מכון למצוות התלויות בארץ בנשיאות הגרש"ז רווח שליט"א
ירושלים - המשותפת לכל שבטי ישראל
הגדרת הבעלות והשימוש בבתים ובחצרות בירושלים לדיירים ולעולי הרגל, וההשלכה למצוות התלויות בארץ שם
הקדמה
סוגיית הבעלות והקנין על הבתים והחצירות בירושלים [עד לאחר גלות עם ישראל מארצו לאחר חורבן בית שני] נתונה למחלוקת תנאים - האם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא (יומא יב., מגילה כו., ב"ק פב:). מעמדה של עיר הקודש ירושלים כמרכז הרוחני, ההלכתי, ואף השלטוני של כל ארץ ישראל ועם ישראל בכל מקום שהם, יצר מצב שבו כל ישראל היו נמצאים בירושלים מספר פעמים בשנה, ובפרט בימי העליה לרגל במועדים, ועל כן לבעלות שם היתה נפ"מ מעשית לכל ישראל בכל זמן, כגון, היכן שהו עולי הרגל, האם יכול בעל הבית בירושלים למנוע מאורחים להשתמש בביתו או בחצירו. האם פירות שגדלו ברשותו שייכים לו, או שכל עובר אורח יכול ליטלם. האם יכול בעה"ב להשכיר את ביתו. ועוד שאלות רבות.להגדרת הבעלות על הקרקעות של ירושלים ישנם השלכות הלכתיות חשובות הנוגעות לא רק לבעלות הממונית, אלא גם למצוות ולדינים כלליים [כמבואר בגמ' בב"ק שם, ובמקומות נוספים], וגם למצוות התלויות בארץ, כגון לגבי ערלה באילנות שגדלו בירושלים, כפי שיובא להלן, וכן לגבי חיוב תרומות ומעשרות ומתנות עניים בפירות שגדלו בירושלים [ואף שנאמר בתוספתא בנגעים (פ"ו) ובב"ק (פב:) שאין עושים בה ואין מקיימים בה גנות ופרדסים, מ"מ מוכח שהיו אילנות בירושלים, כמבואר בירושלמי בערלה שיובא להלן, וכן ראה במעשרות (פ"ב מ"ה), ומע"ש (פ"ג מ"ז), וגמ' שבת (סג.) ור"ה (כג.). ושמא יש ליישב שאין בכלל האיסור אילנות פרטיים, אלא רק גנות ופרדסים. וברוך שכיוונתי בזה לדברי הגרש"ז אוירבך, מובא בהליכות שלמה (סוכות פ"י הערה 63). אמנם צ"ע מלשון הרמב"ם, בהל' בית הבחירה (פ"ז הי"ד) שכתב: "ואין מקיימין בה אילנות...". ובמנח"ש (ח"א סי' נא אות א) תי' עוד שנפ"מ לפירות שברשות גוי, או בעציץ נקוב. ועוד יש לדון בזה, ואכ"מ. ומ"מ ברור שהיו אילנות בירושלים, שנו"נ בדינם], וכן לפירות שגדלו חוץ לירושלים אלא שראיית פני הבית שלהם, האוסרת משום טבל, היתה בבית בעליהם שבירושלים. וכן להיפך, מי שאינו גר בירושלים ומכניס לירושלים את פירותיו שלא ראו את פני הבית, וכפי שיתבאר בעז"ה.
ומכח מה שנעלה, שהגדרת הבעלות יוצרת השלכה ונפ"מ גם למצוות אלו, נוכיח גם כיצד היה היחס ההלכתי בין הדיירים בירושלים לבין האורחים עולי הרגל לגבי השימוש בבתים ובחצרות בכלל.
בזה"ז, אחרי שחרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם, נוקטים הפוסקים שיש בעלות על הקרקע בירושלים. וכ"מ מהכפתור ופרח (פ"ו), שכתב בדין שאין משכירים בתים בירושלים: "מסתברא שאינו אלא בזמן הבית". וראה במהר"י קורקוס בהל' בית הבחירה (פ"ז הי"ד) שדן בדבריו, וכתב הטעם שבזה"ז אינו נוהג: "שהארץ ביד גוים, וישראל הדר בה פורע שכירות לגוי או קונה אותה מהגוי ודאי אינו מחויב להכניס לביתו... וכ"ש שאין חיוב עליה לרגל...". ובס' עיר הקדש והמקדש (ח"ג פ"א אות ז) כ' שדין ירושלים לא נתחלקה לשבטים אינו שייך בזמנינו, "שדין זה נאמר בירושלים הבנויה בשביל הלאמת הקרקע לכל צרכי הלאום בזמן שלכלל ישראל היה דרוש, כמו בזמן העליה לרגל, ואינו שייך לזמנינו". אמנם מהרה יבוא משיח צדקינו ויבנה בית המקדש, וירושלים תשוב לתפארתה, ותהיה המרכז הרוחני, ההלכתי והשלטוני לכל ארץ ישראל ועם ישראל בכל מקום שהם, יתכן שתשתנה הלכה זו, וישוב המצב להיות כפי שהיה בזמן המקדש, וכפי שיתבאר להלן.
