מהות בין השמשות ובדין שבות בבין השמשות
פרק א'
תמיהות בדין שבות בבין השמשות
עירובין (לג.): "נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב וכו' דברי רבי, וחכמים אומרים כל מקום שאסור ליטלו אין עירובו עירוב". דברי רבי אזלו כמתני' (לב:) דנתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, וכדמפרש לה בגמ' (שם): "דמתכוין לשבות היכא, אילימא דנתכוון לשבות למעלה הוא ועירובו במקום אחד הוא אלא נתכוון לשבות למטה והא קא משתמש באילן, לעולם דקאי ברשות הרבים ונתכוון לשבות למטה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכו'", והיינו דלהכי לא אכפת לן שהעירוב על האילן דבביה"ש אכתי שרי ליה כרבי.ועפי"ז להלן (לד:) בהא דנתנו על קנה נעוץ דהוי כאילן, דלרבי שפיר דמי לולי גזירה שמא יקטום (ועד"ז להלן עח:), ולאפוקי מהבריי' בשבת (קנה.) נעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה למעלה מי' טפחים אין עירובו וכו', והיינו אותו הדין אך דייק בגמ' שם דדוקא נקט שנעץ יתד באילן, דהו"ל צדי צדדים ואין כאן איסור שימוש באילן ע"ש, והיינו דקאי אליבא דרבנן.
ועד"ז להלן (לד:) בנתנו בבור דהוי כרמלית והוא ברה"י או ברה"ר, ובשבת (ח:) כשהעירוב בכרמלית והוא ברה"י, וכן להלן (לה.) גבי נפל עליו גל ומשום מוקצה, ולעיל (ל:) מבואר דלהכי שרי לערב בתרומה משום דמצי לישאל ולהפרישה שוב עכ"פ בבין השמשות, וסומכוס דפליג ואסר משום דס"ל כרבנן שאיסור שבות הוא גם בביה"ש, והיינו שדברי רבי הם גם גבי איסורי כרמלית, מוקצה והפרשת תרומה בשבת, דשרי ביה"ש.
ומ"מ בנתגלגל חוץ לתחום דאיכא איסור תחומין ולא מהני העירוב, כדתנן (לה.), לא שו"ט מדרבי, ועמדו הראשונים בטעמא, וברשב"א כתב בפשיטות דשאני התם שאין העירוב עצמו קונה שביתה כיון שהוא חוץ לתחום ביתו[2], אכן בתוס' (ד"ה בעי) כתבו משום שאם תהא שביתתו שם נמצא שאסור למקום רגליו, וכ"ה כוונת רש"י (כמו שביאר תוס' רא"ש ד"ה בעי. ובכוונת סברא זו יעוי"ש בגאון יעקב ובאור שמח שבת ח-ה, ויעוי' להלן מדברי הריטב"א שחולק וסבירא ליה שבעיקרון לא שייכי דברי רבי גבי תחומין).
♦
שבות הקרוב לדאורייתא
ובגמ' כאן בנתנו באילן הנוטה חוץ לד"א ונתכוין לשבות בעיקרו דמהני, וברש"י (ד"ה והוא) דמשום דמצי נפיק ליה חוץ לארבע אמותיו כמה דבעי, ולמשקליה ואייתוייה פחות מארבע אמות עד לתוך ארבע אמותיו, וכוונתו שלמרות שמדרבנן נאסר להוליך פחות פחות מד"א, מ"מ מאחר ששבות הוא ממילא לא גזרו בביה"ש עפ"י רבי, ובתוס' (לב: ד"ה הכא) בשם ר"י פירש שההיתר מטעם אחר, ובתוס' רבינו פרץ וריטב"א דר"י נחלק על רש"י, דליתנהו לדברי רבי גבי פחות פחות מד"א.ואזדו לטעמייהו להלן (לד.), דפריך גבי יו"ט אמאי צריך להוליך העירוב למקומו מעריו"ט, דליסגי במה דאי בעי לאמטויי מצי ממטי ליה, ובתוס' (ד"ה ואמאי) דדוקא גבי יו"ט פריך שאין איסור הוצאה, אך רש"י שם (לג: בסוה"ע) כתב דגם משבת, והיינו שלפני ביה"ש יצטרך רק להוציאו לרה"ר ואח"כ בביה"ש, עפ"י רבי שיוכל לטלטלו פחות פחות מד"א (כמשב"י תור"פ ותורא"ש בדעת רש"י), והתוס' השיגו שאי אפשר לפרש כן 'שיש להחמיר בשבות בפחות מד"א כמו שמודה בקנה דגזר שמא יקטום'.
וכן בתוס' (לג. ד"ה והא) גבי זריקה והעברה ע"י אחר 'דבכל הנהו כיון דבקל יבא לידי איסור דאורייתא אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות כדאמרינן לקמן (לד:) גבי קנה דרכיך דגזר שמא יקטום', אכן רש"י לטעמי' (לד: ד"ה גזירה) שפירש גבי קטימת קנה 'ודאי היא איידי דרכיכא מיקטמא ע"ש, כלו' שאי"ז חשש בעלמא הוא אלא דודאי כתוצאה מכך יקטום, ויל"ע ביסוד פלוג'.
♦
ב. ג.
