פתח תקווה
האם הציבור אומרים את כל נוסח הקדושה או עונים רק קדוש ברוך וימלוך
הגאונים והראשונים שמבואר מדבריהם שאין הציבור אומרים את כל נוסח הקדושה
הנה בדברי הגאונים והראשונים מבואר שצורת אמירת הקדושה היא שהש"צ אומר נקדישך וכו', והציבור עונים קק"ק, וכן לעומתם אומר הש"צ, והציבור עונים ברוך, וכן ובדברי קדשך אומר הש"צ, והציבור עונים ימלוך.בגנזי שעכטער (ח"ב עמ' 106) הובאה תשובת רב נטרונאי גאון וז"ל יחיד שעומד בתפלה ושמע קדוש או ברוך או ימלוך או יהא שמיה רבא מברך אם עדיין לא חתם תפלתו אסור לו לענות וכו' עי"ש, ומבואר בפשיטות שעניית הצבור היא קדוש ברוך וימלוך. ורע"ג בסדר תפילת הצבור כתב ש"צ היורד לפני התיבה 'אומר' אבות וגבורות וקודם קדושת השם 'אומר' כתר יתנו לך וכו' [כך היא נוסחתו כל השנה] עי"ש. ובסדור רס"ג (עמ' ל"ח) יותר מפורט, וז"ל ואחרי מחיה המתים הוא מוסיף בתפלה את התחלת הקדושה ואומר נקדישך וכו' ועונים קדוש וכו' ואומר אז בקול וכו' ועונים ברוך כבוד וכו' ואומר וכו' ועונים ימלוך וכו' [עי"ש נוסח הקדושה, ארוך יותר משלנו]. וכ"ה בסדור ר"ש ב"ר נתן וז"ל וכשיגיע אל משולשת כדבר האמור על יד נביאך וקרא זאל"ז ואמר יענו קדוש וכו' עי"ש. וכן הרמב"ם בסדר התפלות האריך בזה וכתב בעת שש"צ אומר בברכה זו וקרא וכו' כל העם עונין קדוש וכו' וכשהוא ואמר איה מקום וכו' כל העם עונין משבחין ואומרין ברוך וכו' וכשהוא אומר וכו' עונין ימלוך וכו' עי"ש. ובמחזור ויטרי כתב ש"צ אומר כאן נקדש וכו' עי"ש. ובסידור ר"ש מגרמייזא כתב שאסור לספר משיתחיל ש"צ נקדש עד שיגמור כל הקדושה עי"ש. ובסידור הרוקח (עמ' שכ"ד) ש"צ אומר בכל יום נקדש וכו' עי"ש. וכן מפורש בספר הרוקח בהקדמה להלכות ברכות [סוף סי' שי"ט, הובא בקצרה במג"א סי' נ"א סוף סק"ט] שכתב: תמה אחי ר' יחזקיה על שחולקין פסוק זה יהללו את שם ה' כי נשגב ששליח צבור אומר חציו והקהל מסיימין אותו וגומרין פסוק אחר עמו וירם קרן לעמו וגו'. ואומר אני הלא בפסוק וקרא זה אל זה ואמר כמו כן עושין וכו'. וטעם כולם אפרש לפי קט דעתי לפי שהשרפים קוראים זה לזה להקדיש ליוצרם יחד ומקדישין אחרי כן כולם יחד, כמו כן שליח צבור אומר ואחר כך מקדישין הקהל עמו עי"ש. ומפורש שכך הוא הסדר[2]. והאבודרהם כתב ואומר ש"צ בסוף ברכת אתה גבור נקדישך וכו' עי"ש. וכ"כ הטור בסי' קכ"ה, ודייק מדבריו הב"י שהציבור לא אומרים נקדישך וכו' אלא הש"צ עי"ש. וכן מבואר בספר חסידים (סי' תת"ו) וז"ל אל ימשוך מי שהוא ש"צ לומר לעומתם ברוך יאמרו וכן ובדברי קדשך וכו' לכן יזהר כדי שיגמור לעומתם ברוך יאמרו ואח"כ יאמרו הקהל ברוך וכו' ואם לא יספיק ש"צ לומר ובדברי עד שהקהל עונין ימלוך אז היחידים יאמרו בלחש עי"ש, וביאר שם המפרש דהיינו שהיחידים שאינם ממהרים לומר יאמרו ברוך וימלוך בלחש אחר אמירת הש"צ לעומתם עי"ש. ועכ"פ מבואר שהציבור לא אומרים נקדש ולעומתם וכו' אלא רק קדוש ברוך וימלוך[3].
