ר"מ בישיבת מאור טוביה, מצפה ירחו
סוף זמן הדלקת נר חנוכה[2]
א. "מצוותה משתשקע עד שתכלה" - שתי לשונות בגמרא ומחלוקת הראשונים בהבנת לישנא קמא
בגמרא (שבת כא ע"ב) מובאת מחלוקת אם כבתה (להבת נר החנוכה) האם זקוק לה (האם צריך להדליקה שוב) או לא, ומסיקה הגמרא: "כבתה אין זקוק לה". מקשה על כך הגמרא מברייתא: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", וסלקא דעתך שצריך הנר לדלוק בפועל כל שיעור הזמן הנזכר, וממילא אם כבה צריך לחזור ולהדליק. ומתרצת הגמרא שני תירוצים, שהם שתי הבנות שונות בפשט הברייתא:א. "דאי לא אדליק - מדליק". כלומר, אין הברייתא עוסקת במשך זמן דליקת הנר, כי אם בזמן מצות מעשה ההדלקה.
ב. "לשיעורא". כלומר, אין מדובר בזמן מעשה ההדלקה, כבתירוץ א', אלא במשך זמן דליקת הנר וכפי שהבנו מעיקרא, אלא שבסלקא דעתך סברה הגמרא שהמדובר הוא בזמן דליקת הנר בפועל, והמסקנה היא שמדובר בזמן דליקתו בכוח, כלומר בשיעור השמן שצריך לתת בנר בשעת ההדלקה, שהוא שיעור הראוי לחצי שעה, אך אם כבתה - אין זקוק לה.
תירוץ א' הוא הקובע את משך זמן הדלקת נר חנוכה. מצאנו שתי הבנות בתירוץ זה: שיטת הרמב"ם, התוספות והרא"ש, ושיטת הרשב"א ומשמעות דעת רבנו יצחק ב"ר יהודה שבסידור רש"י (סי' שטז, צויין גם בטור, והוא מקור דעת המהר"ם במרדכי [שבת סי' רסח], הובאו דבריו בבית יוסף [תרעב, א]).
א. וזו לשון התוספות (ד"ה דאי): "דאי לא אדליק - מדליק, אבל מכאן והילך - עבר הזמן". כלומר, זמן ההדלקה לכתחילה הוא בשקיעה, ובדיעבד עד שתכלה רגל מן השוק ואחר כך עבר זמנה.
לפי זה, פירוש "מצותה משתשקע" היינו לכתחילה, ו"עד שתכלה" זהו זמנו בדיעבד, כפשט הגמרא "דאי לא אדליק" שמשמעו דיעבד. משלא הדליק בזמן הראשון, "מדליק" עד שתכלה, הא אחר שתכלה - עבר זמנה אף בדיעבד (מגיד משנה, הלכות חנוכה ד, ה).
ב. אמנם, הרשב"א מציין למשנה במגילה (כ ע"ב), הנוקטת כלל: "כל שמצותו בלילה - כשר כל הלילה", ומבין שאף נר חנוכה בכלל. מתוך כך, נוקט הרשב"א שאין זמן חצי שעה שבסוגיין לעכובא, אלא רק למצוה כתקנה, ואחר כך "לא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי". טעם החילוק הוא שאחר שתכלה רגל "ליכא פרסומי ניסא כולי האי", משמע שיש פרסומי ניסא, אך פחות מאשר קודם שתכלה, ולפי זה יש שתי דרגות של פרסומי ניסא.
לכאורה, כמה דחוקים יש בשיטת הרשב"א:
א. פשט לשון הגמרא "דאי לא אדליק מדליק" הוא כתוספות, וכמו שהקשה המגיד משנה (ראה לעיל). ושמא יש לתרץ, שכלפי ההבנה שמעיקרא - שהברייתא עוסקת במי שכבר הדליק וכבתה ("אי אדליק"), שזקוק לחזור ולהדליק - כנגד זה מדגישה הגמרא שהמדובר הוא ב"דאי לא הדליק".