ג. אם היתר גמור הוא
ובראשונים עמדו בהא דתנן (שבת לד.) אין מעשרין את הודאי, וכן בהא דאין מערבין תחומין בביה"ש, וברש"י (ד"ה ספק) ור"ן שבת שם פירשו דזה כרבנן דרבי וכן בתוס' לעיל (ל: ד"ה ולפרוש), אך הרמב"ם (הל' שבת כד-י) כתב דההיתר הוא רק לצורך מצוה או בטרוד ובדוחק (וכן בשו"ע ס"ס שמב וכן בסימן רסא סעיף ו', וכ"כ בפי' ר"י בן חכמון לב:), וביאר הגר"א (רסא-ו) שהוכח לרמב"ם כך מדלא מצאנו זאת אלא גבי עירוב, והיינו משום דבעירוב ישנו בכל גווני מאחר שאין מערבין אלא לדבר מצוה (וזו כוונת הגר"א בציונו לסי' תט"ו), אך הוא דחוק בלשון "לא גזרו עליו בין השמשות", ותו דנהי שיש לו מצוה או צורך לערב, אך הלא אין לו צורך או מצוה להגיע לעירוב לאוכלו, כך שנמצא סו"ס דינו שלא להגיע לעירוב ולאוכלו אף בביה"ש, וא"כ אמאי עירובו עירוב, וצ"ב.אך ביותר תימה ביישוב הראב"ד (הו' ברשב"א לג. וריטב"א לב:) דאה"נ לא התיר רבי שבות בביה"ש, ורק גבי עירוב היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא דאע"ג דאנחי' במקום שבות קני ליה ערוב ממילא[3], ובריטב"א (לג.) הגדיר שרואין כאילו הוא מותר, והדברים מתמיהים שהרי זה בניגוד ללשון רבי, וביותר שעד כמה שאסור איך יועיל העירוב[4], וביותר דהריטב"א, אחר שהביא את הראב"ד, כתב דמ"מ לא כל השבותין התירו, דלא התירו את הקרובים לאיסור דאוריי', וכתוס', וכן הרשב"א, שהביא את הראב"ד ולא חלק עליו, כמבואר בעבודת הקודש (בית נתיבות ה-יט) דאזיל כוותי', ואפ"ה ס"ל (בחידושיו להלן לג: ובעבוה"ק שם) כתוס', ותימה טובא, דלהראב"ד שלא אמרו כאן היתר כלל הרי אין מקום לחלק, שהקירבת החשש לדאוריי' אינו סיבה אלא שמחמתו לא נתיר לו לעשות זאת למעשה[5].
ובהא דל"מ עירוב שנתגלגל חוץ לתחום (בריחוק ד"א), עמדו הראשונים דהלא לרבי יוכל להגיע לשם בביה"ש, וברשב"א דמ"מ סו"ס העירוב מצד עצמו אינו קונה כל שהוא חוץ לתחום ביתו, ולא משום איסורא כלל, ועד"ז כוונת תוס' ותורא"ש שם (דלא כבי' גאו"י, וכבר השיגו או"ש ח-ה), אך בריטב"א לה. ביאר דגבי תחומין שאני דלא מהנו כלל דברי רבי 'דכל שהוא חוץ לתחום ביתו שאינו יכול ללכת שם בהיתר גמור אינו קונה לו עירוב', וכוונתו בפשוטו עפ"י שיטתו כהראב"ד, אך צ"ב מאי שנא גבי תחומין דבעי' היתר ממשי ולא סגי במה שרואין כאילו הוא מותר[6].
♦
ד. דבר שיש בו ב' שבותין בביה"ש
ולקמן (לד:) בנתנו במגדל ואבד המפתח, דפליגי ת"ק ור"א, ובגמ' מפרש לה בג' אנפי, משום איסור סתירת המגדל, או בנמצא המפתח ואיכא איסור חצרות, או כשאפשר לפתוח חותם הנעילה בסכין ונחלקו אם מותר לטלטל לכך סכין משום מוקצה, ולא שו"ט כלל מדרבי, ובתוס' (לד: ד"ה והאמר וכן לה. ד"ה בעי) דאזלי אליבא דרבנן, ובריטב"א דכלפי סתירת המגדל אתי שפיר אף לרבי, משום דדמי לסתירה דאוריי', וגם גבי איסור חצירות מבו' בריטב"א דהוי אף לרבי (גבי פחות פחות מד"א), אך גבי מוקצה כתב דאה"נ אינו אלא לרבנן.וכבר תמהו הראשונים דהלא בחיתוך בסכין יש גם משום סתירת חותם הכלי שאסור (ביצה לא:), ובתוס' רא"ש תירץ שהאיסור דוקא בכלי קרקע, והרשב"א תירץ דשאני הכא בכלים קטנים, אך רש"י יישב דהוי כרבי דלא גזרו עליו בין השמשות, ותמהו עליו תוס', תורי"ד ושא"ר דא"כ מאי אכפ"ל מהאיסור מוקצה, והר"ן פירש דמודה רבי באיסור מוקצה דמוכן (לאפוקי מוקצה דעלמא כמבו' גבי גל שנפל) שג"כ הוי קרוב לדאוריי', אך לרש"י גופי', דלא אכפ"ל מאיסור הקרוב לדאוריי' (כמשנ"ת), אכתי תיקשי.