והנה בדברי הראשונים הנ"ל לא מבואר שיש 'איסור' לציבור לומר נקדישך וכו', אלא רק שכך הוא סדר הדברים. אולם הרא"ש בתשובה (כלל ד' סי' י"ט) [שהביא הב"י בסי' קכ"ה] כתב בזה"ל דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה וצריך להבין לחזן ולענות אמן אחריו. כמו כן בקדושה אומר החזן נקדישך ונעריצך וכו' עד שמגיע לקדוש ואז עונין הציבור קדוש עכ"ל. ומבואר שזה לא סתם 'מנהג' בעלמא, אלא לציבור 'אין לומר' קדיש וקדושה השייכים לש"צ. וכן פסק השו"ע שם 'אין הצבור אומרים עם הש"צ נקדישך' וכו' עי"ש. וכן נקט הגר"א בבאורו עי"ש.
וכתב בספר יש נוחלין (אזהרת התפלה ס"ק י"ד) דהפוסקים סברי דכל מה שנתקן בעשרה צריך דוקא דאחד, דהיינו הש"ץ, יאמר וכל הצבור צריכין לשתוק ולכוון לאותו הענין היוצא מפיו ולא שהם יאמרו עמו עי"ש [וע"ע בפתה"ד אות ב' מה שהאריך בסברת הרא"ש והב"י]. וכן מדברי הרוקח הנ"ל נראה שיש בזה הקפדה כיון שכך סדר הקדושה אצל המלאכים, ואנו עושים את הקדושה כמו שהם עושים, ואם משנים מצורת הקדושה בשמים אין זה 'כשם שמקדישים בשמי מרום', ו'כנועם שיח שרפי קודש'.
והב"י הסתפק גבי לעומתם ובדברי קדשך האם הצבור אומר או לא, וסיים שנראה עיקר שאין הם אומרים אלא הש"צ. וכתב הדרכ"מ שכך המנהג פשוט. ובאמת שכך מפורש בדברי הרס"ג, הרמב"ם וספר חסידים הנ"ל שגם את השאר הש"צ אומר ולא הצבור, וכפי שכבר כתב בספר בני ציון [ליכטמן] בסי' זה עי"ש.
ולענין קדושת כתר. בדברי המחזור ויטרי בתפלת מוסף מבואר שהציבור לא עונים 'איה' אלא הש"צ אומר עד לעומתם והציבור עונים ברוך כבוד. ולענין שמע ישראל מבואר שם שהציבור עונים. וכעי"ז מתבאר מדברי הרמב"ם בסדר הקדושה לכל יום שלדעתו אומרים איה וכו' בכל יום, ושם מבואר שהש"צ אומר אותו ולא הציבור עי"ש.
וכ"נ מדברי הרמח"ל בספרו קיצור הכונות, ענין השופר, שהביא את דברי גורי האר"י [פע"ח שער השופר פ"ה, ועוד] שכשאומרים 'איה' במוסף אפשר לבקש בקשה אחת מתוך ג', והביאם בזה"ל: באמור החזן מלת "איה" תשאל אחד מג' דברים, או שתשיג רוה"ק, או עושר מופלג לעבודתו יתברך, או שיהיו לך בנים צדיקים עי"ש. ונראה מדבריו שהחזן הוא שאומר משפט זה, ולא כל אחד ואחד.