ב. ביסוד שיטת הרשב"א עומדת המשנה במגילה, שנשנתה דרך כלל, וכידוע אין למדין מהכללות. ועוד, סוגייתנו העוסקת בפרטות במשך זמן הדלקת נר חנוכה, "מתעלמת" לגמרי מהמשנה, והפשט הוא שמכוח גדר פרסומי ניסא השייך רק עד שתכלה רגל מן השוק, מצות הדלקת נר חנוכה היא דווקא תוך זמן זה ולא כל הלילה, ובשונה מהכלל שבמשנה במגילה[3].
ג. גם אבחנת שתי דרגות בפרסומי ניסא צריכה ביאור, ולכאורה גם לשון "תכלה רגל מן השוק" משמע לגמרי. ושמא על כרחך צריך לומר שגם לאחר שתכלה רגל יש עוברים ושבים[4], ותדע מתירוץ ב', שלדידיה מדליקים כל הלילה - ואם אין אז פרסומי ניסא כלל וכלל, היאך ידליקו אז? אלא אם נאמר שלישנא בתרא לא תלויה בזמן פרסומי ניסא (ועיין פרי חדש, שכתב כיוצא בזה).
♦
ב. האם ניתן לפסוק כשני התירוצים או שמא התירוצים חלוקים, וכיצד מכריעים?
מצאנו, אם כן, בגמרא שני פירושים שונים לברייתא. אמנם, אין בין שני התירוצים סתירה מהותית, אולם מאידך גיסא, הלא שניהם באו לפרש ברייתא אחת, שלכאורה נתכוונה לדבר אחד בלבד. מתוך כך עולה השאלה האם הפירושים חלוקים זה על זה, או שאין שום מחלוקת ביניהם וניתן לפסוק כשני התירוצים. הב"ח נוקט שנחלקו בזה רמב"ם ותוספות.א. זו לשון הרמב"ם:
מדליקין עם שקיעתה, לא מאחרין... לא הדליק עם שקיעת החמה - מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק... עבר זמן זה - אינו מדליק. וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק (מגילה וחנוכה ד, ה).
חזינן שפסק כתירוץ א' וכפי הבנת שאר ראשונים, ולא כרשב"א, ובמקביל פסק גם כן כתירוץ ב'. וכתב הב"ח שמכאן מוכח דסבירא ליה שהתירוצים אינם חלוקים זה על זה ולפיכך פסק כשניהם.
ב. וזו לשון התוספות (כא ע"ב):
דאי לא אדליק מדליק. אבל מכאן ואילך עבר הזמן... ומכל מקום אם איחר ידליק מספק, דהא משני שינויי אחריני.
כתב הב"ח ששמעינן מתוספות שהתירוצים חלוקים זה על זה. אם כן, צריך להכריע בין התירוצים, ולדעת ר"י פורת בתוספות אין הכרעה, ומספק צריך להדליק קודם שתכלה, ובדיעבד אם לא הדליק בזמן זה - ידליק מספק, שמא הלכה כלישנא בתרא. וכתבו האחרונים (מג"א סק"ו ופר"ח אות ב) שההדלקה היא בלא ברכה, שהרי ספק ברכות להקל. וכבר נתחבטו האחרונים, הא הוי ספק דרבנן, וספק דרבנן לקולא, וכאן מה שאנו מחייבים אותו להדליק לאחר שתכלה לכאורה הוא לחומרא?
ותירץ הפרי חדש שמשום פרסומי ניסא החמירו בספקו כספק דאורייתא (כפי שנר חנוכה קודם לקידוש היום מכוח פרסומי ניסא שבנר חנוכה [כג ע"ב], והיינו שנתנו לנר חנוכה משקל מעין דאורייתא מכח הפרסומי ניסא) [ועיין להלן בפסקה הבאה, בדברי הב"ח].
נראה שהרמב"ם מרוויח כמה דחוקים שיש בשיטת התוספות:
א. ללישנא בתרא צריך ביאור מהו סוף זמן ההדלקה. אמנם נקטו ראשונים שזמנה כל הלילה, אך אין זה מפורש בגמרא, וגם צריך ביאור בנוגע להיעדר פרסומי ניסא אחר שכלתה רגל מן השוק (ועיין לעיל סוף פסקה א).
ב. ללישנא קמא צריך ביאור האם יש שיעור לשמן, ומבואר בראשונים שאין שיעור. ויש בזה מקום עיון, שיוצא שבהדלקה כל שהיא סגי (ומסתבר שצריך שיעור לצורך הפרסומי ניסא).