הערה: הגדרת גבולות העיר ירושלים שעליה נסובים דברינו שנויה במחלוקות שונות, והרחיבו האחרונים בכך. ומאחר שאין זה נושא דברינו לא נאריך בכך, אלא נגדיר שבכל מקום שנזכיר ירושלים כוונתינו לאותם מקומות שנחלקו בהם התנאים האם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא.
♦
במשנה במסכת ערלה (פ"א משנה ב) נאמר: "הנוטע לרבים חייב בערלה, ור' יוסי פוטר". לפי פשוטו הנוטע לרבים הוא הנוטע בחצירו לצורך רבים, ובזה נחלקו האם יש דין ערלה על האילן, או שלמדים מהפס' "ונטעתם כל עץ מאכל" שרק נטיעה לצורככם מחייבת, ולא נטיעה לרבים [ומש"כ בהמשך המשנה שבנוטע ברה"ר חייב, ולא נחלקו בזה, מפרשים שהוא הנוטע ברה"ר לצורך יחיד. ובנוטע ברה"ר לרבים י"א שגם בזה נחלקו, ובירושלמי מובאת ברייתא בשם רשב"א שברה"ר לרבים לכו"ע פטור. אמנם, להלכה פסקו הרמב"ם (הל' מע"ש פ"י הל' ד-ה), והשו"ע (יו"ד סי' רצד סעיף כה - כו), שבכל נוטע לרבים חייב]. וכן פי' הרמב"ם ומפרשים נוספים.
אמנם בירושלמי [וכן הביא ופירש הר"ש את המשנה] מבואר שההבנה הפשוטה בפירוש הנוטע לרבים היא לנוטע בירושלים, ועל כן מקשה הירושלמי שמוכח שחכמים המחייבים בערלה סוברים שירושלים נתחלקה לשבטים, וא"כ הנוטע שם אינו נוטע לרבים אלא לעצמו, ואילו ר' יהודה, שפוטר, סובר שלא נתחלקה לשבטים, וכל הנוטע שם נוטע לרבים, וזה היפך שיטתם במקו"א. ויל"ע מדוע לא ניסו בירושלמי לתרץ שמשמעות הנוטע לרבים אינה בירושלים? וע"כ שהמושג הנוטע לרבים כוונתו בהכרח לנוטע בירושלים, ואילן שניטע בירושלים מוגדר כנטיעה לרבים אפילו כשנוטע במקום מגוריו שבירושלים ולצרכי עצמו, ונחשבת כנטיעה לרבים מאחר שהוא אינו בעלים על המקום.
אלא שיש להבין מדוע א"כ נקרא נוטע לרבים ולא נוטע ברה"ר לרבים, וכפי שהובא לעיל שלדעת רשב"א שבירושלמי [וי"ס שלכו"ע] ברה"ר לרבים פטור מערלה, ומ"ש נוטע בירושלים? וכן יש להבין בדברי הר"ש על המשנה שם שפירש עפ"י הירוש' הנ"ל: "הנוטע לרבים - כגון ברשות היחיד והוא של הרבה בני אדם כגון בירושלים". וצריך להבין את לשונו שהרי זה תרתי דסתרי, מצד אחד הוי רשות היחיד, כלומר שאינו רשות לכל הציבור, ומאידך של הרבה בני אדם, כגון בירושלים שלא נתחלקה, א"כ זו רשות הרבים?
עוד יש להבין: אמנם, ירושלים לא נתחלקה לשבטים, מ"מ מדוע לא יהיה בעה"ב שבירושלים כדין שוכר או שואל כל זמן שהוא במקום מגוריו, שהרי ברשות הוא יושב שם, ואין רשות לאחרים להוציאו משם. וכשם ששוכר שנוטע אילן חייב בערלה, כך הדר בירושלים?
ובפרט קשה, שבתחילת המשנה בערלה נאמר שכשבאו בנ"י לארץ ישראל ונטעו התחייבו בערלה, אף לפני כיבוש וחלוקה, וכמבואר בירושלמי שם שהמשנה סוברת שאיסור ערלה התחיל מיד בבואם לארץ [וראה ברמב"ן בפר' ואתחנן לגבי הדין שכשנכנסו לארץ הותרו להם אפי' קדלי דחזירי, שכתב שהותר גם ערלה משו"כ, וצ"ל שכוונתו לאילנות שניטעו לאחר שנכנסו לארץ. ומ"מ נראה שם שהיתר זה היה רק בשבע שכבשו]. והנה דין זה מובא במשנה ללא חולק. ויל"ע, לר' יהודה שסובר שנוטע לרבים פטור, א"כ כ"ש שיהיה פטור כשנכנסו לארץ ועדיין לא קיבלו את חלקם, שבמקום הזמני שישבו שם הרי זה כנוטע לרבים, שהרי ישיבתו שם ארעית ואינו בעלים על המקום כלל, ולאחר שתיגמר החלוקה הוא יעבור לנחלתו, ושם ינחלו אחרים, ואעפ"כ חייב, ולא מצינו שר' יהודה חולק ע"ז. מדוע? ובפרט לפי הירושלמי, שהנוטע לרבים הוא הנוטע בירושלים, וכי הבעלות של הנכנסים לאר"י על הקרקע הזמנית חזקה יותר מהבעלות של בעה"ב שבירושלים?