ובתוס' רא"ש הוסיף בקושיא 'ואין לומר דלא משוינן לי' עירוב אליבא דרבי כיון שאינו יכול להביא עירובו אליו אם לא שיעבור שני שבותין דהא אמרינן לעיל (לב:) נתנו באילן למטה מי' עירובו עירוב אף על גב דאיכא תרי שבותי כרמלית ומשתמש באילן', אכן הרע"ב (ג-ג) ביאר כך בדעת רש"י, והתמיהה מלעיל אינה אלא למה שנקט התוס' רא"ש, כמבו' מלשונו, שההיתר אינו אלא לצורך עירוב כהרמב"ם (דעיל), והנידון הוא אם לצורך זה התירו שני שבותין ומהתם מוכח שאכן התירו, אך לדעת רש"י, שהיתר שבות הינו היתר לחלוטין (כמבו' לעיל), הרי הנידון על השבות מצ"ע להתירו ואין מקום לאסור שני שבותין כשכ"א מהם נעשה בנפרד, וכל הנידון כאן הינו משום שתוך כדי אחיזת הסכין הוא (לבסוף) חותך חותם הכלי (רש"ש ואבן העוזר לה. רע"א במשניות ובתשו' קנ"ט ומעי"ז בתפא"י[7]), והו"ל שני השבותים יחד ולהכי הוא דמודה רבי[8].
♦
ד. ה.
ה. שבות בביה"ש דמוצאי שבת
ובגמ' לד. בהא דצריך להוליך העירוב ולא סגי במה דאי בעי אמטויי מצי ממטי ליה, לפי' התוס' כדאית ליה ולרש"י כדאית ליה (כנז"ל או"ב), משני הגמ' דגזירה אטו יו"ט אחר השבת, ולתוס' א"ש בפשיטות, דביו"ט אחר השבת הו"ל ככל שבת דלא מצי לאמטויי משום הוצאה דאורייתא, אך לדעת רש"י תמה תוס' ר"פ הלא גם בביה"ש דיו"ט אחר השבת אין טעם לאסור לטלטל פחות פחות מד"א (דלא שייכא ממנ"פ דהלא ביו"ט שריא הוצאה), ויישב דל"א כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש אלא בכניסת השבת ולא ביציאת השבת.ובתוס' (ד"ה גזירה) הוסיפו עפ"י שיטתם דבהכרח בהוצאה דאוריי' איירי, דאילו במידי דשבות גם ליתא לתי' הגמ', דהלא בעלמא אף באופן שאסור לעשותם בביה"ש דיו"ט אחר השבת משום ממנ"פ, מ"מ לא גזרינן מזה לעלמא, דא"כ לעולם לא יתיר רבי שבות בביה"ש, והוא בעצם עוד הוכחה לפירוש התוס' בסוגי'.
ולזאת כוונת גליון תוס' (בתוס' הקודם שם) בתמיהה על רש"י, דבהכרח איירי כששביתתו ברה"י, 'אבל כששביתתו ברה"ר לא יצטרך להוליכו עד מקום השביתה (וסגי במה דאי בעי ממטי וכו'), וע"כ כצ"ל האמת לפי' הקונט' דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה (אף כשהוא ברה"ר, ואין כאן אלא שבות דהעברה פחות פחות מד"א, ול"א דאי בעי בביה"ש ממטי וכו', שאסור לו לטלטל בביה"ש, שגם במידי דשבות גזרי' אטו יו"ט אחר השבת), א"כ תיקשי ליה מרבי (שהתיר שבות בביה"ש, ולא גזר אטו יו"ט אחר השבת), ו(ממילא) לא יוכל לתרץ מה שמתרץ גזירה אטו יו"ט שלאחר השבת', ע"כ דבריו[9].
והיינו כמש"כ תוס' בדיבור שאח"כ דאף כששבות נאסרת בביה"ש דיו"ט שאחר השבת משום ממנ"פ, מ"מ לא גזרי' על גבי זה מאחר שאינו אלא דרבנן, וממילא ה"נ יש להתיר בביה"ש דשבת לטלטל בשבות, ושפיר מצי לאמטויי וא"כ למה יצטרך להוליכו, אא"כ שביתתו ברה"י דהו"ל דאוריי', ומ"מ מבו' דהא נ"ל לגליון תוס' שבביה"ש דיו"ט אחר השבת יהא אסור בזה, ורק ק"ל שאין לגזור על גבי איסור שבות כמוכח מרבי, והיינו ע"ד התוס' ר"פ בדעת רש"י.
♦
אכן בתוס' גופי' מבו' שגם בזה חלקו על רש"י, שהרי בתוס' כתבו שהאיסור באילן בביה"ש דיו"ט אחר השבת הוא משום ממנ"פ, ומבו' להדי' שמצד עצם הביה"ש דמוצ"ש אין לאסור (שער המלך שבת כד-י), והוא כפי שהסיק תוס' ר"פ גופי' על יישובו בדעת רש"י שהוא דוחק, וודאי גם בביה"ש דמוצ"ש לא גזרו על שבות, וכן ברשב"א לב: (בסוה"ע) כתב דלא שייכא גזירה אטו יו"ט אחר השבת גבי הוצאה דרבנן, דבמוצ"ש גופי' שרי, דגם בביה"ש דמוצ"ש לא גזרו על שבות.
