להודות ולהלל לשמך הגדול
ויתבוננו חסדי השם
בתפילת על הניסים בחנוכה אנחנו אומרים: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".זהו הענין והעסק הגדול של חנוכה, להודות ולהלל לקב"ה.
הלל והודאה צריכים הרבה מחשבה והתבוננות, שהרי יש את שיגרת היום וטרדות החיים, ואם לא עוצרים מעט ממרוצה זו, ולומדים ומתבוננים "אז מה היה לנו?" קשה להודות - באמת. אמנם תמיד אפשר להודות באופן כללי, תודה על נס חנוכה, אבל לשים לב לפרטים על מה יש להודות, זה כבר צריך לימוד בישוב הדעת והתבוננות.
"יראו ישרים וישמחו, וכל עוולה קפצה פיה, מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי השם" (תהילים קז, מב), א"כ צריך להתבונן ולחשוב!
לעיתים גם במאורע גדול, יש פרטים קטנים שגם הם חשובים[2] וצריך להודות עליהם. רחל אמנו קראה לבנה יוסף בגלל "אסף אלוקים את חרפתי" (בראשית ל, כג), והפשט הוא מצד הבושה של חוסר בילדים. אבל חז"ל במדרש (ב"ר סי' עג, מובא גם ברש"י על הפסוק) בארו זאת באופן מחודש: "א"ר לוי בר זכריה: עד שלא תלד האשה הסרחון נתלה בה, לאחר שתלד תלוי בבנה. מאן אכל הדא מקמתא ברך, מאן תבר הדא מקמתא אלא ברך". וכל לב ישתומם, שהרי רחל אמנו כל כך חיכתה לבן, וכשנולד לה בן קוראת אותו "יוסף" בגלל סיבה שנראית לא חשובה?
ראיתי לבאר זאת בשם הג"ר חיים ליב שמואלביץ זצ"ל[3], שכשמודים לקב"ה הודאה צריכה לכלול את כל הפרטים, ואפילו הקטנים. וא"כ ודאי שעיקר הודאתה של רחל היתה על עצם הזכות ללדת ילד, אלא שרחל שמה ליבה גם לדברים "הקטנים" ואפילו על זה הודתה לקב"ה בהולדת בנה.
דוגמא נוספת: "מוציא אסירים בכושרות" דרשו חז"ל (מכילתא בא פרשה טז) על יציאת מצרים בחודש ניסן, חודש שכשר לצאת, כלומר שנעים במזג אוויר (אביב), לא גשם ולא חמה. ובאמת שלשבוי ועבד העיקר מבחינתו לצאת סוף סוף משביו, ובכל זאת בהודאה צריכים לשים לב גם לדברים ה"קטנים", מה שהקב"ה הוציאנו בחודש כל כך נעים.
עוד שמעתי מחכ"א שבזה אפשר לבאר את מצוות סוכות למ"ד "סוכות ממש", שלכא' מה השבח בזה, אלא שגם על זה צריך להודות בתוך ההודאה הכללית על ניסי יציאת מצרים והמדבר, שבתוך המדבר לא היה לנו כל כך קר בימות החורף, מפני הסוכות שהקב"ה סייע בידינו לבנותן אפילו שם, ראה רמב"ן עה"ת סוף אמור.
גם בהגדה של פסח אפשר לשים לב ליסוד זה:
א. פיוט "דיינו", כשאומרים בו "אילו" כך וכך "דיינו" פשיטא שאין הכוונה שמספיק לנו בזה, בלי כל שאר השלבים הבאים, אלא ש"דיינו" להודות על כל שלב, וכל דבר הוא חשוב בהודאה. כך פרש המלבי"ם בפירושו להגדה ועוד גדולים.
ב. "מנין שכל מכה ומכה היתה של ארבע/חמש מכות" וכו'. היינו שכל מכה התפרטה לארבע או חמש סוגי צרות, כגון במכת צפרדע שהיו בתנור, במיטות, באוכל, עשו רעש נוראי, המראה שלהם היה לא נעים, וכדומה[4].