ג. ללישנא בתרא, שזמן ההדלקה הוא כל הלילה, איזו משמעות יש לזמן של משתשקע ועד שתכלה רגל מן השוק? ושמא אף ללישנא בתרא יש מצוה מן המובחר להדליק אז, שסוף סוף עיקר הפרסומי ניסא הוא בזמן הזה.
♦
ג. בירור דעת הרא"ש והטור
כתב הרא"ש (שבת ב, ג):...הא דתניא: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק..." - דאי לא אדליק מצי מדליק, אבל מכאן ואילך - עבר הזמן. הלכך, אף על פי שמתרץ תירוץ אחר - ראוי להחמיר ולהדליק נרות חנוכה בתחילת הלילה...
מדקדוק לשונו שכתב "ראוי להחמיר" משמע שאינו אלא חומרא, הא מדינא - רשאי להדליק אחר חצי שעה ובברכה. וצריך ביאור, דהא הוי מחלוקת הלשונות וספק, ולעניין הברכה הוה ליה למימר ספק ברכות להקל? ויש לבאר שהרא"ש הכריע כלישנא בתרא, וחשש ללישנא קמא רק מחומרא ולא מדינא.
אולם, דבר זה צריך ביאור. מכח מה הכריע הרא"ש כלישנא בתרא? ויש לבאר שמכח המנהג שנהגו העולם להדליק גם אחרי חצי שעה (נראה שבזמן הראשונים נהגו העולם להדליק אחר חצי שעה, ונראה שביסוד תירוצי הראשונים עומדת נקודה זו לישב את המנהג). ושמא גם על פי הכלל שהלכה כלישנא בתרא (תוס' ע"ז ז ע"א, ד"ה בשל תורה), ושמא גם בגלל שלישנא בתרא קרובה יותר לפשט הברייתא, כמו שהגמרא הבינה את הברייתא מעיקרא.
ואכן, הב"ח כתב מפורשות כדעת הראשונים שהכריעו כלישנא בתרא, ובטעם הדבר כתב משום שספיקא דרבנן לקולא (ושכן מפורש בראבי"ה סימנים תתמג ותתקעב). ונוקט הב"ח שלישנא בתרא, המרחיבה את זמן הדלקת נר חנוכה לכל הלילה, היא המקילה ביחס ללישנא קמא, המצמצמת את זמן ההדלקה לחצי שעה בלבד (אמנם יש צד לומר בהיפך, שלישנא בתרא, המחייבת להדליק אף אחר חצי שעה, היא המחמירה, בניגוד ללישנא קמא הפוטרת).
ומכל מקום צריך ביאור לגבי הברכה, דהוה ליה למימר ספק ברכות להקל. היאך אפשר להדליק אחר חצי שעה בברכה?
וצריך לומר שאף על פי שיסוד ההכרעה כלישנא בתרא הוא מחמת הספק, עם כל זה חשיב כהכרעה גמורה.
עוד אפשר לומר שבכל לישנא יש קולא וחומרא (שכן ללישנא קמא מחוייב להדליק בדווקא תוך חצי שעה, ומאידך לישנא קמא מקילה שאין שיעור לשמן) ושקולות הן הלישנאות, כך שאין דרך להכריע כאחת מהן, ולהקל כשתיהן אי אפשר - שהרי זה בכלל 'מקולי שתיהן...' (עירובין ו ע"ב). לפיכך בהכרח להחמיר כחומרי שתיהן (עיין דברי הר"ן פסחים, כג ע"א בדפי הרי"ף; תוס' ביצה יד ע"א, ד"ה איכא בינייהו).
כתב הטור (אורח חיים תרעב, ב):
מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה... לאחר זה הזמן - עבר עיקר מצותה. ומכל מקום, עדיין זמנה כל הלילה, ודלא כהרמב"ם שכתב... עבר זה הזמן [חצי שעה] אינו מדליק.
והנה הבית יוסף השווה את דברי הרא"ש לדברי הר"י פורת, ש"אם לא הדליק ידליק מספק", ומחמת כך התקשה בדברי הטור שמשמעם שמדליק מודאי.