ועוד יש להקשות, שבגמ' בב"ק (פב:) מובאים עשרה דברים שנאמרו בירושלים, ואחד הוא שאין הבית נחלט בה, ומבארת הגמ' משום שירוש' לא נתחלקה לשבטים, ע"ש. ולכאורה מבואר שיש בעה"ב שהוא זה שמוכר את הבית, אלא שלא נחלט? וכן מהתוספ' במע"ש (פ"א) ומובאת בגמ' ביומא (יב.) שכתבה שאין משכירים בתים בירושלים [וכפי שיתבאר להלן], אם כ' שלא משכירים, כנראה שיש מי שיכול היה להשכיר, והיינו שיש מאן דהו הנקרא בעה"ב או דייר, שהיתה הו"א שישכיר, וקמ"ל שלא [ועיין בזה בס' עיר הקדש והמקדש (ח"ג פ"י) שהאריך בזה, ומוכיח מכ"מ שהיו מכירות בתים וכדו']?
♦
א. ב.
עוד דין שטעון ביאור בענין זה. במשנה במע"ש (פ"ג מ"ו) נאמר: "פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים". פירוש: הדין הוא שפירות של מע"ש, כל זמן שלא הגיעו לירושלים, ניתן לפדותם ולהעלות את הדמים לירושלים ושם לקנות דברי מאכל בדמי מע"ש. אבל משנכנסו לירושלים אי אפשר לפדות את הפירות, ואף לא לחזור ולהוציא אותם ולפדותם בחוץ, אלא מחיצות ירושלים קלטו את הפירות והם עצמם נאכלים בקדושת מע"ש, ללא אפשרות לפדיון. ומוסיפה המשנה שה"ה פירות טבל שעדיין לא הופרשו מהם תרו"מ, אם נכנסו לירושלים לאחר שנגמרה מלאכתן מחיצות ירושלים קולטות, והמע"ש שיופרש מהם אינו יכול להיפדות, אלא יש לאוכלו בירושלים כדין. ובירושלמי (שם ה"ג) מובא: "רשב"ל אמר זאת אומרת ירושלים עשו אותה כחצר בית שמירה [פירוש: חצר המשתמרת], מה חצר בית שמירה טובלת אף זו טובלת. אמר ר' יונה בדין הוא שאפילו בתים ששם לא יטבילו, שהן של כל ישראל" וכו'. פירוש: הדין הוא שאף פירות שנגמרה מלאכתן אינן טבל, ומותר לאוכלן ארעי עד שיראו פני הבית או חצירו, כמבואר במשנה במעשרות (פ"ג) ובסוגיית הגמ' בב"מ (פח. - פח:). ואמר ר"ל שממשנתינו שכתבה שמחיצות קולטות את הפירות שנגמרה מלאכתן אף שלא ראו פני הבית מוכח שכשנכנסים הפירות לירושלים דינם כנכנסו לבית, ואסורים אף באכילת ארעי. ור' יונה חולק ואומר שאפילו אם יכניסו הפירות לבתים שבירושלים אין הפירות נקבעים למעשר, ורק לענין שיחזור המע"ש עצמו ויאכל בירושלים נאמר דין המשנה. וטעמו של ר' יונה הוא משום שירושלים לא נתחלקה לשבטים, ועל כן אף אם יכניס לביתו ולחצירו אין הפירות טבל, "שהם [הבתים] של כל ישראל", ואין זה נקרא חצירו וביתו כלל.והנה ר' יונה ודאי סובר כמ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים, אלא שצ"ב בדעת רשב"ל, שהרי לדעתו כל שנכנס למחיצת ירושלים נקבע למעשר אף אם אינו חצר ובית, וא"כ אף אם סובר שנתחלקה לשבטים עדיין לא צריך להתחייב עד שיכנס לביתו? ונראה ליישב ולבאר שמקור הטעם שנקבע מעשר בראיית פני הבית דווקא הוא משום שאז הגיעו הפירות לגמר תכליתם, שהיא הסיבה לחיוב טבל, כמבואר במפרשים, ומכח זה סובר ר"ל שירושלים קובעת את הפירות משום ששם הוא מקום אכילת פירות מע"ש, וא"כ שם הוא גמר תכליתם מיד משנכנסו לעיר, וסגי בכך לטבול את הפירות, וכמו הכנסה לבית במקום אחר. ויכול גם ר"ל לסבור שירושלים לא נתחלקה ואעפ"כ הכנסה למחיצותיה קובעת לטבל.
ומ"מ בדעת ר' יונה צ"ב, מ"ט לא תועיל הכנסת הפירות ע"י בעה"ב לביתו ולחצירו, והרי גם שוכר או מי ששואל מקום ומכניס את פירותיו למקום זה ה"ז קובע למעשר, ומ"ש ביתו שבירושלים?
