התאמת זמני היום למציאות - שקיעה וצאת הכוכבים

הרב עידוא אלבה

התאמת זמני היום למציאות - שקיעה וצאת הכוכבים

הוספות והערות למאמר שהתפרסם בגיליון י'[2]

ראיית החמה בראש הכרמל

לכבוד הרב יואל שילה^[3]
שלום וברכה רבה
תחילה אשיב לדבריך בענין ראיית החמה בראש הכרמל, ואבאר את שיטות הראשונים, כפי שנראה לי בהתאמה למציאות, לפי ההנחה המסתברת שראש הכרמל הוא סטאלה מאריס.
בגמרא שבת (לה ע"א), לאחר הבאת דברי רבי נחמיה ששיעור בין השמשות הוא משמתשקע החמה חצי מיל, איתא: "אמר רבי חנינא: הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה, יניח חמה בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה".
וכתב רש"י: "כרמל - הר שעל שפת הים, וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים, ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה".
מדברי רש"י עולה להדיא שהשקיעה היא התכסות הגלגל. התוספות והרשב"א הבינו שרש"י מדבר בעומד על שפת הים, ובין השמשות לדעתו מתחיל מיד לאחר שהוא מתבונן בשמש הנראית לפני השקיעה על ראשי ההרים, והשיעור שאמרו 'בכדי שירד ויטבול ויעלה' הוא שווה לשיעור הזמן של בין השמשות של רבי נחמיה, דהיינו לזמן של חצי מיל (9 דקות, וכ"ה בתוספות רי"ד). לכן הקשו שמפשט הגמרא משמע שנקט שיעור זה כדי לומר שהטבילה עולה לו, וכן מפורש בירושלמי (ברכות א, ה) בשם רבי חנניה: "התחיל לו גלגל חמה לשקוע, אדם עומד בראש הכרמל, ויורד וטובל בים הגדול, ועולה ואוכל בתרומתו, חזקה ביום טבל". מבואר שעלתה לו הטבילה, ולא כפי שעולה מרש"י, שטובל לאחר השקיעה ולא עלתה לו הטבילה.
לכן פירשו התוספות שרבי חנינא לא בא כלל לתת לנו אופן לשער מה הן 9 דקות אלא קאי על הרוצה לדעת מתי מתחיל בין השמשות, ומשמע שרצונם לומר שרק לאחר שירד למים ויטבול תתחיל השקיעה. והנה בתוספות הרא"ש מסיים בשם רבינו שמשון שקשה על שיטה זו, דאם רבי חנינא בא לומר מתי מתחיל בין השמשות והסימן הוא באופן שהטבילה עולה לו, למאי בכלל נקט "ויעלה", וכתב שלכן העיקר כרש"י (ולא פירש כיצד מתרץ את הקושיה עליו, אך עכ"פ מזה משמע שהרא"ש מצדד כגאונים). ואולי י"ל לשיטתם ש-"יעלה" נקט לשופרא דמילתא, לומר שיש לו עוד זמן גם לעלות לפני השקיעה, ושיטת התוספות אתי שפיר לפי ההנחה שהשקיעה האמיתית אינה מיד לאחר שהשמש נראית בראשי ההרים, כפי שאפרט לקמן, שהיא כמה דקות לאחריה, ואף שהוכיח הרא"ש (שבת פ"ב סי' כג) מהמשנה והתוספתא במסכת זבים ששיעור טבילה הוא רק כחצי דקה, יתכן שכאן מיירי בעומד על שפת הים, שלוקח לו זמן לפשוט את בגדיו ולהגיע למקום העמוק, כך שמדובר בהוספה של כמה דקות.
והרמב"ן בתורת האדם כתב כתוספות, שבא לתת שיעור מתי יטבול ותעלה לו הטבילה, אלא שכדי שלא יקשה מסוגיא זו על רבינו תם, הסובר שהשקיעה ההלכתית אינה התכסות הגלגל, הוסיף לבאר שצ"ל שמדובר במי שעומד על ראש הכרמל ולא על שפת הים, ויוצא שלרדת מראש הכרמל לוקח כ58 דקות. אך קשה להתאים את פירושו עם המציאות, אם אנו מקבלים את ההנחה המסתברת שראש הכרמל הוא סטאלה מאריס, כי ודאי לרדת מההר עד שפת הים בדרך הקצרה הוא פחות מ58 דקות.
והרשב"א כתב שהעיקר לפרשו בעומד על ההר, וכשיטת רבינו תם שבין השמשות דרבי נחמיה הוא חצי מיל לאחר השקיעה האחרונה (שהיא 3 ורבע מיל לאחר השקיעה הראשונה), אך לא כרמב"ן, שרבי חנינא משער בזה רק מתי השקיעה, אלא שמשער מתי מסתיים בין השמשות, "ולפי שאין הכל בקיאין בתחלת השקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו, קא יהיב שיעורא דכולי עלמא בקיאין בו, דמכי הוי שמשא בראש הכרמל, ירד משם ויטבול בים ויעלה, וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו, ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו, אלא יעלה דומיא דירד", כלומר ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויחזור ויעלה אל ראש ההר ויאכל שם. נמצא שכל העליה והירידה לשיטתו היא כ67 דקות. אך גם זה נראה שיעור גדול מבמציאות, לפי ההנחה שראש הכרמל הוא סטאלה מאריס.
כבודו העיר בדעת רש"י שלפי ההנחה המסתברת שראש הכרמל הוא סטאלה מאריס, אי אפשר לפרש שרואה את השמש שעומדת לשקוע מעל סטאלה מאריס בעומדו מזרחית למקום, בנמל, דהרי הוא רואה את השמש שעל ראש ההר 16 דקות לפני שנעלמת מעיני מי שמתבונן על השמש בימים שרואים אותה שוקעת בים, ואיך נאמר שמראייתו זו בעומדו על שפת הים שבנמל עד שיטבול ויעלה יעבור חצי מיל. אלא ודאי מדובר כשרואה את השמש בעודו עומד מערבית לסטאלה מאריס.