♦
המתפלל תפלת לחש שלו יחד עם הש"צ – האם יאמר כל נוסח הקדושה או לא
והנה הט"ז הקשה מהא דאיתא בסי' ק"ט שהמתחיל תפלת לחש שלו עם הש"צ אומר עמו הקדושה מלה במלה, וחזינן שאין איסור ליחיד לומר את כל נוסח הקדושה עם הש"צ עי"ש. אולם, נראה שלא רק שאין משם קושיא, אלא אדרבה יש שם ראיה לדברי הרא"ש וסיעתו.הנה מקור הדברים שם הוא מדברי רה"ג[4] שהביא הרי"ף בברכות (י"ג ע"ב), שכתב: וכד פתח שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש, 'ועני קדושה בהדי צבורא' וכו' עי"ש. והנה התוס', תר"י והרא"ש כתבו בפשיטות שהוא אומר את כל נוסח הקדושה יחד עם הש"צ, והביאם הב"י בסי' ק"ט, ולא הביא חולקים בדבר, ולכן פסק כן בפשיטות בשו"ע. וזה מה שהקשה הט"ז שרואים דשפיר דמי לומר את כל נוסח הקדושה. אולם המאירי בברכות (כ"א ע"ב) בהביאו את דברי רה"ג הנ"ל כתב בזה"ל וגדולי המפרשים [הראב"ד] מוסיפים בדבריהם [של רה"ג] שאף נסח הקדושה ר"ל כתר יתנו וכו' או איזה נסח שיאמר הוא צריך לאומרו מלה מלה שיראה לגמרי כעושה עצמו טפל לתפלת החזן ע"כ. הרי שהרגיש בקושיא זו, וכתב שרק שם יש דין לומר את כל הנוסח כדי שיראה לגמרי כטפל לתפלת החזן, אבל בעלמא לא אומרים את כל הנוסח.
ובר מן דין, דעת רוב הראשונים שם שהיחיד אומר רק קדוש ברוך וימלוך, ולא את כל הנוסח. ראשית, מדברי רה"ג גופיה שהביא הרי"ף נראה כן, שהרי כתב 'ועני קדושה בהדי צבורא', ונראה שעונה רק עם 'הצבור' ולא עם 'הש"צ'. וכ"כ ספר הבתים תפלה שער ט' סוף אות י"ג וז"ל יש מי שכתב שלדעת רבינו האיי אומר נקדישך וכל סדר קדושה עם הצבור ואינו הפסק. ויש מי שאמר שאינו אומר סדר קדושה אלא עונה קדוש בלבד, וכן נראה מלשון הגאון ז"ל ע"כ. וכ"נ מלשון הרמב"ם בפ"י הט"ז שכתב עונה הקדושה עם הציבור ע"כ, וכמ"ש ר' דוד עראמה בביאורו לרמב"ם [והביאו המאמ"ר בסי' ק"ט אות ג']. וכן מפורש בלשון ר"א בספר המספיק (עמ' 196) [והובא בראש ספר מעשה רוקח] שכתב ואומר את הקדושה בברכה שלישית 'כשהאנשים עונים את הפרקים שיש לענותם' ע"כ. וכ"כ האו"ז (סי' צ"ז) בשם ר"ח וז"ל וכד פתח ש"צ מסדר צלותיה בהדי ש"צ מילתא מילתא בלחש 'ואומר קדוש עם הצבור' עי"ש. וכן הביא ראבי"ה (סי' מ"ז) ואומר עם הצבור קדוש עי"ש. וכן מתבאר מדברי הריא"ז בפ"ג ה"ב שכתב ואמר הגאון שרשאי אדם להתחיל תפלתו עם שליח ציבור, ואומר ברכת אבות וברכת גבורות עם 'שליח ציבור', ועונה קדושה עם 'הציבור', וכך היו נוהגין הגאונים ע"כ. הרי שחילק את אמירתו לב' חלקים; את ב' הברכות אומר עם 'הש"צ', ואת הקדושה עונה עם ה'ציבור', ולא כתב שאומר את כל הג' ברכות עם הש"צ. וכן מדוייק כנ"ל מדברי ספר השולחן (הלכות תפילה שער ד') שכתב ימתין עד שיתחיל שליח צבור בקול רם, ויתפלל עמו מלה במלה, עד שיגיע שליח צבור לקדושה, 'ועונה קדושה עם הצבור' ומתפלל שאר התפלה לעצמו ע"כ.
ונראה שכן יש לנקוט לדינא במתפלל עם הש"צ שיענה רק קדוש ברוך וימלוך, וכדעת רוב הראשונים שלא ראם השו"ע שפסק כדעת התוס' וסיעתם.
ועכ"פ התבאר שדעת כל הגאונים והראשונים שהצבור עונה רק קדוש ברוך וימלוך ולא את כל נוסח הקדושה. ואם כי בדבריהם לא נתבאר שיש איסור לצבור לומר את נוסח הקדושה מ"מ כך היה המנהג וכנראה כך תקנו חז"ל את סדר הקדושה, והא חזינן שהראשונים האריכו לכתוב כן שהש"צ אומר כך והצבור עונים כך, ולא לחינם כתבו כן אלא שכך צריך להיות. וכך הבין הרא"ש בפשיטות שיש איסור לציבור לומר את הקטעים של הש"צ.
