האיסור לעשות מנורה כמנורת המקדש, כסיבה לתקנת היום השמיני של חנוכה
תירוץ השואל ומשיב לשאלת הבית יוסף
ידועה שאלת הבית יוסף מדוע נקבעו שמונה ימים בחנוכה, והרי הנס היה רק שבעה. מתוך שלל התירוצים שנאמרו עליה, ישנו תירוץ אחד ייחודי, שאינו קשור לגוף הנס וכדומה, אלא להלכה שאינה קשורה לחנוכה.כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא, חלק ג, סימן עא) לישב את הקושיא לאור הדין (רמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה י') ש:"אסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל, אכסדרא תבנית אולם, חצר כנגד העזרה, שולחן בצורת שולחן, ומנורה בצורת מנורה, אבל עושה הוא מנורה של חמשה קנים או של שמונה קנים או מנורה שאינה של מתכת אף על פי שיש לה שבעה קנים". וז"ל: "והנה במ"ש דלא יעשה מנורה של שבעה קנים אבל של שמונה שרי, נראה לפע"ד דלכך תקנו שמנה נרות בחנוכה ולא שבעה, דלילה הראשונה לא הי' נס, דא"כ הי' עושין מנורה של שבעה נרות וזה אסור, ע"כ קבעו שמנה נרות"[2].
והקשה מו"ר הרב אשר וייס (מנחת אשר חנוכה סימן א): "תמוה לומר שתיקנו לילה נוסף שאין בו ממש, ואין בו סיבה מהותית, רק כדי שלא יכשלו מתוך חוסר ידיעה באיסור שלא לעשות במתכונתו". ויש להוסיף לשאלה שאמנם ודאי שבכוחם של חכמים לתקן זאת, אבל מדוע שלא יתקנו תקנה אחרת מפורשת - שלא לעשות מנורה של שבעה? וצ"ל שדבר זה עלול לגרום למכשול, ורק אם יתקנו יום נוסף ולא יחלקו בינו לבין שאר הימים, תמנע התקלה, והמספר שבע לא יהיה בכלל על הפרק (ויעוין המשך הדברים של השו"מ שיובאו מיד, שהשתמש בסברה דומה).
וצ"ל מכאן שמניעת איסור חשובה כל כך בעיני חז"ל, ולכן עשו תקנה כזו, למרות שנראה שהיום השמיני אינו בעל תוכן עצמי. ויש לדמות לזה מה שבטלו חכמים תקיעת שופר בשבת שמא מאן דהו יעבור על איסור הוצאה מרשות לרשות, אף שבשביל חשש מועט יחסית זה, ימנעו כל ישראל ממצווה חביבה ומגינה (עיין משך חכמה ויקרא כ"ג) וכל זאת מפאת חשיבות איסורי התורה, אלא ששם מדובר בסקילה וכאן בלאו.
ועוד י"ל, כמוש"כ במנחת אשר בהמשך (שם), שלדעתו הראשונים שלא שאלו את שאלת הבית יוסף סברו "דאין כל הכרח ששמונת הימים הם משום שמונה נסים… אלא עצם מצוות הדלקת נר חנוכה משום נס פך השמן, ושמונת הימים הם כנגד שמונה ימים שהדליקו מפך זה, וכך נראה מפשטות לשון חז"ל נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים". לפי זה, אפשר שברור לשו"מ שהיום השמיני הוא בעל משמעות כנ"ל, רק שבלי סיבה נוספת לא היו קובעים אותו לדורות, וכיון שיש איזושהי סיבה, עשו זאת, אך אין כאן לקיחה של יום סתם והפיכתו לאחד מימי החנוכה.
עוד הקשה במנחת אשר "וכי צריך להדליק במנורה, והלוא לא צריך אלא שמונה נרות ואין צריך כלל מנורה, ואף אם ירצה להדליק בפמוט אפשר להשתמש בשמונה פמוטות שכל אחד מחזיק נר אחד או כל מספר אחר של פמוטות, והעקר שלא יעשו פמוט בעל שבעה קנים". וגם כאן רואים עד כמה חששו לאיסור, אך יש לומר יותר מזה, שכיון שיש קשר בין הדלקת נר חנוכה למנורה כמו שמצאנו בכמה עניינים, עלול הדבר לגרום לאנשים לעשות צורת מנורה, מתוך כוונה טובה או טעות, המביאה לחשוב שיש בכך ענין.