♦
מדוע דוקא שנה אחר חנוכה קבעו את החג?
אולי כעת יובנו לנו דברי חז"ל על חנוכה: "לשנה אחרת[5] קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" (שבת כא, ב). מדוע רק אחרי שנה קבעו את חנוכה[6]?יתכן לומר שלא רצו חכמים לקבוע לנו מיד את ימי חנוכה, אלא נצרך להם שנה שלמה לחשוב "מה היה לנו?" בכל המאורע העצום של ניסי חנוכה, התבוננות מתונה על כל פרטי האירוע, "לעכל" את המאורע, ורק מתוך מחשבה מבוררת וגדולה זו קבעו לנו חז"ל את החג הנפלא[7].
♦
ההודאה של לאה
אולי בזה יובן גם המאמר הפלאי על הודאת לאה: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'" (ברכות ז, ב).ולכא' תמוה, וכי אדם, נח, שם, והאבות והאמהות הקדושים לא הודו כלל לה'?
ואולי לאה הודתה יותר מכולם "בכל ליבה", וצ"ע[8].
ואולי אפ"ל, ע"פ המתבאר לעיל, שהודאה צריכה להיות מתוך התבוננות על הפרטים וכו', ובפסוק כאן באר רש"י: "הפעם אודה - שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות[9]". ויותר ברש"י על הגמרא שם: "הפעם אודה את ה' - לפי שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים, כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה".
אם כן אין כאן סתם הודאה "ברוך השם נולד לי בן!", אלא שימת לב והתבוננות במצב[10], שלפי החשבון ראוי להיות לי שלושה ילדים, וכעת בן רביעי, א"כ חוץ מעצם ההודאה על הולדת הבן הזה מצד עצמה ראוי להודות גם על נקודה זו. וזו כבר מדרגה בפני עצמה, הודאה מתוך התבוננות וחשבון, ועל זה כיוונו שזו סוג הודאה חדש בעולם.
וראה לקמן בפרק "מתוך התגברות" פשט נוסף במאמר זה.
♦
הודאה על משקפים!
דוגמא נוספת לפירוט ההודאה.בספר עולת תמיד, לרב שמואל הומינר זצ"ל, כתב על הברכה בברכות השחר "פוקח עיוורים": "אם אתה נושא בתי עיניים (משקפיים), תתן בזה הודאה גם על זה החסד הגדול שעשה השם יתברך שהמציא בעולם ענין הבתי עיניים, והזמין לך כסף ועזר לך שתשיג לקנות בתי עיניים המכוונים לפי מידתך, ועל ידיהם הוטב לך ראיית העיניים, שתוכל לעיין בטוב בתוך הספר".
א. המציאו דבר נפלא זה, עם גאונות פיזיקלית.
ב. יש לך כסף לקנות זאת.
ג. הצלחת להשיג בדיוק משקפיים המתאימות לך בצורתם, עם עדשות המתאימות בדיוק למספר הנצרך.
חסדי השם!
♦
"נשמת" מתוך התבוננות
הנהגה יפה של התבוננות. גם בהודיה הקבועה בנוסח הכללי."... אברך קרלינאי שהוא וזוגתו עשו להם מנהג של קבע בלילות שבת: להכין יחד את ה'נשמת' שלמחרת. 'נשמת' תפילת ההודיה הארוכה והרוויה מצריכה הכנה. הם יושבים ועורכים סיכום של השבוע, הפרנסה – לא היה חסר אוכל ומים בבית, הבריאות – כולם נושמים והולכים ורואים, הנחת – הילדים הביאו מבתי החינוך ציונים מעולים, ואלו שמתקשים קיבלו על עצמם להשתפר, וכן על זה הדרך עד בלי די" ("משפחה", אייר תשע"ז).
ואנחנו? הלוואי נפסיק לומר רק את המילים עצמם בנחת...
מה נורא הפער בין נשמת הנ"ל לנשמת "מלומדה", כרחוק שמים מארץ.