ולענ"ד יש מקום לפרש את רש"י כעין מה שפירש הרשב"א, והכל יתיישב שפיר עם המציאות, אלא שלפי דרך זו הירושלמי והבבלי אומרים שני שיעורים לשני דברים שונים. דהיינו, שרבי חנינא בבבלי לא בא לומר מהו חצי מיל, אלא לתת שיעור במציאות שבו נדע מתי עבר חצי מיל מהשקיעה ההלכתית, והסימן הוא על פי מי שעומד על הר הכרמל כדי לראות את השמש ("יניח חמה בראש הכרמל" פירושו יניח את מראה החמה הנשקף מראש הכרמל, כפי שצריך לפרש לפי הרשב"א), ואחרי שראה אותה עומדת לשקוע ירד לטבול, ועד שיעלה יהיה לילה, ואע"פ שלא עולה לו הטבילה נקט שיעור דכולי עלמא בקיאים בו כדי לדעת מתי הוא לילה לפי רבי נחמיה.
לפי זה מה שאומר רש"י שהשקיעה נראית על ראשי ההרים, פירושו שהיא נראית מצורה דוייקת יותר מעל ראשי ההרים, ולכן עולה לראש ההר לשער מתי היא השקיעה. ומה שהשקיעה נקבעת לפי מי שעומד על ראש ההר הוא משום דודאי לא מסתבר שדיני תורה של שני אנשים העומדים זה ליד זה יהיו שונים, וכי בגלל שאחד גבוה מעל חבירו בשני מטר, כאשר שניהם עושים ביחד מלאכה יחשב הנמוך למחלל שבת. לכן כתבו אחרונים (ראה הזמנים בהלכה ח"א עמ' נז) שמי שעומד בטבריה אינו מחשב את השקיעה לפי הזמן שהשמש נעלמת מעיניו אלא לפי גובה פני הים. אבל גובה פני הים לא הוזכר בשום מקום בש"ס כגובה הקובע, ויתכן שלפי רש"י השיעור הוא על פי ההרים העומדים על שפת הים. ויתכן עוד שסובר, כפי שעולה מהגר"ז (פסקי הסידור סדר הכנסת שבת) והגר"ח מוולאזין (תוספות מעשה רב ס"ק יט), שהשקיעה מחושבת לפי מי שעומד על גובה הרי ירושלים, דאף שגם דבר זה לא נזכר במפורש כך מסתבר יותר, היות והיא עיקר ארץ ישראל. נמצא שהשקיעה האמיתית אינה כפי שהוא רואה את השמש עומדת לשקוע מראש הכרמל, אלא שהוא עולה לשם כי באופן זה הוא יותר קרוב לאמת, ולמעשה יש קרוב ל3 דקות עד שגלגל השמש מתכסה, ועוד כ3 דקות שבתוכם עדיין היה יכול להבחין בקצה הגלגל השוקע, אם היה בגובה של ירושלים, וסה"כ הן 6 דקות, ויחד עם שיעור החצי מיל, שהוא 9 דקות, הוא בסך הכל 15 דקות, וכשיעבור זמן זה יסתיים בין השמשות של רבי נחמיה, ואתי שפיר, על פי מה שכתב כבודו לשער שהירידה מסטאלה מאריס היא כרבע שעה. וזמן הטבילה עצמו קצר, כפי שמובא ברא"ש (שבת פ"ב סי' כג) על יסוד המשנה והתוספתא בזבים, ששיעור טבילה הוא כדי הילוך נ' אמה, בערך חצי דקה.
וכל זה לפי הבבלי, אבל בירושלמי לא בא רב חנניה כלל לפרש את רבי נחמיה, אלא ללמדנו דוגמא של בחינת המציאות, שמי שרואה את גלגל החמה מעל הכרמל עומד לשקוע יידע שגם אחרי התכסות הגלגל על ידי ההר יש עדיין מספיק זמן לעומד על ראש ההר לרדת מההר ולטבול ותעלה לו טבילתו, כך שיוכל לאחר עלייתו מהים לאכול בתרומה בערב.
וראיתי שכבודו כותב שלשיטת רש"י יתכן שמדובר במי שטובל בחוף שממערב לסטלה מאריס, ומתחיל לטבול כשהחמה נעלמה מעיניו מתחת לאופק, אך בשל עיגול כדור הארץ היא עדיין נראית על ראש הכרמל, ולכן עולה לו טבילתו. וכעין זה כתב כבודו ברשב"א, שהשיעור הוא שירד ויטבול ויעלה להר עוד לפני שתגיע שקיעת החמה. ולענ"ד, אחר המחילה, יש כאן לכאורה עירוב שיטות, שהרי ברש"י וברשב"א אי אפשר לפרש שהשיעור הוא רק עד הזמן שמתחיל בין השמשות, כפי שאומרים התוספות והרמב"ן. ואם נרצה לומר בדעת רש"י כהבנת הראשונים שהוא עומד על שפת הים, ונאמר שהוא במקום המערבי לסטאלה מאריס, יקשה מדוע אמרו שלרדת לטבול ולעלות מהמים לוקח 9 דקות, כאשר שיעור טבילה הוא רק חצי דקה, דאפילו אם נאמר ששיעור טבילה לא נאמר על מי שצריך לפשוט בגדיו ולהיכנס לים נראה ש9 דקות הוא זמן ארוך מדאי.
♦

יציאת הכוכבים אינה שווה בכל זמן

ובענין זמן הלילה המוגדר בצאת ג' כוכבים כבודו מקשה על מה שכתבתי שהוא שיעור אחיד, שבמציאות אינו שיעור אחיד וקבוע, שלפעמים הכוכבים מתאחרים ואיך מסרו סימן כזה. ולענ"ד זו אינה קושיה עלי אלא על הגמרא, שהרי מפורש בה שהשיעור עד סוף בין השמשות הוא 3/4 מיל, והוא שיעור קבוע, ככל מקום שאמרו חכמים שיעורי מיל, כגון ארבע מילין לענין נטילת ידים ותפילת הדרך, ולמה כאן נאמר שהדבר שונה. ובישוב הדבר נראה לי פשוט שאכן הוא שיעור קבוע, ודוקא בגלל שהכוכבים אינם נראים באופן קבוע ואחיד ראו צורך להבהיר שלמעשה הוא 3/4 מיל והיינו שהשיעור של ג' כוכבים נקבע לפי ימי ניסן כפי שנראה מהרי ירושלים, ובעונה אחרת לא נלך לפי ראיית הכוכבים אלא לפי השיעור הקבוע של מה שהיה נראה בניסן, ואכן אנו יודעים היום שמה שרואים בניסן מהרי ירושלים כשיודעים היכן להתבונן, הוא כדברי חז"ל, שהשיעור הוא 3/4 מיל.