ויש להזכיר את דיונו של האבני נזר (אורח חיים סימן תק) האם צריך כלי או לא וז"ל: "בספר חסד לאברהם נהר נ"ח ממעין שני הנקרא עין הקורא, אחר שמנה ט"ו כלים הראויים לנר חנוכה נראה דעתו דכל שאינו כלי לא נקרא נר. אמנם נראה שדין זה תלוי במה שעשה לספק בספר נתיבות עולם נתיב התורה אם נקרא נר רק השמן והפתילה והאור. או המקבל גם כן נקרא נר. וכתב שם שדבר זה עלה בגמרא בתיקו עיין שם. ואם הכלי אינו בכלל הנר אם כן מאי נפקא מינה במה משים השמן והפתילה", ואחר שהביא כמה ראיות המשיך: "על כן נראה לדינא דהכלי מכלל נר. ואותן המדבקים נרות של שעוה או חֵלב ואין משימין אותם בכלי לא יצאו ידי חובתם לפי דברי ספר חסד לאברהם הנ"ל. וכן אותם שעושין נרות מתפוחי ארץ דלא חשיב כלי, כמו שכתב הרמב"ם פרק ז' מהלכות כלים הלכה א' והר"ש פרק י"ז דכלים משנה ט"ו בעושה כלי מלפת ואתרוג ודלעת יבשה טהורין דלא נקרא כלי. והוא הדין תפוחי ארץ שהוא גם כן פרי ואינו עומד זמן מרובה. לא יצאו ידי חובתן לפי דברי ספר חסד לאברהם הנ"ל", אבל שוב סייג שזו מחלוקת והסיק: "הנה ביארנו שדין זה אם הכלי מכלל הנר במחלוקת שנוי' מערכה מול מערכה".
ברור ששאלת המנחת אשר קשה יותר לצד שאין צריך כלי. ובמשנה ברורה (סימן תרעג, ס"ק כח) כתב: "כתבו הספרים שטוב כל אחד שיטריח לעשות לו מנורה יפה לפי כחו וכן הנרות יעשה יפה". משמע שיש בזה עניין, אך לא נראה שזו חובה, ואין נראה לחלק - שכלי צריך וכלי יפה הוא רק הדור, אלא יש לומר שגם עצם הצורך בכלי הוא רק לכתחילה.
♦
מה דין שבעה קנים ושמונה נרות
ממשיך השו"מ ואומר שהוקשה לו מדברי החכם צבי.דהנה כתב החכם צבי (סימן ס): "וע"ד המנורה של שבעה קנים וע"ג שמנה נרות שהוריתי להיתר, לא ידעתי במה נסתפק כת"ר, דכיון דאין אסור אלא בתבנית אותה של מקדש שהיתה של שבעה קנים ושבעה נרות: הדבר ברור כשמש דכל שאינה באותו הענין שמותר, וכדאמרי' שלא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם ופירשיז"ל באורכו ורחבו ורומו ושיעור מידת פתחיו אבל אם נשתנה במקצת מותר ע"כ, ואין ספק שהוא הדין באכסדרה תבנית אולם וחצר תבנית עזרה ושלחן תבנית שלחן, שאינן אסורין אלא בשוין בכל שיעוריהן, לאפוקי אם נשתנה באיזה דבר בין באורך בין ברוחב בין בקומה מותר הוא".
וכתב השואל ומשיב: "אף למ"ש זקני הח"ץ ז"ל דשבעה קנים ושמנה נרות שרי, אבל כ"ע לא ידעו להזהר בזה והי' עושין שבעה דא"צ שמנה וא"כ הי' נכשלים בדין וע"כ תקנו שמנה נרות ודו"ק וכבר הארכתי למעלה בדברי הח"ץ ועיין בתוס' יומא נ"ד ע"ב דמשמע כהח"ץ".
