כולל ישיבת שעלבים
הגדרה חדשה ב'זוטו של ים'
סברת הדין
א. בבא מציעא (כב, א): "תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת - דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם". מדברי הגמרא עולה שהגדרת אבידה, שחייבה התורה להשיב אותה, היא רק זו 'המצויה אצל כל אדם', אולם אם 'אינה מצויה אצל כל אדם' - לא חייבה את מוצאה בהשבה. אולם, לא התברר להדיא מדוע כך הוא.אביי ורבא נחלקו (כא, ב) האם 'יאוש שלא מדעת' הוי יאוש או לא. כלומר, מה הדין במקרה של אבידה שמסתבר שכאשר בעליה ידעו מכך שאבדה יתייאשו, אולם מוצאה מצא אותה קודם הייאוש. לדעת אביי אין יאוש זה מועיל, ולרבא היאוש מועיל, והמוצא יכול לזכות באבידה[2]. הגמרא (שם) אומרת, שבמקרה של אבידה שנמצאה ב'זוטו של ים ובשלוליתו של נהר', גם אביי (שהלכה כמותו) מודה שהמוצא יכול לזכות בה משום ד"רחמנא שרייה". משמע מכאן, שהיתר זוטו של ים לכאורה אינו תלוי בסברא הנוגעת לדיני יאוש, אלא זהו חידוש של התורה, שהגדרת אבידה היא דבר שבמציאות רגילה עתיד להימצא ע"י אדם אחר.
בגמרא (כד, א) למדנו: "וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן", וכתב בתוספות הרא"ש (שם) שהטעם דהבעלים מתייאשים קאי על המוצא בסרטיא ופלטיא, אולם המציל מן זוטו של ים זהו דין בפנ"ע, דאבודה ממנו ומכל אדם. וכן כתב הרמב"ן (מובא בשטמ"ק כב, ב): "מדקא נסיב לה תלמודא שאבודה ממנו ומכל אדם שמע מינה אין יאושה מתירה אלא אבידתה מכל אדם מתירה".
ב. אמנם, הרבה מהראשונים לא סברו כך, אלא כתבו דאף דין זה טעם יש בו, והסברא היא שכיון שאבוד ממנו ומכל אדם, ממילא אמרינן שהאדם התייאש מרכושו. כן משמע מדברי רש"י (בבא קמא סו, א ד"ה מוצא אבידה) שכתב שהמקור לדין יאוש בהשבת אבידה הוא מדרשת הפסוק הנ"ל דאבודה ממנו ומכל אדם, משמע שהכל תלוי ביאוש, וכ"כ להדיא הריטב"א (כד, א) ומקורו הוא בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"א): "מניין לייאוש בעלין מן התורה רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה לחמורו וגו' את שאבוד לו ומצוי לך את חייב להכריז ואת שאינו אבוד לו ומצוי לך אין את חייב להכריז יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם". ולכאורה זו היא המשמעות הפשוטה של דברי ר' שמעון בן אלעזר (לעיל אות א, וע"ע בחידושי הרשב"א שם).
בגמרא (כד, ב): "ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן. אתא לקמיה דרב יהודה. אמר ליה: זיל אכריז. - והא זוטו של ים הוא! - שאני נהר בירן, כיון דמתקיל לא מיאש - והא רובא נכרים נינהו, שמע מינה אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב נכרים! - שאני נהר בירן, דישראל סכרו ליה, וישראל כרו ליה. כיון דישראל סכרו ליה - אימור מישראל נפל, וכיון דישראל כרו ליה - לא מיאש". משמע שהגמרא אומרת דלמרות שנהר בירן לכאורה הוי זוטו של ים, מוכח לנו שהבעלים לא מתייאשים, וא"כ ליתא לדין זוטו של ים. הרי לן, שדין זוטו של ים תלוי בעיקרו ביאוש.
♦
נפק"מ בין ההבנות
ג. בפשטות, הנפק"מ בין ההבנות היא בשאלה מה יהיה בדין אדם שאיבד חפץ בזוטו של ים, וצועק בפנינו שהוא לא התייאש, דאם זהו דין התורה צעקתו לא תועיל לו, ואם זה מטעם יאוש – צעקתו תשמע.מדברי הרשב"א (כא, א) משמע שמעיקר הדין הלכה זו תלויה ביאוש, ואם כן היה מקום לומר שאדם שאמר שלא התייאש – לא יהיה ניתן לזכות באבידתו. אולם, הרשב"א לא קיבל הבנה זו, וסבר שכיון שבד"כ בני אדם מתייאשים - התורה הפקיעה ממנו לגמרי את האבידה והיא מופקרת לגמרי[3]. כלומר, לדבריו יש בפנינו שילוב בין שתי ההבנות דלעיל. בהתאם להבנתו זאת, הסביר הרשב"א שאדם שאיבד מטבע בחול (כו, ב), שלכאורה הוי זוטו של ים, אולם כיון שניתן להתאמץ ולמצוא את המטבע, אזי למרות שבסתמא אנו מניחים שהתייאש ומותר לזכות במטבע - אם הוא אמר להדיא שאינו מתייאש, אסור לזכות בה.
