מח"ס פתחי דעת על סדר טהרות
ירושלים
בעניין תענית עשרה בטבת
א. מחלוקת ר"ע ורשב"י בפירוש הפסוק "צום העשירי"
בגמ' (ר"ה יח, ב) מובאת מחלוקת תנאים בפירוש המילים "צום העשירי" שבפסוק (זכריה ח, יט): "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה", לר"ע היינו צום י' בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, ולרשב"י קאי קרא על יום ה' בטבת, שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, ועשו יום שמועה כיום שריפה.לפי רשב"י, שהוזכר צום זה בפסוק עם שאר הצומות הנוהגים לדורות, יש חיוב קבוע להתענות ביום ה' בטבת משום שהוא יום שמועת חורבן הבית, וכמפורש בגמ' שם, שדין הצומות שבפסוק זה תלוי במצב ישראל באותה שנה, בזמן שיש שלום הוא לשמחה, ובזמן שיש שמד הוא יום צום, וע"כ צ"ל שהוקבע יום זה לצום לדורות מחמת שמועת חורבן הבית שנשמעה לגולה באותו יום. אך לפי ר"ע, שהפסוק "צום העשירי" קאי על עשרה בטבת, לא נזכר ענין צום יום שמועת החורבן בגולה בפסוק כלל, ובפשטות י"ל לדעתו שלא תיקנו צום בפנ"ע על יום שמועה, כי לא אירעה בו צרה לישראל[2]. ונמצא שמחלוקת זו בין ר"ע לרשב"י בפירוש המקרא, יש בה נפ"מ להלכה.
ועוד פליגי לכאורה לענין צום י' בטבת, שלר"ע נזכר בקרא דזכריה חובת תענית ביום זה, אולם לרשב"י לא נזכר הדבר בקרא כלל, וא"כ ליכא חובת תענית בי' בטבת. וי"ל בטעם הדבר, שעדיין לא אירעה בו פורענות כלל, ואף שסמך מלך בבל על ירושלים, לא היה ברור שיצליח לכבוש אותה, ולכן סובר שאין להתענות ביום זה.
ומצינו בזה פלוגתא האם מחלוקת ר"ע ורשב"י נוגעת לדינא, שהרמב"ן בספר תורת האדם (ענין אבילות ישנה) הביא דברי הגמ' שנחלקו ר"ע ורשב"י, וכתב שהלכה כר"ע, וכן הטור (או"ח סי' תקמט) כשהזכיר חיוב הצומות הנוהגים מחמת החורבן, הביא דברי ר"ע בפירוש הך קרא, ומשמע שסובר שהוא נידון הנוגע להלכה באיזה ימים יש חיוב לצום, ואין מחלוקתם רק בפירוש המקרא[3]. וכן נראה מדברי הגר"א, שבשו"ע (שם ס"א) כתב שיש חיוב לצום בעשרה בטבת, ובביאור הגר"א שם העתיק ע"ז דברי הרמב"ן בתורת האדם שם, שהלכה כר"ע, וביאר טעמו משום שאין לפסוק הלכה כתלמיד במקום הרב. ומשמע מדבריו שזה טעם החיוב לצום בעשרה בטבת, אך לרשב"י דפליג ליכא חיוב לצום בו[4].
אמנם הברכ"י (יו"ד סי' רמב ס"ג, וצויין בגליון הש"ס ר"ה שם) כתב בדעת הרדב"ז, שמה שחלק רשב"י על ר"ע בד' מקראות הללו אף שרבי עקיבא היה רבו, היינו משום שהיא פלוגתא בדברי אגדה ולא להלכה, אבל בהלכה אין לתלמיד לחלוק על רבו. ומוכח שסובר הברכ"י (בהסבר הרדב"ז) שאין במחלוקת זו נפ"מ לדינא. ויל"ע בדבריו, דבשלמא לגבי ה' טבת י"ל דגם לרשב"י אין חיוב לצום בזה"ז, שכיון שלא אירע בו צרה ממש, אלא רק שמעו על החורבן, לא נתקן לצום בזה אלא לאותו דור שזכרו צרת שמועת החורבן, ולא לדורות הבאים שסבלו רק מהחורבן עצמו[5]. אמנם, לכאורה עדיין איכא פלוגתא ביניהם לענין י' בטבת אם צריך לצום בו או לא.
ובשו"ת בנין שלמה להגר"ש הכהן מוילנא (ח"ב סי' מד) כתב, שלא מסתבר שחלק רשב"י על עיקר דין חובת צום עשרה בטבת, והוסיף שלא הובא כלל ברי"ף וברא"ש שנחלקו ר"ע ורשב"י בפירוש הפסוק, ומשמע שסוברים הנך קמאי שאין מחלוקת זו נוגעת לנו להלכה, אלא רק לפירוש המקרא בזכריה. ובביאור הדברים כתב, שמצינו שנאמר במקום אחר (יחזקאל כד, א-ב): "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחודש לאמר. בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה", ומוזכר בפסוק לכתוב יום זה, ויש לפרש שכתיבה זו היא כדי לזכור הצרה ולהתענות ביום זה מחמת הצרה שאירעה בו, וא"כ אף רשב"י מודה שיש חיוב מדברי קבלה לצום ביום י' בטבת[6], ופליג רק בפירוש נבואת זכריה[7].
והנה לכאורה עדיין יש מחלוקת בדין בין ר"ע ורשב"י, שהרי בזכריה נאמר שצומות אלו יהיו לששון ולשמחה, ולר"ע קאי גם על י' בטבת, אך לרשב"י שלא הוזכר י' בטבת בפסוק זה אלא רק ביחזקאל, לא מצינו שנאמר עליו שבזמן שיש שלום יהא לששון ושמחה, וקשה היאך כתבו הנך אחרונים שאין מחלוקת זו נוגעת להלכה. וצ"ל, ע"פ פירוש הר"ח (ר"ה שם) שמה שכתוב בגמ' "בזמן שיש שלום" היינו כשביהמ"ק קיים, וא"כ לא נגעה מחלוקת זו למעשה בזמנם אלא רק לעתיד לבוא, ולכן לא הזכירוה הראשונים. וכמו כן י"ל דמשו"ה חלק רשב"י על ר"ע כמש"כ הברכ"י, כי לא היה מזה נפ"מ להלכה בימיהם לאחר החורבן, ובכגון זה רשאי התלמיד לחלוק על רבו.