♦
כדי ליישב את הנ"ל ולבאר את מעמדה של ירושלים למ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ראוי לעיין בסוגיית הגמ' בזה. בגמ' (ביומא יב. וכן בתענית כו.) מובאת מחלוקת התנאים האם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא, וזה לשונה: "'בבית ארץ אחוזתכם' - אחוזתכם מיטמא בנגעים ואין ירושלים מיטמא בנגעים. אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום המקדש בלבד... במאי קמיפלגי, ת"ק סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ור' יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים, ובפלוגתא דהני תנאי דתניא מה היה בחלקו של יהודה, הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין - אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה, שנאמר "חופף עליו כל היום", לפיכך זכה ונעשה אושפזיכן לשכינה. והאי תנא סבר לא נתחלקה לשבטים, דתניא: אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהן [ופירש"י: "אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחינם נותנים להם ונכנסין לתוכם"], ראב"צ אומר אף לא מיטות [ופי' תוס' במגילה שם: "דס"ל דכיון שהקרקע מקום המיטות, לא היה בידם להשכירם שכירות שלם…"]. לפיכך עורות קדשים בעלי אושפיזין לוקחים אותן בזרוע. אמר אביי שמע מינה אורח ארעא למישבק איניש גולפא [קנקן חרס שהשתמש בו] ומשכא [עורות בהמה אם שחט] באושפיזיה". ע"כ.
מתבאר מהגמ' שלמ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים לא רק שמקום המקדש עצמו לא התחלק לשבטים אלא כל ירושלים לא נתחלקה, ולא היתה בעלות על דירות המגורים בירושלים, ואף אותם שבנו את ביתם בירושלים ונקראו בעלי הבתים שבירושלים, לא היתה הדירה שלהם ועל כן לא יכלו לקבל תשלום עבור השכירות, ולדעת ראב"צ לא יכלו לקבל שכירות אף על המיטות. ומדברי הגמ' נראה שהם לא יכלו לדרוש שכר עבור השימוש בעצם המבנה וקורת הגג. אמנם, מאידך נראה ברור שיכלו לקבל תשלום עבור מצעים ושאר כלי תשמיש לשינה ולאכילה ולשהייה, וכדומה. וכן נראה מדברי התוספות הנ"ל שהוסיף: ומ"מ מחמת מטלטליהם היו נוטלין עורות הקדשים. אלא שיל"ע, שמדברי התוס' הנ"ל נראה שמחמת מטלטליהן לא היו נוטלים המארחים שכר אלא רק את הקנקנים והעורות הנ"ל, וכוונת הגמ' היא שהיו המארחים נוטלים בזרוע את הנ"ל, משום שאורח ארעא להשאירם והמארחים כפו את האורחים לנהוג כאורח ארעא, מפני שהיה מגיע להם שכר מטלטלים. אכן, לולי דבריהם היה ניתן לפרש שברור שהמארחים נטלו תשלום עבור מטלטליהם, כגון על מצעים ושאר כלים, ועל שירות שנתנו לאורחים, ובודאי שאין לזה קשר לדין ירושלים לא נתחלקה לשבטים, שהרי מחמת מטלטליהם ראוי לבקש שכר גמור, שהרי ודאי שאין הדייר הקבוע צריך לתת מצעים ושאר שירות לאורח. ומש"כ הגמ' שהמארחים היו לוקחים בזרוע את עורות הקדשים ולמד אביי שאורח ארעא כן הוא, הכוונה היא שגם אם לא היה שכר מטלטלין, כגון שהאורחים הביאו הכל משלהם, או ששילמו בנפרד את שכר המטלטלין, וכדומה, אעפ"כ לקחו המארחים את העורות, וע"ז אמר אביי ש"מ אורח ארעא להשאיר, וכוונתו שאם לא היה כך אורח ארעא היה אסור לקחתם, משום שהיה זה שכר על הדירה, אלא שמאחר שאורח ארעא להשאירם, א"כ אין זה מתפרש כשכר שהרי אפילו באורח במקום אחר שמשלם תשלום מלא, עדיין אורח ארעא הוא להשאיר, וא"כ גם בירושלים אין זה שכר [וכך פי' הגר"י הילמן]. ולפי זה מבוארים היטב דברי אביי, שבא לפרש מ"ט אין זה מוגדר כשכר, ושמע מינה מדלא מיחו חכמים בבעה"ב שעשו כן, מוכח דאורח ארעא כן הוא.
ומ"מ שכר דירה ולינה ברור שלא יכלו המארחים ליטול. יתירה מכך, נראה שבעלי הבתים לא היו רשאים למנוע מהאורחים להתגורר בבתים כשם שלא היו רשאים ליטול שכר, מאחר שאינו שלהם. וכן משמע לכאורה ברש"י בתענית שהובא לעיל שכפל בלשונו "בחינם נותנין להן ונכנסין לתוכן". ולענ"ד כוונתו שאין לדיירים רשות למנוע מהבאים להיכנס. ואמנם בודאי שאורח אינו יכול להיכנס לבית באופן שמפריע לתשמיש בני הבית, והם קודמים כמשתמשים ראשונים, ולכן נותנים להם רשות באופן שאין בכך כדי לבטל את שימוש בני הבית, ומ"מ זו זכותם של האורחים להשתמש במקום כשלא מפריע, ולכן בבתים או בחדרים ריקים וכדו' הרי הם רשאים להיכנס.
