דנקטה הגמ' "עבודה זרה שעובדין אותה במקל" לרבותא אשמועינן, שאפילו בעבודה זרה זו שעבודתה בקשקוש מקל, מכל מקום העושה שם זריקה לאו דווקא חייב[9]. וכל זה לדעת רב שמחייב בשובר מקל, אבל לדעת ר' יוחנן יש רק תנאי אחד, והיינו שכדי להיאסר משום תקרובת עבודה זרה צריך להיות כעין פנים.
הנה במשנה מפורש שפרכילי ענבים אסורים משום תקרובת עבודה זרה, והגמ' שואלת שאין פרכילי ענבים לא כעין פנים ולא כעין זביחה, והגמ' תירצה שמיירי כשבצרן מתחילה לכך, וזה רק מתרץ את זה שאינו כעין זביחה ולא את זה שאינו כעין פנים. אבל לדעת ר' יוחנן שרק כעין פנים חייב עדיין צ"ע למה פרכילי ענבים אסורים, ותירצו הרמב"ן ודעימיה שצריך לומר רק שבצרן מתחילה לכך, והיינו רק מעשה כעין זביחה, ובשלמא לרב שכל מעשה כעין שבירה חייב ניחא, אלא לר' יוחנן קשה. והוצרכו הרמב"ן ודעימיה לדחות שאמנם בדעת רב אין פרכילי ענבים נחשבת כעין פנים, למסקנא לדעת ר' יוחנן חשבינן ליה כעין פנים, והיינו משום שהוא מובא בפנים בביכורים, משא"כ לדעת רב ביכורים לא נחשב כעין פנים.
דעת הראב"ד היא כמו הרמב"ן שיש מחלוקת רב ור' יוחנן, אלא שלדעתו קי"ל כרב, ולכן בכל ע"ז שבעולם אם עשה מעשה כעין שבירה חייבים, ואם הוא דבר כעין פנים חייבים אפילו אם אין מעשה שבירה.
הנה להלכה קיימא לן כדעת רש"י, שכעין שבירה חייב ונאסר אם דרכה בחפץ זו, ומעשה שחיטה וניסוך חייב ונאסר אפילו אם אין דרכה בכך, ושחיטת חגב אסורה בכל ע"ז שבעולם. וכל דבר שהוא כעין פנים נאסר אפילו במתנה בעלמא ובלי עבודה. באמת יש הרבה מה להאריך בשיטת התוס' בזה, וכן שיטת הרמב"ם, ואמנם אין מקומו, מאחר שההלכה ברורה מדברי השו"ע, והארכנו כל הצורך במקו"א.
וזו לשון השו"ע (יורה דעה, הלכות ע"ז, סימן קלט, סעי' ה'):
איזהו נוי ואיזהו תקרובת, נוי כגון שמדליק לפניה נרות או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי. ותקרובת, כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח, כמו כל מיני מאכל, כגון בשר, שמנים וסלתות, מים ומלח, אם הניחו לפניה לשם תקרובת, נאסר מיד. אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים, אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת, והוא דרך לעבדה באותו דבר, אף על פי שאין דרך לעבדה בזה הענין. כיצד, עבודה זרה שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה, נאסר, מפני ששבירת המקל דומה לזביחה. אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל, ושיבר מקל לפניה, אינו חייב ולא נאסר. ואם עבדה בקשקוש מקלו, והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר. וכן בכל דבר שעבדה כדרך עבודתה, בין אם הוא דרך כבוד או דרך בזיון, ואינו כעין פנים, חייב ולא נאסר. אבל אם לא עבדה במקל כדרך עבודתה, אלא זרקו לפניה, אינו חייב ולא נאסר.
ולכאורה, שיער שמגלחים בבית ע"ז לשם הע"ז הוי תקרובת ע"ז, כיון שמעשה גילוח השער הוי מעשה כעין זביחה, וגם כיון שככה הם עובדים אליל זה, אז פשוט שדרכו בכך (כלומר כע"ז שעבודתה בשבירת מקל), ולכאורה ראוי להיות השיער אסור מדין תקרובת עבודה זרה.
♦

גדר עבודת ע"ז

הנה בגמ' (ע"ז נ.) מובא סיפור שפעם עשו רחוב מאבני מרקוליס, ונחלקו האמוראים אם מותר להנות מהרחוב, כלומר האם הוא תקרובת ע"ז שאין לה ביטול לעולם ואסור להנות מהרחוב, או דילמא אין תקרובת עבודה זרה אלא אם הוא כעין פנים (פי' כעין מעשה זבחים בבהמ"ק), ולמעשה הגמ' פוסקת שאבני מרקוליס אין להן דין תקרובת עבודה זרה מאחר שאינן כעין פנים. אבל מבואר שאילו היה כאן מעשה כעין פנים אז היו אבני מרקוליס אסורות משום תקרובת ע"ז. ורש"י שם (ד"ה מנין) פירוש למ"ד שאין צריכים מעשה כעין פנים, בזה"ל: "והני תקרובת נינהו, שהזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו, הלכך לאו ע"ז עצמה שמספיק בביטול" עכ"ל. ומשמע מדבריו שכל דבר שהוא עבודת עבודה זרה הוי תקרובת, רק למסקנא נתוסף תנאי שצריך להיות כעין פנים. אם כן למסקנא כל דבר שהוא מעשה עבודה זרה, והוי כעין פנים, נחשב תקרובת עבודה זרה, ולכן לדעת רב ששבר מקל חייב, הוא הדין כל דבר שהוא עבודה זרה ויש לו מעשה כעין שבירה הוי תקרובת עבודה זרה, כי כעין שבירה לדעת רב הוי כעין פנים.
בסנהדרין (סד.) אמרו רבותינו ז"ל: "הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי. הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה" ע"כ. ורש"י שם כתב "ואף על גב דמכוין לבזויי. חייב קרבן על שגגתו, ואם התרו בו חייב מיתה" עכ"ל, וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מהלכות ע"ז ה"ה) "העובד עבודה זרה כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב, ומביא קרבן על שגגתו", עכ"ל[10].
וכן מבואר בסוגיין (ע"ז נא:) שספת (רש"י פי' האכיל, תוס' פי' לכלך) להעבודה זרה צואה, אם הוא צואה לחה שיש בה זריקה משתברת, וכן אם שפך לפניו מי רגלים, נחשב כמעשה כעין זביחה. ובכוליה סוגיא שם מיירי בתקרובת ע"ז, וכל דבר שיש מעשה כעין זביחה נאסר משום תקרובת. לדעת רש"י שם מבואר שמיירי אפילו בעבודה זרה שאין לה ענין עם צואה כלל, אפילו הכי אם יש מעשה כעין זביחה בצואה שפיר הוי חייב, אבל לדעת התוס' (נא. ד"ה חייב) מיירי רק בע"ז שיש לה ענין עם צואה (כבעל פעור) חייב בזריקת צואה.
ולכן כל דבר שעובדים הגוים נחשב הוא לע"ז לעשות כמעשיהם אפילו אם לא יקבל עליו את הע"ז כאלוה, כי התורה אסרה את מעשה הע"ז שנוהגים בהם הגוים. אבל דבר שאין דרכם לעבוד, אז כדי לחייב בו צריכים לקבל העבודה זרה לאלוה, ופשוט, וכן כתב התורת חיים (סנהדרין סד.) והמנחת חינוך (מצוה כו א).
זכינו לדין שחייבים על עבודה זרה שעובדים הגוים אפילו אם לא קיבלו עליו לאלוה, ואפילו אם לא עבדו דרך עבודתו, ואפילו אם לא מתכוין לכבודו, אלא לבזיון, ואם יש שום מעשה כעין שבירה נאסר מדין תקרובת עבודה זרה. ובכל ציור וציור אין לנו לדון אלא אם יש כאן מעשה שבירה אם לא, אבני מרקוליס מותרים שאינן כעין פנים, אבל אם שיבר אבן לפניו ודאי נאסר כיון שעבודתו באבנים, ושבירתו כשחיטתו, וכן כתבו בתוס' (נ: ד"ה שבר).
♦