אמנם יש לעיין לדעה זו, מדוע לרשב"י לא הוזכר צום י' בטבת בנבואת זכריה, שהזכיר את כל שאר הצומות. וכמו כן יש לעיין לדעת רשב"י, מה הטעם שרק על שאר הצומות נכתב בקרא דזכריה שבזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, ועל צום י' בטבת לא נאמר כן, ובמה פליג על ר"ע דס"ל שגם הוא יהא לששון ושמחה לעתיד לבוא, וכל זה צריך ביאור.
♦
ב. בהא דלא תיקנו לצום על המצור שהיה בבית שני
והנה התשב"ץ (ח"ב סי' רעא) הקשה, למה אנו מתאבלים על יום י' בטבת, שבו התחיל המצור בחורבן בית ראשון, ולא מתענים ביום שבו התחיל המצור בימי בית שני, והרי לענין הבקעת העיר מצינו ג"כ שהיה הבדל בין בית ראשון לבית שני, כמבואר בגמ' בתענית (כח, ב) שבבית ראשון הובקעה העיר בט' תמוז, ובבית שני בי"ז בתמוז[8], ומ"מ אנו צמים בי"ז תמוז כמו שהיה בבית שני. וכתב ליישב, שצרת חורבן בית ראשון קשה יותר, שאז נתמעטה השראת השכינה מישראל, ואף כשחזר הבית ונבנה אח"כ לא היתה השכינה שורה בו כמו בראשון, ולכן אין צרת חורבנו קשה כמו הראשון. ומה שבהבקעת העיר צמים בי"ז תמוז אע"פ שבבית ראשון אירעה הפורענות ביום ט' בתמוז, הוא משום שאע"פ שהתענית על החורבן הראשון שהוא הצרה העיקרית, מ"מ כיון שבלא"ה התענית היא בחודש זה, העבירו את זמנה ליום שבו אירעה הצרה בחורבן השני[9]. ולפי"ז מיושב, שמה שאין צמים על המצור שבבית שני, היינו משום שאז היה המצור בחודש אחר, ולא יכלו לצום על שתי הפורענויות יחד, ולכן השאירו את הצום שיהא בזמן שבו אירע בחורבן בית ראשון, שהוא עיקר הצרה, וע"ע בלח"מ (הל' תעניות פ"ה ה"ב).אמנם, יש מהראשונים החולקים ע"ז, דהרמב"ן (תורת האדם ענין אבילות ישנה) דן לענין צום י"ז בתמוז, וכתב שבתחילה קבעו התענית ביום ט' תמוז, ואח"כ כשנבנה הבית וחזר ונחרב, יש להתענות ביום י"ז, משום שהחורבן השני חמור יותר. ובפשטות כוונתו, משום שבית המקדש חזר ונבנה, ולכן עיקר הצרה הנוגעת לנו היא מה שהוא חזר ונחרב בפעם השניה. והוסיף הרמב"ן שם, "דמכל מקום צום הרביעי הוא". וביאר הב"י (או"ח סי' תקמט) כוונתו וז"ל: "דאע"ג דצום הרביעי דקאמר קרא אינו אלא על תשעה בתמוז, שפיר מצינן למיקרי לשבעה עשר בתמוז צום הרביעי להיות לו כל דין שהיה לתשעה בתמוז מקודם, וזה לסיבת הבקעת העיר שנבקעה בו וצרות שהוכפלו בו, הלכך אף על פי שצום הרביעי הכתוב במקרא אינו אלא על תשעה בתמוז, לדידן יש לשבעה עשר בתמוז כל דין שהיה לתשעה בתמוז לדידהו"[10].
ובחי' הריטב"א (ר"ה יח, ב) כתב כעי"ז, והוסיף שמעיקרא ידעו שעתידה הבקעת העיר להיות בבית שני ביום אחר בחודש תמוז, וכיון שא"א לקבוע ב' תעניות בחודש אחד, מעיקרא קבעו התענית לאחד מימי חודש תמוז, ולא סיימו לקובעה ביום מסויים, וממילא אף מה שאנו צמים עתה, מתקיים בזה הדין שנתקן מעיקרא לצום בחודש תמוז על הבקעת העיר. ואת זמן התענית בפועל הנהיגו לעשות ביום י"ז תמוז, שבו הובקעה העיר בחורבן השני[11].
ולדבריהם הדרא קושיית התשב"ץ לדוכתא, מדוע קבעו תענית ביום י' בטבת כזמן המצור שבחורבן בית ראשון, ולא קבעו תענית על זמן המצור שהיה בבית שני, שהרי לא נזכר כלל שאף בבית שני התחיל המצור על ירושלים באותו יום[12]. ואם אירע המצור בחודש אחר, ולכן לא נשתנה מועד צום זה בימי בית שני, היה להם לתקן תענית בפנ"ע על צרת המצור שהיה בבית שני. ואף אם נאמר שאירע המצור בבית שני ביום אחר בחודש טבת, ולא רצו להתענות פעמיים בחודש אחד, מ"מ היה להם להעביר התענית ליום זה, כמו שעשו לענין תענית הבקעת העיר, שהעבירוה מיום ט' תמוז ליום י"ז תמוז.
ובפי' הר"י מלוניל (ר"ה פ"א מ"ו) כתב וז"ל: "ומוטב לנו להתענות בזה"ז בי"ז בתמוז מבתשעה בו, דחורבן שני עדיף לן, שהיא אבלות קרובה, כיון דאשכחן תענית באותו חודש עצמו, ושני ימים של תענית לא רצו לגזור מפני טורח ציבור. אבל בחודש טבת, שלא מצאו בו תענית בחורבן בית שני, גזרו עלינו להתענות בו ולעשות בו זכר לאבל חורבן ראשון". והנה מתבאר שעמד בהערה זו לפי דרכו, דס"ל דחורבן שני חמור יותר כדעת הרמב"ן והריטב"א, והוקשה לו למה לענין תענית המצור השאירו את הזמן שבבית שני, ועל זה כתב שהוא משום שלא נקבעה תענית על המצור שהיה בחורבן בית שני, אמנם לא נתבאר בדבריו מ"ט לא תיקנו להתענות ביום שבו התחיל המצור בחורבן בית שני.
