ראש ישיבת "פחד יצחק" ירושלים
חוקי רצונך
בהודאה דעל הניסים: "...ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשיך". ההדגשה שנתחדשה כאן היא לשון "בניך", שבתחילה קרא אותם "עמך" וכעת קרא אותם "בניך", ובנר חנוכה מדובר בכמה מקומות על בנים, כמו הרגיל בנר חנוכה הוויין ליה בנים תלמידי חכמים (שבת כג:) ועוד. ובמסכת סופרים (כ, ו) הובא לומר אחר ההדלקה: "...הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד", מהלשון "בלבד" נראה כביכול שאינו אלא היתר, שאין רשות אלא בזה, אמנם ראינו אצל גדולים וחכמים שהיתה אצלם עבודה בעצם ההסתכלות על הנרות. ובפסיקתא רבתי (ב) מבואר שכל ז' חנוכות שהיו ושיהיו נעשו וייעשו ע"י אור, עי' שם, ומשמע שיש עניין מיוחד בחינוך ע"י אור דווקא.ממתן תורה ע"י משה רבינו לא היה עניין מחלוקת בישראל (שכל מחלוקת הוכרעה מיד) עד המאורע של חנוכה - שהמחלוקת הראשונה אודות הסמיכה, שנחלקו בה הזוגות, מקובל שהראשונים שבהן היו בזמן המאורע של חנוכה בבית שני, ושייך לגלות והגאולה מיוון, שהיא שורש לכל עניין המחלוקות בהלכה.
לפי ההלכה כתבי הקודש נכתבים רק בלשון הקודש ובאשורית בלבד, אבל התירו לכותבם ביונית משום הנאמר בפסוק (בראשית ט, כז) "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". וישנה הלכה בשו"ע (יו"ד סי' רעד סעיף ז) שס"ת המנוקד פסול, אפי' אם מחק אח"כ את הניקוד. והרע"א שם כתב שדווקא אם ניקד בשעה שכתב, אבל אם ניקד אח"כ יהיה כשר כשיסיר את הניקוד, עי' שם. ומה ההסבר בזה, הרי מחק מה שכתב ומה לי בשעת כתיבה ומה לי אחר הכתיבה?
והנה אנו רואים בשאר לשונות שהתנועות הן באותיות בעצמם, משא"כ בלשון הקודש, שיש בה נקודות לתנועות ואינן מהאותיות עצמם. והסבר דבר זה הוא, שהאותיות של לה"ק יש בהן צורת האדם והעולם של גוף ונשמה, וכשם שבאדם הנשמה מגיעה מעל הגוף ונכנסת בו ומפיחה בו חיות, כן אותיות לשון הקודש הן הגוף, ובשביל להוליך אותם ולתת בהן תנועה יש צורך במשהו מבחוץ, כנקודות שהן משמשות כעין נשמה לאותיות ועל ידן נעשה חיות ותנועה באותיות. אבל בשאר לשונות אין חילוק כזה, כי אצלם הגוף והחיות הם ממין אחד, ואין החיות נפרדת למעלה מהגוף, ולכן בלשונותיהן אין נקודות לאותיות אלא הכל הוא אותיות, וגם התנועות המוליכות את האותיות נעשות באותיות ללא חילוק זה. וזה טעם ההלכה הנ"ל, שאם הסופר מנקד את הספר בשעת כתיבה, הלא מראה בזה שאין אצלו חילוק בין גוף האותיות לבין הנשמה שלהן, וזה פסול ולא מהני אפי' למחוק, שהכתיבה נעשתה באופן שהאותיות לא הופרדו מהתנועות שצריכות להיות נפרדות מהן ולתת בהן חיות, ובכהאי גוונא הגוף לא מקבל חיות מהנשמה שנופחת בו ע"י הדיבור והתנועה וכאילו נעשה כדומם.