נמצינו למדים שדעת תוס', תוס' ר"פ והרשב"א היא שהיתר שבות בביה"ש הוא גם במוצ"ש, וכן ברמב"ם (שבת כד-י) דגזרו רק על עיקרו של יום, לאפוקי ביה"ש, והלא בזה שוה ביה"ש דע"ש לביה"ש דמוצ"ש (ס' קובץ על הר"מ שם, וכן בבית מאיר וביאוה"ל שמ"ב ד"ה בין שדעת הר"מ כהרשב"א), וכ"נ בפשוטו בריטב"א ור"ן סוכה מו: יעוי"ש.
אך לרש"י ההיתר הוא דוקא בע"ש אך במוצ"ש אסור, כמו שביאר תוס' ר"פ וגליון תוס'[10] בדעתו (כמש"כ פמ"ג א"א שמב-א מרש"י), וכן דעת ר"ת בס' הישר (חלק החידושים, סי' תל"א) שהאריך גבי תוספת שבת למ"ד דאוריי' דהיינו דוקא לאחרי שבת, והוכיח מ'דאמרי' בכולי תלמודא כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אפי' אליבא דר' ישמעאל דלא שמעי' ליה תוספת שבתות וימים טובים אלא לאחריהם[11]' הרי דפשיט"ל שאין היתר שבות ביה"ש אלא גבי לפני השבת ולא לאחריו דאל"כ לא יישב כלום, ונמצא שרק דעת רש"י ור"ת לאיסור, והוא כפי שנסתפק המ"א (שמ"ב ס"ק א) לדינא, משום דמספיקא לא פקעה קדושה, וצ"ב המכוון, הלא לא דייני' בביה"ש חזקת איסור.
♦
בטעם היתר שבות בביה"ש
ובמש"כ בתוס' (לד. ד"ה ואמאי) דמ"מ ביו"ט אחר השבת אסור אף בשבות משום ממנ"פ, מבו' שאין ההיתר אלא משום צד היותו חול וכהפשטות, אך לכאו' בתוס' (ל:) מתחדש לא כן, שהלא כתבו תוס' שם (ד"ה לפרוש) שדברי רבי מהנו אף למ"ד תחילת היום קונה עירוב, והיינו תחילת היום שאחר בין השמשות (לדעת תוס', אכמ"ל), דמ"מ 'עדיין לא גזרו עד שתהא לילה ניכרת וידוע', ואילו בתורת ספיקא דביה"ש מצד עצמו, הלא ודאי על האדם ליזהר לקראת סוף ביה"ש שמא תם זמנו, שכלפי עצם אי הידיעה אם נגמר בין השמשות לא שייכא ספק לקולא, שאי"ז מוגדר לספק, ובהכרח כוונת תוס' היא שהיתר גמור הוא, שלא בתורת ספק, כי אסרו רק כשהשבת ניכרת וידועה[12], ונמצאו דברי התוס' סתרי אהדדי.ובעיקר טעמא דרבי, כתב רש"י (לב: ד"ה שבות) דכיון דביה"ש ספיקא שבות דרבנן לא גזרו (ועד"ז ברש"י שבת ח:), ולכאו' כוונתו לספק דרבנן לקולא (בית מאיר שמ"ב), אך צ"ב שאין משמעות דברי רבי לדין בעלמא דספק דרבנן לקולא, וגם מדברי התוס', שכתבו שההיתר כל זמן שאין השבת ניכרת וידועה מבו' לא כן, ובחכם צבי (סי' י"א) התיר לנדה לטבול בביה"ש, משום שלא גזרו שבות בביה"ש, אף שטבילתה בביה"ש משום הצד לילה ולא אכפ"ל דהוי תרתי דסתרי כבשאר ספד"ר לקולא[13], ואכן ברמב"ם (שבת כד-י) כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק עכ"ל, והיינו דמשום שאי"ז עיקרו של יום, וצ"ב המכוון, דהלא בין השמשות ספק בעלמא הוא, ולצד שהוא יום הרי הוא עיקרו של יום, וצ"ב.
ומאידך צ"ב דבאמת במשך ביה"ש עצמו עכ"פ תיפו"ל משום ספק דרבנן לקולא[14], ולכאו' יהא מוכח כדעת רבינו חננאל (שבת לח: וקנד. וע"ז כב., הו' ברא"ש שבת ד-ב) דגבי שבת ספק דרבנן לחומרא משום חומרא דשבת, ובפר"ח וחו"ד יו"ד קפד-ו דמשום דאיקבע איסורא, אך צ"ב אמאי חשיב איקבע איסורא, הלא בערב שבת איירי כשעדיין לא היתה שבת, ואף גבי מוצ"ש תימה דהלא הזמן של עכשיו לא היה בו מעולם איסור, אתמהה.