♦
שינוי מנהג העולם עפ"י דברי המג"א בשם ה'כתבים'
אלא שהמג"א בס"ק ב' כתב שבכתבים איתא בשעת קדושה יפסע ג' פסיעות לפניו וישאר שם עד נפילת אפים, ויאמר נקדישך ונעריצך וקק"ק בקול רם והשאר יאמר בלחש מלה במלה עם הש"ץ ע"כ. וכתבו המ"ב והערוך השולחן שכך פשט המנהג עי"ש. וכן נוהגים הספרדים.והנה מדברי המג"א נראה שלדעת האר"י יש טעם 'בסוד' שצריך לומר את כל הקדושה יחד עם הש"צ, ונראה שכן נקטו האחרונים, ולכן שינו את המנהג הקדום עפ"י דברי רבינו האר"י. ובאמת שבספר פע"ח שער חזרת העמידה פרק ב' הלשון כך: והיה אומר נקדישך ונעריצך בקול רם, וגם קק"ק בקול רם, והשאר היה אומר תיבה ותיבה עם הש"ץ, ועוצם עיניו ודולג ג' דלוגים. וטעם ב' תיבות נקדישך ונעריצך כתוב בתוספתא דמסכת פאה ע"כ. ומלשון זו נראה שעצם אמירת כל הנוסח עם הש"צ יש לו טעם בסוד, ורק לענין אמירת ב' התיבות הראשונות בקו"ר יש טעם פשטי בתוספתא דמסכת פאה.
♦
בירור דברי רבינו האר"י שנאמרו על דרך 'הפשט'
אולם בשער הכונות בדרושי חזרת העמידה דרוש ג' הנוסח שונה וז"ל גם צריך שתאמר עם הש"ץ כל סדר הקדושה מלה במלה מן נקדישך ונעריצך עד סיום כל הקדושה כולה. ואמנם ב' תיבות של נקדישך ונעריצך צריך שתאמר אותם בקול רם ושאר התיבות עד עניית קק"ק תאמר אותם בלחש עם השליח ציבור, ואחר כך כשתענה קק"ק וכו' יהיו בקול רם ובעינים סגורות ובדילוג כלפי מעלה כמשי"ת. והנה ענין הנז' שהוא לומר נקדישך ונעריצך בקול רם בלבד 'והשאר בלחש' זה נזכר בתוספתא דמס' פאה ע"כ. הרי שכל חידושו של רבינו האר"י לומר את הקדושה כולה יחד עם הש"צ בלחש והמילים הראשונות בקול זה עפ"י הבנתו בתוספתא ואין בה טעם בסוד[5].ומעתה נראה לאיזו תוספתא כיון רבינו האר"י, ומה הפירושים שנאמרו בה עפ"י הפשט.
הנה כבר כתב מהר"י צמח בהגהתו לספר פע"ח שם בזה"ל ואני לא ראיתי ולא מצאתי זה ברב אלפסי ששם כל התוספתא ואולי יש שבכתב [יד] נזדמנה לו ע"כ. וכן עמד בזה ר' יצחק נוניס ואיס בספרו שיח יצחק על מסכת חגיגה [ליוורנו תקמ"ח] בקונטרס תפלת כל פה שבסופה על סי' קכ"ה, שבתוספתא בפאה לפנינו ליתא, וכנראה ט"ס הוא וצ"ל תוספתא ריש זרעים, והוא בברכות פ"א הי"א וז"ל אין עונין עם המברך. ר' יהודה היה עונה עם המברך קק"ק וכו' וברוך כבוד וכו', כל אלו היה ר' יהודה אומר עם המברך ע"כ.