וצריך לדעת שזהו שורש החילוק שבין חכמת יון לחכמת ישראל, שעל אף שניתנה החכמה ליון (והמהר"ל בספר נר מצוה מבאר שעל כן נמשלו לנמר, שיש בהן עזות, שהרי לא הביישן למד), ובצד זה יש להם קרבה לאהלי שם, ולכן ניתן להכניס את חכמתם לתוך אהלי שם, ומכל מקום כל זה הוא בהשוואה חיצונית בלבד, שכל חכמתם אינה אלא בעשרה מאמרות של חיצוניות העולם, אבל מה שעומד מעל הגוף בבחינת הנשמה של הגוף (שהוא כנגד עשרת הדיברות שהן התוכן הפנימי של עשרה מאמרות), לא שייך אצלם כלל. ומהאי טעמא זכה יפת לקבורה, ששייך אצלו עניין של כבוד השייך לגוף, ושם זכה לבגד של ציצית, שהוא להזכיר הצלם האלוקי של האדם.
והנה שורש המעשה אבות סימן לבנים לעניין המאורע של חנוכה, מובא בפחד יצחק (חנוכה מאמר ה') שהוא ממלחמת יעקב עם המלאך, שנגע בכף יריכו בדורות העתידים לצאת ממנו בדורו של שמד, ועניין שמד בכלל ישראל החל בגלות יון, שלא מצינו מתמצרים מתבבלים או מתאשרים, ורק בגלות יון מצינו לראשונה מציאות של מתיוונים, כי עיקר הגלות ביון הייתה לא בגזירה על הגופים אלא בגזירה על הנשמה, שבאו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ובזה לעומת זה המלחמה עם יון היא בחוקי רצונך, שהם כנגד חוקי הטבע הקובעים את התוצאות הקבועות מראש הבריאה, אבל חוקי רצונך הוא בכוח הרצון והבחירה, שהוא התגלמות הרצון האלוקי שנמצא בחוקי רצונך, ובזה נוצחים את יון, המבטלים את כוח הבחירה וחוקות הרצון.
ושורש מלחמת יעקב במלאך הייתה בעניין זה, שהאבות, על אף שהיו עוד קודם מתן תורה, הסתכלו בבריאה ומתוך כך הבינו את שורש הבריאה שהיא ברצון ה', ושרצון ה' הוא שאדם יבחר לעשות רצונו כרצונו. וכשנלחם המלאך עם יעקב וראה כי לא יכול לו, ניסה המלאך לפגוע בדורות האחרונים שלו, ואח"כ כתוב ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, ולשון חז"ל וכי לו לבד זרחה וכו', וכיוונו חז"ל ללמדינו שאכן זרחה השמש בשבילו ובעדו, וע"י זריחת שמש זו ניתן כוח לכל הדורות המאוחרים של שעת השמד לעמוד בניסיון. והנה בתחילה כתוב "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותנצל נפשי", ואילו להלן אחר ויזרח לו השמש נאמר כאשר עבר את "פנואל", ומה סיבת השינוי מיו"ד לוא"ו, אלא שע"י אותה זריחת שמש בשבילו האריך יעקב את הנקודה, שהיא היו"ד, שהיא נקודה למעלה, והמשיך אותה בחינת וא"ו הנמשכת למטה, ונמשך מזה גם לדורות האחרונים לעמוד במלחמה פנים אל פנים עם שרו של עשו בניסיון של שמד עם מסירות נפש (ומכאן ואילך מתחילה התורה במעשה דשבטים, כמבואר בכתובים שכבר תם מעשה יעקב והשרשתו לדורות הבאים).
והניסיון הראשון של שמד היה עם יוון, שגזרו עליהם "כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל", והיינו שאמרו שמכוח מה שחטאו בעגל יכולים לבטל את הבחירה שלהם ברצון האלוקי, שכמו שאז פרשו מן התורה עתה נמי יכולים הם לפרוש ממנה. ועל זה אמר להם ה' "ואל אלה תשכחנה", דהיינו את ה"אלה אלוקיך ישראל" אשכח, אבל "אנכי" לא אשכחכם. אולם בשביל זה היו צריכים כוחות מיוחדים של מסי"נ, כמש"כ הרמב"ן במעשה דיעקב, וקבלו זאת מהמעשה במאבק עם המלאך, כאמור.