♦
פרק ב'
תמיהות בגדר בין השמשות
א. אם ביה"ש הוי איקבע איסורא
ובעיקר הדבר בירושל' (ברכות א-א) מבו' דעל ספק דביה"ש מביא אשם תלוי אף בביה"ש דערב שבת, והיינו דחשיב איקבע איסורא (מצד עצמו ולא משום שהיה שבת לפנ"כ), וכ"ה דעת רוב ראשונים (רש"י שבת לה: ד"ה אחת רמב"ם שגגות ח-לב) דלא כתוס' (כריתות יז: ד"ה מדסיפא) דדוקא במוצ"ש, ומחד גיסא צ"ב בדעת הירושל' אמאי חשיב איקבע איסורא ומ"ש מכל ספק, אך מאידך גיסא צ"ב בדעת תוס' מאי שנא במוצ"ש, דהלא לאיקבע איסורא בעי' פרט וודאי על הספק דהשתא, ומאי מהני' מה שבזמן שלפנ"כ היה שבת הרי הזמן דעכשיו זמן בפנ"ע הוא, ומסברא לעולם ל"ח ביה"ש איקבע איסורא.ובר"ן (יומא פז.) גבי תוספת שבת ויוהכ"פ שהאריכו הראשונים בבירור זמנו, וכתב הר"ן דא"א שהוא בזמן ביה"ש, דהלא תוספת אינו אלא עשה ואילו בביה"ש ספק כרת הוא וחייב אשם תלוי, והיינו כהירושל', דגם בביה"ש דע"ש (ועיוכ"פ) איכא אשם תלוי, דחשיב איקבע איסורא. אולם, הר"ן ביצה ל. גבי תוספת שבת כתב ההכרח באופ"א, שבהכרח הוא בזמן שלפני מה שנאסר מחמת הספק, שהר"ז אסור בלא"ה מדאוריי' לשיטות דספד"א לחומרא, ומתבאר דל"ח איקבע איסורא דא"כ לכו"ע ספיקו לחומרא (כתמיהת שעה"מ טו"מ ט-ה), אלא דהר"ן בביצה באמת לא איירי בביה"ש, אלא בזמן שהאדם א"י לדקדק אם כבר הגיע ביה"ש יעוי"ש (קה"י ביצה כ"ב), וזה ל"ח איקבע איסורא, שהר"ז ככל ספק אם הגיע האיסור, אך צ"ב מ"ש ביה"ש דחשיב איקבע איסורא[15].
ובשבת (לה: וכן בכריתות יט.) דהעושה מלאכה בשני ביה"ש חייב חטאת, אך בירושל' ברכות (שם) הובא גם גבי מזיד בעשה מלאכה בב' ביה"ש דחייב ממנ"פ, ע"ש גבי התראה והיינו דאיירי במזיד ולסקילה, ותימה שהרי כל התראה זו הויא התראת ספק וכבספק מי אביו והכה זה וחזר והכה זה דפטור (מכות טז., והאריכו מפרשי הירושל' ע"ש מהרא"פ גליון הש"ס ועוד).
♦
ובמהר"ח או"ז (סי' ר"ל) גבי גט שבנכתב ביום ונחתם בלילה פסול, דבספק אם נחתם ביום או בביה"ש, דכשר מס"ס שמא ביה"ש יום ושמא היה קודם ביה"ש, וברדב"ז ח"ד רפ"ב (אלף שנ"ג) בנולד ביום שישי סמוך לביה"ש דלא אמרינן שימול ביום שישי, דלא אזלינן בתר ס"ס דילמא ביה"ש יום ואפי' אינו אולי נולד קודם ביה"ש, משום דג' ספיקות איכא, דאפי' אין ביה"ש יום אולי חלקו יום ונולד בחלק שעודנו יום.
ותימה בין בסברתו דג' ספקות איכא הלא זה ודאי שם ספק א' הוא, וגם בעיקר הס"ס תימה על מהר"ח או"ז והרדב"ז דהכל שם אחד אם בלידתו היה יום או לילה (כפי שתמה גליון רע"א של"א), והלא בכל ע"ש כשמסתפק אם הגיע ביה"ש שצריך לפרוש ממלאכה (כמבו' בר"ן ביצה ל:, וכמש"כ ב"ח ומ"א רסא-א) ול"ח ס"ס להקל, לכאו' הוא משום דהוי שם אחד (ביאוה"ל שם), ודלא כמהר"ח או"ז ורדב"ז, אתמהה.
♦
ב. ג.
דינים שבהם ביה"ש נידון כודאי לילה
אכן, במעשה בראשית מצינו שביום הראשון נברא האור, ופשטות המקרא שתחילת היום בבוקר, ואח"כ היה ערב ושוב בוקר ובכך נסתיים היום, וכמש"כ רשב"ם (בפירושו לתורה בראשית א-ג), ומאידך להלכה שהיום הולך אחר הלילה, אמרי' שהמניין מתחיל מהלילה והחשך שלפני ה'ויהי אור', ועלה כתיב ויהי ערב כמו שביאר רמב"ן.אולם בכוזרי (ב-כ) כתב שבתחילה נברא האור, ואור זה נתלה במערב ומיד שקע שם ואח"כ היה לילה ואח"כ יום, והשיגו הרמב"ן בראשית א-ד (ד"ה ויבדל) שא"כ נוסף כאן יום על ימי בראשית, וכוונת הכוזרי היא שחלק ממהות היממה הוא שיש בתחילתו את שקיעת האור[16], והוא זמן ביה"ש, ומאחר שלא היה יום קודם ממילא הוא מוגדר בודאי כחלק מהיממה שאח"כ, אף שבעלמא הוא מוגדר לספק, וכמובן שהדבר תמוה בטעמא.