♦
ג. דברי האבודרהם בענין צום י' בטבת שחל בשבת
והנה האבודרהם (סדר תפילת התענית) כתב שכל הצומות שתיקנו הנביאים אם היו חלים בשבת היו נדחים, חוץ מיום עשרה בטבת, שאם היה חל בשבת בזמן שקידשו ע"פ הראיה, היו מתענין ביום שבת[13]. ועוד נראה מדבריו, שבשאר הצומות אף אם היו חלים בע"ש אין להתענות, כי עי"ז קשה לטרוח בצרכי שבת, ורק בעשרה בטבת אנו צמים בזמן הזה אף אם חל בע"ש, משום שהרי אף אם היה חל בשבת היו צריכים לצום בו[14]. ובטעם הדבר שצום עשרה בטבת חלוק לענין זה, כתב האבודרהם שם שהוא משום שנאמר בו (יחזקאל כד, ב) "כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה", ואף ביוה"כ נאמר (ויקרא כג, כח-ל) "בעצם היום הזה", ועל כן כשם שצום יוה"כ נוהג אף בשבת, כך גם יום צום י' בטבת נוהג אף בשבת.והב"י (או"ח סי' תקנ) הביא את דברי האבודרהם, וכתב על כך "ולא ידעתי מנין לו זה". ומה שכתב האבודרהם דה"נ כתיב כן ביוה"כ, ונוהג הוא בשבת, צ"ע בסברא, שיש ביניהם חילוק רב, שצום יוה"כ הוא דאורייתא, ועל כן חמור הוא ודוחה עונג שבת שהוא מדברי קבלה, משא"כ צום עשרה בטבת אינו אלא מדברי קבלה. ועי' בקונטרס חנוכה ומגילה [להגרח"א טורצין] (עניני מגילה סי' ח) שהביא בשם הגרי"ז שתמה על האבודרהם, שאין לנו לדרוש גז"ש מעצמנו. ועוד הקשו, היאך יהיה דין י' בטבת חמור יותר מדין תשעה באב, והרי לענין תשעה באב שדיניו חמורים יותר, מצינו שאינו נוהג בשבת אלא נדחה ליום ראשון, והיאך יהיה י' בטבת חמור ממנו. ועוד יש להקשות, שהרי הפסוק בספר יחזקאל לא מיירי כלל בדין הצום, אלא רק נאמר בו לכתוב מה שאירע ביום זה, וכבר הובא לעיל (אות א) לדון אם לדעת רשב"י יש חיוב לצום ביום י' בטבת או לא, ויש הסוברים שלרשב"י א"צ כלל לצום ביום זה, ולדעה זו הרי ע"כ לא מיירי קרא בדיני הצום, וא"כ היאך נלמד מהך קרא שצום זה דוחה את השבת.
♦
ד. ביאור הגר"ח בדברי האבודרהם
ובחי' הגר"ח על הש"ס (ר"ה יח, ב, ובסטנסיל סי' מד) כתב לבאר את דברי האבודרהם, שאין כוונתו לדרוש דין מיוחד בי' בטבת, ולפרש שיש בו חומרא ומה"ט דוחה שבת, אלא כוונתו היא, שכל הצומות לא נתקנו בדווקא ליום מסויים, אלא נאמר בהם דין לצום בחודש שבו אירעה הפורענות, כלשון הכתוב בזכריה "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי", שעיקר הקביעות היא לצום באחד מימי חודש זה שבו אירעה הצרה, ולכן אם חל יום המיוחד שנהגו לצום בו בשבת, הרי הוא נדחה מפני השבת, שהרי אפשר לקיים התענית למחר. אולם צום י' בטבת אינו תלוי בחודש, אלא תלוי באותו יום, וכמו שנאמר בקרא דיחזקאל, שאמר לו הקב"ה לכתוב את "עצם היום הזה", ונמצא שהצום תלוי דווקא באותו יום, ולכן אף אם חל הצום בשבת או בע"ש יש להתענות בו, ואין התענית נדחית מפני השבת, כיון שאי אפשר לקיימה למחר[15].ועצם יסוד זה, ששאר התעניות לא נתקנו ליום מסויים אלא תיקנו להתענות בחודש שבו אירעה הצרה, כבר מבואר בדברי המנ"ח (מצוה שא אות ז), שדקדק כן מלשון הכתוב שתלה אותם בחודשים[16]. ועי"ש במנ"ח שביאר כן את דברי הרמב"ן שהובאו לעיל (אות ב), שמטעם זה, כיון שהובקעה העיר בחורבן שני ביום י"ז תמוז, העבירו חכמים את זמן הצום ליום י"ז בו, ועדיין מתקיים בזה הדין להתענות על החורבן הראשון, דמ"מ צום הרביעי הוא, וכמו שהובא לעיל. והיינו דעיקר הדין מדברי קבלה הוא רק להתענות באחד מימי החודש, אלא שהוסיפו חכמי אותו דור להנהיג לציבור לקיים חובה זו ביום ט' תמוז, שבו הובקעה העיר בבית ראשון, ואח"כ בבית שני שהובקעה ביום אחר, ביטלו תוספת זו, והשאירו את עיקר הדין לצום באחד מימי חודש תמוז, והנהיגו לקיים דין זה בי"ז תמוז שאירע בו החורבן השני. וזהו ביאור מש"כ הרמב"ן שמ"מ צום הרביעי הוא, ומתקיים בצום זה עיקר הדין מדברי קבלה לצום בחודש הרביעי על חורבן בית ראשון. ועוד כתב המנ"ח שם, שמשו"ה אם חל הצום בשבת הרי הוא נדחה ליום ראשון, כיון שמדברי קבלה אין חיוב לנהוג הצום דווקא ביום שבו אירעה הפורענות, אלא ה"ה בשאר ימי החודש[17]. ועי"ש שהאריך ביסוד זה.