וכתב השיח יצחק שנראה שרבינו האר"י מפרשה כפירוש ראבי"ה בסי' ס"ו [והובא בהגמ"י על סדר התפלה להרמב"ם אות ג'] שכתב וז"ל ונ"ל שהוא מלשון ותען להם מרים וגו' וענו הלוים וגו' דהיינו קול רם. ור' יהודה היה עונה בקו"ר קק"ק. ואיכא למימר דלא פליגי [דת"ק מיירי בשאר הברכה]. וא"נ פליגי נהוג עלמא כר' יהודה, והשאר אם חפץ יקרא עמו בלחש. א"נ מכוין ונפיק דשומע כעונה עי"ש. ולכן כתב רבינו האר"י שיאמר את כל הנוסח בלחש ואת קק"ק בקו"ר. ולפ"ז יש להקפיד בדוקא לומר את הנוסח בלחש, והעולם אין נוהגים כן ובפרט בשבתות וי"ט ששרים את נוסח הקדושה, והרי התוספתא הקפידה בזה לפי ההסבר הנ"ל. ושו"ר כן מפורש בספר מנחת אהרן כלל ט"ז סוף אות נ"ט וז"ל עוד שמענו שאין לומר בקו"ר אלא ב' תיבות נקדישך ונעריצך וג' קדוש 'לא כאלו שכל הקדושה אומרים בקו"ר ובעיניהם זוהי מדת חסידות ואין זה אלא מנהג טפשות כי לא ראו אור כתבי האר"י ז"ל וכו" עי"ש. ועי' בשו"ת יבי"א (ח"ז סי' י"ד אות א') שכתב מדנפשיה שאפשר שאין דברי האר"י להקפיד ע"ז לומר בלחש, וציין בסוף דבריו לדברי המנחת אהרן הנ"ל, ודבריו צ"ע לאור הנ"ל.
והנה גם לפירוש רבינו האר"י לא מבואר בתוספתא שיש חובה לומר בלחש את שאר הנוסח אלא שהוא רשות וכמ"ש ראבי"ה הנ"ל.
אולם בעיקר התוספתא הנ"ל אין הכרח לדינו של רבינו האר"י ולפירושו, דמצינו פירושים אחרים בתוספתא זו [אם כי כולם קשים].
ראבי"ה גופיה שם פירש התוספתא לענין קדושת יוצר ולא לענין קדושת התפלה עי"ש, וזה מה שהביא הגמ"י שם. ואפשר שפירש כן משום שהוקשה לו למה לא הוזכר שם גם ימלוך, ועכ"פ לדבריו אין מקור כלל לקדושת העמידה.
הרוקח בסי' ש"כ פירש ג"כ תוספתא זו לענין קדושת יוצר אולם פירש אחרת מראבי"ה, וז"ל ש"צ אומר קק"ק עם הציבור דתניא בתוספתא ר' יהודה היה עונה עם המברך קק"ק ע"כ. ונראה מדבריו שהחידוש הוא שגם הש"צ עונה עם הצבור ולא רק הצבור עונה לבד.
האבודרהם הביאו תוספתא זו בענין ברכת כהנים שיש אנשים שאומרים עם הכהנים פסוקים, וכתב שאין נכון לעשות כן והביא מדברי הגמ' בסוטה וכו' וסיים ואמרינן בתוספתא דברכות אין עונין וכו' עי"ש, וגם זה לא ברור כ"כ.
ועכ"פ נראה בודאי שא"א להוכיח מתוספתא זו, שפירושה אינו ברור, נגד מנהג כל הגאונים והראשונים שאין הצבור אומר את נוסח הקדושה, דלא יתכן שנעלמה תוספתא זו מעיני כל עם ישראל במשך כל הדורות. ועוד, שגם לרבינו האר"י אין ראיה מתוספתא זו שחובה לומר את הנוסח בלחש אלא רשות הוא. ועוד, שלרבינו האר"י צריך לומר את נוסח הקדושה [מלבד ב' המילים הראשונות] בלחש בדוקא, ובפועל לא מקפידים על זה. ועוד, שרבינו האר"י לא כתב טעם בסוד אלא כל מקורו הוא מהתוספתא, וכבר כתבנו שיש ביאורים אחרים בתוספתא זו.
וע"כ נראה שהעיקר הוא כמנהג הגאונים והראשונים לשמוע מהש"צ את עיקר הנוסח ולענות רק קדוש ברוך וימלוך, וכדעת הגר"א בספר מעשה רב, וכמנהג התימנים. ושוב ראיתי שהאריך בזה בספר שרשי מנהגי אשכנז בתחלת חלק א' לבסס את מנהג אשכנז ששמרו על המסורת הקדומה שאין הציבור אומרים עם הש"צ את נקדש לעומתם ובדברי, עיש"ב.
וכן כתב בספר בני ציון [ליכטמן] בסי' קכ"ה שאין לנהוג מנהג זה שאומרים כל הקדושה עם הש"צ, שהוא נגד הדין ונגד המנהג שהיה נהוג משנות עולמים, וגם בזמן רבותינו בעלי השו"ע. ואין להסתמך כלל על דברי הט"ז, וגם לא על דברי המג"א בשם הכתבים, דהאר"י כתב גם לא לומר נקדש אלא נקדישך ובאשכנז אומרים עדיין נקדש, וכמו שלא שמעו לו בזה כך בזה עי"ש. ולפי מה שכתבנו גם הספרדים לא שמעו לו בענין לומר את כל שאר הנוסח בלחש, וא"כ עדיף לעשות כמנהג חז"ל והגאונים והראשונים וכנ"ל.