וצריך להבין מה היה קשה לו מדברי החכם צבי, הרי אם יהיו שבעה ימים יעשו מנורה של שבעה וידליקו שבעה, וכנראה התכוון לומר שיוכלו לעשות במנורה נר שמיני, נוסף, כדי לפתור את הבעיה ולא שיהיה יום נוסף, שמיני, ועל כך הוא עונה שלא כולם ידעו להזהר בזה ועל כן תקנו שמונה נרות וממילא יעשו מנורה של שמונה קנים ולא יעברו על האיסור[3].
♦
האם האיסור לעשות מנורה הוא מן התורה
כך תירץ גם מרן הרב קוק (מצות ראיה תר"ע)[4]: "עקר הטעם שלא יבואו לעשות מנורה בת שבעה קנים שהוא איסור דאורייתא". מדבריו רואים שאם נאמר שהאסור הוא מדרבנן לא יוטעם הסבר זה, ומתאימים הדברים למשתמע מדברי תוס' ע"ז (מ"ג ע"ב ד"ה לא) שהאיסור הוא מדאורייתא, וכן כתב המהרי"ק (ס"ס ע"ה).והנה הרמב"ם כתב הלכה זו בהלכות בית הבחירה, שלא כמשמעות הברייתא בר"ה כ"ד הלומדת זאת מהפסוק לא תעשון אתי, כלומר, סניף של הלכות עבודה זרה, ועמד על כך המנ"ח (מצוה רנד): "וכבר עוררתי לעיל דנראה מד' הרהמ"ח דדין זה לא יעשה אינו אלא מפני מורא המקדש מדהביא זה בהבהב"ח והרהמ"ח כאן ופ"ג מה' עכו"ם מביא הר"מ דאסור לעשות צורת אדם וצורת חמה ולבנה וכתב שהוא מלאו לא תעשון וכו' ואינו מביא דין זה שם. ובאמת צ"ע דמבואר בר"ה גבי דמות צורות לבנה כו' ובע"ז פ' כה"צ דגם לעשות תבנית המקדש מלאו זה נפקא לא תעשון כו' וע"ש בתוס' ובר"נ בע"ז ובתוס' יומא באריכות דכולם סוברים דאביי לא הדר בי' משום אוקימתי'".
וכתב בשו"ת בית אפרים (אורח חיים, סימן י): "ולכן נלענ"ד דכבר כתבתי דלכאורה יש להסתפק אם אסור לעשות כתבנית היכל ראשון או לא. וכתבתי דלפי המסקנא גם כתבני' היכל ראשון אסור. וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם דלמסקנא לאו מקרא דלא תעשון ילפינן ליה שהרי כתב דין זה בפ"ז מהל' בית הבחירה כשחשב שם דין מורא מקדש מאחר שכתב שאסור לפנות בין מזרח למערב כו' כתב דין זה משמע מדבריו דמהאי טעמא אתינן עלה וסברא בעלמא הוא ומדרבנן ובכלל מורא מקדש[5] הוא שלא לעשות תבנית כזה[6]. ולפ"ז נראה לכאורה דאף כתבנית ראשון אסור לעשות וכמ"ש דלענין מורא מקדש מה לי ראשון או שני דהא עתה בעונותינו אין לנו מקדש ואפ"ה אסור ולפ"ז צריך ליתן טעם למה סתם הרמב"ם שלא יעשה תבנית היכל ובפרקים שלפני זה ביאר בדברים תבנית בית שני שבנו בני גולה ומשמע דעלה קאי דתבנית כזה אסור ותו לא". כלומר שלרמב"ם מדובר באסור דרבנן, וקדמו הקרית ספר (הלכות בית הבחירה, פרק ז) שכתב: "ואיסור עשיית בית תבנית היכל וגו' אפשר דהוי נמי מדרבנן כל שלא איכוון לקדש[7]". ולכאורה, לפי דבריהם אין לומר שחכמים הוסיפו יום לחנוכה בגלל גזרה שמא יעבור על איסור זה, כיון דהוי כגזרה לגזרה[8], ושמא י"ל שאין זה מוכרח כי לא מדובר כאן שגזרו אלא שתקנו תקנתם בצורה שונה, ושמא אין זה קשור לגדרי גזרה לגזרה.