♦
הודאה גם על מצב "לא מושלם"!
לעתים האדם מוצא קושי בנפשו להודות ולהלל, בגלל שהמציאות אינה מושלמת לפי רצונו ודעתו, והוא מרגיש יותר את הבעיות והחוסר, ופחות את הטוב הגדול[11].והנה הרמב"ם בהלכות חנוכה כשמספר את הנס שנעשה ועל מה אנחנו מודים, כותב בסוף דבריו:
...וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.
וכאן כל אחד שואל על הרמב"ם[12], שאמנם מובן על מה יש להודות כשמדובר על התקופה הראשונה של החשמונאים, שהיו עדיין צדיקים, אבל על המשך בית חשמונאי, שכידוע[13] לא היו 'צדיקים' מה הסיבה להודאה? וכי רבינו הרמב"ם, כליל החכמות, לא ידע היסטוריה מפורסמת?
אלא ש"בכל הקב"ה עושה שליחותו, אפילו על ידי נחש אפילו על ידי צפרדע ואפילו על ידי עקרב ואפילו על ידי יתוש" (ב"ר י, ויק"ר כב, עיי"ש). אם חזרת המלכות לישראל היא מעלה גדולה וסיבה לשמחה, אזי גם אם נעשית באופן שלא מובן ו"מושלם" לדעתנו הננו שמחים בזה ומודים לקב"ה על כל היש[14].
♦
מתוך התגברות
ובאמת שהודאה זו גם כשיש קשיים מצריכה התגברות מיוחדת.והסיבה היא מפני שהקשיים וכל שכן הצרות הם הרבה יותר מורגשים בנפש מאשר הטובות. יש באמת בעיות לא פשוטות ודאגות החיים שמלפפות את לבבו ומוחו של האדם, ומוטל עליו משימה לא פשוטה, להחלץ קצת החוצה ממצב זה ולהשקיף מלמעלה גם על הטובות העצומות שיש לו.
"האדם מוקף בים של השפעת הטוב העליון" (עולת ראיה א עמ' קצב). ממש ים של טובה מקיף אותנו מכל צד!! ולדאבוננו, צרה אחת יכולה בקלות לבטל ממנו לראות את כל זה.
ולכן זו בהחלט משימה, התגברות, ואחיזה באמת: להודות בכל מצב.
"לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא" (זוהר תצוה)! ואין מעלה גדולה ומתיקות נפלאה של דבקות בקב"ה כמעלת ההודאה שמגיעה גם במצב החושך, מתוך עוצמת הבעיות והקשים.
ולפי זה אפשר לבאר במאמר חז"ל שהובא לעיל, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שהודתה לאה". ואפ"ל שהמיוחד שם שהוא מתוך התגברות, שהרי היה לה קושי גדול בכל ענין הנישואין, כמבואר בשמות של הילדים הקודמים וכו', ולשים לב ולהודות גם במצב כזה הוא מעלה מיוחדת של הודאה, ודוק.
♦
תודה מתוך הכרה
אי אפשר להודות, אם אין ידיעה, ולא מכירים תחילה בעצם הקבלה ובמקור הנתינה.כותב מרן הראי"ה זצ"ל בתחילת סידור עולת ראיה, על אמירת "מודה אני":
ההוראה הלשונית של חובת ההודאה, משותפת היא להודאה מגיזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגיזרת התוודות והודאה על האמת.
והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החומרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלוהית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה.
והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמיתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כולו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.
כעין זה לגבי "הכרת הטוב", תחילה צריכים לדעת ולהבין שיש כאן טובה ויש מי שנתן אותה, ורק מתוך זה מגיעים לגמול טובה כנגד טובה[15].
♦
מגיע לי?