והפרי חדש והמאמר מרדכי (אות ד) כתבו שהטור עומד בשיטת הרשב"א. ולכאורה דחוק: א. שכן אף הפר"ח מסכים שהרא"ש לא סבירא ליה הכי, ואם כן הטור פליג על אביו הרא"ש. אמנם המאמר מרדכי דחק להשוות אף את דעת הרא"ש לדעת הרשב"א. ב. לבד מדחוקי הרשב"א (עיין לעיל), לומר שהטור סבירא ליה כרשב"א מבלי שיזכיר כלל את המשנה במגילה, הרי זה דוחק.
ולפי הביאור הנ"ל ברא"ש על פי הב"ח, אתי שפיר הכל בטור. ולדינא, שני הביאורים בדברי הטור (הבנת ב"ח והבנת הפר"ח) עולים לקנה אחד.
♦
ד. סוף זמן ההדלקה כשמדליק בבית, שיטת הרמ"א
בזמן שמדליקים בתוך הבית, ומשתנה גדר פרסום הנס לבני הבית - האם ממילא ישתנה כן זמן ההדלקה על פי גדרי הפרסומי ניסא בבית?כך כתבו בתוספות:
ולר"י נראה, דעתה אין לחוש מתי ידליק - דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית, שהרי מדליקים בפנים.
כלומר, משנשתנה מקום ההדלקה ומדליקים בתוך הבית, משתנה גדר פרסום הנס - מפרסום הנס לבני רשות הרבים תוך הזמן שמצויים בחוץ, לפרסומי ניסא לבני ביתו, המצויים בבית כל הלילה. ממילא, משתנה גם כן זמן ההדלקה ורשאים להדליק נרות חנוכה לכתחילה כל הלילה.
אמנם נראה שאין זה מוסכם, שהרי גם הר"י פורת התייחס לאותה המציאות של התוספות, הדלקה בפנים אחר שתכלה רגל, ומכל מקום כתב שאין ההדלקה אלא מחמת הספק. ונראה בדעתו, שאף על פי שהפרסומי ניסא השתנה, גדריו ההלכתיים שמעיקרא לא נשתנו.
הרמ"א פסק כר"י, וזו לשונו:
ויש אומרים שבזמן הזה שמדליקין בפנים אין צריך ליזהר להדליק קודם שתכלה רגל מן השוק.
אך הוסיף:
ומכל מקום, טוב ליזהר גם בזמן הזה.
לסיפא זאת מצאנו כמה הבנות:
א. בביאור הלכה כתב (על פי תחילת דברי הדרכי משה על פי הטור), שבזמן הטור היו מדליקים על פתח הבית מבפנים, והיה היכר גם לעוברים ושבים. וכבר כתב במשנה ברורה (תרעא, נד. על פי הדרכ"מ שם) שכיום מדליקים לגמרי בפנים, ואם כן, כיום אין צריך להדליק נר חנוכה מיד.
אמנם הבנה זו של הביה"ל לכאורה קשה, שכן הרמ"א עצמו כתב בדרכ"מ שבזמנו הדליקו בפנים לגמרי, ושלפיכך לא שייך טעמו של הטור, ואם כך מדוע חזר והעתיק בהג"ה שטוב להזהר ולהקדים מטעם הטור?
ב. יש שביארו זאת כרשב"א, שכתב על שיטת ר"י כך:
ומיהו לכתחילה מצוה להקדים ולהדליק משתשקע החמה מיד, דזריזין מקדימים למצוות.
על פי זה אין מדובר בדין מיוחד לנר חנוכה אלא בדין כללי דזריזים מקדימים. אמנם בפשטות, כוונת הרמ"א כאן היא לדין מסויים לנר חנוכה, וכי בכל מקום שעוסק בזמני מצוה יחזור ויזכיר הדין הכללי דזריזים מקדימים?!
ג. ושמא חשש הרמ"א לדעת שאר הראשונים, וכמבואר לעיל בדברי ר"י פורת, שאף על פי שנשתנה הטעם, לא נשתנו גדרי הדין והתקנה. ושמא אף לר"י, למרות שכתב שבזמן הזה אין לחוש, לא כתב כן אלא ליישב במנהג, אך הוא בעצמו מסופק בזה, ויש מקום לחוש ולהחמיר.