♦
האם האיסור הוא דווקא במנורה כשרה
ויש לשאול האם האיסור קיים רק במנורה הכשרה למקדש, שאז לא מובן פשר תקנת היום השמיני- הלוא בלאו הכי לא יעברו איסור.כתב השולחן ערוך (יו"ד, סימן קמא, סעיף ח): "אבל של שבעה לא יעשה לה אפילו משאר מיני מתכות, ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים, ואפילו אינה גבוהה י"ח טפחים". ועדיין צריך להבין מה הגדר בזה, האם כוונתו למנורה כשרה דווקא. כתב מהרי"ק (סימן עה): "ונחזור לעיקר הדין, דפשיטא שאסור לעשות בת ז' קנים אפילו אינה גבוהה י"ח טפחים, דהא פשיטא דאפילו במקדש נראה דגובהה אינו מעכב דגובהה אינו כתוב כלל בקרא… עוד נלע"ד להביא ראייה לדבריך דודאי אין צריך לעשות דוגמא ממש, שהרי שנינו בברייתא לא יעשה אדם אכסדרה תבנית אולם, ועל זה כתבו התוספות וז"ל אכסדרה תבנית אולם אף על גב דאולם היו בו ד' מחיצות, כדתנן במסכת מדות, ואכסדרה אין לה כי אם ג' מחיצות, דתנינא בפ"ק דב"ב עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת ולקמן אמרינן למה נברא עולם בה' שהרוצה לצאת הימנו יצא, י"ל דמ"מ כיון שפתחו רחב וגבוה מאד היה ניכר כאלו אין לו רק ג' מחיצות עכ"ל. הרי לך בהדיא דאע"ג דאולם היה לו ד' מחיצות כיון שהיה נראה כאלו אין לו רק ג' מחיצות אסור לעשות אכסדרה בת ג' כתבניתו. אלמא במראית העין תלייא מילתא ואף על גב דלא עביד ממש דוגמת בית המקדש, כ"ש הכא דפשיטא דכשהיא בת ז' קנים עם כפתורים ופרחים דומה לאותה של בית המקדש".
מתחילת דבריו נראה שהאיסור קיים רק כשעושים מה שמעכב במנורה, אולם מההמשך רואים שכל מה שנראה דומה אסור[9]. וכ"כ בפתחי תשובה (יו"ד, סי' קמ"א, סקי"ד): "עי' בספר בכור שור בחדושיו למס' ר"ה דף כ"ד שכתב בענין אשר חדשים מקרוב באו עושים כוונים למלאכת מנורת המקדש בשינוי עמידת הקנים דהיינו שעושים ז' קנים וששה מהם מעמידים בדמות עיגול או משולש או מרובע אלו נגד אלו וא' באמצע דיש למחות בידם דכל דבר שאינו מעכב במנורה אינו מעכב באיסור עשיית תבניתה ולא מצינו שיעכב במנורה סדר עמידת הקנים ועוד אני אומר דכל שעושה ז' קנים אפילו חסר איזה דבר המעכב אסור כו' וכיון שכן כ"ש אין להקל במידי דלא מעכב כלל והוא סדר עמידת הקנים ע"ש ועי' בספר משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם דף ס"ד שדעתו נוטה להתיר בכה"ג שעושה הקנים בעיגול וכן במנורות שנעשין על נרות ולא על שמן עיין שם שאין דבריו מוכרחים ויש להחמיר מאחר שהוא איסור תורה כדמשמע בש"ס עבודת כוכבים ד' מ"ג וכמ"ש בתוספות שם ד"ה לא אסרה תורה ועי' בדברי (מהרי"ק) שהביא ב"י ס"ס זה". ולפי כ"ז א"ש שחששו לזה[10].