ובר"ה (יד:) ליקט אתרוג ערב חמשה עשר בשבט עד שלא תבוא השמש וחזר וליקט משתבוא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה, וכן ברמב"ם (תרומות ה-א), ותימה דהניחא מה שאין תורמין משלפני השקיעה על שלאחריו מספק, אך איך תורמין מאחרי השקיעה (עד צאה"כ) על שאחריו[17], ומבו' דגבי הפירות דייני' עפ"י השקיעה בתורת ודאי.
♦
ובפסחים (ג.) וכריתות (ז:) דלב"ה המפלת אור לשמונים ואחד (מלידה קודמת) מביאה קרבן, דאור פ"א כיום פ"א, דאם שיווה לו לטומאה לא ישווה לו לקרבן, והיינו שימי טהרתה של יולדת הלא עד פ"א וכבר מליל פ"א מטמאה. וברש"י גבי ימי טומאה הזכיר שמשקיעה"ח, ופשוטו מספק לחומרא, ומסברא ליתא גבי מפלת שמספק אינה יכולה להביא קרבן, ותימה על רש"י שהזכירו כאן בעוד שאנו באים להדגיש השוויון בין טומאה לקרבן, אך ביותר מצינו בראב"ד שאה"נ גבי גבי קרבן כבר מביה"ש נידון כלמחרת ומביאה קרבן כדלהלן.
ואלו הם דברי הראב"ד בהשגות לרי"ף (פסחים א. מדפה"ר) בהא שנקט לשון 'אור' לי"ד בודקים, משום 'שכל המקומות שהוא צריך להקדים לתחילת הלילה כגון בדיק"ח ומשיאין משואות תני אור מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חשך כדכתי' ולחשך קרא לילה, והמפלת אור לשמנים וא' ויכול יהא נאכל אור לשלישי אף אלו לצורך נשנו שלא תאמר כל זמן שיש בו אור היום יהא נידון כיום שלפניו לכך שנו בהם אור'.
ותימה דהלא גבי נותר ודאי הוא כבר משקיעה"ח, לכה"פ מספק לחומרא, וגם גבי בדיק"ח לזאת כוונת הראב"ד שחובתו משקיעה"ח, כמש"כ ר' מנוח (חמץ ומצה ב-ג) מהראב"ד (וכ"כ ב"ח ומ"א רי"ס תל"א, וזו היא דעת הגר"א במעשה רב אות קעח), וא"כ מבו' דה"נ גבי קרבן כבר מביה"ש מתחייבת בקרבן, והיינו שאי"ז מספק, וכמבו' לשון הראב"ד שעיקר דינו מתחילת הלילה, וצ"ב אמאי ולמה לא יהא תלוי בספק.
♦
ד. ה.
ובעיקר הדין גבי בדיקת חמץ, שחובתו שכבר מתחילת י"ד יהא מבער החמץ, כמבו' בראשונים שמדין החיוב לתחילת הלילה (ולא רק משום זריזין מקדימין) והוא עפ"י הירושל' (פסחים א-א) ושמרתם את היום הזה (יום י"ד) לדורותיכם שיהיו היום והלילה משומרים (מחמץ, ע' בהגר"א ס"ס תל"ב), קיי"ל שהוא מצאה"כ, והיינו משום ספד"ר לקולא שאין חיוב קודם[18].אולם בראב"ד הנ"ל שהוא משקיעה"ח, וכוונתו לביה"ש ולדידי' כך היה התקנה מתחילת ביה"ש די"ד, אך צ"ב למה יתקנו כך ולא כבעלמא שאמרו ספק דרבנן לקולא, וגם בלשון הראב"ד מבו' שאין גדרו שבזה החמירו מספק, אלא בשביל שיהא בתחילת הלילה, וצ"ב שהלא בהא גופא מספק"ל.
♦
ו. דינים שבהם ביה"ש נידון כודאי יום
ומאידך מצינו בברכות (ב:) ופסחים (ב.) דעד צאה"כ יממא הוא, כפי שמוכיח מקראי גבי בניין ביהמ"ק, והוא מוכח גם בדינא, דהלא אין בונין ביהמ"ק אלא ביום (שבועות טו:), והיאך בונין ביהמ"ק עד צאה"כ, כפי שפסק ברמב"ם (בית הבחירה א-יב), ומצינו ברמב"ם (קידוה"ח ב-ט וכן בפיה"מ ר"ה ג-א) שניתן לקדש את החודש עד צאה"כ, אף שאין מקדשים בלילה[19], והרדב"ז (ללשונות הרמב"ם סי' קכ"א) כתב שכל הספק דביה"ש היינו כלפי חלופת התאריך, אך כלפי חלופת שם יום ושם לילה ודאי הוא רק בצאה"כ, ולהכי שפיר ניתן לקדש החודש (וע' רדב"ז שם אלף ותמ"ב), וא"ש לפי"ז גם גבי בניין ביהמ"ק (הגר"י כהנמן, נדפ' באהל מרדכי עמ' קפ)[20] אך בטעם החלוקה צ"ב.ובירושל' (שבת יט-ה) דהנולד בביה"ש מעיקר הדין יכול לאחר ח' ימים לכוון אותה שעה בביה"ש ולמול, דהוי ודאי יום השמיני, ותימה דאכתי הלא מלבד הא דבעי' שהמילה תהא בח', בעי' שתהא ביום ולא בלילה, והיאך ימול בביה"ש לצד שהוא לילה, והיישוב כנ"ל (הגר"י כהנמן שם)[21].