לעומת זאת, מ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים סובר שירושלים ניתנה לשבטי יהודה ובנימין, יהודה בדרום ירושלים, ובנימין בצפונה, כאשר הגבול מפורט בספר יהושע (פט"ו פס' ח) לגבי גבול שבט יהודה: "ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלים ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גי בן הנם ימה אשר בקצה עמק רפאים צפונה". וראה בס' שופטים (פ"א פס' ח, כא) שגם בני יהודה וגם בני בנימין לא כבשו את חלקם שבירושלים [לצערינו אין כאן המקום להרחיב בטעמים לכך]. ובגמ' שם מבואר שהגבול בין יהודה לבנימין עבר בתוך המקדש, צמוד למזבח החיצון, כאשר חלקו המזרחי של בית המקדש, כולל רחבת הר הבית שממזרח וכן הלשכות והעזרות, היו בתחום יהודה, בעוד שהחלק המערבי שבו האולם וההיכל וקה"ק היה בחלק בנימין, ומזבח החיצון היה בחלק בנימין, מלבד אמה בדרום מזרח המזבח שהיתה רצועה של יהודה, ומשום כך לא היה יסוד במקום זה, שהיא האמה שהיתה שייכת ליהודה, כמבואר בגמ' בזבחים נג: בדברי ר' אלעזר שלא היה שם אמה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף [וראה בתוס' זבחים (נא:) מש"כ בזה בסו"ד למ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים]. ולשיטה זו לכאורה גם המקדש עצמו נחלק לשבטים, כמבואר בברייתא הנ"ל [אלא שמבואר בגמ' שם שבית המקדש לא מיטמא בנגעים לכו"ע, וע"ש בגמ' שדנה אם הוא מדין כל בתי כנסיות דכרכים, שלא נקראים אחוזתכם אלא של רבים, או שהוא דין מיוחד במקדש, ובזה יש הבדל בין רש"י ביומא שם לדבריו בתענית שם, שביומא כ' שכשקנה דוד את גורן ארונה היבוסי שילם כל שבט חמישים שקל, וא"כ אינו "אחוזתכם" אלא הוא של כלל ישראל, ובתענית כ' שפטורו הוא משום שהוא בית של קודש. והעירני ת"ח שכבר דנו בארוכה האם המפרש בתענית הוא רש"י, ואכמ"ל].
להלכה פסק הרמב"ם (בהל' בית הבחירה פ"ז הי"ד) כמ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ועל כן שייכים כל הבתים והחצירות שם לכלל ישראל, וכאמור אי אפשר להשכיר או ליטול שכר. אדרבא, זכותו של כל אחד מישראל לבקש להתאכסן שם אם זה לא מעכב את שימושיהם של המשתמשים הנוכחיים.
♦
ג. ד.
לפי זה מתבאר יותר דין הערלה באילנות שניטעו בירושלים, שמוגדרים כנטיעות ברה"י לצורך הכלל, דעכצ"ל שהגדרת רה"י ורה"ר בירושלים, לענין זה, היא האם יש לו רשות לנטוע שם לצורכו, ורה"י מוגדרת לענין זה כמקום שיש לו רשות לנטוע שם עץ, כשם שיכול לגור שם ולהשתמש בחצירו לצורכו ולשימושיו, אלא שמאחר שאין זו בעלותו הפרטית יכולים גם אחרים להשתמש שם וכן לאכול מפירות האילן, ושונה מרה"ר, שאין לו אפילו רשות לנטוע עץ לצורכו. ומ"מ אין לו שום בעלות ממונית על העץ שניטע, ויכולים הרבים לאכול מפירותיו. וכן ביתו וחצירו שבירושלים אינם קנויים לו כלל, אלא שיש לו היתר גמור להשתמש במקום בכל השימושים הפרטיים שיש לבעלים, ומ"מ אינו יכול למנוע מאחרים לעשות כן, אלא אם כן הם מבטלים ממנו את שימושו הפרטי, שבזה הוא קודם, מאחר שהוא לפניהם, כשם שברה"ר, בשימושים המותרים שם, הקודם משתמש. לפיכך, רשות ביד העולים לירושלים לגור בביתו באופן שהוא אינו מפסיד את השימוש בו [לדוגמא, מסתבר שאם יש חדר פנוי בביתו יש להם זכות להשתמש בו, אך אין להם זכות לגור אתו באותו חדר, אף אם הוא חדר מרווח, באופן שמפריע לתשמישיו הפרטיים], וכן לאכול מפירות האילן שנטע, שבזה לכאורה הוא לא קודם להם ואין נטיעתו מוגדרת כשימוש, וכל הקודם זוכה.ובחזו"א (ערלה סי' א סט"ו) ביאר שהמושג הנוטע לרבים הוא שאומר שנותנו לרבים, ואין זה כהפקר, דבהפקר הקודם זוכה, משא"כ בדבר שהוא של רבים הוא מיוחד לרבים, כמו דרך הרבים וביהכ"נ של רבים. והרבים קונים באמירה, דזה בכלל צדקה, דרבים כעניים חשיבי, והטבת רבים היא מצוה, והוי בכלל "בפיך" (נדרים ז.). והתנאים נחלקו האם נדרש מהפסוק שערלה חייבת דווקא במיוחד ליחיד, או גם לרבים כה"ג חייב בערלה. ולפי הירושלמי נטיעה בירושלים גם היא בהגדרה זו, אע"פ שבירושלים לא צריך שיאמר הנוטע שמוסר לרבים, ולא בפיו ובדעתו הדבר תלוי, אלא אדרבא כל מעמד ירושלים למ"ד לא נתחלקה לשבטים הוא מקום העומד לצורך הרבים ולתשמישם.