ולפי"ד הגר"ח מיושבות הקושיות דלעיל על דברי האבודרהם, שאין טעם הדין משום חומרא, ואין עשרה בטבת חמור יותר מת"ב, ומה שמתענים בו הוא משום שא"א להתענות בזמן אחר. וכמו"כ הא דיליף האבודרהם דין זה מדכתיב גבי עשרה בטבת "בעצם היום הזה", אינו גזירה שוה, אלא כוונתו שכיון שהתענית תלויה ביום זה דווקא, אין לדחותה ליום אחר, ומתענה אף בשבת ובערב שבת. וכן ניחא מה שהוקשה שהפסוק אינו מדבר על דיני הצום, די"ל דמ"מ מקרא משמע שהפורענות שייכא באופן מסויים ליום זה דווקא, ולכן יש להתענות בו אף אם חל בשבת[18].
אולם, עצם הדברים עדיין צריך ביאור, מה הטעם למש"כ המנ"ח שהצומות שתיקנו חז"ל אין קביעותם תלויה ביום מסויים אלא באותו חודש. ומה הטעם למש"כ הגר"ח בדעת האבודרהם, שעשרה בטבת חלוק משאר הצומות לענין זה, וחיוב התענית הוא דווקא באותו יום שבו אירע המצור על ירושלים.
♦
ה. הטעם שהצומות תלויים בכל החודש
ונראה לבאר הטעם שהצומות שתיקנו חכמים תלויים בחודש ולא ביום מסויים, דהנה בגדר צומות אלו כתב הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה ה"א) "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב". ובדבריו מתבאר שיש שני עניינים בצומות אלו, האחד מדין צער ואבילות על הצרות שהיו, והשני בתורת התעוררות לשוב על החטאים שגרמו צרות אלו. אמנם נראה מלשונו שעיקר חובת התענית הוא מחמת הפורענות שאירעה ביום זה, וכמו שפתח הרמב"ם שהתענית היא "מפני הצרות שאירעו בהן".ויסוד לזה נראה, ממ"ש במגילה (ה, א) לענין תשעה באב, שאם חל בשבת מאחרין הצום ליום א', ולא מקדימין, כי אקדומי פורענותא לא מקדמינן. והרמב"ם (שם ה"ה) כתב דין זה על כל הצומות, וכתב המ"מ שם שבכולם שייך הטעם האמור בתשעה באב, שאין להקדים פורענות, ולכן מאחרין ולא מקדימין, ומוכח שעיקר התענית היא בתורת צער ואבילות על מה שאירע[19].
וי"ל שמטעם זה שייכת התענית לחודש באופן כללי, דהנה במשנה (תענית כו, ב) הוזכרו הפורענויות שאירעו בט' באב, וסיום המשנה הוא "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ובגמ' (שם כט, א) אמרו "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", ולכאורה צ"ב מה הטעם למעט השמחה כבר מתחילת חודש אב, והרי כל פורענויות אלו היו בט' באב. ועוד צ"ב מאי "כשם שמשנכנס אב וכו' כך משנכנס אדר", ומה שייכות ענינים אלו להדדי[20]. וגם יש לעיין, הרי הימים עד יום הפורים הם י"ג יום, והם מרובים יותר מהימים שיש בחודש אב לפני התענית, שהם ח' ימים, וא"כ אין שני הדינים דומים להדדי, ולמה השוותה אותם הגמ'.
ונראה פירוש דברי הגמ' שם, שיסוד הדין למעט בשמחה באב הוא משום שהפורענויות שאירעו שייכות לחודש אב ומזלו, שבו שלטה פורענות בישראל, והיינו שכשם שכל העינויים של ת"ב נוהגים לא רק באותה שעה שבה נשרף ההיכל, אלא בכל היום, כמו"כ יש צד שייכות של הפורענות לכל החודש שבו אירע דבר זה, ולכן מתחילת החודש יש למעט בשמחה. וע"ז קאמר הגמ' דמה"ט גם לאידך גיסא, כיון שבימי הפורים אירעה שמחה, ענין הישועה וההצלה שייך לכל מזל חודש זה בכללותו, ולכן מתחילת החודש שאירעה בו ההצלה לישראל, יש להרבות בשמחה[21].
ובזה מבואר הטעם שמעיקר הדין מדברי קבלה הדין הוא לצום על מאורעות החורבן בתורת אבילות על פורענות זו באחד מימי החודש שבו אירעה פורענות זו, ואינו צריך להיות דווקא באותו יום שאירעה הפורענות, אלא די בכך שמתענה באחד מימי חודש תמוז או אב וכיו"ב, שבהם אירעו החורבן והפורענות, משום שהפורענות שייכת לכל מזל החודש.
♦
ו. גדר צום עשרה בטבת
ומעתה יש לבאר את מש"כ הגר"ח בדעת האבודרהם, שצום עשרה בטבת אינו ככל הצומות, וצריך לצום דווקא באותו יום, ולכן יש להתענות בו אף אם אירע בשבת. ויש להקדים מה שיש לעיין, שבעשרה בטבת, שבו היה המצור על ירושלים, לא אירעה פורענות כלל, ומה שסמך נבוכדנצאר על חומות ירושלים לא היה בו עדיין היזק בפועל, אלא רק הכין עצמו להילחם עם ישראל, ומנע מהם לצאת ולבוא, ועדיין היו יכולים להינצל מן הפורענות, בין ע"י שהיתה ידם גוברת עליו, ובין ע"י שהיה מסתלק מלצור על ירושלים. וא"כ לכאורה מצד אבלות וצער על הפורענות לא היה שייך כלל להתענות ביום זה, כי לא אירעה בו הפורענות עצמה, וצ"ב[22].וי"ל בזה בדעת האבודרהם, שאמנם אין צום יום עשרה בטבת על פורענות[23], אלא גדרו כעין מה שצמים ביום תענית אסתר, שלא היה אז פורענות, אלא היה יום הראוי לתשובה וזעקה לפני ה', וכמו"כ יום י' בטבת שבו התחיל המצור, שבאותו הזמן היו צריכים לפשפש במעשיהם ולעשות תשובה, כי כשרואים שהצרה עלולה לבוא ח"ו, חייבים להתענות ולבקש מחילה וסליחה על חטאיהם, כדי שלא יארע העונש ח"ו. וכמו שכתב הרמב"ם (הל' תעניות פ"א ה"א) שמדרכי התשובה לזעוק ולהריע בעת צרה המתרגשת על הציבור, ודבר זה גורם להסיר הצרה מעל ישראל. ועוד כתב שם, שאם לא יזעקו על הצרה כראוי, תוסיף הצרה צרות אחרות וכו', עי"ש בדבריו. ועוד כתב שם להלן, שמדברי סופרים צריך להתענות על זה. וי"ל שזהו גדר תענית י' בטבת, ואינו בתורת צער ואבילות על פורענות שהיתה אז, כמו שאר הצומות.