דין הנר שהדליקו לכבוד ע"ז

בראשונים מצינו הרבה דיונים על מה שהיה נהוג בימיהם, כמו הדלקת נר של שעוה לפני הע"ז, או הלחם שנותנים לכומר לאכול, או בגדי הגלחים, וכלי המחתה. וכולם האריכו לדון בכל אחד ואחד.
בתוס' (סוף נ. ד"ה בעינן) כתבו על הדלקת הנר: "ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודה זרה ומדליקין בפניהם ומשכיבן הכומר מכרם או נתנם לישראל מותר בהנאה ממה נפשך אי תקרובת עבודה זרה הוי אפי' ביטול לא צריך ומותר בלא ביטול דלא דמי לתקרובת מזבח ובתקרובת שאינו כעין פנים לא בעי ביטול, ואי נוי של עבודה זרה היו ולנוי מדליקים אותן ושייך להו ביטול כעבודה זרה עצמה" עכ"ל. כעין זה כתבו רוב רבותינו הראשונים[11] ז"ל, וכולם כתבו שיש צד של תקרובת ע"ז בהדלקת נרות, אלא שחסר כאן בתנאי של כעין פנים.
ומבואר מדבריהם שעל אף שבאמת מעשה ההדלקה הוא שייך יותר לנוי עבודה זרה, מכל מקום אילו היה מעשה כעין פנים, או מעשה כעין שבירה היה נאסר מדין תקרובת עבודה זרה. ועל כרחך אין תנאי בתקרובת עבודה זרה שצריך איזה מעשה נתינה לע"ז כדי להחשב תקרובת, אלא כל דבר שהוא מחוקי עבודה זרה, אם יש גם מעשה כעין שבירה או כעין פנים אסורה מדין תקרובת עבודה זרה.
למעשה, יש מיעוט ראשונים שהחמירו לדון את הנרות כתקרובת עבודה זרה. הראב"ד (בכתוב שם, ומובא מרמב"ן) החמיר משום שהחשיב את הדלקת הנר כמעשה כעין שבירה, ובפסקי הרי"ד החמיר משום שהחשיב הדלקה כמעשה כעין פנים דומיא דמנורה.
והרמב"ן והריא"ז, בתוך ההיתר של נרות, גם כתבו משום שאינו עבודה של תקרובת, הריא"ז כתב (הלכה יז): "הפתילות של שעוה שדולקין בבתי ע"ז ואחר כך נוטלין אותן הכומרים, ביאר מז"ה שהן אסורין משום תקרובת, ואין להם היתר בביטול. ואני אומר שאין זו תקרובת כעין פנים, שהרי אין מדליקין אותן אלא להאיר, ואינו דומה לקיטור, ואין נאסרין אלא משום נויי ע"ז, ויש להם היתר בביטול, שמשברן הגוי והן מותרין", ולכאורה כן נמי כוונת הרמב"ן שבין הרבה מהטעמים שכתב להתיר את הנרות כתב גם שאין הנרות עבודת העבודה זרה, אלא לכבוד הע"ז בלבד הם דולקים, וכפשוטו הכוונה שהם פשוט להאיר, ותו לא. והכוונה לכאורה כמו להבדיל נרות בית הכנסת, שאין להם שום פולחן, אלא הם שם להאיר. מכל מקום משמע שלכולי עלמא אילו היו לנרות איזה חשיבות בדתם, אין שום צד לומר שאינם תקרובת ע"ז זולת התנאי שאינם כעין פנים, על אף שאינו שום מתנה לע"ז.
למעשה בשלחן ערוך כתב שהנרות הוי נוי עבודה זרה, אבל המעיין בדברי הבית יוסף (וכ"כ בביאור הגר"א שם) יראה שאין הכוונה לפסוק שנרות הם נוי ע"ז בלבד, אלא להחמיר לחוש שמא הנרות הם נוי ע"ז וצריכים ביטול, משא"כ תקרובת עבודה זרה שאינו כעין פנים, אפילו ביטול לא צריכי[12].
המדקדק בלשון השו"ע יראה כדברינו שיש שני סוגי תקרובת עבודה זרה, יש מה שמניחים לפניה כמתנה, ויש כל עבודה שיש בו מעשה שבירה שאסורה, ולא כתב התנאי של נתינה לע"ז. ז"ל: "ותקרובת, כל שכיוצא בו קרב על גבי מזבח… אם הניחו לפניה לשם תקרובת, נאסר מיד. אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים, אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה". עכ"ל. ובדבר שיש בו מעשה כעין זביחה לא כתב את התנאי שצריך נתינה לשם תקרובת, וכדברינו, כי כל דבר שהוא מעשה ע"ז עצם העבודה, כגון בהדלקת נרות, הוי כנתינה, ולא צריך שימה בפניו. ולכאורה זה מסתבר מאחר ששבירה היא תולדה דשחיטה, ושחיטה ג"כ לא צריך בה שום מעשה נתינה להעבודה זרה, אלא עצם השחיטה אוסר אותו.
♦

כל מעשה שנעשה בציווי הע"ז שייך להחשב תקרובת ע"ז

ולכאורה כל דבר שהוא מעשה עבודה זרה ראוי להיות תקרובת ע"ז[13], רק צריך להיות או כעין פנים או כעין זביחה, ואין שום תנאי שצריך להיות דבר שנותנים אותו להעבודה זרה. וכן משמע מרש"י שכתב על מי שקצץ פרכילי ענבים לצורך מרקוליס שבצירתן הוי מעשה הע"ז, וז"ל: "ובבצירותן עבדה לעבודה זרה דהוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה" ע"כ, ושם אין הנתינה אוסר הפירות אלא הקציצה, ואין הקציצה אלא היכא תמצא כדי ליקח את הפירות בשביל הע"ז. וכל שכן אם הע"ז רוצה בעצם מעשה הזה, אם יש בו קציצה או שבירה פשוט שיש איסור תקרובת עבודה זרה. ולא אמרינן שיש מעשה מצוות ויש עבודה, ורק עבודה עושה תקרובת עבודה זרה, אלא כל טקס דתי שעושים לצורך העבודה זרה שייך להיות תקרובת ע"ז אם הוא כעין פנים או כעין שבירה.
וכן מצינו בעורות לבובים, דתנן (ע"ז כט:) עורות לבובין אסורים בהנאה משום תקרובת ע"ז, ובירושלמי (פרק ב הלכה ג) מפורש "כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים ומוציא לבה לעבודה זרה", ומשמע שהיו מקריבים רק את הלב, ולא את העור, ואעפ"כ עורה נאסר. ולדברינו ניחא, שעצם המעשה של קריעה הוא ממצוות הע"ז, וכיון שיש כאן קריעת העור שהוא כעין זביחה, אז נאסר כל העור מדין תקרובת ע"ז, וכעי"ז כתב החתם סופר (חדושי חת"ס, נדה נה.).
ופשוט שאילו יש ע"ז שמאמינים שהוא חפץ שעבדיו יטול לולב לפניו, אף שאצלנו יש מצות נטילת לולב שאינו קרבן, לא כן בעבודה זרה, אלא הלולב תשמישי ע"ז הוא (כמו שכתב רש"י בפירוש בסוכה לא: ד"ה לולב של ע"ז, ועי' כפות תמרים שם), ואם מאן דהוא מגיע ושובר הלולב, אז הלולב נאסר משום תקרובת עבודה זרה.
ואמנם שמעתי הרבה שטוענים שיש דברים שהם כסגולה ויש דברים שהם כעבודה, אך על אף שלהבדיל אלף אלפי הבדלות כן הוא אצלינו ביהדות, אבל לכאורה בעבודה זרה לא מצינו תנאי שצריך להיות מעשה עבודה, אלא כל מעשה כעין שבירה מחמת מצוות הע"ז נאסר מדין תקרובת עבודה זרה[14].
כמו כן יש שרצו להוכיח מזה שיש מושג של "נוי עבודה זרה", שהוא ענין אחרת מתקרובת ע"ז, ע"כ לא כל טקס דתי נקרא תקרובת עבודה זרה. אבל מדברי המאירי בכמה מקומות מבואר להדיא דלא כדבריהם, אלא שכל נוי ע"ז באמת ראוי להיות תקרובת, אלא שתקרובת ע"ז לא נאסרה אלא אם היא כעין פנים, משא"כ נוי. כשכותב המאירי (נא:) הקדמה על כל עיקר איסור נוי עבודה זרה, כתב בזה"ל: "כבר בארנו שכל שאדם מוצא אצל ע"ז תקרובת שלא כעין פנים, כגון עץ ואבן כסף וזהב אם דרך נוי הוא עומד אצלה אסור משום נוי ואם אינו עומד דרך נוי מותר" עכ"ל. וכעי"ז כתב שם (נא.): "מ"מ כשהתרנו כל תקרובת שאינו כעין פנים דוקא בשאינו של נוי הא אם היה שם נוי אסור משום נויי ע"ז, ומ"מ יש לו בטול", עכ"ל. ודבריו מפורשים שבאמת נוי עבודה זרה ראוי להיות תקרובת, אלא שנוי אסור אפילו אם חסר בתנאי של כעין פנים.
ויתר מזה כתב המאירי (בריש פירקן) על מעות כסות וכלים, שאם יש שם מעשה חתיכה אז הם באמת אסורים מטעם תקרובת ע"ז, וז"ל:
מצא בראשו של מרקילוס מעות או כסות או כלים הרי אלו מותרין שאין זה תקרובת שכעין פנים ומ"מ פי' בגמ' שאם היו עומדים דרך נוי אסורים משום נויי ע"ז אלא שמשנה זו עוסקת במעות שכיס תלוי לו בצוארו דרך הדיטות ובכסות שהיה עומד מקופל על ראשו דרך משוי מצא בראשו פרכלי ענבים ועטרות שובלין ויינות שמנים וסלתות אף על פי שאין תקרובתה בכך הואיל וכעין פנים הוא אסור מדין תקרובת ושמא תאמר יינות שמנים וסלתות ודאי כעין פנים הוא שהרי כיוצא בהם קרב בפנים אבל פרכלי ענבים ועטרות שובלין היאך הם כעין פנים ופי' בגמ' שבצרן מתחלה לכך והרי הבצירה כעין זביחה היא וכן הלכה… וכן יש מקשים מעות נמי נחוש שמא חתכם מתחלה לכך ותירצו מאחר שצריך אומן זה מחשב וזה עובד לא אמרינן וא"ת נחוש שמא הוא עצמו אומן הוא אין זה מצוי כלל ואין לחוש בו.
הרי מפורש שאילו ידענו שיש כאן מעשה כעין שבירה בנוי ע"ז היה הדבר אסור משום תקרובת[15]. וכל זה ראיה לדברינו, שכל דבר שיש לו משמעות דתית להעבודה זרה שייך להיות תקרובת ע"ז בתנאי שהוא כעין פנים[16].
ועוד לעיקר הטענה למה אין כל נוי ע"ז גם תקרובת ע"ז, מצינו חילוק אחרת ביניהם בדברי הריטב"א (נא:). המשנה שם כתבה שמעות כסות וכלים על מרקוליס מותר, ובגמ' אוקימנא שמיירי שאינם בדרך נוי, כי אילו בדרך נוי היו אסורים. וכתב הריטב"א בזה"ל: "ושמע מינה דלגבי נוי עבודה זרה אף על פי שאין דרכה בכך ואינו כעין פנים מתסר מדכתיב כסף וזהב אשר עמהם, דהא מסתמא אין דרך מרקוליס בכך, וכן הדין לענין משמשין, וטעמא דמילתא דסוף סוף משמשי ע"ז הם, ולענין חיוב העובד או תקרובת עבודה זרה הוא דקפיד קרא שיהא כדרכה או שיהא כעין פנים" עכ"ל. ומבואר ששייך נוי עבודה זרה אפילו אם אין דרך עבודה זרה זו בנוי כזה, ולפי"ז אין שום טענה למה כל נוי ע"ז אינו תקרובת, כי מלבד מה שחסר בכעין פנים כדברי המאירי, הא גם יש חומרא בנוי יותר מתקרובת, שנוי אסור אפילו אם אינו כדרכה.
אמנם הרשב"א כתב הגדרה לחלק בין נוי ע"ז לתקרובת ע"ז, והיא שתקרובת עבודה זרה היא דבר שהם חושבים שהעבודה זרה רוצה במעשה זה, משא"כ נוי ע"ז הוא דבר שאינו בא בעצם לרצונו של הע"ז, אלא הוא נדרים ונדבות ודברים שעומדים לנוי, עי' לשונו בהערה[17]. אבל פשוט שנכלל בדבריו כל טקס להעבודה זרה הוי תקרובת ע"ז, כי שבר מקל לע"ז שדרכה בקשקוש מקל מפורש בגמ' שהוא תקרובת ע"ז לדעת רב, על אף שהע"ז לא רוצה שבירת המקל, אלא דרכה בקשקוש המקל בלחוד, ואעפ"כ תקרובת הוא. וצריך לומר שגם אם הע"ז רוצה מעשה זו הוי תקרובת כמו שכתבנו, ולא כתב כל זה אלא לאפוקי נוי הע"ז שאינם מה שהעבודה זרה ציוה, אלא הוי הקדש או נוי בלחוד[18]. ולכן גם לדעת הרשב"א אילו הע"ז רוצה טקס זו דווקא פשיטא שאם הוא כעין פנים הוי תקרובת ע"ז[19].
וכן מבואר מדבריו שכתב הרשב"א על הלחם: "ויש טעם לאסור כי מכל מקום כיון שמניחין אותו תקרובת לפניה וחושבין שמתרצה בהנחתו לפניה אף על פי שעושין על מנת לתתו לגלחים משלפניה אסור", עכ"ל. וא"כ הוא חושש שכל דבר שהם חושבים שהע"ז רוצה במעשה זו, אפילו אם סופו של מעשה להנות לגלחים, מכל מקום הוי תקרובת ע"ז. ובנידון דידן פשוט שכיון שמקפידים לשים השערות לתוך הונדי, פשיטא שגם לדעת הרשב"א הוי תקרובת ע"ז.
ולכאורה הפשטות היא כמו שכתבנו שכל מעשה נוי לכבוד העבודה זרה, אילו היה שם מעשה חיתוך היה נאסר. כי במשנה (סנהדרין ס:) תנן "המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ הסך המלביש והמנעיל (עבודה זרה) עובר בלא תעשה". וכתב רש"י (ד"ה עובר, וכ"כ כל הראשונים) שמיירי בעבודה זרה שאין דרכה[20] בכל אלו המעשים, ואילו דרכו היה בזה, היה חייב מיתה. ועל ע"ז שאין דרכה בכל אלו כתב רש"י שהוא עובר על הלאו של "לא תעבדם", והיינו שהוא עבודה, משום שהוא דרך כבוד אפילו אין עבודת ע"ז זו. וכן כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ו מהל' ע"ז): "והמלביש והמנעיל וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר לא תעבדם, ודברים אלו בכלל עבודה הם" עכ"ל. הרי לנו מפורש שעשיית מעשה נוי לעבודה זרה נחשב לעבודה אפילו בע"ז שאין דרכה בכך, א"כ פשיטא שאילו יש כאן מעשה כעין שבירה הוי תקרובת, כיון שהוא מעשה עבודה.
זכינו לדין: שכל מעשה שהוא טקס דתי לפני הע"ז, אם יש בו מעשה כעין שבירה, אפילו אם אין כאן עבודה באימה וביראה ברתת ובזיעה, אעפ"כ אם עובדיה חושבים שהוא מעשה ע"ז, הדבר נאסר מתקרובת ע"ז. ולכן גילוח השערות שעושים לפני ע"ז זו, על אף שאולי בעיניהם אין עבודה זו באותו דרגא של הקטרת קטורת, כיון שהוא מעשה ע"ז עם חיתוך, הוי כעין שבירה, והשער דינו כתקרובת עבודה זרה.
וכבר כתבתי שיש אומרים שאינו מעשה הקרבה לע"ז, אלא הוא מעשה להכנעה בעלמא. ואמנם אף שאליבא דאמת לא נראה שהעובדים מאמינים כן, אבל אפילו אם תמצא לומר כן, עדיין לדברינו פשיטא שיש כאן איסור תקרובת ע"ז, כי יש כאן טקס דתי שהע"ז ציוה, ויש כאן גם מעשה חיתוך. ומלבד מכל זה, עדיין לא הבנתי מה הרויחו המתירים כשאמרו שהוא מעשה הכנעה בלבד, כי כל מעשה הכנעה נעשה לפני מי שגדול מהמכניע, וכלומר הכוונה הוא שהם מכניעים עצמם דווקא לפני האליל, והיא היא עיקר עבודה זרה. כי עיקר ע"ז הוא השתחוואה, וכל מעשה השתחוואה משמעותו הוא מעשה הכנעה, ופשוט.
♦