ולפי מה שהבאנו לעיל – גם המתפלל יחד עם הש"צ והגיע לקדושה יענה רק קדוש ברוך וימלוך ולא את כל נוסח הקדושה, וכדעת רה"ג, הרי"ף, הרמב"ם ורוב הראשונים.
♦
בירור אופן אמירת קק"ק ע"י הש"צ
ואגב דאיירינן בעניית הציבור והש"צ – אוסיף לברר האם הש"צ אומר קק"ק יחד עם הציבור או לאחריהם.הבה"ל בסי' קכ"ה כתב וז"ל מסתפקנא לענין ש"ץ אם הוא מחויב ג"כ לומר קדוש וברוך בשוה עם הצבור כי הלא הוא אינו מוציא את עצמו מן הכלל דהא אומר נקדש וכו' ואיך יאמר אח"כ שלא בעשרה. ואין לומר כיון דהש"ץ עומד להוציא רבים ידי חובה חשוב כצבור, זה אינו, דהלא קדושה הצריכו חז"ל לכל אחד מהשומעים לאמר בעצמו קדוש וברוך. ואפשר כיון דהעומד בתפלה קי"ל בסי' ק"ד ס"ז דישתוק ויכוין למה שאומר ש"ץ כדי לצאת בזה חשוב כעומד להוציא רבים ידי חובה ויכול לומר אפי' אח"כ ע"כ. וכיון לדברי ר' יהודה עייאש בשו"ת בית יהודה (ח"ב סי' ג') עי"ש.
אולם השואל בשו"ת בית יהודה שם ס"ל שצריך לומר עם הציבור עי"ש. ובספר שיח יצחק בקונטרס תפלת כל פה בסוף סי' קכ"ה כתב שיותר נראה כדברי השואל הנ"ל, והביא שכ"ה להדיא בסדר התפלה לרמב"ם שכתב וכל אלו הדברים שעונין הצבור הוא קורא עמהן ולא יגביה קולו בעת שהן עונין עמו עי"ש, ומבואר שקורא 'עמהן' ולא אחריהם. אלא שכתב השיח יצחק שאין 'איסור' לומר אחריהם אלא 'שטוב' לנהוג כדברי הרמב"ם עי"ש.
ומה שכתב הבה"ל שיכול לומר אחרי הציבור משום שהוא מוציא יד"ח את מי שמתפלל י"ח – לפי מה שכתבתי בספרי תורת הקדמונים ח"א סי' י"ט אין הדבר מוסכם, משום שדעת הרס"ג, הלקח טוב והמאירי שהשומע שומע מ'הצבור' ולא צריך לשמוע מ'הש"צ' עי"ש, וא"כ אין תפקידו של הש"צ להוציא רבים יד"ח באמירת קדוש וכו', וחזר דינו להיות כאחד מן הציבור שצריך לומר יחד עם הציבור. אמנם דעת הרוקח שהבאנו שם שהש"צ הוא זה שצריך להוציא את המתפללים י"ח עי"ש, אולם כיון שהדבר שנוי במחלוקת – נראה שלכתחלה הש"צ יאמר עם הציבור יחד, כפשט לשון הרמב"ם. או לכל היותר יתחיל קודם שיסיימו הציבור את ענייתם, דחשיב שפיר כאומר עם הציבור, וכפי שכתב הבה"ל שם בסוף דבריו בשם הא"ר עי"ש.
ומה שכתב הרמב"ם 'ולא יגביה קולו בעת שהן עונין עמו' – יש לעיין בכונתו מדוע יש 'איסור' להגביה קולו. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו סוף סי' ל') כתב שאולי טעמו שאם מגביה קולו יותר מהציבור נראה כיחיד שאומר בפני עצמו עי"ש, ודוחק גדול הוא.
והרב משה מרדכי אייכנשטיין כתב לבאר בזה עפ"י מה שכתבנו לעיל בשם הרוקח שהקדושה שאנו אומרים היא כצורת מלאכי השרת, וכיון שהם עונים קק"ק ביחד ואין אחד מהם מגביה קולו מהאחרים - גם אנו צריכים לעשות כן ולענות כל הקהל בשוה כולל הש"צ.