♦

הקושיה על רבינו תם מהמציאות

ובענין זה ראיתי לנכון להביא מה שדנתי בזה עם חכם אחד הסובר שיש לנקוט כרבינו תם, והביא לכך כמה ראיות שנגעתי בהן במאמרי. ועיקר דבריו לחדש אפשרות לתאם את דברי רבינו תם למציאות, שרואים מאות כוכבים קטנים לאחר 58 דקות מהשקיעה לשיטת רבינו תם, בכך שנאמר שגודל וקוטן של כוכב מוגדרים לפי יכולת ההיראות בזמן האור, לכן כל הכוכבים הנראים שעה וחומש לאחר עמוד השחר נקראים גדולים, אע"פ שהם נראים קטנים, וכן כל הכוכבים הנראים באופן קבוע מהשקיעה עד 72 דקות נקראים גדולים, אלא שיש ג' כוכבים שנראים לפעמים לפני ה72 דקות, ולפעמים בדיוק בסוף ה72 דקות והם הנקראים בינונים, וכיון שאין אנו יודעים להבחין בהם נוצר הספק של בין השמשות, ובזה חשב לומר ששיטת רבינו תם שפיר מתיישבת עם המציאות.
ואבאר כאן מה שהשבתי לו:
א. עיקר קושיתי על הפוסקים כרבינו תם היא מהמציאות שאחרי 58 דקות מהשקיעה מופיעים מאות כוכבים קטנים. כדי לדעת מה באמת רואים בלילה צריך ללכת למקום שאוירו נקי, ולהסתכל היטב. המציאות שרואים מתוארת בספר הזמנים בהלכה (עמ' תפו) על פי ספרי המדע, שיש בערך 5000 כוכבים שאפשר לראות במשך הלילה בעין רגילה, והוא מפרט כמה כוכבים יש בכל גודל, ולדבריו בגודל 4 אפשר לראות 500 כוכבים, ובגודל 5 – 6, שהם קטנים יותר, מדובר על 3000 כוכבים. הוא גם כותב (עמ' תקיז) שהקטנים מופיעים אחרי הגדולים והבינונים, ושם (עמ' תצד) שהחל מהכוכב הרביעי שלאחר השקיעה הם יוצאים בזה אחר זה. לכן הנחתי שבזמן היותר קרוב לחושך צצים הכוכבים מגודל 4, והם מאות כוכבים קטנים. וכדי להבהיר יותר מה שרואים יש לציין עוד למה שכתב בזמנים בהלכה שם כמה פעמים, שמכל מקום היראותם תלויה במצב הלבנה וגלגל המזלות, ונראה שלכן אין הכרח שכל הכוכבים הגדולים יראו בתחילה, אלא יש גדולים שנראים רק לאחר השתנות מצב הלבנה. כך למשל אני מבין שכוכב הצפון הוא כוכב שמאיר בחוזקה אבל הוא אינו כלול בין הכוכבים הנראים בתחילת הלילה.
לענ"ד העובדה שמצב הראות הכוכבים משתנה מוכיחה שהכוכבים הם סימן ולא גורם, בניגוד למשמעות דברי התוספות, שהספק של בין השמשות נובע מחוסר בקיאות בכוכבים, וכבר עמד בזה בספר הזמנים בהלכה עמ' תצח, והאריך יותר בפרק סא, וכתב שאכן מלשון המשנה, הגמרא, המכילתא, הספרא והספרי משמע שצאת הכוכבים אינו אלא סימן (ולא כתוספות) וכל המקורות מגדירים את הלילה כהסתלקות האור.
ב. מלשון רבינו תם בספר הישר עולה שהוא הבין שהמציאות היא שעד הזמן של ה58 דקות לאחר השקיעה יש רק כוכבים גדולים הנראים ביום, ומה58 עד ה72 דקות מהשקיעה יש ג' כוכבים בינונים שמתווספים, ואם יש עוד כוכבים הם הגדולים הנראים ביום, ובודאי אם אנו נוקטים כהבנה הפשוטה וההגיונית שגדולים הנראים ביום הכוונה לאלו שנראים בשעה שהחמה זורחת, ובינונים הם אלו שנראים בשעת הנשף, וקטנים הם אלו שנראים לאחר ה72 דקות שהוא סוף הנשף, אין הדברים האלו מתאימים כלל וכלל למציאות.
ומכאן מובנת הקושיה של הגר"ז והגר"א על הפוסקים כרבינו תם שלא יתכן לפסוק כמותו כאשר אנו רואים שהמציאות אינה כדבריו.
כמה אחרונים (ראה ביביע אומר ביביע אומר ח"ב או"ח סי' כא וח"ז או"ח סי' מא) כתבו לתרץ על פי מה שעולה מהתוספות שאין אנו בקיאים בהגדרות מהו גדול וקטן, אך לענ"ד זו תשובה לא מספקת כי מובן שאם יש מעט כוכבים יש מקום להסתפק אם הם הגדולים שיכולים להיראות גם ביום או קרוב לו, אבל לפי המציאות, שיש מאות כוכבים קטנים המופיעים בזה אחר זה כהרף עין לאחר 58 דקות, לא שייך להסתפק שמא עדיין לא נראו ג' כוכבים בינונים. ועוד קשה שהלא חייבת להיות איזו שהיא אפשרות עקרונית להבחין, כי הברייתא אומרת שיש ג' כוכבים המראים שהוא לילה, ומבואר שלפחות פעם ידעו להבחין בזה, בעוד שבמציאות שאנו מכירים אין שום אפשרות להבחין בג' כוכבים בינונים בין מאות הכוכבים הקטנים שיוצאים כהרף עין בתוך זמן בין השמשות לפי רבינו תם.
כבודו כתב לתרץ על-פי דברי מהר"י פראג'י, שגודל וקוטן אינו מוגדר בעוצמת האור אלא בעצם היכולת להיראות בזמן האור, לכן כל הכוכבים הנראים שעה וחומש לאחר עמוד השחר נקראים גדולים, וכמו כן כל הכוכבים הנראים מהשקיעה עד 72 דקות נקראים גדולים, אלא שהקשיתי דאם כן מהו הספק של הבינונים, וכתב כבודו לתרץ שיש ג' כוכבים שנראים לפעמים לפני ה72 דקות (עכ"פ אחרי ה58 דקות), ולפעמים בדיוק בסוף ה72 דקות והם הנקראים בינונים, ואינם כשאר הכוכבים, שנראים קבוע רק בתוך ה72 דקות ולכן הם נקראים גדולים, וכיון שאין אנו יודעים להבחין בג' הבינונים נוצר הספק של בין השמשות.