וגדר זה של צום שייך רק בזמן כזה שהצרה מתרגשת לבוא, ועדיין אפשר למונעה ע"י תשובה ותענית, והוא זמן עשרה בטבת שבו אירע המצור, שהוא הכנה לפורענות שעמדה לבוא, ועדיין יכלו להינצל שלא תקרה הצרה. אמנם הם לא שבו כראוי ולא התענו, ועל כן נוספו להם צרות אחרות קשות יותר. משא"כ בהבקעת העיר וחורבן הבית, כבר אירעה הצרה והפורענות, ולא היה שייך לקבוע צום בתורת תשובה להסיר הצרה, ויסוד התענית היה רק בתורת צער ואבילות על הצרה שבאה.
ונראה שכל זה מוכח ומבואר מנבואת יחזקאל הנ"ל, שאמר לו הקב"ה לכתוב את עצם היום שבו סמך מלך בבל על ירושלים, ונבואה זו נאמרה לו ביום עשרה בטבת שבו החל המצור, כמפורש שם, וכל זה היה לפני שהובקעה העיר, וכבר מאותה שעה נקבע יום זה להיכתב, והובאו לעיל (אות ג) דברי האבודרהם שמוכח שסובר שמה שנאמר ליחזקאל כתיבת יום זה, שייך למה שנקבע כיום צום ג"כ, וכן הוא בדברי הבנין שלמה שהובאו לעיל (אות א). ומזה מבואר חידוש, שהיה שייך לקובעו ליום צום עוד לפני שהובקעה העיר וחרב הבית, ואפשר שאף אם לא היתה נבקעת העיר כלל היו מתענים ביום זה, לפי שנקבע להיות יום תשובה והתעוררות בזמן שבו סמך עליהם מלך בבל לצור על ירושלים.
עוד יש להוסיף, שבזה מבואר עיקר הך קרא, שאמר לו הקב"ה ליחזקאל לכתוב יום זה, מה שלא מצינו כן בשאר הצומות, ששם לא נאמרה להם הלכה לצום, אלא רק הוזכר (זכריה ז, ג) שצמו בהם בשנות החורבן, וכן נאמר להם (שם ח, יט) שלאחר בנין המקדש יהיו לימי ששון ושמחה, אך לא נאמר להם לצום. ויל"ע מ"ט בעשרה בטבת נאמרה נבואה והוראה מיוחדת ליחזקאל לכתוב יום זה ליום צום. ולפי"ד הגר"ח בדעת האבודרהם י"ל, שהוצרך להודיעם שצום זה שייך לאותו יום. אך להאמור י"ל עוד שעיקר ד"ז לקבוע היום ליום צום, מטעם שהוא זמן תשובה, שהיה החורבן תלוי ועומד אם ישובו או לא. וי"ל שלקבוע היום ליום צום מה"ט אינו דבר פשוט כ"כ, ורק ע"פ נבואה ידעו להבין שהיה תלוי הדבר ביום זה, וראוי לקובעו ליום צום לדורות.
ומעתה יתבארו דברי הגר"ח בדעת האבודרהם, שמשום כך אין קביעות צום י' בטבת תלויה בחודש אלא ביום הפרטי. והביאור הוא עפ"י האמור לעיל (אות ה), שהטעם לתלות קביעות הצום בחודש, הוא משום שהפורענות נקבעה לחודש זה, ומזל החודש נשתנה לרעה, ולכן יש לצום באחד מימי החודש שבו אירעה הפורענות. וכל זה בתענית שמחמת צער הפורענות, אבל תענית י' בטבת אינה על פורענות שאירעה באותו יום, אלא הוא זמן שנקבע לתשובה, וכיון שאז היה ראוי לשוב, נקבע יום זה ליום תשובה, ולכן זמן התענית הוא דווקא באותו יום, ולא שייכא לשאר החודש.
♦
ז. דברי הבית מועד על צום עשרה בטבת
וראיתי דבר חידוש בספר הקדמון "בית מועד" להגאון רבי מנחם רבא[24], דאיתא שם (דרוש טו) לבאר מ"ש בגמ' (ב"ק צב, ב) מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך רמי גודא רבא ושדי ביה, ומייתי הגמ' שם קרא דכתיב ביחזקאל (כד, יג) "יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך, לא תטהרי עוד עד הניחי את חמתי בך". והנה, הך קרא כתיב לאחר נבואת יחזקאל שנאמרה לו בעשרה בטבת על ישראל, וביאר בספר בית מועד שם את כוונת הדברים, שענין זה שייך ג"כ לנבואה שנאמרה ליחזקאל על צום עשרה בטבת. והיינו שכשחטאו ישראל בבית ראשון והיו ראויים לעונש, קרא להם הקב"ה ועוררם לשוב, וקריאה זו הייתה ע"י המצור של נבוכדנצאר, שנגזר עליהם מחמת חטאם שיהיו במצור, והיה להם להתעורר מזה ולהיטיב דרכיהם, אבל לא עשו כן, אלא המשיכו בדרכם הרעה, וע"ז דרשו בגמ' משל, שהקורא לחבירו ולא ענהו, אין לו עוד לשוב ולקרוא לו, אלא יש לו להשליך עליו את הכותל. וכך אמר הקב"ה ליחזקאל על ישראל, שכיון שלא התעוררו כראוי ביום י' בטבת שבו התחיל לעוררם ע"י המצור, שוב לא תהא להם דרך טהרה ותיקון שלם, עד שיסבלו הפורענות והחורבן על חטאם.ועוד כתב שם, שמחמת קושי העורף של ישראל שבאותו הדור שלא שבו, נגזרה גזרה שמאז והלאה יהיו ישראל משועבדים תחת רשות אחרים, כי גם בבית שני היו משועבדים לנכרים. ולכן תיקנו חז"ל להתענות ביום זה, כדי שעי"ז יתכפר לישראל על קושי ערפם באותו דור. ולפי זה מובן היטב, שאמר הקב"ה ליחזקאל באותו יום, שכיון שעתה לא שבו, נגזרה עליהם גזירה כבר עתה, ולכן יום זה כבר מעתה הוא יום תענית לדורות. וכמ"ש לעיל שצום זה נקבע עוד לפני שאירע החורבן בפועל.