ולהרבה מאחינו בית ישראל שהחזירו עטרה ליושנה ומדליקים בחוץ, כעיקר דינא דגמרא, לכאורה לא שייך כל מה שכתב הרמ"א למדליקים בפנים. ואמנם לשו"ע, בדיעבד מדליק אחרי שתכלה רגל (בחוץ). אך לרמ"א, יש לעיין האם מודה בזה לשו"ע, או שמא לשיטתו אחר שתכלה רגל אי אפשר להדליק שוב נר חנוכה בברכה בחוץ (ואין הכי נמי, שידליק בפנים)[5].
♦
ה. שיטת השולחן ערוך
השו"ע (תרעב, א-ב) העתיק בתחילת דבריו את לשון הרמב"ם (בתוספת הגדרת שקיעה כסוף שקיעה, ודין הדלקה בפלג המנחה במקום צורך):אין מדליקין נר חנוכה אלא עד סוף שקיעתה, לא מאחרים... שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה - מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה.
על גבי זה המשיך:
ומיהו, הני מילי לכתחילה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק - מדליק והולך כל הלילה.
והוא לשון הטור.
והנה, בבית יוסף עצמו פירש את שיטת הטור שההדלקה אחר חצי שעה אינה אלא מספק, כשיטת ר"י פורת, ואז מדליק בלא ברכה - אף על פי שאין כן משמעות לשון הטור. אמנם אחר שהעתיק בשו"ע את לשון הטור בסתם, יש לפרש שקיבל את דעת הטור כפי שהוא עצמו הבין בלשונו - שמדליק בברכה, וכן נקטו רוב נושאי הכלים בדעת השו"ע (משנ"ב ס"ק יא, בשם מגן אברהם ופר"ח). ואמנם הגר"א חולק, ומבאר את דעת השו"ע כמו שהבין הבית יוסף את דברי הטור, וכר"י פורת, ולפי זה אחרי חצי שעה מדליק בלא ברכה (ולכאורה קצת פלא על המשנ"ב שכלל לא העתיקו).
לפי המגן אברהם והפר"ח הכריע השו"ע כטור, מהא דמברכים על ההדלקה אחרי חצי שעה. ואם כן צריך ביאור, מהו לשון לכתחילה ודיעבד שבתחילת דברי השו"ע?
יצויין, כי השאלה איננה איך העתיק השו"ע את לשון הרמב"ם והרי הוא סובר כטור החולק על הרמב"ם. זאת מפני שמצינו שהשו"ע מעתיק לשון של ראשונים אך מתכוון למשמעות אחרת. השאלה היא מהי המשמעות של דברי השו"ע עצמו - להדליק לכתחילה בשקיעה, ובדיעבד תוך חצי שעה, ובדיעבד כל הלילה?
א. יתכן לומר שיש כמה דרגות של לכתחילה ובדיעבד, ובאמת צריך ביאור בהגדרתן. ומצאנו כיוצא בזה שזמן אחד הוא למצוה מן המובחר, כזריזים, וזמן שני לכתחילה, וזמן שלישי בדיעבד. אמנם כאן קשה לומר כך, שכן בפשט לשון השו"ע הבנה זו דחוקה מאד. ולבד מזה צריך גם למצוא לכך מקור (ועיין לעיל בפסקה ד, שהרשב"א הזכיר דין זריזים בסוגיין).
ועיין מאמר מרדכי (תרעב אות ב) שהקשה כיוצא בזה בדעת השו"ע, ועיין במה שכתב לתרץ. ועל כל פנים, יש כאן הרכבת חלק מדעת הרמב"ם על גבי דעת הטור, כשבעצם נולדת שיטה שלישית, שאינה שיטת הרמב"ם וגם שונה משיטת הטור.
ב. מצאנו שיטה בראשונים (ראבי"ה סי' תתקעב, וראה גם סי' תקעא) הנוקטת כי הדלקת נר חנוכה אחר חצי שעה אינה אלא בתורת תשלומין, ונפקא מינה למי שבמזיד לא הדליק תוך חצי שעה, ששוב אין לו תשלומין כל הלילה (ובדומה לדין תשלומין בתפילה). לפי זה, לכתחילה צריך להדליק משתשקע, ובדיעבד תוך חצי שעה, ואחר חצי שעה מתורת תשלומין. והיה מקום לפרש כן מתוך המשך דברי השו"ע: "ואם עבר הלילה ולא הדליק - אין לו תשלומין", כלומר שבלילה ההדלקה היא מתורת תשלומין. אמנם לפי זה, בשלא הדליק תוך חצי שעה במזיד - אין לו תשלומין, והשו"ע לא חילק בין מזיד לשוגג.