אך לענ"ד ההסבר הזה אינו מבאר דבר, כי גם כך הדברים אינם מתאימים כלל וכלל למציאות, שבודאי לא יתכן שכל מאות הכוכבים הנראים עד 72 דקות לא יופיעו לפעמים לאחר ה72 דקות, היות וכל היראות הכוכבים תלויה בלבנה וגלגל המזלות כנ"ל, וגם נשארת הקושיה שאין אפשרות הגיונית לומר שבעיקרון יש יכולת להבחין בזמן זה בג' כוכבים בינונים.
ג. אני מוסיף על קושית הגר"א והגר"ז, שנראה ברור שרבינו תם ודעמיה לא ידעו מהי המציאות הנראית בשמים לאחר 58 דקות בארץ ישראל, שהרי הם מתארים את המציאות בארץ ישראל אחרת ממה שהיא באמת. הם כותבים שלאחר זמן זה יוצאים רק ג' כוכבים בינונים ולא מעירים שאע"פ שהמציאות אינה כך אין לנו אלא דברי חז"ל, ולא מוסיפים כל מיני הסברים מפולפלים שמעלים האחרונים. כיון שהמציאות אינה תואמת לשיטתם, מסתבר שרבינו תם והנוקטים בשיטתו היו מודים לשיטת הגאונים אם היו יודעים זאת.
לחוסר הידיעה של הראשונים את המציאות יכולים להיות כמה גורמים. יתכן שאלו שהיו בחו"ל לא ידעו מה המציאות מכיון שלא היו בארץ ישראל, ולא היתה להם תקשורת עם אנשי ארץ ישראל, ולא היו בקיאים באורכי הזמן המשתנים ממקום למקום, לכן סברו שבארץ ישראל יש מציאות אחרת ממה שהם רואים. ויתכן שגם אלו שהיו בארץ ישראל לא ידעו מה המציאות לאחר 58 דקות מחמת חסרון השעונים, שהחלו להיכנס לשימוש מעשי רק אחרי תקופת השו"ע. ואמנם אינו צריכים לומר שהם היו טועים בהלכה מחמת חסרון שעונים, כי אפשר לנהוג כהלכה גם בלי שעונים, דכשלא יודעים לשער את הזמן משערים אותו לחומרא. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהפוסקים הראשונים כרבינו תם, וגם אלו שהיו בארץ ישראל, לא מתארים את המצב כפי שהוא בארץ ישראל 58 דקות לאחר השקיעה, ולכן מסתבר שאם היו יודעים מה המציאות לא היו נוקטים בפירוש שנקטו בו.
סברה מעין זו שכתבתי שאילו היו יודעים מה המציאות היו פוסקים כמו הגאונים, אנו מוצאים למשל אצל החיד"א בשו"ת חיים שאל (סימן נו) שאילו ראה מרן השולחן ערוך את דברי הרמב"ם בתשובה היה פוסק כדבריו. ולענ"ד פשוט הרבה יותר לומר כה"ג בזה שאילו היה רואה רבינו תם את המציאות, ורואה שהגאונים לא פירשו כדבריו, היה מודה לשיטת הגאונים.
ד. אין לומר שהתוספות ידעו מהי המציאות וחשבו שהיא תואמת לפירוש רבינו תם על פי דבריהם, שספק בין השמשות דרבי יהודה נובע מחוסר יכולת ההבחנה בין כוכבים הנראים ביום לכוכבי בין השמשות (כפי שמפרש הרה"ג עובדיה יוסף ביביע אומר ח"ב וח"ז), דכיון שמדובר במאות כוכבים קטנים, היו יכולים להבין שהמציאות תואמת לרבינו תם רק אם היו מתכוונים לומר מה שכבודו מפרש, שאף שרואים מאות כוכבים, כולם חוץ משלשה כוכבים הם כוכבים הנראים ביום כי הם נראים לאחר עמוד השחר, ורק שלשה כוכבים שאינם קבועים ונראים לפעמים לאחר ד' מילין ולפעמים לפני כן, הם הבינונים. אך הלא זה לא מה שהם כותבים. התוספות לא הזכירו כלל את ההגדרה של הכוכבים "הנראים ביום" ככוכבים שנראים אחר עה"ש, ולא את ההבחנה בין כוכבים קבועים לכוכבים שלפעמים מקדימים, וכל מה שהם כותבים הוא שיש כוכבים גדולים הנראים ביום, ואין אנו יודעים להבחין אם כל הכוכבים שמופיעים בבין השמשות הם מהכוכבים האלו או כוכבים חדשים בינונים, ולכן יש ספק במשך 3/4 מיל. יש חשיבות גדולה לקביעה שהתוספות לא הבינו כך, כדי שלא תוכל לתרץ את הקושיה שאני הוספתי ולומר שהתוספות ידעו את המציאות, וכפי שלא חזרו בהם בגללה אז, כך לא היו חוזרים היום.
הרשב"א בשם התוספות כתב בדעת רבי יהודה "דסבר כל שנראין עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון כוכבים בינונים הם", נמצא שהוא סבר שבכל בין השמשות דרבי יהודה מתווספים רק שני כוכבים בלבד. וגם זה כמובן אינו תואם למציאות.
ה. לענין פסק ההלכה יש חשיבות מכרעת לתשובת ר"י הזקן המובאת באור זרוע (ח"ב הל' מילה סי קב), כיון שהוא מהאוחזים בשיטת רבינו תם שהג' הכוכבים נראים רק אחרי ד' מילין, ובכל זאת הורה למעשה שאם רואים הרבה כוכבים גדולים וקטנים ברור שהוא לילה כי באופן כזה ברור שיש כבר ג' כוכבים בינונים.
ככל הידוע לי ר"י הוא היחיד מהפוסקים כרבינו תם שמתייחס במפורש לשאלה כיצד לפסוק במציאות שאינה תואמת למה שעולה מהגמרא לפי רבינו תם. הראשונים האחרים שנוקטים כרבינו תם רק אומרים את הענין שלילה הוא בהסתלקות האור, וג' כוכבים בינונים הם לילה, אבל לא מתיחסים לשאלה מה לעשות אם רואים הרבה כוכבים גדולים וקטנים כשעדיין יש אור, הרי ההגיון מחייב שהוא לילה, כי כבר יש ג' כוכבים בינונים.