וע"פ דבריו נמצא שיש ג"כ חילוק בין עשרה בטבת לשאר הצומות, שבשאר הצומות החטא היה בימים ובשנים שלפניו, עד שבאותו יום נגזרה גזירה עליהם להיענש מחמת חטאם, ועיקר הצומות הוא בתורת צער ואבלות על הפורענות שהיתה באותו זמן, אך צום עשרה בטבת עיקרו הוא בתורת תשובה וכפרה על חטאם שהיה באותו יום, שלא שמו ליבם לכך שעוררם הקב"ה לשוב, ומחמת חטא זה שהיה באותו יום, נגזרה עליהם גזירה להיות משועבדים, אך עדיין לא יצאה גזירה זו לפועל, והתענית אינה על פורענות שהיתה אז, אלא בתורת תשובה ובקשת כפרה על חטא זה שחטאו באותו היום, וכמו שכתב שהתענית היא לכפר על שהקשו ערפם ולא התעוררו.
ויש לכוון דברים אלו ג"כ עם דברי הגר"ח בדעת האבודרהם לחלק בין י' בטבת לשאר הצומות, והיינו ששאר הצומות שהם בתורת צער ואבלות על הפורענות שהייתה בהם, מה"ט יסוד הדין האמור בהם הוא לצום באותו החודש, וכמו שנתבאר לעיל (אות ה) שהפורענות שייכת למזל החודש בכללותו, אולם עשרה בטבת, שבו אין הצום מחמת הפורענות, אלא כדי לכפר על מה שחטאו ישראל באותו יום שהקשו ערפם ולא שבו, מה"ט הצום שייך באופן פרטי דווקא לאותו יום, וא"א לקיימו ביום אחר בחודש זה, ומה"ט מתענים בו ביום אף כשחל בשבת.
♦
ח. החילוקים בין י' בטבת לשאר הצומות
ולפי"ז מיושב מה שהוקשה לעיל (אות ב) על מה שלא קבעו לצום על תחילת המצור בבית שני כשם שקבעו צום על המצור בבית ראשון, ומאי שנא מהבקעת העיר בבית שני שקבעו עליה תענית. ולפי האמור ניחא, כי כבר נתבאר שהמצור עצמו אינו בגדר פורענות, ועדיין היו יכולים להינצל מן הצרה, ומה שנקבע יום י' בטבת לתענית הוא כמ"ש לעיל (אות ז) מדברי הבית מועד, שבו עורר הקב"ה את ישראל לשוב ע"י המצור, וחטאו במה שלא שבו, ומאז נגזר עליהם שיהיו משועבדים עד זמן הגאולה, כעונש על שלא ענו בפעם הראשונה שקרא להם הקב"ה, וכמו שהביא הבית מועד מדברי הגמ' בב"ק שלאחר שקרא לחבירו פעם אחת ולא ענהו, שוב א"צ לחזור ולקוראו. ולכן בבית שני אין צמים על עצם המצור, שעדיין לא נקבעה בו צרה לישראל כלל, ואינו נחשב שעת פורענות. וגם הגזירה לא נתחדשה בו, כי הגזירה שיהיו משועבדים תחת עול, נקבעה בעשרה בטבת בבית ראשון, ולא ישתנה הדבר עד זמן הגאולה. משא"כ צום הבקעת העיר הוא על פורענות ממש, ובזה יש להתאבל ולהצטער אף על הפורענות שאירעה בבית שני, שהיא דבר שנתחדש.ואף אם נימא שהצום הוא מחמת שהיה זמן זה ראוי לתשובה, שבו היה הענין תלוי ועומד, ומחמת כן נקבע כיום תשובה לדורות (וכמ"ש באות ו), מ"מ אין זה דבר מבורר, שהרי לא אירע בו פורענות ממש, ואין לנו לידע אם באותו יום היה הענין תלוי ועומד בתשובתם, ורק בבית ראשון קבעוהו ליום צום, וכמ"ש לעיל שנאמרה הנבואה ליחזקאל כדי להודיעו שביום זה הדבר תלוי, וראוי הוא להיכתב ליום תשובה ותענית לדורות, ולכן קבעוהו ליום צום, משא"כ בבית שני שלא נתגלה להם כן [ולא היתה אז כלל נבואה], לא קבעו תענית ביום שבו צרו הרומאים על ירושלים.
עוד יש ליישב לפי"ז מה שהוקשה לעיל (אות א) על דברי האחרונים שנקטו שגם לדברי רשב"י יש חיוב צום בי' בטבת, וזהו מה שהוזכר בקרא דיחזקאל, ומ"מ הוא לא נזכר עם שאר הצומות בנבואת זכריה, וצ"ב למה לא הוזכר שם. ומשמע שלדעת רשב"י לא נוהג בו הדין האמור בזכריה שיהיה יום זה לעתיד לבוא לששון ולשמחה, וצ"ב הטעם לזה, ובמה חלוק הוא משאר הצומות שנזכרו שם.
ולפי האמור יש לבאר הטעם, שצום זה הוא בתורת תשובה וזעקה, ולא כשאר הצומות שנקבעו בתורת צער ואבלות על הפורענות, ורק על צומות האבלות שנקבעו מחמת הפורענות וקלקול המזל וההנהגה עם ישראל באותה שעה, נאמר שכשישובו בתשובה ויגאלו יהפכו לששון ושמחה[25], אבל צום י' בטבת, שהוא כדי לתקן ולכפר מה שחטאו באותו דור, או משום שהוקבע ליום תשובה באותו דור, ונשאר כך גם לאחר מכן, סובר רשב"י שלא מצינו בו שינוי המזל לרעה, ולכן גם לעתיד אינו משתנה לטובה להיות לששון ולשמחה.