יש בעיה שמקשה על ההודאה, שהרי האדם רגיל לחיות כבר מילדותו מתוך מחשבה אנוכית שהכל "מגיע" לו, וכל מה שיש לו פשוט ומובן, ולא שם לב להכיר טובה על כל היש. ומעיקרי ההודאה הוא להרגיש כדברי אדוננו דוד בתהילים (טז, ב): "טובתי בל עליך"[16]! שאין לאדם שום זכות ותביעה כלפי הקב"ה, ושום דבר לא "מגיע לו" באמת."קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" אומר יעקב אבינו, ומבאר מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל (ב"מי מרום" נימוקי מקראות, שם) ששום דבר לא מגיע לי, "מכל החסדים", קטונתי[17]. וא"כ שכל מה שהוא מקבל הוא בחסד גמור, ממילא ודאי שיודה.
ובאמת הוא דבר נכון לא רק כלפי הקב"ה, אלא גם כלפי ההורים, כלפי האשה, וכדומה כלפי מי שכביכול "חייבים" משהו. ומכאן פתח לתביעה והקפדה אם לא מתקיים. וכגון זוג שמתחתנים, ההורים והמחותנים "חייבים" להם כך וכך, ויש תביעה על כך, ומריבה אם לא מתקיים. ומצד האמת מהיכי תיתי שחייבים להם בכלל משהו[18]. וכבר הזהיר והבטיח רבינו הרמ"א (אה"ע סי' ב) בעניני כסף הנדוניה: "ומי שפסקו לו ממון הרבה לשדוכין וחזרו בהם, לא יעגן כלתו משום זה ולא יתקוטט בעבור נכסי אשתו, ומי שעושה כן אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון, אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליחו". וכן על זה הדרך בהרבה עניינים בחיי המשפחה ובעניינים נוספים, תן לחכם ויחכם עוד.
♦
יום הולדת ויום הנישואין
עכ"פ מתוך ההכרה במעלת וחובת ההודאה, "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלוקינו להודות להלל לשבח", אפשר למצוא ענין ועסק תורני גם בדברים "מחודשים" שלא נמצאו במקורות. וכגון יום הולדת, שלא נמצא מקור קדום לחוגגו, וכגון יום הנישואין, וכו'.ומתוך השבח והודיה לבורא הרי יש מעלה גדולה לעשות עסק מימים חשובים אלו[19], להודות לקב"ה בכל שנה על חסדיו עימנו, והוא ענין תורני שא"צ פסוקים ומקורות. וכבר אמרו חז"ל (ברכות לה, א ורש"י שם) שא"צ מקור לענין הברכות, אלא סברא פשוטה מאד הוא לומר תודה על כל מה שניתן.
♦
כוונה בברכת מודים
הנה ידוע לגבי כוונה בתפילת שמונה עשרה, שכוונת פירוש המילים מעכבת רק בברכת אבות ולא בכל התפילה[20]. ובסמ"ק מצוה י"א נמצא חידוש: "אם אינו יכול לכוין בכל הברכות כל שמונה עשרה, יכוין באבות ובמודים. ואם אינו יכול לכוין בשתיהם, יכוין באבות". ומבואר שכוונה ב"מודים" היא יותר נחוצה מאשר שאר התפילה (אע"פ שאינה ממש בדרגה כמו הכוונה באבות). ובבית יוסף סי' ק"א תמה מנין לסמ"ק חידוש זה, ודנו בכך האחרונים[21]. ולכאורה אפשר לומר שרבינו הסמ"ק אמר זאת מסברא דנפשיה, שהרי כל ענין ההודאה הוא מעשה הלב, והאומרו בלי לכוון הפסיד דבר עיקרי בו.והוא דבר שצריך חיזוק, שהרי ברכת "מודים" היא כבר בסוף התפילה, וגם מי שכיוון בהתחלה כעת כבר יותר קשה. ונמצא בירושלמי: "מחזקנא טיבותא לרישא, דכי מטי למודים מגרמיה כרע", ואילו בכריעה של אבות ודאי לא יקרה כך, ששם הוא תחילת השמונה עשרה והדעת מיושבת, וגם יודעים ששם הכוונה מעכבת.
♦
טוב להודות להשם!