ו. וכבר ביארתי במאמרי שהשו"ע עצמו לא ראה את תשובת ר"י כפי שהיא מופיעה באו"ז ובשבולי הלקט ולכן פסק שאם ראיה זו היא בזמן שהרקיע מזהיר כאור יום יש לנקוט שהוא לילה רק כספק, אבל בתשובת ר"י עצמה מבואר שהוא ודאי לילה אפילו במצב כזה. ובמצב שהוא חושך, כפי המציאות הרגילה בארץ ישראל, פסק שהוא לילה ודאי.
אני מניח שאילו השו"ע היה רואה את תשובת ר"י במקורה היה פוסק כמותו גם במצב שהרקיע מזהיר, היות ואף אחד לא אמר אחרת, אך אין נפק"מ לשאלה מה היה פוסק השו"ע אילו היה רואה את תשובת הר"י, כי מכל מקום מה שעולה מזה סותר למה שנוקטים הפוסקים היום כרבינו תם, שלמרות שאנו רואים כוכבים רבים וקטנים איננו יכולים לדעת מתי יש ג' כוכבים לפי ראיה בלבד. אנו רואים שהשו"ע נוקט שאנו כן יכולים לדעת בודאות שיש ג' כוכבים בינונים בג' מקומות, דחוץ מדבריו ביו"ד, שכתב כך כודאי במקרה שיש גם חושך, כן הוא נוקט באו"ח סימן רלג וסימן רצג, שאם ברור לנו שכבר נראו ג' כוכבים בינונים הוא לילה ודאי, ולא מסופק, ומשמע שהוא אף אם איננו יודעים שעברו ד' מילין כפי שביאר דבריו במשנה ברורה בביאור הלכה סי' רצג. נמצא שיש לנו הוראה מהשו"ע שאין צריך לחוש לשער שיעברו ד' מילין כשאנו רואים כוכבים גדולים וקטנים. מדבריו באו"ח סי' רסא לא נוכל להסיק שלדעתו לעולם נחשב את כניסת שבת לפי ד' מילין, ונוכל לעשות מלאכה לאחר השקיעה, כאשר בג' מקומות אחרים הורה שכשאנו רואים על פי המציאות שיש ג' כוכבים איננו מתחשבים בד' מילין, וממילא ברור שגם בכניסת שבת נצטרך לחשב לאחור מהרגע שרואים כוכבים קטנים כפי שכותב המ"ב.
כיון שלא היו שעונים בתקופת הראשונים יש להניח שזה מה שנהגו בפועל בכל המקומות, שהיו מורים את ההלכה על פי התבוננות בכוכבים, כך שלמעשה גם הפוסקים כרבינו תם לא עשו מלאכה לפחות לאחר צאת הכוכבים של הגאונים, דכיון שלא ידעו לשער את המילין וגם ידעו שהזמן משתנה ממקום למקום ודאי היה להם לחשוש שמא כבר נכנסו לתוך ה3/4 מיל שלפי צאת הכוכבים. גם החת"ס בתשובתו, כשכתב שנוהגים כרבנו תם גם לקולא, כתב שנוהגים לפרוש ממלאכה שעה לפני צאת הכוכבים, והוא למעשה חמש דקות לפני השקיעה, וזה שכתב שנוהגים כרבינו תם גם לקולא כוונתו היא שלא חוששים לשיטת היראים המובאת בדבריו, ולא קאי על שיטת הגאונים שכלל לא הביאה (ראה מה שנדחק בזה בספר הזמנים בהלכה עמ' תמ ולפי האמור מיושב).
ז. קושי נוסף על רבינו תם הוא שאם העלמות האור זהה להיראות ג' כוכבים בינונים, יוצא שג' הכוכבים רק מראים לנו מתי הזמן המקביל לעמוד השחר מבחינת עוצמת האור השולט בעולם, ואם כן לא מובן למה בכלל נאמר הסימן של הכוכבים. היינו צריכים לומר רק להסתכל על קו האופק בבקר ועל קו האופק בלילה, ולא לקשר כלל דבר זה לכוכבים. וגם לא מובן, לפי דבריו שספק בין השמשות נובע מספק האם נראו הכוכבים לא מובן למה בכלל יש ספק של בין השמשות, כפי שבבקר אין ספק, כך בלילה אין ספק, ולא צריך לקשר זאת לכוכבים.
ח. כבר ציינתי במאמרי לירושלמי בברכות, שם למדנו:
ר' חנינא חברהון דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא. ומר אף בשחרית כן?
א"ר אבא כתיב [בראשית יט כג] השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, וכתיב [ויקרא כב ז] ובא השמש וטהר, מקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות. אמר רבי בא כתיב [בראשית מד ג] הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר... אמר רבי הונא נלפינה מדרך הארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק. שרי עליל, לא אמרין דעל עד שעתה דייעול.
מהירושלמי מתבאר להדיא שצאת הכוכבים אינו ביאת האור אלא גדר לילה מוחלט מתחיל לפני הסתלקות האור, בניגוד לבוקר, וכשיטת הגאונים, וזהו ששואל למה באמת גדרי הבוקר והלילה חלוקים, ונותן ג' טעמים לחילוק בין הבקר ללילה. הוא לא שאל למה בכלל יש בין השמשות (כפי שמנסה לטעון הרב דוד יוסף בספר כי בא השמש), והוא לא שאל למה השקיעה אינה נחשבת שקיעה בהתכסות גלגל החמה אלא אחר כך.
כבודו מציין שהרמב"ן ביאר את הירושלמי, אך ז"ל הרמב"ן:
ואמרו שם בירושלמי אמר רבי מונא נלפינה מדרך ארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק, שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול, כלומר ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום, ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות.
הרמב"ן מתייחס רק לפיסקה האחרונה ולא ידוע מה פירש על תחילת הסוגיא ששממנה לכאורה ולה שלא כדבריו. במאמרי כתבתי קצת לישב את הרמב"ן אך עכ"פ הדוחק מובן. ודאי שיש להתחשב במה שעולה מפשטות הירושלמי, כפי שמכריעים פוסקים רבים את ההלכה לפי הבנתם בסוגיות הגמרא שלא התפרשו על ידי הראשונים באופן אחר. וגם פעמים רבות מכריעים כירושלמי, במקום שהדברים לא ברורים מהבבלי, ולעניות דעתי אין מקום בבבלי שתוכל לומר שהוא מוכיח חד משמעית כרבינו תם, בעוד שבירושלמי הדברים ברורים. וכבר עמד בזה הרשב"א (שבת לד ע"ב) ההולך בשיטת רבינו תם, ועל כן נשאר בצ"ע.