אם תלוי בדעת העובדים או בדעת הכומרים

הנה יש שטענו שאף שמאמינים העובדים שהעבודה הוא נתינת השיער, מכל מקום הכומרים אומרים שעיקר עבודתה הוא מעשה הכנעה, ולא הקרבה. ועל אף שפשוטי עם לא חושבים ככה, אין כח ביד הפשוטי עם לחדש הלכות בע"ז זו, עכת"ד. הנה גם הביאו ראיה לדבריהם מלשון הרשב"א שכתב: "שעושין כן בחוקי ע"ז הזה", ואמרו שכוונת הרשב"א לומר שיש הלכות קבועות כשו"ע לע"ז, ואין כח ביד כל אחד לשנות את זה.
ולכאורה דבר זה תמוה מאוד מאוד, כי הרי כל ע"ז שטות והבל הוא, ולמה יש כח רק במי שקורא את עצמו כומר לחדש איזה שטויות היא עבודתה, הלא כל אחד יכול לבנות במה לעצמו ולעובדה כפי מה שעולה על רוחו, ופשוט. ויותר מזה ממקום שבאו שם תשובתם, כי בדברי הרשב"א הנזכר מפורש ששייך לכל אחד לחדש עבודתה, וזה לשונו במלואו:
פרכילי ענבים ועטרות של שבלים. פירשה רבה בר עולא בגמ' כגון שבצרן מתחלה לכך, כלומר שיש בחוקיהם לבצרן מתחלה לכך, וליכא לפרושי בדידעינן ודאי דבצרן מתחלה לכך דהא מצא קתני, ואומר רבינו הרב נ"ר דאע"ג דבבשר הנכנס לע"ז לא חיישינן דילמא נשחט מתחלה לכך, הכא שאני דאין דרכן להביא מן הבצור אלא ממה שבוצרין מכרמיהן בתחלה לכך אבל בשר דרכן להביא מן החתוך, והילכך אף בפרכילי ענבים אי ידעינן דאינם קפדין בחוקיהם לבצור מתחלה לכך אף הענבים הנמצאים שם מותרין עד דידעינן שנבצרו מתחלה לכך.
ומבואר מדבריו שעל אף שכתב שתלוי בחוקותיהם, מ"מ כל ההיתר אם אינו בחוקותיהם הוא רק משום שאז אין לנו להניח שבצרן מתחילה לכך, אבל אם ידיענן שבצרן מתחילה לכך, אפילו אין זה דרך עבודתה בחוקותיו, כל שבצרן מתחילה לכך, עדיין אסורה. ועוד נראה שבאמת הרשב"א חוזר מכל זה בסוף דבריו (עי' לעיל בהערה) שכתב שהמשנה מיירי במרקוליס שלא היה דרכו אלא באבנים ולא בפרכילי ענבים, ואעפ"כ המשנה כתב שהם אסורים, וצ"ל שחיישינן שמא בצרן מתחילה לכך על אף שאין דרכו בכך[21].
ובאמת כל עבודה זרה של פסלים היה רק טעות ההמון בדעת הכומרים כמו שכתב הרמב"ם (ריש הלכות ע"ז פ"א) שבימי אנוש טעו לחשוב שיש לעבוד את עבדי המלך, ולכן חילקו כבוד לכוכבים ומזלות, ע"י הקרבת קרבנות עד שנשתכח הדבר מההמון עם, והם חשבו שיש לעבוד המזלות מצד עצמן, ואילו הכומרים שבהם עדיין ידעו שהם דלא כטעות שעשו כל ההמון עם, עי' בלשון הרמב"ם באריכות. ומפורש תוך דבריו "והכומרים אומרים להם, שבעבודה זו תרבו ותצליחו; ועשו כך וכך, ואל תעשו כך וכך", ומפורש שעל אף שעשו עבודתם ע"פ ציווי של הכומר, עדיין הם טעו, וכלומר כל עבודת פסלים היה טעות בעיני הכומרים, ואעפ"כ פשיטא שהם ע"ז.
הנה באתר האינטרנט של בית האליל מפורש שהשיער הוא מתנה להע"ז, ולא שיש כאן מעשה הכנעה בלחוד. אבל אחד כתב שאין זה כלום, כי מפני שמרויחים ממכירת השיער, הכומרים מטעים את העם שיש ענין יותר גדול בגילוח השער, על אף שאליבא דאמת אינו כן, אלא הוא מעשה הכנעה בעלמא, עכת"ד. ומשמע מדבריו כאילו יש אמת ושקר בעבודה זרה, ולא נאסר לנו להנות אלא מהאמת של הע"ז ולא מהשקר, ולענ"ד דברים אלו קרובים למינות, אלא כל ע"ז שטות והבל הוא, ומה בכך שהכומרים לא מאמינים כן, הא מ"מ המקריבים כנראה כן מאמינים, ואי משום שיש כאן איזה שקר ולכן אינו ע"ז, אז לדבריו נפל כל הלכות ע"ז בבירא, כי כולם שקר וכזב. ועוד כבר בימי קדם היה כומר שלא האמין בע"ז ועשה כן לצורך פרנסה כמבואר בב"ב קיא. שיונתן בן גרשום היה כהן לפסל של מיכה לצורך פרנסה בלבד, ולא האמין בו כלל, ואע"פ שחשב שכל העובדים טועים הם, מכל מקום פסל מיכה מפורש בפסוקים שהוא היה ע"ז.
אולם, יש ענין של דרך עבודה זרה הוא לחייב מי שאינו מכוון לקבל עליו לאלוה. כלומר הזורק אבן למרקוליס בלי כוונה עבד ע"ז כמו שהוכחנו לעיל, ואילו הזורק אבן לבעל פעור בלא כוונה פשיטא שפטור. אבל אם ע"י עשיית מעשה זו חידש לעצמו שע"י זריקת אבן לפעור עשה רצונו וכדומה, פשוט שהוא עבד ע"ז, ומקסימום הוא שהוא חידש דת חדשה של ע"ז. ולכן מנהג הגוים נוגע לאסור מעשה כמעשיהם אף בלא כוונה. ולכן עבודה זרה שאין עבודתה בזריקת מקל, אינו חייב ונאסר אם שבר המקל סתם, אבל אם ע"י שבירת המקל חידש שזו היא עבודה לפסל זה, פשיטא ופשיטא שהוא חייב, וכן כתב המנחת חינוך (כו, א).
♦