אחד מהדברים הצריכים חיזוק הוא שההלל והשבח יהיה מתוך הלב, מתוך הרגשת לב חזקה ועמוקה, ולא סתם כזריקת מילים מהפה[22] ו"מצוות אנשים מלומדה"[23].לדוגמא, אמירת ההלל בחנוכה, שהיא תקנה מדרבנן ממש כמו הדלקת הנרות, אבל פעמים רבות מ'חוסר זמן' בחנוכה, שהם ימי חול[24] ולעיתים ימי עבודה ולימודים, ממהרים באמירת ההלל. ואף שבאמת צריך להתחשב ב"טירחא דציבורא"[25], מ"מ נראה שכאן הוא כל ענין ההלל, שיאמר מתוך שמחה ושירה, והחכם עיניו בראשו איך לסדר זאת בלי פגיעה בטירחא דציבורא.
ובגמ' פסחים (פה, ב) נאמר: "כזית פסחא, והלילא פקע איגרא!", ופירש רש"י שמרוב אמירת ההלל בשירה ע"י אוכלי הפסח המרובים, כמעט "עף" הגג... וכן במסכת סופרים (פרק כ הלכה ז) נאמר שצריך לומר את ההלל בנעימה[26].
אם נשים ליבנו, נראה שכל התנ"ך והתפילה מלאים מענין ההודאה להשם. מעט דוגמאות:
קרבן תודה - "כל הקרבנות עתידין להיבטל[27], וקרבן תודה לא יבטל[28]" (מדרש, ויק"ר ט, ז וכן כז, יב)!
היום שלנו מתחיל ב"מודה אני לפניך". אח"כ הננו אומרים שהקב"ה נתן בנו נשמה, ועתיד ליטלה מאיתנו, ו"כל זמן שהנשמה בקרבי - מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי". זאת המגמה והמטרה של הבריאה[29]!
שמונה עשרה ג' פעמים ביום: ג' ראשונות שבח, ג' אחרונות הודאה.
תפילת "נשמת" בשבת כולה על חובת ההלל וההודאה, ועל מעלתה וטובתה.
בסוף ברכת אהבה רבה: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה, להודות לך ולייחדך באהבה".
תהלים פרק קו פסוק מז: "הוֹשִׁיעֵנו ה' אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִֽן־הַגּוֹיִם, לְהודוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". זו המטרה!
זו גם פעולה נעימה לאדם:
"הללויה, כי טוב זמרה אלוקינו, כי נעים נאוה תהילה" (תהילים קמז א), "ימלא פי תהילתך, כל היום תפארתך" (תהילים עא, ח), "טוב להודות להשם ולזמר לשמך עליון" (תהילים צב, ב)!
וזו גם זכות גדולה להודות:
בגמרא סוטה (מ, א) מובא נוסח "מודים דרבנן" שהציבור אומר בשעה שהש"ץ אומר את ברכת מודים, ושם נאמר: "מודים אנחנו לך ה' אלוקינו על שאנו מודים לך", ופירש רש"י שאנחנו מודים לקב"ה "על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך". צריכים להודות על הזכות הגדולה להודות ולהלל להשם!
נסיים בדברי המדרש (ב"ר עא, ה): "לאה תפסה פלך הודיה". והסביר הגר"י זילברשטין שליט"א (ספר עלינו לשבח עמ' שפד) את הדימוי לפלך, שהעיסוק בפלך הוא העיסוק העיקרי של האשה, וכך לאה היתה עסוקה הרבה במקצוע ההודיה, וזה היה כל עיסוקה, להודות. ואפשר להוסיף על דבריו, שהדימוי לפלך הוא ע"פ הגמרא[30] שאין חכמה לאשה אלא בפלך, וגם לאה עסקה במקצוע ההודיה מתוך רוב חכמה ודעת.
בעז"ה ניקח זאת כמשימה בחנוכה, להתחזק באמונה בהכרת הטוב ובהכרת ההשגחה, וממילא בהלל והודאה מתוך הלב פנימה[31].
בריך רחמנא דסייען במאמר זה, שבשפלנו זכר לנו.
♦ ♦ ♦