ט. במימרא (שבת לה ע"ב): "כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלושה לילה", יש קושי מעבר לשאלה איך להתאימה למציאות, כי בפשטות מימרה זו צריכה להתאים גם לבין השמשות של רבי יהודה אליבא דרבה, והרי לרבי יהודה אליבא דרבה מהשקיעה כבר אין זמן שהוא ודאי יום, ולא מובן מהו כוכב אחד יום. בתשובת הגאונים גנזי קדם חלק חמישי (מובאת בהזמנים כהלכה עמ' תרמה) מפורש שהבינו אותה כרב יוסף, ולפי דעתם נראה שאכן במציאות יש רק שני כוכבים כל בין השמשות דרבי יהודה. והרמב"ן בתורת האדם אומר שכוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלוש לילה הוא כרבי יוסי. ואני בעוניי הצעתי פירוש מחודש כדי להתאימה גם עם רבה אליבא דרבי יהודה וגם עם המציאות, והוא שכוכב אחד יום הוא סיריוס, שאינו נחשב בין הג' כוכבים המראים שהגיע הלילה, כפי שמבואר בירושלמי שהכוכב הראשון אינו נחשב, ולכן אמרו עליו כוכב אחד יום.
אך מה שפירוש מימרה זו לפי הגאונים אינו תואם למציאות אינו דומה למה שאי אפשר להתאים את דברי רבינו תם למציאות, כי עיקר הקושיה מחוסר ההתאמה למציאות היא שאי אפשר לפסוק כרבינו תם, שיש שתי שקיעות ורק ג' כוכבים בינונים נראים לאחר 58 דקות, כשאיננו יודעים מה היה אומר אילו היה יודע שהמציאות היא שיש מאות כוכבים קטנים הצצים בזמן זה. אבל על פירוש הגאונים אין קושיה ממה שאיננו רואים שני כוכבים בינונים דקה לאחר השקיעה כי גם אם המציאות אינה כדבריהם בענין זה, אין זה סותר לעיקר השיטה, שיש שני צאת הכוכבים ולא שתי שקיעות ובזמן בין השמשות מופיעים רק ג' כוכבים בינונים.
י. כבודו הביא גם מה שכתב באורות חיים, שמדובר על ג' כוכבים מגודל 4 שמוגדרים בינוניים לפי אומדנות שעושים היום, ורואים אותם על קו הרקיע המערבי. אבל גם כאן נזדקק לאוקימתא שכוכב אחד יום שנים בין השמשות הוא כר' יוסי. ועכ"פ הוא דבר רחוק מאוד לומר שחז"ל הגדירו כוכבים כבינונים על פי אמצעים שלא היו קיימים בזמנם, מה גם שהגדרת כוכבים מגודל 4 כבינונים לא מסתברת היות ולפי האמת הם קטנים ביותר ובגלל קטנותם בקושי נראים. ובכל מקרה ודאי שאין זו דעת השו"ע, שכן הוא פסק בג' מקומות שיש לקבוע לילה על פי ג' כוכבים, כאמור, ולא לפי ג' כוכבים מסוימים שעל קו הרקיע.
♦

דחית ראיות שהביאו לרבינו תם

וראיתי עוד שכבודו מביא כמה ראיות לרבינו תם, ואבאר מה שנלענ"ד בראיות אלו:
א. הירושלמי בפסחים (א, א) שואל על הברייתא הקובעת שאין בודקין לאור החמה ולאור הלבנה ולאור הכוכבים, וכי יש חמה בלילה? ולדעת הגאונים יש לשאול למה לא העמידוהו לענין בדיקה לאור החמה שיש לאחר צאת הכוכבים דהגאונים, וממעט את האפשרות לבדוק לאור זה כפי שמיעט בדיקה לאור הכוכבים. והעיר כבודו על מה שכתבתי לתרץ בזה במאמרי שהוא דחוק.
אכן עתה נראה לי שמה שכתבתי לתרץ שם דחוק, אך יש תירוץ מרווח יותר, והוא על פי היסוד שמתרץ כמה וכמה קושיות ועולה מדברי הירושלמי בברכות הנ"ל, שבלילה כאשר יוצאים ג' כוכבים כבר נקרא בעיני אנשים שהתחילה החשיכה, למרות שעדיין יש אור בעולם, וכדוגמת המלך שיוצא, שאומרים שיצא כשהוא מתחיל לצאת. לפי זה מובן שאם היתה הכוונה למעט את האור שלאחר צאת הכוכבים דהגאונים לא היו אומרים בסתמא "אור החמה", דאנשים קוראים לזמן זה ביאת האור ואין אור זה קרוי בסתמא אור החמה. ואף שאפשר בכל זאת לדחוק שהכוונה למעט אור זה, הירושלמי אומר את הקושיה כדי לומר את התירוץ שהוא ביאור יותר מרווח, הוא אינו רוצה לפרש את הברייתא דוקא על חידוש פחות (שלא לבדוק לאור החמה שיש בלילה), כשפשט לשונה מראה שבאה לומר את החידוש הגדול (שלא לבדוק לאור החמה אף ביום אם לא בדק בלילה וכל שכן לא יבדוק לאור הלבנה והכוכבים).
ב. לפי זה מובן גם מה שהקשו על שיטת הגאונים מגירסתם בברכות ב ע"ב, ממנה עולה שצאת הכוכבים ההלכתי מוגדר בגמרא כ"ביאת האור", ולכאורה ביאת האור היא הסתלקותו הגמורה, כפי שביאת האור בבקר היא עמוד השחר, ולא כשיטת הגאונים שעדיים יש אור בעולם, אך לפי האמור ניחא, דבלילה ביאת האור אינה דומה לבקר, וכבר כשרואים ג' כוכבים מיקרי ביאת האור.
ג. ובזה מובן גם מדוע בזמן נחמיה (נחמיה ד, טו) עבדו עד צאת הכוכבים למרות שהיה להם לחץ בזמן, דלאחר צאת הכוכבים אנשים שעבדו כל היום עייפים ומתייחסים לזמן זה כזמן שינה, ויש חשש שאם יעבדו בשעה כזו הנזק יהיה מרובה על התועלת. ומנגד לא מסתבר שעבדו עד צאת הכוכבים דרבינו תם כשהם עייפים מיום עבודה, והם לא רצו לעבוד כשיש חושך, ומבחינת האור בעולם כבר חצי שעה לפני צאת הכוכבים דרבינו תם כבר יש חושך.