♦
ט. בהא דנקרא י' בטבת צום העשירי לר"ע
והנה כל זה ניחא לרשב"י, דסבר דקרא דזכריה לא איירי בי' בטבת כלל, אלא ביום ששמעו בגולה על חורבן הבית, וצום י' בטבת אינו נקרא "צום העשירי", כי אינו תלוי במזל החודש כמו שאר הצומות, אלא בו נאמר "כתוב לך את וכו' עצם היום הזה". אולם, לר"ע הרי פירוש קרא דזכריה "צום העשירי" הוא על צום י' בטבת, ומזה משמע שצום זה ג"כ תלוי בחודש, ולכאורה הוא דלא כמש"כ הגר"ח בדעת האבודרהם[26]. ולכאורה צ"ל, דנקט קרא לשון זו לגבי עשרה בטבת, אגב שאר הצומות שנקראים כן משום שהם תלויים בחודש, ואף לצום י' בטבת שייך לקרוא כן כיון שסו"ס הוא נוהג בחודש העשירי, ומ"מ קרא דיחזקאל מגלה לנו שאין צום י' בטבת תלוי בחודש העשירי כלל, אלא באותו היום.אמנם נראה עוד, דהנה לעיל נתבאר לדון שהמצור לחוד אינו נחשב כפורענות, ול"ש לתקן לצום עליו בתורת צער ואבלות, וכל צום י' בטבת הוא רק משום שנקבע לתשובה ולכפרה על חטאם באותו דור. אך בדעת האבודרהם י"ל, שדבר זה תלוי במחלוקת ר"ע ורשב"י, שלרשב"י הוא כן, ולכן לא נזכר צום זה בזכריה אלא רק בקרא דיחזקאל, וכמו"כ אין נוהג בו הדין שיהא לששון ולשמחה, כיון שלא הוקבע כצום על הפורענות. אולם, ר"ע, דמפרש דכתיב הך צום גם בזכריה בהדי שאר הצומות ונאמר בו ג"כ שיהא לששון ולשמחה, ע"כ דפליג, וס"ל שיש לקבוע יום זה כצום גם מטעם הפורענות שהיתה בו, שאף המצור שממנו נסתבב אח"כ החורבן נחשב כפורענות וכתחילת הצרה עצמה, ויש להתאבל ולהצטער על כך[27].
ונמצא שלר"ע חיוב הצום בי' בטבת הוא מצד ב' דינים נפרדים, חדא מדין צער על הפורענות שהיתה בו כשאר הצומות שבזכריה[28], ועוד איכא דין לצום בו משום שנקבע ליום תשובה, משום שבו היו תלויים ועומדים אם תתחזק הצרה, או משום שנתקן לכפרה על מה שחטאו באותו דור, במה שלא נתעוררו כשקראם ה', ולכן נגזר עליהם אז שעבוד, וכמובא לעיל.
וחלוקים המה ב' דינים אלו זה מזה ביסודם, שמצד הדין הראשון יש לנהוג תענית באחד מימי החודש שבו אירעה הפורענות, בתורת צער על פורענות המצור, ואין התענית שייכת ליום מסוים דווקא. ומצד דין זה נקרא הצום בספר זכריה "צום העשירי", שקביעותו היא באחד מימי חודש טבת, וכשאר הצומות. ומה"ט לעתיד יהא צום זה ג"כ לששון ושמחה לר"ע, כי מזל חודש טבת נהפך לרעה, בזה שאירעה בו פורענות זו, ועתיד הוא לשוב ולהתהפך לטובה ולשמחה בימי הגאולה[29]. אך מצד הדין השני, לצום בתורת מה שהוקבע יום זה לתשובה ולתיקון מה שחטאו בו, יש חובת תענית על אותו יום מסוים שבו היה החטא והחיוב לשוב, ודין זה יכול להתקיים רק בעשרה בטבת עצמו ולא ביום אחר. ומש"כ האבודרהם שא"א לדחות הצום כשאירע בשבת, הוא מחמת הדין השני לצום בי' בטבת מצד דין היום עצמו, שזה לא יכול להתקיים בשאר ימי החודש.
♦
י. השלמת צום עשרה בטבת ביום אחר לדעת האבודרהם
ונפ"מ בזה, דהנה במנ"ח (מצוה שא אות ז) דן לפי דבריו שעיקר חיוב התענית הוא באחד מימי החודש, ואינו קבוע ליום מסוים, שמטעם זה בזמן שיש שמד בעולם, ויש חיוב לצום בצומות אלו מדברי קבלה[30], מי שאינו יכול לצום באותו יום חייב לצום ביום אחר בחודש זה, כיון שעי"ז יקיים עיקר דין הצום, עי"ש בדבריו[31]. והנה המנ"ח עצמו סובר (שם) שאף בצום י' בטבת הוא כן, ואין חיובו אלא בתורת "צום העשירי", ומה"ט מעיקר הדין יכול לצום אף ביום אחר בחודש טבת, וכמפורש בדבריו (שם) בביאור פלוגתא דר"ע ורי"ש עי"ש. אולם לאבודרהם, שסובר שבעשרה בטבת נאמר דין "עצם היום הזה", יל"ע אם מי שלא צם בי' בטבת יהיה חייב להשלים ביום אחר באותו החודש, לקיום דין "צום העשירי" או לא.ודין זה תלוי בב' דרכים הנ"ל, שאם לדעתו כל חיוב הצום בעשרה בטבת הוא רק מחמת היום, ונקרא צום העשירי אגב הצומות האחרים, אך באמת כל ענינו שייך ליום זה, א"כ אין כלל סיבה לצום ביום אחר בחודש. אך אם נימא דלר"ע, דקיי"ל כוותיה, איכא חיוב לצום בי' בטבת גם מצד החודש, שהוא זמן שאירעה בו פורענות לישראל, ומצד זה הוא קרוי "צום העשירי", א"כ נהי דצריך להתענות באותו יום כדי לקיים דין "עצם היום הזה", מ"מ כיון דאיכא סיבה להתענות מחמת החודש שאירעה בו פורענות, אם עבר יום י' בטבת ולא התענה בו היה צריך לצום אח"כ באחד הימים, כדי לקיים דין "צום העשירי" התלוי בחודש, וכמ"ש המנ"ח לדון כן לענין שאר הצומות האמורים בקרא דזכריה.