אמנם, אף למ"ד שהדבר תלוי ביאוש לגמרי, כתב הריטב"א (כד, א) שאם אדם יצעק שאינו מתייאש אין לקבל את דבריו "דשקורי משקר או בטלה דעתו אצל כל אדם".
על אף שנראה מדברי הראשונים שאם אדם יצעק שאינו מתייאש לא מהני (וצ"ע בדעת הרמב"ם בזה, ועיין לקמן), ייתכן שנמצא נפק"מ אחרות. שהרי, אם עיקר הדין הוא משום ייאוש אזי יחולו על כך דיני יאוש, ולשיטת הנתיה"מ (רסב, ג) ביאוש לא חשיב שיצא החפץ מרשותו עד שיבוא לרשות אדם אחר, וכן דיאוש של קטן לא מהני (נתיה"מ רס, יא) אולם אם זוהי הלכה חדשה, אזי יש לדון בדברים מטעם הפקר וגם בקטן מהני, וצ"ע.
♦
בירור בדעת הרמב"ם
ד. כתב הרמב"ם בפרק י"א מהל' גזילה ואבידה ה"י: "המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנ' אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה". משמע בפשטות, שדין זה תלוי ביאוש הבעלים, ואמרינן שבוודאי התייאש.אמנם, בפרק ו (הל' א-ב) כתב: "קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתיאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתיאשו או לא נתיאשו חייב להחזיר ואין צריך לומר אם היו הבעלים מרדפין אחריהן. (הלכה ב) לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, אם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר". והשיגו הראב"ד: "לפיכך המציל מן הנהר וכו' אם ידע ודאי שנתיאשו וכו'. א"א אלו דברי תימה הם".
נראה דהראב"ד הקשה כן משום דסבר שזוטו של ים תלוי בגזירת הכתוב, ולעומתו, הרמב"ם תלה זאת ביאוש. אמנם, לכאורה הרמב"ם סותר עצמו בזה, דלעיל הבאנו את דבריו בפרק יא, שם כתב שבסתמא בוודאי מתייאש, ואילו כאן כתב שצריך לשמוע שהבעלים אכן התייאשו.
לפיכך, נראה שלדברי הרמב"ם קיימות רמות שונות ב'זוטו של ים', וכן נראה למדקדק בלשונו. בפרק ו' כתב "המציל מן הנהר" ואילו בפרק י"א לשונו היא "המוצא", ובנוסף כתב שמדובר בנהר שאין לו הפסק. רוצה לומר, בפרק י"א מדובר בזרימה חזקה, שבד"כ לא ניתן למצוא שם דבר שנאבד, וא"כ ישנה וודאות מוחלטת שאכן המאבד התייאש, ונקט הרמב"ם לשון 'מוצא' – היינו שהאבידה הגיעה לידו. משא"כ בפרק ו, ולכן נקט לשון 'הצלה' – כלומר, שניתן לבוא ולהציל, ששם צריך לדעת שבעלי החפץ אכן התייאשו.
ויל"ע, אם לדעת הרמב"ם, במקרה המובא בפרק י"א מהני מה שאדם יצעק ויאמר שלא התייאש, או שבכה"ג מודה הרמב"ם למש"כ לעיל (אות ג) בשם הריטב"א, שבטלה דעתו אצל כל אדם (וע"ע בחידושי השרידי אש ב"מ לד).