ועכ"פ כיון שיש לנו לחוש לדברי הרוקח שהש"צ הוא זה שצריך להוציא יד"ח את המתפללים בלחש – נראה שיש לש"צ לומר קק"ק יחד עם הציבור ולהגביה קולו כדי שישמעו ממנו, ואם לא שמעו ממנו – יוצאים יד"ח בשמיעה מהציבור וכנ"ל.
♦
האם פסוק 'ימלוך' הוא חלק מהקדושה לענין ענייתו בברכות ק"ש וכדומה
כתב בספר דברי חמודות ברכות (פרק ב' סימן ה' אות כ"ג) בזה"ל ודעתי נוטה עוד שאין להפסיק יותר [בברכות ק"ש] אלא לקדוש קדוש וגו' ולברוך כבוד ה' ממקומו שאלו שני הפסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעום מפי המלאכים ושייכים לענין הקדושה ע"כ. והביאו המג"א בסי' ס"ו סק"ו, וכתב שבהגהות יש נוחלין משמע שעונים גם ימלוך. וכתב המג"א שבתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי הדברי חמודות עי"ש. וכונתו לתוספתא שהבאנו שמבואר שעונים קדוש וברוך, ולא מוזכר ימלוך, כיון שהוא אינו חלק מהקדושה.אולם כבר כתב הגר"א בביאורו שם שמהתוספתא אין ראיה, דהיא מיירי בקדושת יוצר עי"ש. ובאמת שהבאנו לעיל שכך פירשו ראבי"ה והרוקח. ואף לפירוש שהוא על קדושת החזרה – המדובר בתוספתא על 'עניית הקדושה בקול רם' ולא על עצם העניה. ובאמת שר' יהודה היה עונה גם ימלוך, וכמו שמתבאר מדברי ראבי"ה והאר"י הנ"ל. וא"כ אין ראיה מתוספתא זו כדעת הדברי חמודות.
ובעיקר הדין של עניית ימלוך במקומות הנ"ל. רוב האחרונים הסכימו לדברי הדברי חמודות והמג"א. ועי' במה שהאריך בזה מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א (ח"ד סוף סי' ז'). אולם הדברים צ"ע, דהא סתם 'קדושה' המוזכר בפוסקים הכונה לכל העניות שעונים, שהן קדוש ברוך וימלוך, ולא משתמיט אחד מהראשונים לומר שלא מפסיק אלא לקדוש וברוך.
וכן מתבאר מתשובת רב נטרונאי גאון בגנזי שכטר (ח"ב עמ' 106), וז"ל ויחיד שעומד בתפלה ושמע קדוש או ברוך או ימלוך או יהא שמיה רבה מברך אם עדיין לא חתם תפלתו אסור לו לענות וכו' עי"ש. הא אם חתם תפלתו, אף שהוא עדיין בבקשות, עונה, וכמו שכתבו הפוסקים שדין אלוהי נצור כדין ברכות ק"ש, ועונה גם ימלוך כמדויק מדבריו. אלא שיש לדחות, דהוא לא מיירי כשאומר תחנונים, דהא מעיקר הדין מסיימים בהמברך את עמו ישראל ויהיו לרצון ופוסעים. ואפשר דהוא מיירי בזה וחתם כוונתו שסיים התפלה לגמרי, ובהפסקה בתחנונים לא מיירי כלל, ודוק.
וכן מדברי הרע"מ בפרשת אמור (דף צ"ג) מתבאר שימלוך הוא ממש חלק מהקדושה ויש לו טעם בסוד כמו הקדושה ממש עי"ש. וכן מתבאר מדברי שאר המקובלים כרמ"ק בתפלה למשה וכן רבינו האר"י בשעה"כ, וכמו שדייק הכה"ח בסי' ס"ו (אות י"ח) מדברי השו"ע ומדברי רבינו האר"י. וכן האריך בזה מהר"י רקח בספר שלחן לחם הפנים (סי' ס"ו אות ח') שמדברי הפוסקים והשו"ע שכתבו שעונה 'קדושה' משמע כל הקדושה, והביא עוד ברייתות שמבואר מדבריהם שימלוך הוא חלק מהקדושה, והעלה שכן עיקר לענות גם ימלוך עי"ש.