ובברכות (ב.) גבי הערב שמש דכהנים לאכול בתרומתם, שאסורים עד צאה"כ, דמבו' שבת לה: דהוא מספיקא דביה"ש, אך בברכות שם דדרשי' אקרא ד'ובא השמש וטהר', דהאי ובא השמש ביאת השמש (שקיעה"ח) והאי וטהר טהר יומא, והיינו דבתורת ודאי לא סגי בביאת השמש אלא בעי' צאה"כ (ראש יוסף ברכות שם), וכמשמעות הרמב"ם (תרומות ז-ב) (זכרון שמואל ט"ז), וצ"ב מ"ש מעלמא דדייני' את ביה"ש כספק[22], והביאור הוא שזה גופא נאמר בקרא דלא סגי במה שעברה היממה אלא דהיתרם בתרומה תלוי בחלוקת יום ולילה, שרק בסיום היום (טהר יומא), כשיהא לילה, יהיו מותרים.
(ומלבד זאת בלשון הגמ' מבו' להדי' שגמר היום הינו בצאה"כ, ולאפוקי שקיעה"ח המוגדר רק לביאת השמש, וביותר לפי' התוס' דבהא גופא שו"ט הגמ' בהמשך דדלמא 'ובא השמש' ביאת אורו הוא, 'וטהר' טהר גברא, ועד"ז לגאונים (שהובאו בבעה"מ, ברשב"א ובמאירי), והיינו דליסגי בשקיעה"ח דבא השמש, ו'וטהר' אה"נ בהכרח אינו טהר יומא, שאין היום נגמר בשקיעה"ח).
יד) אולם כמובן שהדבר תמוה, דהלא הרבה דברים הם שאינם תלויים בחלופת התאריך אלא דינם ביום ולא בלילה, ומ"מ דייני' בהו מבין השמשות, כתפילין שכבר מביה"ש צריך לחלוץ התפילין (רמב"ם תפילין ד-י, כפי שתמה הגר"י כהנמן שם מתפילין), וכן בק"ש של ערבית, דמבו' בירושל' ריש ברכות דהקורא בביה"ש הרי הוא בספק, ע"ש גבי ספק קרא ספק לא קרא דמוכיח מהקורא בביה"ש שצריך לחזור, והיינו למאי דס"ל לירושל' ד'בשכבך' המכוון לזמן הראוי לשכיבה והיינו לילה ולא לזמן דרך שכיבה, דא"כ לא שייכא כלל לביה"ש[23], ומבו' דשם לילה תליא בספיקא דביה"ש, ואף שאי"ז תלוי בחלופת התאריך[24], וכ"ה לפשוטו גבי קרבנות שכבר מביה"ש א"א להקריב, ול"מ מה שעד צאה"כ יממא הוא, וכמו שיתבאר להלן.
ובתוס' (שבת לה. ד"ה תרי פסחים ב: ד"ה והא מגילה כ: ד"ה והא) כבר תמהו על עיקר ספיקא דביה"ש, דהרי אמרי' דעד צאה"כ יממא הוא, ויישבו דזהו גופא הספק מה יוגדר לכוכבים, ולהנ"ל הרי לק"מ, ואדרבה מבו' בתוס' גופי' דכי אמרי' דעד צאה"כ יממא מוהיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה, הר"ז נתון בספיקא דביה"ש אימתי פסקו מעבודה, ואף שהמקרא איירי בחלוקת יום מלילה ולא בחלופת התאריך, אלא שיישוב זה דהתוס' תלי' בפלוג' ר"ת והגאונים כמשי"ת.
♦
ז. פלוגתת ר"ת והגאונים
דהנה נחלקו הראשונים בעיקר ספיקא דבין השמשות, דלר"ת (תוס' שבת לה. ד"ה תרי ובס' הישר לר"ת חלק החידושים סי' רכ"א) ורוב ראשונים ספיקא דביה"ש הינו משעת החושך[25] ואילך עד צאת כל הכוכבים, ואילו לגאונים אדרבה ספיקא דביה"ש הינו לפני שעת החשך משעת היעלמות השמש, וכידוע יסוד פלוגתתם משום שבמהותו החלוקה אמורה להיות בשעת החשך, אלא שהחלוקה כפופה גם לשמש וכוכבים המושלים ביום ובלילה, ולגאונים הכפיפות היא לשמש והר"ז סיבה שתוקדם החלוקה עפ"י השמש בהעלמותו, ואילו לר"ת הכפיפות הינה לכוכבים והר"ז סיבה שתתעכב החלוקה עפ"י הכוכבים, אך מהיעלמות השמש לא אכפ"ל כלל, ולהכי לפני שעת החשך יום גמור הוא כלשון ר"ת (והדברים ארוכים בביאור הצדדים ובבאור הדעות השונות שישנם בתוך כל צד, ואם אכן דעת הגאונים דלא כר"ת, אך אכ"מ).ודברי התוס' דלעיל הינם אליבא דר"ת, שבשעת החשך מתחיל ספיקא דביה"ש משום שאז מתחילים הכוכבים לצאת ולכן יל"ד מה נקראו כוכבים, ולכך ניתן לקרותו צאה"כ ולפי ר"ת הלא באמת זהו עיקר יסוד הספק עד אימתי הכוכבים מעכבים את הגעת הלילה, אכן לגאונים, דספיקא דביה"ש הינו לפני שעת החשך מאז העלמות השמש, הרי אז אין כוכבים ולא ניתן לקרותו צאת הכוכבים כלל, ובהכרח כי אמרי דיומא עד צאה"כ היינו שעת החשך, ולפנ"כ הספק הוא אף בלא שיהא צאה"כ, וא"א ליישב כתוס' וצ"ל כמשנ"ת.