והנה הקשה החזו"א (ערלה סי' א' ס"ק טז), שבדברי רשב"א המובאים בברייתא בירושלמי מבואר שחלוק הנוטע לרבים, שחייב, מהנוטע ברה"ר, שפטור [בין אם רשב"א הוא בדעת ר"י ובין אם הוא שיטה נוספת], התינח כשמוסר אילן לרבים, מ"מ הקרקע נשארת שלו ובכך חלוק מרה"ר, אבל הנוטע בירושלים הקרקע מסורה לרבים, ומאי שנא מרה"ר? וע"כ מתרץ שברה"ר האילן עומד להיעקר, שמקלקל את רשות הרבים, משא"כ בירושלים. ולפי דבריו הפטור ברה"ר הוא רק באופן שעומד להיעקר. וכן כ' החזו"א לדינא בדיני ערלה [מודפס בסוף ערלה] (אות לג): "הנוטע ברה"ר, בין לעצמו ועושה בגזילה, בין שנוטע ברה"ר לרבים, חייב בערלה, וי"א דנוטע ברה"ר לרבים פטור. ונראה דהיינו בלא ניחא להו לרבים, ועומד להיעקר". אלא שתירוצו צ"ע, שאין הדבר מוזכר [לא במשנה ובירושלמי ולא במפרשים ובפוסקים] לגבי אילן ברה"ר, שמדובר בעומד להיעקר, אדרבא, בדר"כ בני רה"ר מתרצים בכך כשהוא לצרכם, אם אינו מפריע לשימושיהם. ובפרט קשה, שגם באות לד כ' החזו"א לגבי אילן העולה מאליו שי"ס שברה"ר פטור [וכן הוא פשטות משמעות הרמב"ם והטור, וראה בב"י ושו"ע במהדורא ישנה ובחדשה ובנו"כ ובביאור הגר"א. ואכ"מ], וגם שם כ' ונראה שדווקא בעומד להיעקר, ובזה ודאי קשה, שהרי בתוספתא, וכפי שנראה מהגר"א בביאורו על הירושלמי, חלוק דין נוטע ברה"ר, שחייב, מדין עולה מאליו, שפטור, ובזה איך אפשר לומר שמיירי בעומד להיעקר ומשו"ה עולה מאליו פטור, ואפ"ה כשנטעו חייב, והרי עומד להיעקר ומה נפ"מ כיצד ניטע?
ולענ"ד, לולי דבריו נראה לבאר בפשטות, דהנה הטעם לפטור בנטוע לרבים ברה"ר או בעולה מאליו מבואר (בגמ' פסחים כג.) שהוא מהילפותא מהפסוק "ונטעתם", ומתבאר שצריך נטיעה חשובה, שמגדירה שמעשה הנטיעה הוא לצורך עץ מאכל, וכשנוטע ברה"ר לצורך רבים, וכן בעולה מאליו, חסר בחשיבות "ונטעתם", שלא נוטע ברשותו, ואין לו רשות ליטע שם [וגם לפי מה שפירש רש"י שם שאין דרך רבים לנטוע יש להוסיף שזה מהות החילוק. ודוק]. ולפי זה יש לפרש שכשנוטע לרבים ברשותו לא התמעט מ"ונטעתם", מאחר שיש חשיבות לנטיעה ברשותו אף שנוטע לרבים, ואפילו הנוטע בירושלים שונה מהנוטע ברה"ר, דברה"ר אין היתר ליחיד לנטוע, משא"כ בירושלים, שכאמור מוכח בסוגיא [וכן מבואר בחזו"א] שמותר לנטוע לרבים, ונוטע בחצר שמשתמש בה, חשיב שפיר "ונטעתם". ולדברינו עולה שהנוטע ברה"ר לדעת הפוטרים, וכן העולה מאליו הוא אף אם אינו עומד להיעקר.
ומכל האמור מתבאר שאין דין הדר בירושלים כשוכר או כשואל, שיש לו בעלות על המקום לזמן, משא"כ במגורים בירושלים, שאין במגוריו שם אלא ככל משתמש ברה"ר, שבמה שקדם הוא ומשתמש בשימושים המותרים אין אחר יכול להוציאו, אך אין לו שום זכות ובעלות ממונית. ומיושב בזה מה ששאלנו במה גרע כל הדר בירושלים מכוחם של הבאים לארץ שהתחייבו נטיעותיהם בערלה אף קודם כיבוש וחלוקה, וצ"ל שאכן הבעלות של הנכנסים לארץ במקומם הזמני היא יותר בעלות מבעה"ב בירושלים, שהנכנסים לארץ, כל זמן שלא חלקו, היתה ישיבתם במקום שתפסו לעצמם כדין שוכר, שכל מקום שישבו שם היה שלהם עד גמר חלוקת הארץ, ועצים שניטעו שייכים להם כשהם שם, ואין אחר יכול להשתמש במקומם עד שיצאו משם, וכדין שוכר. ולפי זה מתבאר יותר שהבעלות בירושלים אינה אף כדין שוכר לזמן, אלא כבן רה"ר שקדם והשתמש.