אם תלוי בדעת הספרים או בדעת המגלחים

הנה בתשובות שנכתבו על הנושא, האריכו שאפילו אם באמת במגלחים מכוונים ליתן השיער להאליל, מ"מ הכל תלוי בדעת הספרים שהם אלו שעושים העבודה. ולכן פלפלו על זה שיש שהעידו שהספרים מדברים דברים בטלים באמצע הגילוח, וע"כ הם לא מכוונים למעשה של "קדושה", ולכן יש להתיר השערות, עכת"ד.
אמנם, כבר כתבנו שאדרבה יש ראיות שהספרים אדוקים בעבודתם, והרבה מהם עובדים שם חינם, כי זכות היא להם לפי טעותם, ולא יתן לאחד שאינו מבני דתם לגלח, ובאתר שלהם כתוב שבאמצע הגילוח הן הספרים והן העובדים חוזרים על שם הטומאה של האליל. אמנם כל זה תלוי במציאות, ולכן אין להאריך.
אבל אפילו אם היה כדבריהם, שהספרים מדברים דברים בטלים, לא הבנתי טענה זו כל עיקר, שהרי כבר הוכחנו באריכות שלע"ז חייבים ע"י עשיית המעשה שהעובדים עושים אף בלא כוונה ואף בכוונה לבזויי, א"כ מה לנו לדון בעומק ליבם של הספרים שם, הלא הם עושים מעשה של ע"ז כמו שכתבנו, ואין צריך שום כוונה בכלל.
וגם עדיין לא ידוע לי שצריך כוונה של אימה ויראה, שהלא להבדיל אא"ה אף בעבודת בהמ"ק קיימא לן שסתמא לשמה, ולכן אם ידבר הכהן באמצע העבודה (אף שאינו ראוי) דברים בטילים עדיין הוי קרבן, ומאי שנא. ואם כוונתם לומר שעל ידי זה לא רואים שיש קדושה לטקס הזה, אז מהיכי תיתי שעל מנת שיהיה הדבר ע"ז צריך לראות שיש כאן מעשה של "קדושה" שאוסר דברים בטלים. הלא גם בעל פעור היה עבודה זרה, ופשוט שלא היה איזה מעמד של "קדושה" שם.
וגם למעשה הגרי"ש כתב בתשובה לטענה זו, שעל כגון זה פשוט שאמרינן סתם מחשבת גוי לע"ז. והיינו על אף שלא קיימא לן כרבי אלעזר (חולין יג:) שסתם מחשבת גוי לע"ז, מכל מקום בגמ' מבואר שבמין לכו"ע אמרינן שסתם מחשבתו לע"ז. ופשוט שמין הכוונה כל מי שאדוק בע"ז, אלא כל ההיתר הוא שלא חוששין ששחיטת גוי תקרובת ע"ז הוא, משום שהמינים שאדוקין לע"ז הם מיעוט, ולמיעוטא לא חיישינן, כמו שכתב רש"י (חולין יג: ד"ה אמר). אבל בכל מקום שיש סיבה לחוש שהוא מכוון לשם ע"ז פשוט שחוששים שזה סתם דעתו, וכאן שהוא עובד בבית ע"ז, אין לך חשש גדול מזה.
והנה אפילו אם הספרים לא מאמינים בדתם, יש מקום לאסור משום דעת המגלחים. ידוע שנחלקו הפוסקים אם בכל התורה כולה אמרינן שמסייע שיש בו ממש אי לא[22], ולמעשה נקטינן שעיקר ההלכה הוא כמאן דאמר שמסייע רק אסור בהקפת הראש. ואולם עבודה זרה שאני, וכמו שכתב השמלה חדשה (סי' ד' סעיף ט"ו) וז"ל:
שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחת מאלו, לרפואה וכיוצא, ואחד לשם שחיטה כשרה דינו כאלו שחטה הפוסל לבדו, וכל שכן אם אחד שחטו לשם עבודה זרה ממש. ונראה לי דבהא אפילו סייע הפוסל סיוע שאין בו ממש, אסרה, ולא דמי למה שכתבתי סי' ב' סעיף כז להקל דהכא אוסר אפילו מעשה כל דהוא שאינו מעשה טריפה.
הרי מפורש שלכו"ע מסייע יש בו ממש בעבודה זרה. וראיתי מי שכתב לפרש שהסיבה לכך הוא משום שבע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה כמבואר סוף פ"ק דקדושין, ודו"ק.
♦