ג. ושמא, אף על פי שפסק השו"ע לעיקר כדעת הטור ולפיכך אחרי חצי שעה מדליק בברכה, עם כל זה לכתחילה חושש הוא לדעת הרמב"ם, כך שמו"צ הנשאל לפני שקיעה או תוך חצי שעה יענה לשואל כלשון הרמב"ם (שכן תוך חצי שעה אנו נוקטים לחומרא כאילו נפסק כרמב"ם), אף על פי שלאחר חצי שעה תשובת הנשאל תשתנה, שהרי העיקר לדינא כטור, וכנזכר לעיל (ועיין במאמר מרדכי הנ"ל).
♦
ו. סוף זמן ההדלקה בימינו ושאלת הקדימות בין ערבית לנר חנוכה
לכל ההבנות בדעת השו"ע, מפורשים דבריו שלכתחילה צריך להדליק תוך חצי שעה, ואילו הדלקה אחר חצי שעה הינה בדיעבד. בדעת הרמ"א נתבארו לעיל (פסקה ד) ההבנות השונות האם יש להדליק לכתחילה מיד, ונתבאר שלדעת המשנ"ב ברמ"א אינו צריך. אמנם, המשנ"ב עצמו חושש טובא לזמן חצי שעה, שכן הוא חושש לשיטת הרמב"ם והר"י פורת, וכפי שיתבאר בסמוך.מתוך כל הנ"ל נראה שלמעשה צריך להשתדל ולהתאמץ להדליק נר חנוכה בתוך חצי שעה.
אמנם יש אומרים שכיום, כשיש עוברים ושבים בחוץ עד שעה מאוחרת יותר, (שמשתנית לפי המקום והזמן) - אנו מתחשבים בשעה זו (ריטב"א מהד' מוסה"ק[6], וכן הורו כמה מפוסקי זמננו). וצריך ביאור בדעתם, האם נקטו כן רק בדיעבד, היינו שאם לא הדליק תוך חצי שעה - שידליק עד תשע, או שמא אף לכתחילה - שכיום אין משמעות לחצי שעה אלא לזמן שעד תשע[7]. ובכלל, הרבה פוסקים נקטו גם כיום זמן חצי שעה, ולא הזכירו זמן אחר, וכעיקר דינא דגמרא.
אמנם, כשיש דבר חשוב העומד מנגד, וכפי שיפורט, צריך הרבה שיקול דעת מה עדיף.
נשאלת השאלה, מה קודם: תפילת ערבית או הדלקת נר חנוכה, ובאיזה זמן (המדובר הוא ברגילים להתפלל מיד בצאת הכוכבים, שכן המקדימים או המאחרים ודאי ידליקו נר חנוכה בצאת הכוכבים)[8].
הנה במשנ"ב (תרעב סק"א) כתב שאם לא הדליק עם צאת הכוכבים - יקדים להתפלל ערבית, ומכל מקום, הוסיף שיכין הכל קודם ערבית "כדי שיהיה מוכן תכף אחרי ערבית להדליק, דאם יעשה הכל אחרי תפילת ערבית - בודאי יש לחוש שיעבור עיקר זמן הדלקתו, והוא חצי שעה מדינא דגמרא". ועל כל פנים, כתב שהנכון הוא להקדים להדליק נר חנוכה קודם צאת הכוכבים, ואחר צאת הכוכבים יתפלל תפילת ערבית. והאריך בבאור הלכה להוכיח שדין "אין מקדימים" שברמב"ם הוא דווקא קודם לשקיעה ממש, שכן הפשט ברמב"ם הוא שמדליקים בשקיעה, אך לדידן, שההדלקה בצאת הכוכבים, ניתן להקדים. ואדרבה, לדידן זו הדרך המובחרת.