על פי זה מבוארים דברי ר' יונה המובאים לעיל, שאין הכנסת הפירות לבית בירושלים קובעת ואינו כדין חצר המשתמרת בעיר אחרת, משום שבעה"ב שם אין דינו אפילו כשוכר בית, אלא כמשתמש בלבד, ואין זו הכנסה לבית.
ומה שמוכח שהיו נמכרים בתים בירושלים, כמובא לעיל, יש לומר שהמכירה היתה על העצים והאבנים, כלומר על החומר שבו נבנו הבתים, ואולי גם על זכות התפיסה והקדימה, אך בקרקע לא היה שום קנין לדייר [וראה בס' עיר הקדש והמקדש שם].
♦
תרומות ומעשרות בגדל בירושלים - לאור האמור לעיל היה מתבקש להיאמר שפירות שגדלו בירושלים יהיו פטורים מתרו"מ, שכן מאחר שאין לאף אחד בעלות על הקרקע והפירות, היה צ"ל פטור מתרו"מ, כדין שדה הפקר שפטורה מתרו"מ כדכתיב "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" - יצא הפקר שידך וידו שוים (ירושלמי מעשרות פ"א ה"א. וראה ר"ש פאה פ"א ה"ו). וא"כ גם הגדל בירושלים ידך וידו שווים.
והנה הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל העיר שירושלים צ"ל להיות פטורה, אך מטעם אחר, וז"ל: "דכיון דאמרינן בשבע שכבשו ושבע שחילקו דלא נתחייבו בתרו"מ, ועיין רש"י כתובות כה. ד"ה ולא - דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך, וכעי"ז פי' בנדה מז. ד"ה ולא, וא"כ כיון דאמרינן דירושלים לא נתחלקה לשבטים, וכן פסק הרמב"ם, א"כ לא נתחייבה מעולם בחיוב תרו"מ, דלא היתה מיוחדת לאחד, ולא עדיפא מקודם שנתחלקה כל הארץ. ואין להקשות מהא דמעשרות פ"ב מ"ה דאמר ר' יהודה מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים ולא הופרש ממנה תרו"מ לעולם והיינו משום שלא הוקבעה, עיי"ש, משמע מפורש דירושלים ג"כ מחויבת, דזה פשוט דר"י לטעמיה דס"ל ביומא יב. דירושלים נתחלקה, והת"ק שם פליג עליה. והדבר צ"ע רב" (נדפס בכרם ציון ח"ד סי' ב, וכן בהר צבי על מס' כתובות כה.). ורבים מהת"ח שבדורו נו"נ בדבריו, וראה בהר צבי (זרעים ח"א סי' טז), ובכרם ציון (חי"ג תשי"ז), בדברי הגרש"א יודלביץ, שלכו"ע ירושלים חייבת בתרו"מ, והוכיח גם מדברי הרמב"ם (בהל' תרומות א, טו) שכ' שסוריא חייבת בתרו"מ מדרבנן כמו בירושלים שהיא דאורייתא. וע"ע בכרם ציון חי"ד תשכ"ג, בדברי הגרמ"מ כשר, ובכרם ציון (אוצר הל' אר"י תשכ"ה), בדברי הגרא"י וולדנברג (נדפס גם בציץ אליעזר). ולפי מה שהוכחנו לעיל, שהיתה יותר בעלות על הקרקע בשנות כיבוש וחלוקה מאשר בירושלים, כ"ש שקשה כדבריו שירושלים אינה דגנך המיוחד לך.
והנה המו"מ בדבריהם הוא מחמת שאינו דגנך המיוחד לך, אבל יל"ע מפני מה לא דנו מדין הפקר, שנלמד מהפס' ובא הלוי, שהרי ידך וידו שווים בירושלים הן לגבי הקרקע שלא נתחלקה, והן לגבי הפירות שכ"א יכול ללקוט, וכדלעיל [ואינו דומה למי שנותן רשות לכולם ללקוט שאין פטור ובא הלוי, דהתם הוא בעלים, משא"כ בירושלים שבודאי שאין לו בעלות בקרקע אפילו כשוכר, וגם אין בעלות בפירות]. האם יש להוכיח מכך שהיתה בעלות על הפירות בירושלים?
גם בדרך אמונה בתרומות (פ"א שם) הביא בסתם את דברי המוכיחים משם שירוש' חייבת בתרו"מ, וקשה, שהרי החזו"א (ערלה א, טו) כתב שנוטע לרבים הוא מיוחד לרבים וכדרך הרבים וביהכ"נ של רבים, ומיהו לא מקרי שותפים. ונדחק לבאר את ההבדל לגבי ערלה בין ירושלים לבין נוטע ברה"ר לצורך רבים, ונדחק שברה"ר עומד להיעקר. ובנוטע ברה"ר לצורך רבים האם יש הו"א שאין פטור ובא הלוי, וכהפקר?