אם תקרובת ע"ז צריכה מעשה הקדשה לפני ההקרבה

עוד ראיתי ממו"ר דודי זצ"ל הגאון ר' ישראל בעלסקי שכתב (שלחן הלוי בירורי הלכות סי' כח) חידוש נפלא, שדין תקרובת ע"ז שייך רק אם היה מעשה הכנה לפני ההקרבה, כגון שקודם שחיטת הבהמה מכינים בהמה זו להשחט לע"ז, ואז כששוחטים אותו נעשית תקרובת ע"ז, אבל אילו היה לוקח סתם בהמה מהשוק ושוחטה, אינה נעשית תקרובת ע"ז. ולכן כתב שאי אפשר לומר כאן שהשיער הוא תקרובת ע"ז, כיון שלפני הגילוח הוא חלק מגוף האדם, ואי אפשר לעשות מעשה הכנה בעוד שהוא מחובר, עכת"ד.
הנה לא ביאר הגאון זצ"ל מנין לו חידוש זו, וגם לא ברור כלל מהי הסברא ששיער א"א לעשות ממנו מעשה הכנה כיון שהוא מחובר, ואילו פרכילי ענבים בשעת בצירתן כבר נעשו תקרובת ע"ז, וע"כ שמעשה הכנה זו שייך להם בעוד שהם מחוברים. ועוד לא ברור מהי ההכנה הלזה, הלא קי"ל (ע"ז מד:) שאין הקדש לע"ז.
ובאמת כבר השיב לו הגרי"ש אלישיב זצ"ל בתשובה (נדפס בספר שלחן הלוי שם) על טענה זו, בזה"ל: "ומש"כ כת"ר (הרב בלסקי) 'שנראה לו ברור מגמרא ומסברא שאי אפשר לעשות שום פעולה לקבוע על ידו כלפי איזה חפץ שיהיה עליו דין תקרובת, אלא אם כן ייחד החפץ מקודם לע"ז, להיותו עתיד לעשות ממנו תקרובת לע"ז, כי אין בשום עבודה מעבודת פנים שום חשיבות אלא אם כן ייעשו בדבר המוקדש מכבר'. אמנם קיימא לן (חולין דף מ') השוחט בחוץ חטאת העוף לע"ז, חייב משום ע"ז כיוון ששחט סימן אחד, מחתך בעפר הוא ונאסר משום ע"ז, אף שאין לו שום זכות לקבוע ולייחד את העוף לע"ז שהרי הוא הקדש, אלא עצם מעשה השחיטה שהוא עושה לע"ז, חל עליו דין תקרובת" עכ"ל.
כלומר הגרי"ש הוכיח מזה ששייך לעשות תקרובת ע"ז מבהמה של הקדש, על אף שאינה שלה, הרי חזינן ששייך דין תקרובת מבלי לעשות שום מעשה הכנה. ועל זה השיב מורי דודי זצ"ל בתשובה, שאמנם אינו שלו משום שהוא הקדש, אבל מכל מקום עדיין שייך לו למשוינהו כחפץ של תקרובת על ידי ההכנה, וזה נראה כדוחק גדול.
ואמנם מצאתי שבקובץ תשובות (ח"ג סי' קי"ח) יש הוספה (לא נראה שהגרי"ש כתב אותה, ויש לברר מיהו הכותב) שבה מוסברת הראיה שהביא הגרי"ש קצת אחרת ע"פ דברי הגמ' בחולין.
הגמרא מביא ברייתא, שהשוחט חטאת בחוץ לעבודה זרה בשבת חייב ג' חטאות, משום שחוטי חוץ, ע"ז, ושבת, והקשה הגמ' שם שכששחט סימן אחד כבר הוי כמחתך בעפר, שהרי נעשית הבהמה תקרובת ע"ז ע"י חיתוך סימן אחד, ושוב אין לחייבו משום שחוטי חוץ כשגמר את השחיטה, שהלא כבר פקע ההקדש מיניה כשנעשה תקרובת ע"ז, ומשום זה הגמ' תירצה שמיירי או שאמר השוחט שהוא רק עובדה בגמר השחיטה, ולכן יש כאן שחיטה גמורה, או שמיירי דווקא בחטאת העוף, שהכל בבת אחת.
והנה בתוס' שם (ד"ה לפני) דקדקו מגמרא זו שאין תקרובת ע"ז צריכה להיות נשחטת לפני הע"ז (ועי' להלן שהארכנו בזה), כי אילו היה הדין שמה שנשחט שלא בפני הע"ז אינו תקרובת, אז היה לה להגמ' לתרץ שהברייתא שכתבה שהשוחט לע"ז מיירי שלא בפני הע"ז, ולכן אין הבהמה נחשבת תקרובת ע"ז ולכן חייב משום שחוטי חוץ כיון שלא נעשה כעפר בעלמא, ומדלא תירץ הכי ע"כ כל שחיטה לע"ז הוי תקרובת אפילו אם אינו בפניה, עד כאן דברי התוס'.
ובאותו מידה יש להוכיח שלא צריכים מעשה הכנה לעשות את החפץ ראוי להיות תקרובת ע"ז, כי הגמ' היתה יכולה לתרץ שהסיבה שאין הבהמה תקרובת מכי שחט סימן אחד היא משום שמיירי באופן שלא הכין בהמה זו, והיינו שהוא חייב משום ע"ז כיון ששחט בהמה לעבודה זרה, ומכל מקום לא נאסר משום תקרובת, כיון שחסר כאן המעשה הכנה. ומדלא תירצה הגמ' הכי ע"כ כל בהמה אפילו בלא הכנה שייכת להיות תקרובת ע"ז, ולכאורה זו ראיה ברורה דלא כדברי מורי דודי זצ"ל.
ועוד יש להביא ראיה שלא צריכים מעשה הכנה לתקרובת ע"ז מדין מוקצה ונעבד. בבבא קמא (מ:) מובאת ברייתא שדורשת: "מן הבהמה להוציא את הרובע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה", ומוקצה פירש"י שם: "שייחדו להקריב לע"ז". לדעת רש"י ותוס' בתמורה (עי' כט. רש"י ד"ה אין, לישנא אחרינא והיא עיקר, ותוס' ד"ה עד), אין צריך שום מעשה להיות מוקצה לעבודה זרה, אלא מספיק סתם הזמנה. ואמרינן בתמורה (כט.) שכל אלו מותרים להדיוט מדהוצרך קרא לאוסרם לגבוה. ואולי מכאן ראה דודי זצ"ל שיש צורך במעשה הזמנה לפני שיעשה תקרובת ע"ז, וכן נראה שההזמנה שכתב שצריכים לתקרובת עבודה זרה היא היא מה שצריכים בכדי לעשות את הבהמה למוקצה. ולכן יש לדון אם שייך לעשות בהמה תקרובת ע"ז אם לא הוקצה לע"ז לפני זה.
הנה קיימא לן על אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא אם עשה מעשה כמו שחיטה, הוא כן יכול לאסור דבר שאינו שלו. אבל המשתחוה לבהמת חבירו אי אפשר לאוסרו משום נעבד, ולכן הבהמה מותרת אפילו לגבוה. ומשום שאי אפשר לאסר בהמת חבירו מדין נעבד, פשוט שהוא הדין שאי אפשר לעשות בהמת חבירו מוקצה לע"ז. ואמנם מפורש בגמ' כאן (חולין מ.) שהשוחט בהמת חבירו הוי תקרובת ע"ז על אף שאינה מוקצה, ומוקצה היינו הזמנה. ועל כרחך לא צריכים הבהמה להיות מוקצה כדי לעשותה תקרובת ע"ז, ואם יחלק המחלק בין הוקצה להזמנה, תקשה לו למה הזמנה זו ששייך לעשות לבהמת חבירו לא נאסר לגבוה מדרשת מן הצאן, כלומר על אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מכל מקום אם הוא מותר לגבוה ע"כ לא חלה ההזמנה שעשה.
♦