גם הפוסקים הספרדים, שכתבו להקדים ערבית להדלקת נר חנוכה, כתבו כך בעיקר על תפילת ערבית מוקדמת, לפני צאת הכוכבים, כך שמדליק נר חנוכה מיד בצאת הכוכבים (כך היא ההנהגה המצוינת בחזון עובדיה עמ' עה, ובמקראי קודש בשם הגר"מ אליהו). ואף משהגיע זמן צאת הכוכבים ועדיין לא התפלל, יש אומרים שידליק נר חנוכה בצאת הכוכבים ורק אחר כך יתפלל ערבית (מקראי קודש בשם הגרמ"א. ובהערות איש מצליח למשנ"ב הערה 4, הוסיפו שיתפלל בצאת הכוכבים ואפילו ביחיד[!], ובלבד שידליק תוך חצי שעה, ואם גם לכשיתפלל ביחיד יעבור זמן חצי שעה - יקדים הדלקת נר חנוכה לתפילת ערבית).
במשנה ברורה (תרעז, יב) כתב:
הסועד אצל חברו באקראי ויש לו שם בית באותו העיר - צריך לילך לביתו להדליק שם נר חנוכה. ואם אינו רוצה לזוז ממקום שסועד - יצווה לאשתו שתדליק בביתו, ומכל מקום, מצוה בו יותר מבשלוחו.
המשנ"ב, על פי שיטתו לעיל, נוקט שיחזור לביתו וידליק שם בתוך חצי שעה, ואין די במה שידליק בביתו אחר חצי שעה.
♦
ז. הדלקת נר חנוכה תוך חצי שעה מול ביטול תורה
האם אברכים צריכים להפסיק מלימודם להדליק בביתם מיד בצאת הכוכבים, או שמא עדיף שימשיכו ללמוד?שלוש אפשרויות עומדות בפנינו:
א. להפסיק את הלימוד כדי להדליק מיד בצאת הכוכבים, למרות שכרוך בזה ביטול תורה.
ב. להמשיך ללמוד, ואשתו או בני ביתו ידליקו בלעדיו, אף על פי שמצוה בו יותר מבשלוחו (עיין לעיל סוף פסקה ו, שהמשנ"ב כתב סברא זו)[9], וגם אינו נוכח בהדלקה ובברכות, ובפרט אם מדובר במציאות קבועה ולא חד פעמית.
ג. להמשיך ללמוד, וידליק הוא משיחזור לביתו, והחיסרון הוא שההדלקה אחר חצי שעה. ולכאורה אפשרות זו נדחית מכח מה שפסקו האחרונים (מהרש"ל, ב"ח, משנ"ב סק"י, חזו"ע) שמשהגיע זמן ההדלקה אסור אפילו ללמוד עד שידליק, אלא אם כן נסמוך על שמש שיזכיר לו (כדמצינו בהלכות תפילת מנחה וערבית), וצריך ביאור האם ניתן לסמוך על הזכרת שמש בנידון דידן.
והנה, בהליכות שלמה (חנוכה עמ' רצו-רצח) כתב שאף מי שתורתו אומנותו צריך להפסיק מלימודו כדי להדליק נר חנוכה בזמן. גם בחזון עובדיה (עמוד עה), אף שהביא מראשונים שבני ישיבות בזמנם היו חוזרים מאוחר מהישיבה לביתם, ורק אחר כך מדליקים, עם כל זה הסכים עם האמור בהליכות שלמה, ושכן מנהג העולם. עוד כתוב בהליכות שלמה, שמי שבכל זאת נאלץ לשהות מחוץ לביתו עד אחר חצי שעה מצאת הכוכבים, בני ביתו צריכים להמתין לו בהדלקה ואין להדליק בלא דעת בעל הבית. ומכל מקום, מצד בעל הבית ראוי שיאמר להם להדליק בזמן אף על פי שלא יהיה נוכח בהדלקה (ואין מפורש שם אם הוראה זו תקפה גם לנאלץ להיעדר דרך קבע או שמא רק באופן חד פעמי).
בילקוט יוסף כתב שהמוסר שיעור לרבים, ואם יידחה לאחר ההדלקה בזמנה עלול השיעור להתבטל, עליו לקיימו בזמנו אף על פי שתידחה הדלקת נר חנוכה[10]. ושמא חמור גדר תלמוד תורה דרבים. ובאמת בחזו"ע (עמוד עג בהערה) מפורש כן להדיא.
♦ ♦ ♦