ד. ובגמרא בבבלי מסכת ביצה דף ז ע"א: "אמר מר: כל שתשמישו ביום נולד ביום - זו תרנגולת. למאי נפקא מינה? לכדרב מרי בריה דרב כהנא. דאמר רב מרי בריה דרב כהנא: בדק בקנה של תרנגולין מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה - מותרת. - והלא בדק! - אימר: לא בדק יפה יפה".
ורש"י פירש: "מערב יום טוב - בין השמשות, דשוב לא ילדה אלא בלילה: השכים - קודם עלות השחר".
ונראה שלפי דבריו התרנגולת אינה יולדת מסוף בין השמשות, שהוא לילה, עד עמוד השחר, ולכן החידוש בדין זה הוא שלמרות שבדק בסוף בין השמשות ולא מצא, תלינן שהיתה ביצה שלא ראה. ומזה רצה כבודו ללמוד שלילה מוגדר דוקא בשעה שאין כלל אור. ולענ"ד אין לזה כל הכרח שכן מי שתשמישו בלילה טבע בו הקב"ה טבע זה, ואינו ענין שיש לו איזה הסבר מדעי, ומה מונע לומר שהטבע הוא לפי גדר היום ההלכתי. והרי מרש"י בשבת לה ע"א משמע שהשקיעה היא כשהשמש נעלמת מעינינו, דכתב שהרוצה לדעת את בין השמשות דרבי נחמיה, יראה שהשמש בראש הכרמל וירד למים ויעלה והוא בין השמשות דרבי נחמיה, וכדביארתי לעיל.
ועוד נראה שבפשט הגמרא נראה לענ"ד כרבינו חננאל, להלן, דלא כרש"י שפירש בדיקה מערב יום טוב פירושה מיד שנכנס יום טוב, אלא שלילה לענין זה הוא שקיעה וזריחה, כמו לענין וסתות שגם הוא ענין טבעי, ולפי זה השכים פירושו בבקר אחר עמוד השחר לפני הנץ החמה. ולשון רבינו חננאל היא: "ובשחר השכים ומצא בה ביצים", ומשמע שבודק לאחר עמוד השחר כי לא כתב כדברי רש"י וקודם עמוד השחר מצא בה ביצים.
♦

ביאור המנהג להדליק בחנוכה סמוך לצאת הכוכבים של הגאונים

ועוד כתב אותו ת"ח להקשות למה נהגו בחנוכה להדליק בצאת הכוכבים של הגאונים, הרי כל מה שהביא את רבינו תם לנקוט שהדלקת הנר בחנוכה היא בלילה הוא שמתוך סתירת הסוגיות בשבת ופסחים חייבים להסיק שיש הבדל בין הלשון "משתשקע החמה", שפירושה סוף שקיעה, ל"שקיעת החמה", שפירושה תחילת שקיעה. אבל למאי דנוהגים כהגאונים אין צורך בחילוק זה ומשמע שמה שאמרו בחנוכה ש"מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" היינו תחילת שקיעה. וזה מה שהשבתי לו.
א. בענין זמן הדלקת נר חנוכה, דאמרו "מצוותה משתשקע החמה", לדעתי אם ללשון "משתשקע החמה" היתה משמעות ברורה מתחילת השקיעה, אלא שרבינו תם הוכרח להוציאה מפשטה בגלל תירוציו לסתירות שרואים לכאורה בין הגמרא בפסחים לגמרא בשבת, נוכל להקשות כפי שהקשית, למה אנו נוקטים בזה את פירוש רבינו תם למילה "משתשקע" כאשר איננו מקבלים את דבריו בענין הביאור לסתירות שבגמרא. אולם, לא כך המצב.
כיון שאור השמש שוקע במשך כמה זמן לכו"ע תתכן הגדרה של תחילת שקיעה וסוף שקיעה ובפשטות זו מהות בין השמשות לדעת הגאונים, כי גם הם יסכימו ששייך לשון שקיעת השמש על הסוף כמו "כבא השמש יבא אל המחנה" שהוא לילה ודאי, וכמו שאמרו בספרי (דברים כג, יב) "ביאת שמשו מעכבתו", וכן "כבוא השמש" שנאמר בפסח (דברים טז, ו) מתפרש בספרי "כבוא השמש אתה אוכל". וכן בתמורה יד ע"א ומנחות כו ע"ב "אברים ופדרים שמקריבין מבוא השמש". וכן בתוספתא תרומות פ"ב ה"ו ור"ה פ"א ה"ח "חזר וליקט משבא השמש", וכן הוא בבבלי ר"ה (יב ע"א), ובירושלמי המקביל ללשון זו (ר"ה פ"א ה"ב) "משחשיכה". דגם סוף השקיעה של רבינו תם אינו באמת סוף ההחשכה, אלא שלרבינו תם מספיק שיהיה חושך כמו בעמוד השחר, ולגאונים מספיק שיש חושך שמאפשר היראות כוכבים בינונים. רבינו תם, שחידש את השקיעה שלאחר 3 ורבע מיל, סובר שתחילת השקיעה היא יום, ויש בה נפקא מינה הלכתית רק לענין פסילת דם לפי התוספות במנחות בשמו של רבינו תם, אך לדעת הגאונים תחילת שקיעה היא התכסות הגלגל, וסוף שקיעה היא הכסיף העליון.
ומהלשון "משתשקע החמה" אי אפשר להכריח שמדובר בתחילת שקיעה, כי אף שלגבי "משיפקסו" אומרת הגמרא בבא מציעא פח ע"ב שנאמר לשון זו ולא עד שיפקסו להשמיענו שהוא מתחילת הפיקוס, יתכן שזה רק במקום שבו היה ראוי יותר לנקוט בלשון עד שיפקסו, ומהשינוי למדנו שהכוונה לתחילת הפיקוס, לכן אין מזה סתירה להבנת רבינו תם שמשתשקע הוא סוף שקיעה, וכן יש עוד מקומות במשנה שא"א לפרשם אלא בלשון עבר. לדוגמא כלים טז, ב: "הסלים של עץ משיחסום ויקנב". ויתכן שגם הגאונים יודו בזה ויפרשו משתשקע החמה על מה שנקרא בתורה ביאת השמש. כי אע"פ שהם מפרשים משתשקע החמה ופני מזרח מאדימין על כיסוי הגלגל, יתכן שכאשר לא נאמר ופני מזרח מאדימין לא נפרש משתשקע על כיסוי הגלגל.