♦
יאוש שלא מדעת לעומת זוטו של ים
ה. להלכה אנו פוסקים דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואם כן, יש להבין מה נשתנה דין זוטו של ים, לשיטות הסוברות שהדבר תלוי ביאוש בעלים, ואין זו הלכה בהגדרת אבידה? וכתבו כמה אחרונים (נחלת דוד ועוד) שהמח' בין אביי ורבא לשיטה זו היא דווקא בדבר שמסתבר שהבעלים יתייאשו, אולם בדבר שבוודאי יהיה יאוש לא נחלקו, ובכה"ג אמרינן לכו"ע דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ואכמ"ל[4].♦
הגדרת זוטו של ים
ו. במשנה בב"ק (קטו, א) דנו לגבי חבית של דבש שנשברה, ואדם שמחזיק חבית יין שפך את יינו והציל בה את הדבש, והדיון שם נסוב על השכר המגיע לבעל היין. הגמרא הקשתה מדוע יש בכלל בהצלת הדבש מצות השבת אבידה, שהרי כיון שהדבש נשפך הוא כבר מופקר, וע"ז השיבו דמיירי בכה"ג שעדיין לא נשפך (ונחלקו שם ראשונים האם במצב שעדיין לא נשפכה אך ועתידה להישפך כולה וא"א להציל ג"כ מוגדר כהפקר, או רק כשמגיע לקרקע חשיב כהפקר, והובאה המח' ברמ"א סי' רסד, ה). עכ"פ מבואר שבמצב שניתן להציל ע"י הדחק בוודאי לא חשיב כזוטו של ים. ואם כן, לכאורה זוטו של ים הוא באופן שאי אפשר להציל כלל.אמנם, אם לא ניתן להציל, יל"ע כיצד המוצא מצליח להגיע אליה? ויש לומר, כמו שכתבנו לעיל, דמדובר בכה"ג שהמציאה הגיעה לידו, או שלאחר שנמצאו שהנהר חזר לאחוריו נמצאו המציאות בקרקעיתו היבשה (עיין רש"י ב"מ יב, א ד"ה דאקפי).
ז. כתב מהרי"ק בתשובה (שורש ז): "ולא מבעיא בנדון הזה דודאי היה ראוי להתייאש מכמה טעמים וכדכתבתי לעיל וה"ל כאבידה ששטפה נהר שאבודה ממנו ומכל אדם אלא אפילו היכא דלא ברי היזיקא בודאי ואפשר לומר שלא יאבד הממון אפילו הכי כיון שנאבד הוא ע"פ הרוב יש לומר שמתייאש דאמר בפרק אלו מציאות (דף כ"ד) וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב וכו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם והרי לך דחשיב דריסת הארי יאוש גמור דומיא דזוטו של ים ושלוליתו של נהר דקתני סיפא ואלו בפ' הפועלים בסופו (דף צ"ג) וכן בפרק המקבל (דף ק"ו) קתני ברייתא רועה שהיה רועה עדרו ובא לעיר בא ארי ודרס זאב וטרף כו' אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדים אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור מדקתני אומדים אותן ש"מ שלפעמים אדם יכול להציל מן הארי דאם אין יכול להציל לעולם מה אומד שייך שם ואפי' הכי אמר בפרק אלו מציאות (דף כ"ד) דהמציל מן הארי הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים ממנו. הרי לך אף על גב דלפעמים דלעתים רחוקים אדם יכול להציל גם מן הארי מ"מ אין לתלות בכך ולומר דלא מייאש דאימר אמר שיציל מן הארי כיון דפשיטא דרוב פעמים אין אדם יכול להציל מן הארי כל שכן הכא דודאי לא היו יכולים להציל".
משמע מדבריו, דזוטו של ים היינו דבר שעל דרך הרוב לא ניתן להציל. כלומר - בד"כ במציאות כזו של אבידה, אי אפשר להציל, אבל ישנם מקרים בודדים שניתן להציל, ואעפ"כ חשיב כאבודה ממנו ומכל אדם. ואף לשיטות שהדבר תלוי ביאוש, הרי אפי' אם יש אחוזים בודדים שבהם ניתן להציל, אינו שם על לב, ומשו"ה אין אנו אומרים שלא מתייאש בגלל זה.
ח. יש לדון האם הדבר תלוי גם ביכולת ההצלה או גם ברגילות ההצלה. כלומר, האם דבר שיש יכולת להצילו אף אין בכך רגילות ג"כ יוגדר כזוטו של ים או שבכה"ג לא הוי זוטו של ים כיון שיש יכולת להצילו? ולמרות דלכאורה לא נכנס להגדרה של אבודה מכל אדם, שהרי מצויה היא, אלא שגם ביחס לכל אדם אין רגילות להצילו.
בהגדרת זוטו של ים כתב בעל המאור (יב, א מדפה"ר): "זוטו של ים ושלוליתו של נהר שנפלה לו האבדה באמצעית הנהר מקום שהמים שוללין בהם… ואין דומה לזה שטף נהר קוריו עציו ואבניו שזו השטיפה אינה בשלולית כלומר באמצעיתו של נהר אלא בגדותיו ע"י רוב גשמים ואיידי דיקירי פלטי להו מיא וממנו הם אבודים אבל לא מכל אדם שאפשר שיחסרו המים כשיגיעו למקום אחר ויניחום המים ברשות אחר" - משמע מדבריו, שדבר שהמים סחפו ממקום אחד, ומוליכים אותו למקום אחר, אין זה בגדר של אבודה מכל אדם. אך מדברי רש"י נראה שחלק על כך, וז"ל (כא, ב): "זוטו של ים - מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו עשר פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם והולך" (וכן נקטו הנו"כ על השו"ע חו"מ רנט, ז). משמע שאף נהר ששוטף דברים המונחים בצידו מוגדר כזוטו של ים. ייתכן שלדברי בעל המאור בעינן דבר שבהכרח הוא אבוד מכל אדם, אולם לרש"י גם אם אינו אבוד, אלא שאין בני אדם מתאמצים להצילו - חשיב כזוטו של ים.