♦
יא. ששון ושמחה בצום העשירי לדעת האבודרהם
עוד נפ"מ בזה לענין הא דכתיב בזכריה דצום העשירי יהיה לששון ולשמחה, ולר"ע, דקיי"ל כוותיה, נאמר דין זה אף על עשרה בטבת, שעליו כתיב בהך קרא "צום העשירי". והנה המנ"ח (שם) כתב, שמה שנאמר שיהפכו הצומות לששון ושמחה הוא ג"כ דין כללי על החודש, ולעתיד לבוא יש לנהוג יו"ט באחד מימי החודש שבו אירעה הצרה והפורענות. ויל"ע לדעת האבודרהם, שדין הצום בעשרה בטבת נאמר על "עצם היום הזה", האם לעתיד לבוא יהא דווקא יום י' בטבת לששון ושמחה, או יכול לקיים דין זה באחד מימי החודש.וד"ז תלוי בב' הדרכים הנ"ל, שאם להאבודרהם כל הצום בעשרה בטבת הוא רק מחמת היום, ונקרא צום העשירי רק אגב הצומות האחרים, אין הענין שייך לשאר ימי חודש זה, וגם הששון ושמחה לעתיד לבוא לר"ע ב"צום העשירי" צריך להתקיים דווקא ביום י' בטבת עצמו, וכדילפינן מקרא דיחזקאל שהדין תלוי דווקא ביום זה.
אבל לדרך הב' שנתבארה, דלר"ע דקיי"ל כוותיה איכא חיוב לצום בי' בטבת גם מצד החודש, שהוא זמן שאירעה בו פורענות לישראל, ומצד זה הוא נקרא "צום העשירי", ומה שיש בו דין ששון ושמחה לעתיד לבוא הוא ג"כ רק מצד הפורענות שהיתה בו, שנשתנה מזלו לרעה, וכשישתנה מזלו לטובה לעתיד לבוא יהא לששון ולשמחה, א"כ כיון שדין זה תלוי בחודש בכללותו, דמה"ט נקרא בהך קרא "צום העשירי", א"כ גם מה שיש לנהוג בו ששון ושמחה לעתיד לבוא, יכול להתקיים באחד מימי חודש טבת, כמ"ש המנ"ח על שאר התעניות וגם בעשרה בטבת לדעת האבודרהם יהא הדין כן לר"ע.
♦
יב. ישוב קושיית המנ"ח לדעת האבודרהם
והנה המנ"ח (שם) הקשה על מחלוקת ר"ע ורשב"י (ר"ה יח, ב) בפירוש קרא ד"צום העשירי", היאך נחלקו בד"ז שנוהג בכל שנה ושנה, ונהג אף בבנין הבית, שהיה ליום זה דין יו"ט, והיאך נחלקו אח"כ אם הוא יום ה' בטבת או י' בטבת. והוכיח מזה כשיטתו, שמעיקר הדין יכול לצום באחד מימי החודש, וכן דין ששון ושמחה יכלו לנהוג באחד מימי החודש. אך בשעת החורבן השני רצו החכמים לקבוע הצום ליום מסויים שבו אירעה הפורענות, ואז נחלקו על איזה פורענות קבעו צום זה.ולהגר"ח בדעת האבודרהם, שבעשרה בטבת הוקבע הצום על אותו היום דווקא, תיקשי היאך נחלקו בזה ר"ע ורשב"י, הרי לר"ע לכאורה נהג דין ששון ושמחה עד אז בכל שנה ושנה דווקא בי' בטבת, שהרי הצום תלוי דווקא באותו יום, וממילא גם השמחה היא דווקא ביום זה, ולרשב"י לא נהג ששון ושמחה דווקא ביום י' בטבת[32].
וגם קושיא זו יש ליישב לפמ"ש לעיל בדעת האבודרהם, שלכו"ע היה חיוב לצום בזמן החורבן מדין "עצם היום הזה" כפי שנאמר ליחזקאל, אך נחלקו ר"ע ורשב"י בפירוש דין "צום העשירי", שהוא תענית על צרה, האם הכוונה לצרת יום ה' בטבת או לצרת יום י' בטבת, ועל צרה זו הדין מדברי קבלה לצום באחד מימי החודש העשירי. וכמו"כ נחלקו ר"ע ורשב"י בדין "לששון ולשמחה" האמור שם, האם דין זה הוא על צום פורענות המצור, או על צום פורענות יום שמועת החורבן. ומעתה תתיישב קושיית המנ"ח גם להאבודרהם, כמו שתירץ המנ"ח לשיטתו, והיינו שבזמן בנין בית השני היו צריכים לנהוג ששון ושמחה באחד מימי החודש העשירי, ולא היה הדבר קבוע, ולאחר החורבן רצו לקבוע יום לצום על פורענות זו, ונחלקו ר"ע ורשב"י, שר"ע סבר שצום זה הוא על פורענות המצור, וא"כ יוצאים יד"ח במה שצמים ביום י' בטבת, אולם רשב"י סבר דהך קרא קאי על פורענות ה' בטבת, שמחמתה יש לנהוג צום[33], ועל כן סבר שראוי לקבוע פורענות זו ביום ה' בטבת ולא ביום י' בטבת, וזה מלבד החיוב לצום ביום י' בטבת מדין "עצם היום הזה", דכיון שיום שמועה נחשב פורענות, יש להתענות עוד יום בחודש העשירי על פורענות זו שהיא ענין בפנ"ע, וראוי לקבוע התענית ליום ה' בטבת שבו אירעה. ומיושב היטב, שאף לשיטתו לא יכלו ר"ע ורשב"י לפשוט מחלוקתם ממה שנהגו בזמן שהיה הבית השני בנוי, משום שלענין דין צום העשירי האמור בזכריה, כו"ע מודו שלא הוקבע מעיקרא ליום מסויים, ולאחר החורבן נחלקו באיזה יום מימי החודש ראוי לנהוג את דיני התענית.
♦ ♦ ♦