אמנם במצוות ראיה כתב לבאר על פי ההסבר הנ"ל את דברי מגילת תענית וז"ל: "הנה במגילת תענית, אחר שהודיע ענין הנס חזר לומר ומפני מה קבעוה שמונה ימים מפני שכשנכנסו בית חשמונאי להיכל שיפודין של ברזל בידם, והוא תמוה שכבר ביאר לפני זה ענין הנס, ונדחק המפרש בזה. ולע"ד הוא הדברים אשר דברנו, שעקר הטעם מפני שלא יבוא עי"ז מכשול באיסור דאורייתא של מנורה תבנית מנורה, רק אם נאמר שכפתוריה ופרחיה מעכב ודאי לא שייך לגזור, אך כיון דקיי"ל כשאינה באה זהב אינה באה כפתורים ופרחים, וכשרה היא מכל מיני מתכות, א"כ קאי האיסור ע"כ מ"מ בכל גווני ושייך למגזר, ומייתי ראיה מבית חשמונאי שעשו של שאר מתכות, ולא של זהב ושפודין חלקים בלא כפתורים ופרחים וא"ש". ומדבריו משמע שהדברים המעכבים הם תנאי לאיסור, ואעפ"כ כיון שכפתורים ופרחים לא מעכבים, יש חשש שיעשו באופן אסור. ובספר דביר הקדש (מנחות, כ"ח:) תלה כל זאת בגדר האיסור, דאם הוא מדין לא תעשון אתי יש לומר שרק מה שמעכב נאסר, אולם אם נאמר, כרמב"ם, שהאיסור הוא מדין מורא מקדש, יאסר כל שנראה ככלי המקדש וכדברי המהרי"ק.
♦
האם יש איסור בעושה מנורה לא לשם שימוש
כתב המשך חכמה (שמות כ, כ): "וצריך ביאור עוד, אולי דוקא בעושה על מנת להשתמש בו, מנורה להדליק בו, שולחן להניח בו לחם, וכן כולם כיוצא בזה ודו"ק", ובברכת שי (ר"ה כ"ד, ע"א) כתב: "ובמשך חכמה נסתפק האם איסורו דווקא כשמתכוון להשתמש בהן או לא, וטעם ספקו מסתמא ע"פ מש"כ הרדב"ז דענין האיסור הוא כדי שלא ישתמש הדיוט בשרביטו של מלך וכאשכחן בקטורת שאסור לעשות כמתכונתה, וא"כ אפשר דכי היכי דהתם לא אסרה תורה אלא בעושה להריח בה ה"נ הכא". ומה שהביא מהרדב"ז לא מצאתי, אבל כ"כ בדעת זקנים מבעלי התוספות (שמות ל, לג) כנ"ל הערה ו'. ואפשר שגם האחרונים המתרצים את התירוץ הנ"ל בחנוכה מודים לדבריו בזה, שהרי כאן עושה זאת ממש להדלקה[11].♦
האם האיסור תלוי בכוונה
עוד הסתפק בספר ברכת שי (שם): "אם הוא דווקא כשמכוין לעשות כעין של מקדש שבא לידמות לו או דלמא אפילו אינו עושה כן אלא משום צרכיו או אפילו אינו יודע כלל שאלו מדות המקדש וכליו נמי עובר בשוגג דהו"ל חפצא דעבירה וצריך להודיעו ולהפרישו מזה". וכבר עמד על כך בשו"ת מנחת יצחק (חלק י, סימן עג) וז"ל: "ומה דמתבאר בדברינו דגם אם לא התכוון כלל לעשות כתבנית המקדש מ"מ אם עשאו לגמרי כתבניתו עשה בזה איסור, הנה כי כן מבואר בשו"ת בית אפרים חאו"ח (סי' י') שהביא שם קושיית השואל אהא דכתב הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים (ד"ה והחלק השישי) דהביא אחר תמיד מדות ואין בו ענין אחר אלא סיפור שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו והתועלת שיש במין ההוא כי כשיבנה במהרה בימינו יש לשמור ולעשות התבנית ההוא והתבניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקודש עכ"ל, וקשה דלמה לא כתב הרמב"ם כי ממנו נודע נשמור שלא לעשות בתבנית ההוא עיין שם מה שתי', ש"מ דכל שעשה כתבנית המקדש גם אם לא נתכוון לזה עבר אאיסורא כנ"ל, ברם בשו"ת שערי דעה (ח"ב, סי' רט"ו) כתב דלשון הברייתא לא יעשה אדם מנורה תבנית מנורה מוכיח שלא באה האזהרה רק במכוון לזה והיינו בזמן המקדש או בזה"ז אם רצונו לעשות כתבנית שהיה במקדש שבזה משוה כבוד עבד לרבו משא"כ באינו יודע מזה כלל הו"ל כמתעסק בעלמא בשאר איסורין".אכן, מדברי האחרונים שתירצו כנ"ל בחנוכה מוכח לכאורה שאין צורך בכוונה לעשות כמקדש. אמנם, כאן לא מדובר בעושה סתם אלא עושה מנורה לחנוכה ויודע שהיא קשורה למנורת המקדש בכמה מובנים, ואפשר שבזה יאסר לכו"ע.