אם תקרובת ע"ז היא רק אם עשהו לפניה

הנה הרבה כתבו לחדש שאין איסור תקרובת ע"ז אם אינו קרב לפני הע"ז ממש, ובנידון דידן הגוים לא מגלחים לפני הפסל ממש, ולכן אין כאן איסור תקרובת עבודה זרה, עכת"ד. ועל זה יש להשיב שנים, חדא הגרי"ש זצ"ל נקט שכיון שנוהגים כבוד במקום גילוח על כרחך כל המקום הנ"ל נחשב לפניו. ועוד יש לומר שכיון שיש הונדי לפניהם בשעת הגילוח, והם חושבים שההונדי הוא כלי הקיבול של האליל, והם חושבים שיש להונדי הזה כח להשפיע להם טובה אם נותנים שם שערותיהם, על כן עצם ההונדי הוי עבודה זרה, ושפיר נחשבת הגילוח לפניו.
אמנם, בלאו הכי כל ההיתר הזה של שלא לפניו מאוד לא ברור, ועל אף שאולי מדויק מלשון הגמ' "זרק מקל לפניה" וכדו', שהיינו דווקא לפניה, אבל לכאורה אין זו הוכחה גמורה, שיש לומר שרק אורחיה דמילתא נקטה.
ולמעשה הדבר מפורש בתוס' בחולין (מ. ד"ה לפני) שהוכיחו מהגמ' שהבאתי למעלה שהשוחט חטאת בחוץ בשבת לע"ז חייב ג' חטאות (שבת, שחוטי חוץ וע"ז), והק' בגמ' שכיון שנעשה תקרובת ע"ז ע"י שחיטת כל דהו השאר הוי מחתך העפר, והגמ' דחקה שמיירי בציור שאמר השוחט בגמר שחיטה הוא עובד הע"ז, והוכיחו בתוס' מזה שלא תירצה הגמ' שמיירי שלא לפני הע"ז ולכן לא נעשתה תקרובת ועדיין האדם חייב משום שעבד ע"ז, ע"כ שייך לעשות תקרובת שלא בפניו, וכ"כ בחידושי הרשב"א שם.
ובאמת כך מבואר נמי בגמ' (ע"ז לב:) שאיתא שם שבשר שרצו הגוים להכניס לבית ע"ז אין עליו דין תקרובת, וכתבה הגמ' שזה דלא כרבי אליעזר שס"ל שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה. אבל מבואר שלר"א שפיר נחשב תקרובת ע"ז, ועד כאן לא פליגי רבנן על ר"א אלא אם חיישנן שמא סתם מחשבת גוי לע"ז, אבל באופן שודאי כיוון לע"ז לכו"ע הוי תקרובת (כמפורש בחולין יג):, על אף שמפורש שמיירי שלא בפני הע"ז.
ועוד משמע כן מהסוגיא דחולין (לח:) שנחלקו התנאים אם ישראל שחט בהמת נכרי ומחשבת נכרי היה לע"ז, האם מחשבתו מועלת לעשותו תקרובת ע"ז. ולכאו' פשוט שם שלא מיירי שישראל עומד ממש לפני הע"ז.
וכן יש להוכיח ממתני' בחולין שם, שהשוחט לשם הרים שחיטתו פסולה, והגמ' דייקה שאינו זבחי מתים והקשתה על זה מברייתא בה מבואר שהשוחט לשם הרים הוי כן זבחי מתים, ותי' הגמ' שאם שחט לשם שר של ההר נאסר מדין זבחי מתים, אבל אם שחט לשם ההר עצמו לא, ועי' תוס' בע"ז (מה. ד"ה אלהיהם) שכתבו בשם ר"ת שהטעם שאינו נאסר כשהוא להר עצמו הוא משום שמיירי שהוא רחוק מן ההר ואין מחשבתו לע"ז, וז"ל: "שאז אין מתכוין לשם עבודה זרה" עכ"ל, ומבואר בזה שאילו באמת מחשבתו היתה לע"ז, אז גם כשהוא רחוק מן ההר עדיין הוי תקרובת ע"ז.
אמנם, ביין נסך לכאורה מצינו קולא. בע"ז (דף נט:) יש מחלוקת תנאים בציור שגוי נסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז, חכמים אוסרים ורבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים משום שני דברים, "חדא שאין מנסכין יין אלא בפני עבודה זרה, ואחד שאומר לו לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי" ע"כ, ויש שדקדקו מזה שמבואר שאין כזה דבר של יין נסך שלא בפני הע"ז. אמנם קודם כל ברור משם שלרבנן שאוסרין יש דין תקרובת ע"ז אף שלא בפני הע"ז. ואף שדברי ריב"ב וריב"ב מובאים על ידי הגמרא שם, דבריהם לא מובאים אלא לגבי הטנה "לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי", אבל זה שאין יי"נ שלא בפני ע"ז פשיטא שקי"ל כרבנן, ואדרבה מכאן יש עוד מקור ששייך דין תקרובת שלא בפני הע"ז, וכ"כ המנחת חינוך ללמוד מכאן ראיה שלא צריכים שיהיה בפניו. ובתוס' (חולין מ' ד"ה לפני) כבר כתב שאפילו לריב"ב רק בניסוך אמרו שדווקא לפני הע"ז נאסר ולא בשחיטה. ובאמת מדוקדק כדברי התוס', כיון שלא אמרו שאין דין יין נסך שלא בפני הע"ז, אלא אמרו שאין מנסכין, כלומר שאין זה מנהג הגוים לעשות כן. ואילו היה כאן חידוש שאי אפשר לעשות תקרובת שלא בפני הע"ז היה ראוי לומר שאין דיני יי"נ נאמר שלא בפני הע"ז, ודו"ק.
על כל פנים, בנידון דידן מפורש בדברי הראשונים שסתמא דמילתא היא שאין הגפן לפני הע"ז, ואעפ"כ פרכילי ענבים, כשבצרן בתחילה לכך, נאסרו מדין תקרובת ע"ז. זהו לשון הרשב"א (נא: ד"ה פרכילי): "דאין דרכן להביא מן הבצור אלא ממה שבוצרין מכרמיהן בתחלה לכך", ומבואר שמביאים הענבים מהכרם, ולא שהוא כבר שם. וכ"כ הרשב"א לענין לחם שלשים שלא לפני הע"ז אסור, וז"ל "ואותם אובליאש שהוא לחם אונן שלהם לחם מגואל הוא ואסור משעת לישה דהוי כעין זביחה אף על פי שאינו משתבר לפני הע"ז שהרי השוחט לשם הרים הרי זה זבחי מתים אף על פי שאינו לפני הע"ז", עכ"ל. וכן כתב הגר"ש קלוגר בפירוש בספר עבודת עבודה (נא. ד"ה כגון) שפרכילי ענבים ג"כ אינו בפניו ואעפ"כ נאסר.
הנה תנן מצא בראשו מעות כסות וכלים מותר, פרכילי ענבים כו' אסור, ובגמ' אמרו שדין זה נלמד מכסף וזהב אשר עמהם, ואמרו שם שכל שהוא לפנים מן הקלקלין (מחיצות) אפי' מים ומלח אסור (עי' רש"י שהוא תקרובת) וחוץ לקלקלין דבר של נוי אסור (משום נוי ע"ז לדעת רש"י, ולדעת תוס' משום תקרובת) שאינו של נוי מותר. ועי' רש"י שביאר שההיתר הוא משום שבחוץ "לא מנחי תקרובת", ואמרו שם בהמשך הגמ': "א"ר יוסי בר חנינא נקטינן אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס… ואפילו חוץ כבפנים דמי ואסור". הנה לדברי תוס' שם שכל שהוא חוץ לקלקלין והוי נוי אסורה משום תקרובת, ודאי יש עוד מקור ששייך תקרובת שלא בפני הע"ז.
אמנם, הרבה דקדקו מדין זה שנשנית הדין רק בפניו, כלומר שרק מה שנמצא לפנים מהמחיצות אסור, ע"כ שאין איסור תקרובת שלא לפניה, עכת"ד. ודבריהם אינם נכונים, שהמשנה מיירי במצא, א"כ הנידון הוא אומדנא, ולכן אם דרכם רק להקריב בפנים אי"צ לחוש שמא מה שבחוץ הוי ג"כ תקרובת, אבל אם אנחנו יודעים מה כוונתם שוב אין היתר זה. וזה מפורש ברש"י ותוס' שם, שההיתר של חוץ לקלקלין הוי משום שלא מנחי תקרובת שם, היינו שאנו דנים במנהגי הגוים, והם לא מנחי תקרובת, ולכן מותר, ולא שאין דין תקרובת בחוץ.