והנה במתן תורה קיבלו תורה, אולם כשחטאו בעגל ועשו תשובה ניתן להם גילוי מיוחד וסדר תשובה בי"ג מידות של רחמים אשר נגלו למשה בנקרת הצור, וכל זה משום שע"י עשיית תשובה גילו יותר את מעמקי הלב שלהם והשייכות שלהם ל"אנכי" יותר מ"אלה", ולכן צריך את הפרשה של "וחנותי", לגלות המעמקים האלו שבנפש הישראלי, שעל זה אמר לו הקב"ה למשה: סבור היית שאין תקווה, אני מגלה לך את י"ג מידות של רחמים, וחנותי כשארצה (רש"י שם), שהוא גילוי חדש של רצון כנגד הכרח, ועי"כ ישנה אפשרות חדשה לבחירה ברצון נגד ההכרח, שמגלה מהמעמקים רצון פנימי שגובר על כל זה, ועי"כ אנכי לא אשכחך, וזה גילה לו במעמד זה.
נאמר בתורה "הרף ממני ואשמידם" וגו', ובחז"ל "וכי תופס היה בו שאמר לו הרף", אלא שכאן כאילו גילה לו פתח זה, שאכן הוא תפוס בו, שהכל תלוי בו, ועל זה נאמר "ויחל משה". מה מונח בזה? שרצונו של משה נעשה אחד עם רצונו של הקב"ה, הדיבור שלו בתוך הדיבור שלו, יהי רצון מלפניך, דהיינו רצונו כרצונו ממש ללא שיור, עד שנא' שא"א להכריע מי אמרו משה או הקב"ה ויקרא בשם ה', שזו קריאה בתוך קריאה של משה והקב"ה, שכאן נתגלה רצונו בתוך רצונו של משה, כמש"נ ויתיצב עימו שם.
ובא ונראה אחר כל הדורות בעל הניסים, ידוע שמתתיהו ובניו לחמו במסי"נ ביוונים, אבל אנו אומרים ואתה ברחמיך הרבים (י"ג מידות של רחמים) עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם נקמת את נקמתם מסרת וכו', הכל על פעולתו של הקב"ה שמונח בתוך מלחמתם, שהתפיסה הזו שהקב"ה פועל את רצונו בתוך רצונם היא היא המלחמה ביוונים, שחשבו שעזבם ה' אלוקיהם בגלל האלה, ואמנם כך בשטחיות אולם מעמקי הרצון שלהם הוא האנכי לא אשכחך.
ובכלל כן, מה שניתן להם עם הי"ג מידות של רחמים בלוחות שניות י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, שהן היכולת לגלות את עומק הרצון העליון המונח בתורה והמתגלה ע"י לומדיה. וע"ז נא' לו למשה ועתה הרף ממני וגו' ואעשה אותך לגוי גדול, וניתן למשה בסוף לפעול עניין זה בתוך הששים ריבוא להיעשות לגוי גדול, שהוא כח החכמים הפועלים ומאחדים את נשמתן של ישראל בתוך הרצון העליון.