נסיים בדברי אגדה של מרן הרב קוק (מתוך מועדי ראיה). בשיחה בישיבה בזאת חנוכה תרפ"ה, אמר שלכאורה יש לתמוה על ההלכה האוסרת לעשות מנורה כנגד מנורה, והלוא חז"ל אמרו שיש לעשות זכר למקדש, ואילו היו מנורות מצויות בבתי ישראל היו משמשות הן זכר למקדש, וענה: "כשם שאסרו להזכיר שם שמים לבטלה, ולא אמרו אדרבה יהא שם שמים שגור בפי הבריות, ואסמכוהו אקרא של את ה' אלוקיך תירא, ה"ה כאן… משום מורא מקדש… והיינו שע"י שתשמרנה התבניות האלה בקדושתן בקדושת בית המקדש, תלווה אותנו הרגשת מורא מקדש כל אימת שנצייר לעינינו את תבנית המקדש ואת תבנית כליו". ובספר על גדות ים התלמוד (עמוד 87) מובאת דרשה נוספת שדרש בעניין זה וז"ל: "הרי לכאורה היה די שהחשמונאים היו מתקנים… שבעה ימים… יש הלכה אחת והיא בנויה בעיקרה על הרעיון, שכל ישראל צריכים להיות מרושמים מזה, שבעולם החיים ישנם שני סוגים, ישנו סוג אחד של קודש וישנו סוג אחר של חול. החיים בכללם אינם מתקיימים באומה כי אם דווקא באופן ששני היסודות הללו יתמלאו ויהיו בריאים ויהיו משמשים לתקומתה של האומה… באופן כזה צריכים אנו לדעת, שכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, ככה צריכים אנחנו לראות שתהיה מצד אחר הבדלה בין הקדש ובין החול, שאנחנו לא נכשל בפח של החכמה היוונית, שמצידו אין קודש בכלל בעולם. כל מה שהמוח היווני יכול להכיל בקרבו, מתהום קרקע עד רום שמיים, אינו אלא חול. אבל לא כן כנסת ישראל, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, אנחנו יודעים לעשות רתוקות, איך לחבר את השמים ואת הארץ - ודווקא ע"י חוש ההבדלה, שאנחנו יודעים להבדיל, ואנחנו אומרים: הקודש הוא קודש בתכלית השלמות. זהו דבר נעלה ונשגב. ואנחנו שואבים כל מה שדרוש לנו מכל המהות שלו ומכל התוכן שלו ומכל אוצר החיים שלו. ואת העולם נתן בלבנו. ואנחנו מבדילים, שלעולם לא יבואו זהרורים של חול ויטשטשו את העשירות של הקודש. על כן יש לנו הלכה… לא יעשה אדם… מנורה כנגד מנורה, אסור לעשות ככלים שהיו בבית המקדש. הקודש שומר את גבולותיו, הוא מגן על עצמו, שלא יבוא כל זרם של חול למעט את שוויו. ודווקא על ידי השמירה הזאת, נותן הקודש חיים וגם מקום לחול ולמערכת החול... חששו אנשי בית חשמונאי שאם יתקנו רק שבעה נרות, יעשו מנורות חילוניים כמו של בית המקדש של שבעה נרות. אנחנו יודעים שנצח ישראל בנוי על ידי ההבדלה בין קודש לחול ועל צירופם בחיים".
לפי זה נראה ליישב בדרך דרוש את השאלה בה דנו בתחילת הדברים, וכי היום השמיני אינו בעל תוכן עצמי אלא הוא רק כתריס בפני איסור? האם הדבר מסתבר? וי"ל, שכמוסבר כאן, איסור זה קשור בתוכנו לעניינו של חנוכה ולהעמדת הקודש והחול במקומם הנכון, וע"כ יום שנוסף בגלל דבר זה ראוי להצטרף לשבעה ימי החנוכה ולהשלים עמם את ציון הנס ומשמעותו לדורות בהעמדת הקודש והחול על מקומם הנכון.
♦ ♦ ♦