ט. ולכאורה יש להביא ראיה לשאלתנו, ממחלוקת הנוגעת למציל מן הדליקה בשבת, הביאה הבית יוסף (או"ח סי' שלד): "וכתב הר"ן (שבת מה, א מדפה"ר ד"ה חשבון) דמשמע מדברי רש"י שזוכין מן הפקר בדברים שמצילין אם רצו לעכבן מפני שאמר להם הצילו לכם כלומר לעצמכם והוא ז"ל כתב דאין צורך לכך דאפילו לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל יותר ממזון שלש סעודות הרי הוא מופקר לכל מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר (ב"מ כד.). והרב הגדול מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל תירץ דלא דמי דשאני הכא דיכול להציל הוא אלא דאריא רביע עליה. ולי נראה דאין זו טענה דכל שאינו יכול להציל מאיזה טעם שיהיה הוה ליה כזוטו של ים". והנה כאן המחלוקת נוגעת לחפץ שבעליו אסור להצילו, ואדם אחר מותר, ואעפ"כ מוגדר כזוטו של ים (אלא דשיטת רש"י, עפ"י ביאור מהר"י אבוהב היא, שאינו מוגדר כך, משום שיש ביכולת בעל החפץ להצילו אלא שאסור מבחינה הלכתית).
ולכאורה תמוה לומר דמקרה זה הוא כעין זוטו של ים, שהרי הוא אבוד רק מבעל החפץ ולא מכל אדם. אפשר היה לומר, עפ"י הראשונים הסוברים דזוטו של ים תלוי ביאוש, שגם מציל מן הדליקה ייכלל בהגדרה זו, כיוון שבוודאות הבעלים מתייאשים (ואולי נחלקו אם כתוצאה מדברי חכמים, האומרים שלא להציל, ניתן להניח שישנו ייאוש), הוי דומיא לזוטו של ים (ולא דמי ליאוש שלא מדעת, כיון שכאן ישנה וודאות!).
באופן אחר ניתן לומר, שאולי יש להביא מכאן ראיה לשאלתנו, וללמוד שהגדרת אבודה מכל אדם אינה תלויה רק ביכולת ההצלה אלא ברגילות להציל, וחפץ זה שאין רגילות להצילו, על אף היכולת, ג"כ מוגדר כאבוד ממנו ומכל אדם.
♦
פתרון לאבדות
י. אם כנים דברינו, שגם אבידה שאין רגילות ביד בעליה להצילה תוגדר כ'זוטו של ים', לכאורה נוכל ללמוד מכאן לימוד זכות גדול בענייני השבת אבידה שבזמנינו. כידוע, אנו נפגשים באבדות זולות ומצויות על כל צעד ושעל, בעת הליכה ברחוב, בחדר המדרגות, בבתי מדרש וכו', ובפשטות בעצם ראייתן אנו מתחייבין בהשבתן. אכן, ייתכן שבמציאות ימינו, שרבים רבים מאבדים חפציהם ולרוב כשיזכרו שאיבדום (ויכול להיות שיקח זמן רב מאוד עד שיזכרו בזה) - לא יתאמצו לבוא ולחפשם, הרי זו מוגדרת כאבדה ב'זוטו של ים', וממילא מותרת למוצאה. ובעיקר הדברים אמורים כלפי כלי כתיבה זולים.אם יבוא השואל וישאל, הלא גם בזמן חז"ל מסתבר שאנשים אבדו אבדות שאין בהן סימן, שמסתמא התייאשו מהן, ואעפ"כ המגביהן בפשטות מתחייב בהשבתן1 ואינו זוכה בהם, דהרי אמרינן שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. על כך נראה להשיב, שחובת השבת אבידה נמדדת בהתאם לזמן ולמקום – ועל כן מסתבר שבזמנם, שלא היו מצויים כ"כ חפצים פשוטים וזולים, אדם היה רוצה להמשיך ולמצוא את אבדתו. אולם בימינו, ביחס לדברים קטנים המצויים לרבבותיהם, כמו כלי כתיבה פשוטים וכדו', אפשר לומר שישנה וודאות מוחלטת שאדם לא יתאמצו לחפשם, לדברינו חשיב כמו זוטו של ים, וצ"ע למעשה.
♦ ♦ ♦