כיון שהלשון לא מוכיחה אין לנו אלא לדון בזה מסברה. ונראה שמסתבר לפרש את הברייתא בחנוכה על סוף השקיעה משני טעמים. האחד משום שכשמדליק בסוף השקיעה מיד לאחר ההדלקה כבר מתחיל בודאות היום הבא, בעוד שאם ידליק בתחילת השקיעה אין לנו ודאות שמיד לאחר ההדלקה מתחיל היום שעל שמו אנו מדליקים, ובענין חנוכה מצינו במסכת סופרים (פרק כ הלכה ד): "מצות הדלקתו משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר לא ימיש עמוד הענן יומם". ומשמע מהטעם שהביא שיש חשיבות לסמיכת הזמן.
וראה בגמרא שבת (כג ע"ב) שרב יוסף הביא פסוק זה כדי להורות על צמצום זמן ההדלקה לזמן החילוף שבין היום ללילה. ואע"פ ששם הביאו זאת לענין הדלקת הנר שהיא לפני השקיעה הכל הוא רק אסמכתא לענין זה שצריך סמיכות.
והטעם השני הוא מה שפירשו התוספות במנחות (כ ע"ב) בשם רבינו תם, שאור הנר בסוף השקיעה ניכר יותר מאשר אם ידליק בתחילת השקיעה.
ב. בביאור הגר"א (יורה דעה סימן רסו ס"ק יז) כתב: "מ"ש הפוסקים בתענית ובחנוכה צאת הכוכבים משום דקי"ל כר' יוסי לחומרא, ומ"ש בברייתא דחנוכה משתשקע ר' יהודה היא, וכן רב חסדא דתענית, אבל אנן דקיי"ל כר' יוחנן דפסיק כר' יוסי לחומרא (ואף על גב דמקילין בתענית דספקו שלו מותר, לא מקילינן תרי קולי לעשות ג"כ כר' יהודה)".
נמצא שלדעת הגר"א בביאורו ליו"ד מה שכתבו הפוסקים להדליק בצאת הכוכבים הוא משום שהלכה כר' יוסי לחומרא, ולא משום שמוכרחים לפרש לשון "משתשקע החמה" על סוף שקיעה. כבודו מקשה מאי חומרה שייך בחנוכה בהדלקה כר' יוסי, הרי לר' יהודה מפסיד את עיקר מצותה, והיה לנו להדליק כר' יהודה וליתן בו שמן כר' יוסי? ולא הבנתי דבריו, הרי בפשטות אם ידליק בהתכסות הגלגל לר' יוסי ברכתו לבטלה כי הוא מדליק ביום ממש ולא תקנו כך, כאן לא מדובר על הקדמה בעלמא של 5 או 10 דקות אלא על רבע שעה, וכפי שאנו רואים שיש פוסקים רבים הסבורים שעל הדלקה מפלג המנחה לא יברך, וגם אם לא מוכרחים לומר כך ודאי אפשר לומר כך. ואילו כשמדליק בזמן של ר' יוסי הוא חומרה שיוצא בה גם לר' יהודה דהא גם לר' יהודה אי לא אדליק מדליק עד שתכלה רגל מן השוק. ואף שבביאור הלכה סי' תרעב מצדד שאפשר להדליק גם לפני הזמן, כדמוכח ממה שמדליקים בשבת סמוך לשקיעה, לא קאי שם על שיטת ר' יוסי עצמו.
ולעצם דברי הגר"א שהברייתא היא כר' יהודה, לענ"ד יש לפרשה גם כר' יוסי וגם כר' יהודה, ואם נפרשה כר' יוסי אין שאלה של תחילת שקיעה או סוף שקיעה כי לדידיה הוא כהרף עין, ואם נפרשה כר' יהודה נפרש שסוף שקיעה קאמר, והסברה שלשניהם יש להדליק כרבע שעה לאחר השקיעה משום דתקנו להדליק באופן שמיד לאחר ההדלקה מתחיל בודאות היום שבשבילו מדליקים או משום שרגא בטיהרא כפי שביארתי לעיל.
וראה בסידור אזור אליהו שאמנם מסורת הפרושים להדליק בשקיעה ממש, אך הגר"ש אוירבעך כתב בדעת הגר"א כפי שביארתי.
ג. בתשובות והנהגות (ח"ב סי' שלד) הביא עדות שבבית המדרש של הגר"א היו מדליקים מאוחר בזמן שבו חשבו שרואים ג' כוכבים בינונים ושינו להקדים את זמן ההדלקה על פי דברי הגר"א והדליקו בצאת הכוכבים לשיטת הגר"א, ונראה שכיון שעשו שינוי משמע שהתכוונו להדליק גם בבית המדרש בזמן ההדלקה האמיתי והוא צאת הכוכבים לשיטת הגר"א. וכן עולה ממה שכתב במעשה רב אות רכח "זמן הדלקת נר חנוכה משתשקע חמה קודם צאת הכוכבים". והיינו כהרף עין שלפני צאת הכוכבים והוא מדגיש שזה לפני צאת הכוכבים כדי להבהיר שהוא קודם לתפילה וקריאת שמע.
ד. באוצר הגאונים שבת כא ע"ב חלק התשובות (סי' סה), מביא בשם הגאונים שעד שתכלה רגל מן השוק הוא "שיעור שעה או חצי שעה". ובחלק הפירושים (סי' מו) כתבו שאם כבתה אחר הערב שמש כשעה אחת או פחות מכן אין חייב להדליק". ורב האי בשערי תשובה (סי' רלג) כתב שהוא "עד שחשיכה". לדעתי אי אפשר ללמוד מזה שלדעתם ההדלקה היא דוקא בזמן השקיעה, כי יתכן שכאן הכוונה עד שחשיכה לחשיכה שלא מאפשרת להשתמש יותר באור, והוא חצי שעה או שעה לאחר ה3/4 מיל שלאחר השקיעה. עכ"פ מה שאני כתבתי הוא כמנהג ישראל, שכידוע מחשיבים את זמן זה חצי שעה לאחר ההדלקה, ובפועל אכן כ/34 אחרי השקיעה אין האור של החמה מאיר באופן שמאפשר להשתמש בו, ומסתבר שאז היו הולכים אחרוני האנשים מהשוק. לכן מנהג ישראל בזה מתאים למציאות ולסברה.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦ ♦ ♦