ובשו"ת רב פעלים (ח"ד סוף סי' ד') כתב שמהכוונות של רבינו האר"י ז"ל בפסוקים הנז' נראה כי פסוק ימלוך הוא סיום כוונות של שני פסוקים קדוש וברוך, משמע דתלת פסוקי הנז' שייכי אהדדי וכיון דעונה קדוש וברוך צריך שיענה גם פסוק ימלוך, מיהו אין בדבריו הכרח לזה ולכן כיון דלסברת הפשטנים דעיקר שלא יענה להפסיק בפסוק ימלוך, ואין לנו בדברי רבינו האר"י ז"ל דבר ברור שחולק עליהם כל כהאי גוונא שב ואל תעשה עדיף משום חשש הפסק ולכך יאמר פסוק ימלוך בהרהור הלב עי"ש. ודבריו צ"ע, דמאחר ומבואר בדברי האר"י שימלוך הוא חלק מהקדושה, א"כ ממילא צריך לענות אותו בברכות ק"ש אע"פ שלא מפורש כן, וכפי שכתב הכה"ח הנ"ל.
ומצאנו לבא"ח והכה"ח שהפכו שיטתם בענין מי ששכח רצה והחליצנו בסעודה שלישית, שדעת הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת חקת סעיף כ') שכיון דעפ"י הסוד קי"ל אין הפרש בחיובא בין סעודה ג' לבין שתי סעודות דשוים הם בחיוב, לכך צריך להורות דגם בסעודה שלישית חוזר עי"ש. אולם הכה"ח בסי' קפ"ח (אות ט"ל) כתב דהגם דבשער הכוונות השווה כל שלש סעודות דשבת ביחד דצריך לאכול פת וקיימא לן דכנגד דברי האר"י ז"ל לא אמרינן ספק ברכות להקל, יש לומר היינו דוקא כשאומר בהדיא האר"י ז"ל לברך אבל כאן שלא אמר כי אם דצריך לאכול פת יש לומר היינו דוקא למצוה אבל לא לענין דצריך לחזור אם לא הזכיר שבת עי"ש. ובזה נראים דברי הבא"ח, שהרי לדעת האר"י אין 'ספק' בסעודה שלישית האם צריך לאכול פת. ובשלמא מרן השו"ע פסק שצריך לאכול פת בסעודה שלישית מכח ספק לחומרא, ולכן פסק שלא יחזור, אבל האר"י השוה אותן בצורה גמורה ולא הזכיר ספק בזה.
ונראה שהעיקר הוא כדברי מהר"י רקח [עפ"י הפשט] והכה"ח [עפ"י הקבלה] שיש לענות גם ימלוך, וכפשטות הראשונים והשו"ע.
♦
סיכום
בדברי הגאונים והראשונים מבואר שהציבור אינם עונים בקדושה אלא קדוש ברוך וימלוך, ואת השאר אומר רק הש"צ, וכך היה המנהג הפשוט בעם ישראל עד זמנו של רבינו האר"י, וכך פסקו השו"ע והגר"א.רבינו האר"י חידש 'לפי הפשט' שיש [רשות] לומר עם הש"צ 'בלחש' את כל הנוסח מלבד ב' המילים הראשונות שיש לאומרם בקול רם, וזה עפ"י פירוש אחד בתוספתא.
בתוספתא יש פירושים אחרים, וכיון שגם לפי פירוש רבינו האר"י זהו רק 'רשות', וגם יש לומר בלחש ואין הציבור מקפיד בזה, וגם לא נהגו כן הקדמונים – עדיף טפי לא לומר את הנוסח כלל אלא לשומעו מהש"צ. ובכתר להוסיף רק עניית שמע ישראל.
גם המתפלל עם הש"צ מלה במלה והגיע לקדושה יענה רק קדוש ברוך וימלוך וכדעת רוב הראשונים שמרן השו"ע לא ראה דבריהם.
הש"צ האומר קק"ק – יאמר 'יחד עם הצבור' [כדברי הרמב"ם], ויאמר בקול רם כדי להוציא את השומעים שמתפללים ולא יכולים לענות [ובדיעבד השומעים ישמעו מהצבור ודי בזה].
פסוק 'ימלוך' הוא חלק מהקדושה, וכל מקום שמפסיק לקדושה עונה גם ימלוך, כסתימת הראשונים והשו"ע, וכפסק הכה"ח ושולחן לחם הפנים.
♦ ♦ ♦