ובאמת כן מבואר ממה שאמרו שאין קלקלין בפעור ומרקוליס, והלא אין זה הלכה למשה מסיני לחלק בין פעור ומרקוליס לשאר ע"ז, אלא כך קבעו החכמים בראותם מעשי עובדי מרקוליס ופעור, שאצלם אין טענה זו, אלא בחוץ נמי שייך תקרובת, א"כ הוא הדין בנידון דידן אם אנו יודעים שמעשיהם מעשה תקרובת שפיר נאסר אפילו בחוץ.
וראיתי חכ"א שהודה שכן היא דעת הרשב"א אלא העיר שהשו"ע כתב בפניו סתם, וע"כ לא קי"ל כדעת הרשב"א, וזו בורות, שהגמ' סתמה בזה, ואם השו"ע העתיק את לשון הגמ' מאי קעביד, הלא אילו ראה הרשב"א את דברי השו"ע היה מפרש כן ג"כ כדעתו.
וראיתי לגדול אחד שכתב שאולי רק בשחיטה יש דין שלא בפניו, משא"כ שבירת מקל. וצ"ע מאי חילוק איכא, הלא שבירה תולדה דזביחה היא, כמפורש בסנהדרין סב., וכל הסיבה שחייבין הוא משום שהוא דומה לזביחה, וא"כ מאי שנא. ועוד, דברי הרשב"א הנ"ל מפורש דלא כדבריו. ולכן לא מצינו מקום להקל משום שאין העבודה נעשה לפניו, כל שכן כשהם עצמם נוהגים כבוד במקום הזה.
♦

אם גילוח שערות הוי כעין שבירה

בענין אם החיתוך השערות נחשב מעשה כעין זביחה. הנה קי"ל להלכה בשו"ע (יו"ד סי' קל"ט סעיף ד') שכל דבר שאינו קרב בפנים צריך מעשה שבירה כדי שיהא כעין זביחה, ויש שטענו שזה לא שייך בגזיזת שער, כיון שאין כאן שבירת דבר אחד לשני חלקים. וחכ"א הוכיח כן מלשון רש"י (ע"ז נ: ד"ה שבר): "דכיון דדמי שבירה לזביחת בהמה של פנים ששובר מפרקתה" וכן רש"י (סנהדרין סב.) כתב: "דמי לשחיטה ששובר מפרקתה" ע"כ, וכתב שע"כ צריך שבירה ממש. וכתב לדון שקציצת השער אינו משבר דבר אחד לשנים, אלא הוא מסיר השער מן הגוף, עכת"ד.
הנה בחולין מ' מפורש ששייך לעשות תקרובת ע"ז על ידי שחיטת מקצת סימן, ולא צריך שחיטת המפרקת כלל. ואדרבה קי"ל שאסור לשחוט המפרקת שעושה אותו גיסתרא, וא"כ צ"ע למה נקט רש"י שבירה.
וראיתי בס' סדר יעקב שתירץ שבאמת יותר פשוט שחיתוך הוי תולדה דזביחה, אבל החידוש הוא שגם שבירה הוי תולדה דשחיטה, והטעם לזה הוא משום שלפעמים בשחיטה יש שבירת המפרקת, וא"כ שבר מקל הוי כעין זביחה כיון שיש כאן מעשה שבירה. ודברים מסתברים, דבלאו הכי בכלל לא ברור למה הביא רש"י מאומה על שבירת המפרקת. ולפי"ז פשוט שחיתוך הוי הרבה יותר דומה לזביחה משבירה, ואם בשבירה חייב קל וחומר בחיתוך. ולכן אין שום סברא שצריך להיות דומה לשבירת מקל דווקא. לפי"ז פשוט שטענת החכם הנז' אינו טענה.
וכל זה לשיטת רש"י, שלמד ששבירה הוי תולדה דזביחה, לכן הוצרך לדחות ולומר שהוא כעין שבירת מפרקת. אמנם התוס' (ע"ז כט: ד"ה ישתו) חולקים על כלל הזה, וכתבו שם שזה שחייבים בשבירת מקל נלמד מהפסוק של חלב זבחימו יאכלו, היינו שבשבירה חייב משום שהוא דומה לניסוך, שיש לו פסוק מפורש, ולפי זה ג"כ פשוט שלא צריך כעין שבירת המפרקת, שהיא שבירת דבר אחד לשנים.
ואין אנו צריכין לכל זה, כיון שמפורש בגמ' שפרכילי ענבים נחשב כעין זביחה, ואף שכתבו כמה ראשונים שהוא ג"כ כעין פנים משום ביכורים, אבל לדעת רש"י, שפסק כרב שחייבין על כל ע"ז במעשה שבירה אם הוא מעין עבודתה אפילו אם אינו כעין פנים, ברור שפרכילי ענבים חייב עליהם רק משום שהם מעשה שבירה. הנה פרכילי ענבים היינו אשכול, א"כ ודאי סילוק הזמורה המחברת את הענבים לגפן נחשב שבירה, אע"פ שיש לענבים חשיבות בפני עצמן, הוא הדין ששער האדם אף שמעשה החיתוך אינו אלא פירוד בין שני חלקים שונים, היינו בין גוף האדם לשערו, עדיין אין חילוק בינו לפרכילי ענבים.
ויותר מזה מפורש במאירי ז"ל, וזו לשונו: "והזריקה בכלל הנסוך וכל חתיכה תולדת זביחה וכל זריקה המשתברת תולדת זריקה, הא אם עבדה באלו חייב והנתון לה נאסר אף על פי שאינו דבר של נוי וסנדל של ע"ז שאמרו במסכת יבמות ק"ג ב' שלא תחלוץ בה כבר בארנוה בשקצעה מתחלה לכך שהוא כעין זביחה…" וברור שגילוח הוי בכלל חיתוך. וע"ע במאירי ע"ז (מד:) שכתב שגם הדס וורד שייך לעשותם תקרובת אם בצרו מתחילה לכך.
ועוד כתב המאירי בראש השנה (כח.) בענין שופר של איסורי הנאה, וז"ל: "או תקרובת עבודה זרה אפילו של גוי שאין לו בטילא אם חתכו מתחלה לכך שהוא כעין פנים מדמיון זביחה כמו שיתבאר במקומו". וחתיכת שופר מגוף הבהמה הוא משל מדוקדק לחתיכת שער מגוף האדם.
ובאמת ביבמות (קג:) מבואר שחליצה ממנעל של תקרובת ע"ז פסולה. רש"י שם פירש שנתנו המנעל דורון לע"ז. הראשונים הקשו שם שאין כאן לא כעין פנים ולא כעין מעשה שבירה, וא"כ למה נאסר. והם פירשו שמיירי שזבח בהמה לע"ז ואח"כ עשה מנעל מעורה. אבל כדי לתרץ את שיטת רש"י כבר מצינו בשאילתות (פח) שכתב שמיירי "בשקצעו מתחלה לכך דהוה ליה כשחיטה והויא לה כעין פנים", וכ"כ הרא"ש והמאירי שם. הנה אין שום מקור למושג של קצעו מתחילה לכך שהוי כעין שבירה, ואעפ"כ כתבו כך אלו הראשונים, וברור שהם למדו ששבירת מקל לאו דווקא, אלא הוא הדין דכל דדמי ליה לשחיטה. ועי' באריכות בספר עלי זבח להג"ר צבי חשין שליט"א סי' סח.
עוד דוגמא לכך יש בסוגיין במצאו בראשו של מרקוליס מעות, מבואר שאינו תקרובת ואם הוא דרך בזיון ג"כ אינו נוי. הנה במאירי כתב שם "וכן יש מקשים מעות נמי נחוש שמא חתכם מתחלה לכך, ותירצו מאחר שצריך אומן זה מחשב וזה עובד לא אמרינן, וא"ת נחוש שמא הוא עצמו אומן הוא, אין זה מצוי כלל ואין לחוש בו". מבורר ששייך לעשות מטבעות ג"כ על ידי מעשה כעין שבירה, אע"פ שאין שבירת דבר אחד לכמה חלקים.
וכן מבואר ממה שכתב על אבני מרקוליס שאין בהם מעשה כעין פנים "ומ"מ אבנים שמרקילוס נעבד בהן אינן אסורות משום תקרובת שהרי אינן לא כעין פנים ר"ל שיהא כיוצא בו קרב לגבי מזבח ולא כעין זביחה ר"ל שיהא נחתך מתחלתו לשם כך". ומשמע שבעצם שייך לחתוך אבנים וע"י זה יהיה כעין זביחה, רק שעובדי מרקוליס לא עושים כן.
כללו של דבר, שהאומר שחיתוך השערות אינו דומה לשבירת מקל עליו להביא ראיה, ואין לו להתיר איסורי דאורייתא בדקדוק כל דהוא וסברות הכרס.
♦