ויש לומר שאין פטור מתרו"מ מחמת שידך וידו שוים אלא כאשר הלוי יכול לזכות כמו הישראל, וכהפקר, אבל במה שאין הלוי יכול לזכות לעצמו, כשם שישראל לא יכול, בזה אין פטור זה, ובירושלים ובשאר רשות הרבים יחיד אינו יכול לזכות בקרקע. אלא שתירוץ זה אינו מיישב אלא את השאלה על הבעלות בקרקע בירושלים, אבל לגבי הפירות, שניתן לזכות בהם, עדיין ילה"ק שיד הלויים והישראל שווים בזה. ומאחר שדין הפקר הוא גם בהפקיר קמה ולא רק בהפקיר את הקרקע, שבה הקושיא?
ושמא י"ל שבבעלות של הרבים, אף שכ"א יכול לזכות בפירות, אולם אין לו זכיה, כדין הפקר שיכול לזכות בכל הפירות אף אם אין לו שימוש בהם, ויכול גם למכור אותם או לעשות בהם כרצונו, משא"כ בבעלות של רבים, זכותו להשתמש כפי צרכו, אבל אינו יכול לזכות בכל הפירות שלא לצורך כמו הפקר, [וכן אינו יכול לזכות בקרקע ולמנוע מהרבים ללקוט משם, וכפי שהבאנו לעיל בשם החזו"א בביאור גדר דרך הרבים ושאר רשות הרבים]. ודין הבעלות על הפירות קרוב לדין שותפות של כל הרבים, ומשום כך לא יהיה פטור ידך וידו שווים הנאמר בהפקר. וצע"ג.
♦
ה. לסיכום
א. להלכה נקטו הפוסקים שירושלים לא נתחלקה לשבטים. לפיכך, לא היתה בעלות גמורה על הדירות בירושלים גם למי שבנה ודר בה בקביעות. וההשתמשות שלו היתה כעין חזקת תשמישים ותו לא. לפיכך לא יכול היה להשכיר את דירתו. אדרבא, כשהיה בביתו חדר פנוי באופן שאינו מפריע לשימושו של הדייר, אינו יכול למנוע מהעולים לירושלים להתגורר שם. אעפ"כ מסתבר שכשהאירוח מפריע לשימושו הפרטי בבית הדייר קודם.ב. על כלי התשמיש לכאורה ניתן לבקש תשלום, אמנם מלשון התוס' משמע שתמורת כלי התשמיש נתנו עולי הרגלים רק את העורות והקנקנים.
ג. פירותיהם של האילנות שניטעו בירושלים היו עבור הרבים אף אם ניטעו בחצירו של הדייר, ודינם היה כדין רכוש הרבים, ולא כדין הפקר, ולכן ניתן היה להשתמש בפירות כפי הצורך, וכדין דבר שיש בו שותפות הרבים, אך נראה שאף אחד אינו יכול ללקוט שלא לצורך, ושונה דינו מאילן שבבעלות פרטית.
ד. דין מצוות התלויות בארץ בירושלים - אילנות שניטעו בירושלים להלכה חייבים בערלה אף שלא נתחלקה לשבטים, וכמבואר בגמ' בפסחים (כג.) שהתרבה מהפס' "ונטעתם".
ה. חיוב טבל בראיית פני הבית בירושלים - מחלוקת בירושלמי האם הכנסה לביתו שבירושלים קובעת למעשר. ולפי ר"ל הדבר לכאורה תלוי במחלוקת האם נתחלקה ירושלים לשבטים, וא"כ לדינא, שלא נתחלקה לשבטים, צ"ל שלא נטבלו הפירות אפילו כשהכניסם לביתו. אמנם לפי ר' יונה ירושלים קובעת אפילו כשלא הכניס לבית כלל, ואפילו אם אינו דר שם. וביארנו שהוא משום ששם הוא גמר תכלית הפירות, ולפי זה אפילו למ"ד ירושלים לא נתחלקה, מ"מ בכניסת הפירות לחצרות ירושלים נקבעו. אלא שמסתבר שדין זה אינו אלא בשעה שהיה מעשר שני נאכל בירושלים, שאז שייכת הסברא שירושלים היא גמר תכלית מלאכת הפרי, אך אם פירות מע"ש אינם נאכלות, כמו בזה"ז, דין ירושלים צ"ל כדין שאר א"י.
ו. חיוב תרו"מ בפירות שגדלו בירושלים - האחרונים דנו בחיוב תרו"מ בפירות שגדלו בירושלים מחמת שלמ"ד ירושלים לא נתחלקה אין זה דגנך המיוחד לך. ולהלכה נראה שדין ירושלים כדין כל א"י. ואע"פ שחיוב תרו"מ אינו אלא בפירות שאין יד הלוי שוה ליד בעה"ב, ונלמד מהפסוק "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", ומשום כך הפקר פטור שכן ידך וידו שווים, אעפ"כ נראה שדעת הפוסקים שפירות ירושלים חייבים בתרו"מ, וכפי שהתבאר.
♦ ♦ ♦