ונעשה מהלך חדש בשעה שנעשה להם נס פך השמן, שהוא כולו כנגד נצחון חכמת ישראל על חכמת יון, כמש"כ המהר"ל, ומה נעשה שם? שדלק שמונה ימים, שהרי בדרך כלל היה נס במנורה בנר המערבי שהיה דולק תמיד, וכמש"נ שע"י עדות לישראל ולכל באי העולם שהשכינה שורה בישראל, והיינו שגם קודם לנס חנוכה היה נקודה אחת של אור, בנר המערבי, שהוא הקרוב לקודש הקדשים ויונק מהלוחות הברית (או ממקום הלוחות), שהוא מקום המופקע לגמרי מכל מהלך הטבע, ומשם יונק הנר המערבי נקודה של אור החכמה. אבל כאן שנתגברו על כוחות הטבע הראה להם הבורא יתברך את התפשטות אותה נקודת אור לכל שבעה הנרות, שהם כנגד הטבע, ואפשר שלכן קרא הרמב"ם הכא (חנוכה ג ד) "והדליקו ממנו נרות המערכה", שהעניין היה לכלול את כל המערכה שהוא הסדר כולו בכלל הנס הזה, והוא אותו עניין שנתבאר לעיל פניאל שנהיה פנואל, שהוא עניין ההמשכה מהנקודה של היו"ד לוא"ו לדורות הבאים, ואף הכא נעשתה המשכה של נקודת האור מנר המערבי לכל המערכה כולה, להכליל את כל הטבע בלמעלה מן הטבע. וזה מה שאנו מתפללים "חננו מאתך דעה" וכו', שהקב"ה ימשיך עלינו החכמה האצולה שקדמה לעולם, וזו התורה שנמצאת לפני ולפנים בתוך הפרוכת, ואנו מתפללים שהקב"ה ישפיע וימשיך עלינו מחכמה זו, כמו התינוק שרוצה לאכול דווקא ממה שאביו אוכל.
ובגיטין (ו:): "אשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר". והיינו שתורתו של הקב"ה היא של היחידים, שהחכמה שייכת לכל יחיד שמתלווה לרצונו של הקב"ה, ובעניין זה שייך מחלוקת בתורה, כי החכמה האצולה הנמצאת בתוך הפרוכת שם כתובות הדברות על הלוחות מזה ומזה ומתחברות באבן אחת, משם נמשך ומתפרד האור אל כל חלקי המנורה שמבחוץ לפרוכת העדות לכל יחיד ויחיד שנלווה אל הרצון העליון ומתחבר אל החכמה שמבפנים, ובכך נעשה מחוקי הטבע חוקי רצונך למעלה מן הטבע עד ללא גבול.
דבר מפליא הוא שתקנו חכמים להדליק נרות חנוכה כשעוד הייתה המנורה בביהמ"ק דולקת, אלא שהיה עניין לפשט יותר ויותר את אור המנורה מבפנים החוצה, להראות כיצד מתגלה אור החכמה ומתפשט מבפנים החוצה, ומתחלק לכל הנלווה לרצון האלוקי, ובוחר בחיי קדושה וחוקי רצונך הפך חוקי הטבע. ולכן תיקנו להדליק על פתחי הבתים, להוציא אור מבפנים לבחוץ.
הנרות הללו וכו' לראותם בלבד, החינוך שהובא לעיל מהפסיקתא שנעשה בכל מקום באור דווקא, הוא משום שחינוך צריך להיות בבחינת גם כי יזקין לא יסור ממנו, דהיינו מהחינוך בעצמו, שצריך לחנך את עצמו כל הזמן, ואי אפשר לחנך את עצמו אלא אם כל הזמן מחדש ומתחדש, שזהו כל עצמו של חינוך החידוש, וזה א"א אלא ע"י המשכת האור, מהאור העליון אל הגוף, שאז נעשה כעין רגע של כניסת הנשמה לגוף, שאחר שנכנסת הרי הוא כבר אדם רגיל, אבל זמן הכניסה שלה לגוף הוא זמן התחדשות, כמו שנאמר "וירונו ויפלו על פניהם", וצריך לתפוס את הרגע הזה, שהוא זמן ההארה, וזהו שתקנו לדורי דורות את חנוכה, להמשיך עניין החינוך הזה לדורות, וזוהי העבודה של ההסתכלות בנרות חנוכה, להכשיר עצמו לראות ההארה הזו, האיך לתפוס את כל העולם שלא בתורת טבע ע"י חכמת התורה שהיא למעלה מן הטבע.
ועיקר האמונה הזו היא בארץ ישראל, ששם אירע הנס, ושם הטבע כפוף ומשעובד יותר לרצון האלוקי, ושם נאמר אם תשמעו ואם לא תשמעו, ועל כן עיקר המאורע היה בא"י.
ובנים הן גילוי רצונו של האב והן התולדה של האב, וכך הם בני א-ל חי.
♦ ♦ ♦