עובדי ע"ז בזה"ז אם אפשר להם לעשות תקרובת ע"ז

הרבה[23] כתבו להתיר השערות משום שמפורש בגמ' (חולין יג:) שגוים בזמן הזה מנהג אבותיהם בידיהם, ולכן אפילו אם הם מקריבים ממש לעבודה זרה, אין זה עבודה זרה, ולכן מה שהם מקריבים בזמן הזה לעבודה זרה לא נחשבת תקרובת עבודה זרה. יש מהם שטרחו למצוא סמך לדבריהם בכמה פוסקים.
הנה זה נכון שיש גמ' ערוכה בחולין (יג:) שמפורש בה כן, וז"ל הגמ' שם: "סבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן" עכ"ל.
אלא מה שאמרו שעובדי ע"ז "בזמן הזה" מנהג אבותיהם בידיהם, הנה לא כתוב "בזמן הזה" בגמרא, ואדרבה מבואר ברש"י (יבמות כג. ד"ה אלא רבנן) שדבר זה היה נוגע כבר בימי מתן תורה[24], שיש חילוק בין עובדי ע"ז בא"י מז' עממין לעובדי ע"ז בשאר ארצות, ולכן אלו שלומדים מזה שאמרו בגמ' שמנהג אבותיהם בידיהם הכוונה שאין למעשיהם דין ע"ז, ולכן אי אפשר להם לעשות תקרובת ע"ז, על כרחך צריכים לומר שכבר מזמן מתן תורה, עד היום לא היה ע"ז בחו"ל. וכמובן דבר זה הוא נגד כמה וכמה פסוקים בתנ"ך, ולחינם חנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לפסל כו' כו', וכן הוא נגד הרבה מקורות בחז"ל.
ואף אם חולקים על רש"י ולומדים שזה נאמר רק בתקופת ר' יוחנן, עדיין הוא נגד כמה מקומות מפורשים בתלמוד שמפורש שיש ע"ז בחוץ לארץ (עי' חולין לט:, ע"ז מט. נו:, נז:, סד:, סה.). ועוד, הלוא יש מסכת שלמה שדנה בהלכות עבודה זרה, ולא מוזכר אפילו פעם אחת "במה דברים אמורים בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ הכל שרי". וכבר הבאתי שכל הראשונים (עי' לעיל בהערה) כולם דנו על הנר והלחם כו' שהיה נהוג בימיהם (בחוץ לארץ), וכולם בתוך כל פלפולם לא זכרו ענין זה שכל הגוים בחו"ל מנהג אבותיהם בידיהם. ויש לנו טור ושו"ע הלכות ע"ז, ובכל ההלכות לא זכרו ענין זה בפירוש על אף שהוא משמעותי ביותר, ואף אם נקבל שיש איזה משמעות באיזה ש"ך והב"ח כדבריהם באיזה מקום, איך ייתכן שיכתבו חידוש כזה דרך אגב במקום אחד, ובשאר כל הלכות ע"ז דנו וחידשו קולות וחומרות כדרכה של תורה, ואילו שכחו להזכיר שכל אלו ההלכות אינן נוגעות למעשה, ופלא.
ובאמת דברי הגמ' מבוארים, ואין כאן שום חידוש שאי אפשר לגוים שרוצים לעבוד ע"ז לעשות כן, אלא הכוונה הוא להסביר למה לא חוששים שסתם שחיטת נכרי הוא לע"ז, ועל זה אמרו כיון שאינם אדוקים כל כך בעבודתם אלא מנהג אבותיהם בידיהם, אז לא חוששים שמא בסתמא חישב לעבוד ע"ז, אלא סתם שחיטת נכרי אינו תקרובת עבדוה זרה. אבל פשיטא ופשיטא שאם מכוונים לשחוט לע"ז שפיר עשו תקרובת ע"ז.
וכן קובע מרן החזו"א (יו"ד סי' ס"ב, כ"ג): "וכן הא דאמרו שבחו"ל לאו עובדי עבו"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם, אינו אלא רפיון ידם מעכו"ם, אבל אין נפקותא בזה לא לענין איסור והיתר ולא לענין חיוב ופטור, ותקרובתן משום מעשה אבותיהן אסורה מה"ת ככל תקרובות" עכ"ל.
שוב העירוני לדברי הראב"ן (עבודה זרה סימן רצ"א) שמפורש שאינו כלל גדול שגויים בחוץ לארץ מנהג אבותיהם בידיהם, אלא תלוי בפועל מה נהוג בכל מקום. דבריו נאמרו בתוך היתר להשכיר בתים לגוים משום שאינם אדוקין כל כך בעבודתם. וז"ל, "ועוד סמכינן אהא דגוים שבחו"ל לא עובדי ע"ז נינהו, ואין לחוש למכניס לתוכו ע"ז שאינם אדוקין בה לעשותה בביתם ותלינן לקולא ואמרינן דילמא לא עביד, אבל ברוסיא ובארץ יון ודאי אדוקין שהם עושין על שעריהן ועל פתחי בתיהן ובכותלי בתיהן ע"ז" עכ"ל. הרי שהביא דברי הגמרא שגויים בחו"ל מנהג אבותיהם בידיהם, ואעפ"כ מפורש שזה לא כלל גדול לכל המקומות, אלא יש מקומות בחו"ל שהם כן אדוקין, ולכן לדבריו פשוט שאין ללמוד היתר מגמ' זו.
ולכן פשוט שאין ללמוד מגמ' זו שום היתר בענין זה. אמנם יש שהביאו מקורות לדבריהם מדברי כמה פוסקים. אבל כל אחד מהם כי מעיינים ביה רואים שאינם ראיה.
יין נסך הוי תקרובת עבודה זרה, וגזרו חז"ל על סתם יינם משום יין נסך (ומשום בנותיהם, ואכמ"ל). בשו"ע (יו"ד קכג א) כתב מרן דינא דגמרא שסתם יינם ומגע גוי אסור בהנאה, והרמ"א כתב "הגה: משום גזירת יין שנתנסך לאלילים, ובזמן הזה, שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודה זרה, י"א דמגע גויים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה; וכן סתם יין שלהם, אינו אסור ליהנות ממנו" עכ"ל.
וכתב הש"ך שם (ס"ק ב'):
כתב הב"ח דאפי' שפכי ליה קמי עבודה זרה כדרך ניסוך פנים מ"מ כיון דקי"ל דגויים שבח"ל לאו עובדי עבודה זרה הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן אם כן מה שמנסכים יין לעבודה זרה אין קרוי ניסוך כיון דקרינן בהו שאין יודעי' בטיב עבודה זרה ומשתמשים דמה"ט נמי אין רגילין לנסך לעבודה זרה, כלומר אין רגילין לנסך תמיד אלא לפעמים עכ"ל.
ויש שראו בדברי הש"ך הזה היתר אפילו ליין שמנסכים ממש לע"ז, מטעם הגמ' שגוים בחו"ל מנהג אבותיהם בידיהם. ואמנם פשוט שזה שנקט לשון הגמ' שגוים בחו"ל מנהג אבותיהם בידיהם, ודאי לאו דווקא הוא, שהרי מימרא זו נאמרה בגמ' ע"י ר' יוחנן, ועוד בימי רב אשי היו נוהגים איסור בסתם יינם של גוים (עי' ע"ז נט:). הרי שאף לאחר שאמרו מנהג אבותיהם בידיהם עדיין לא התירו סתם יינם, וע"כ כוונת הש"ך לומר מעין מושג זו, והיינו שיש לפעמים גוים שאינם אדוקים בעבודתן כל כך כמו בימי קדם, ולכן בימי הש"ך כבר נשתנה הדין ממה שהיה בימי חתימת התלמוד. ואם כן אז נפלה פיתא בבירא, שע"כ זה רק נאמר על הגוים שהיו בזמנם ובמקומם של הש"ך והב"ח, כלומר הנוצרים, אבל זה בכלל לא מוכח שזה נאמר גם על עובדי ע"ז אשר בהודו, שעדיין הם אדוקין בעבודתן כמו אלו מימי קדם.
ובלאו הכי ראוי לעמוד על דברי הש"ך שמביא כן מהב"ח. הנה בטור מובא מחלוקת אם סתם יינם ומגע גוים בזה"ז אסור, וז"ל: "והחמירו לאסור בהנאה אפי' מגע נכרי ביין שלנו אבל רשב"ם כתב בשם רש"י שכתב על שם הגאונים דבזמן הזה אין איסור הנאה במגע של נכרי ביין שלנו דנכרים בזמן הזה אין רגילין לנסך לע"ז והוו לענין ניסוך כאילו אינן יודעין בטיב ע"ז ומשמשיה והוי כתינוק שעושה יין נסך לאסור בשתייה ולא בהנאה" עכ"ל.
ובבית יוסף תמה על דברי הרשב"ם בזה"ל:
אין לשון זה מדוקדק דמשמע מיניה דרשב"ם אתא לאיפלוגי אמאי דקאמר ברישא דאסרו מגען ביין שלנו בהנאה ואי אפשר לומר כן דהא מאי דכתב ברישא תלמוד ערוך הוא בכמה דוכתי ואי אפשר שרשב"ם יחלוק עליו אלא שבא לומר דהא דאסרו מגע גוי בהנאה היינו דוקא גוים שבזמנם שהיו רגילים לנסך אבל בזמן הזה שאינם רגילים לנסך וכך הוה ליה למימר והחמירו לאסור בהנאה אפילו מגע גוי ביין שלנו ומיהו רשב"ם כתב בשם רש"י על שם הגאונים דהני מילי בזמנם אבל בזמן הזה אין רגילין לנסך לעבודה זרה והוו לענין ניסוך כאילו אינם יודעים בטיב עבודה זרה ומשמשיה וכו' … ואני תמה על דברי רשב"ם בשם רש"י היאך כתבו דגוים בזמן הזה אין רגילים לנסך לע"ז דהא חזינן הני גוים דמנסכו יין ולחם אונים היא להם והיא עיצומה של ע"ז ויש לומר מכל מקום לא מיקרי ההיא נסך כיון דלא שפכי ליה קמי ע"ז בדרך ניסוך פנים אלא שהגלח מקריבו קמי ע"ז ואחר כך שותהו נהי דמיתסר משום תקרובת ע"ז מכל מקום לא מיקריא ההיא עבודה ניסוך.
הרי הבית יוסף הקשה איך אמרו שהגוים האלה אין רגילים לנסך הא עיננו רואות שהם כן מנסכין, ותי' שאה"נ יין שהם מקריבים לפני הע"ז הוי תקרובת ע"ז גמור, אלא כיון שאינם עושים מעשה ניסוך, א"כ אין איסור על סתם יינם אטו מעשה ניסוך. והב"ח שם כתב לתרץ קושית הבית יוסף באופן אחר, והוא שלא צריכים לומר שמלאכתם אינו מעשה ניסוך, אלא הם לא כל כך אדוקים בעבודתם, ולכן על אף שהם מנסכים לפעמים, כיון שזה לא שכיח עדיין נחשבת כאילו הם לא מנסכים, עכת"ד.
וכאשר בא הש"ך והעתיק דברי הב"ח, וכתב שמה שמנסכים לפני הע"ז אינו נקרא ניסוך כו', אין כוונתו לחלוק על הב"י שכתב שיין זה שמקריבים לפני הע"ז הוי תקרובת ע"ז, אלא כוונתו פשוט לומר שעל אף שהם עושים מעשה ניסוך לפעמים, זה לא מספיק לעשותם גוים שרגילים לנסך יין לע"ז, ולכן לא קיימת הגזירה לאסור סתם יינם אטו יין נסך ממש. אבל יין נסך ממש, ודאי ובודאי אסור. וזה ברור מאוד לכל המעיין בדבריו, ומעולם לא עלה על רוחו של שום פוסק לומר שאין תקרובת ע"ז כלל בזה"ז, אלא הקילו בסתם יינם לבד, וזה הסיבה למה טענה זו נמצאת אך ורק בהלכות סתם יינם ונשמטה בכל שאר דיני ע"ז אשר בשו"ע.
עוד הביאו מקור לטענה זו מפירוש המשניות להרמב"ם שמשמע מדבריו[25] (חולין א ג) ששחיטת נכרי אסורה היינו אם גוי שמבין בעיקרי ע"ז שחט, אז אסורה בהנאה משום תקרובת ע"ז, כי סתם מחשבתו לע"ז, אבל גוים שלא יודעים עיקר מחשבת ע"ז, אף ששחיטתן פסולה, אינו אלא נבילה ולא תקרובת ע"ז. ויש שלמדו כאילו כוונתו לומר שאלו שאינם יודעים עיקר מחשבת ע"ז, אז השחיטה אינו תקרובת אפילו כי מכוון לשם ע"ז, ומשום דקדוק זה המציאו שהרמב"ם בפי' המשנה כתב דבר שלא כתב במשנה תורה. אמנם האמת יורה דרכו שכוונת הרמב"ם פשוט מאוד, הוא רק מעתיק דברי הגמ' שלא אמרינן סתם מחשבת גוי לע"ז אלא במינים, כלומר אלו שיודעים עיקרי ע"ז, אבל אלו שאינם מינים אם שחטו סתם אינו נאסר משום תקרובת, אבל אם כיוונו לע"ז פשוט שהוא תקרובת. מלבד שזה משמע בעצם דבריו, וגם זה מיישב שאין שום סתירה בין דבריו בפי' המשנה לדבריו במשנה תורה, הלא גם הראש יוסף לבעל הפרי מגדים כבר פירש הדברים כמו שכתבתי.
עוד הביאו מקור מדברי התבואות שור (סי' ד' יח), אמנם כבר העירו שאינו ענין, ששם כתב משום שאין הגוים אדוקין כ"כ, אז יש לנו לתלות יותר שרק אמר לשם ע"ז כדי לאסור בהמת חבירו, ולצעורי קא מיכוון. אמנם במקום שאין צד לומר לצעורי כיוון פשוט ששייך לעשות תקרובת ע"ז.
כללו של דבר, טענה זו שאי אפשר לגוים לעשות תקרובת ע"ז בזמן הזה היא דבר זר מאוד, ובודאי אין מקורו מהתלמוד, ואם כי יש פוסקים שכתבו קולות בכמה ענינים, לא מצינו בשום פוסק שזה כלל שאומר שאין שום תקרובת ע"ז בכלל בזה"ז.
♦

סיכום

ביררנו בעזהשי"ת שכל מעשה שנעשה משום שלדעתו כן הוא רצון אליל כלשהו, אם יש במעשיו חיתוך, יש בדבר הנוצר על ידי החיתוך איסור תקרובת עבודה זרה. ולכן השיער שמגלחים משום שלאמונתם כן רוצה אליל זה, אסור משום תקרובת עבודה זרה.
גם ביררנו בס"ד שלא מצינו שום מקום להקל משום שאינו באותו דרגא של עבודת ההקטרה שלהם וכדומה, ולא משום שאולי הכומרים לא חושבים כן, ולא משום שאולי המעשה נעשה להכנעה בעלמא. גם הוכחנו שתקרובת עבודה זרה אסורה אפילו אם לא נעשה לפני הע"ז, ובכדי לעשות תקרובת עבודה זרה לא צריכים שום מעשה הכנה. וגם הוכחנו שלא רק מעשה שבירה נחשבת כעין זביחה, אלא הוא הדין כל קציצה וחיתוך, ולכן גילוח הראש נכלל בזה. עוד ביררנו שאין שום צד להקל בזה משום שגוים בזה"ז מנהג אבותיהם בידיהם.
בגמ' (יומא סט: ובסנהדרין סד.) מסופר שבזמן עזרא, אנשי כנסת הגדולה התפללו בקול גדול שיתבטל יצר הרע של עבודה זרה, ואמרו: "בייא בייא (אוי אוי) היינו דאחרביה לביתא, וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן, כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. בתר דאביקו ביה יתבו תלתא יומא בתעניתא בעו רחמי, נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה אמת. אמר רבי חנינא שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דע"ז, בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא (שיער) מיניה ואזל קליה בארבע מאה פרסי..."
מבואר שעל אף שתפסו וביטלו יצה"ר דעבודה זרה, מכל מקום נפל שיער ממנו בשעה שתפסו אותו. אנשי כנסת הגדולה לא זכו לתופסו שלם, אלא לא שלטו על שער אחד, ואולי זה רמז לשיער של תקרובת ע"ז שעדיין מרקד ביננו, בייא בייא.
יהי רצון שנזכה במהרה לאבד את כל הע"ז מן הארץ, ויבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים, וישוב לב עובדיהם לעבדך, ויקוימו דברי הנביא (ישעיה נה, ה): "הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך אליך ירוצו, למען ה' אלוקיך, ולקדוש ישראל כי פארך".
♦ ♦ ♦