♦
ח. בין השמשות גבי קרבנות
והנה איתא במגילה (כ:) כל היום כשר לקריאת המגילה וכו' לסמיכה לשחיטה לתנופה להגשה לקמיצה ולהקטרה למליקה ולקבלה ולהזיה ולהשקיית סוטה וכו', יעוי"ש בגמ' מביום צוותו לבד משחיטה (וסמיכה) שאינם עבודה ואיצטריך למילף מביום זבחכם (כמו שביארו תוס'), ועכ"פ משמע דחד דינא הוא כמגילה וכו' שיש לעשותם עד ביה"ש, ואח"כ הר"ז בספק כמבו' בהוריות (ג:) להדי' דהמביא קרבן בביה"ש הרי הוא בספק.ולהדי' בזבחים (נו.) ומנחות (כ:) דדם נפסל משקיעה"ח, ושם (נו:) שמחשבין (מחשבת חוץ לזמנו) משתשקע החמה, ובפסחים (צג:) ששחיטת הפסח עד שקיעת החמה, ומבו' שוב דל"מ לזה מה שעד צאה"כ יממא הוא.
ור"ת (בס' הישר סי' רכ"א ובתוס' רא"ש שבת לה. ד"ה תרי) הוכיח מזה כשיטתו, דלגאונים אין טעם לפסול מהיעלמות השמש שהרי יום הוא וראוי להקטירו שהרי עוד היום גדול (לשון התוס' רא"ש), ובהכרח המכוון לשעת החשך (וכדקרי לה ר"ת שקעה חמה מכל וכל וכבר יצאו כוכבים), והיינו דלר"ת הוא משעת החשך מאחר ומאז הוא ספיקא דביה"ש, אך מ"מ פשיט"ל שאליבא דהגאונים ג"כ יש לפסול רק משעת החשך, ואין טעם לפסול מהיעלמות השמש שהוא תחילת ביה"ש דידהו.
ולכאו' כוונתו היא שמאחר שהקרבנות תלויים בחלוקת יום מלילה ולא בחלופת התאריך, וממילא גם אליבא דהגאונים ראוי שיהא משעת החשך, ומוכיח ר"ת כשיטתו ושפיר קרי' לה שקיעה"ח, ולדעת הגאונים גופייהו לכאו' מבו' דליתא ליסוד הנ"ל וגם חלוקת יום מלילה תלי' בספיקא דביה"ש והוא כבר מהיעלמות השמש, וכמבו' במתני' דמגילה.
איברא שהיה אפשר לומר באופ"א, דהלא בזבחים שם (נו.) שאמרו מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב, ולא מייתי מביום צוותו, וברש"י (ד"ה ביום) דאיצטריך הילפו' למימר דלהכי נפסל ול"א שיוכל לזרוק הדם למחרת ע"י הלנה ע"ג המזבח, ועפי"ז ברש"י מנחות (כ: ד"ה דם), וכ"ה ברמב"ם (מעשה הקרבנות ד-א) 'כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו וכו' ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם'[26], והוא כמשמעות אופן הילפו' שביום שאתה זובח אתה מקריב, שהמיעוט אינו מצד הלילה אלא מצד שעבר יום השחיטה[27] והיינו דתליא בחלופת התאריך, וממילא תתיישב תמיהת ר"ת דשפיר תלוי בספיקא דביה"ש וכבר מביה"ש נפסל מספק, מחמת שעובר יום השחיטה ליום הבא (הגר"י כהנמן אהל מרדכי שם), אלא דא"כ נמצאת עוד נפק"מ בילפו' זו וברש"י משמע דהנפק"מ הינה רק גבי למחרת.
♦
והנה בפסחים שם להדי' ששחיטת הפסח היא עד שקיעה"ח שהינו זמן כשיעור הילוך ד' מילין לפני צאה"כ, והיינו ההפרש בין היעלמות השמש לבין צאת כל הכוכבים דר"ת, ולגאונים א"ש בדינא, ורק יל"ע בהא דלא נקט התם צאה"כ דעלמא אלא צאת כל הכוכבים, אך לכאו' הוא סותר דעת ר"ת שגבי קרבנות הפסול רק משעת החשך.
וכבר עמדו בזה בתוס' פסחים שם 'תימה מנא ליה לעולא דלא הוי שעת שחיטה מתחילת שקיעה דדם נפסל בשקיעת החמה דריש ליה מביום הקריבו את זבחו והא קיי"ל וכו' דעד צאת הכוכבים יממא הוא' (ובתוס' לא הזכירו דעת ר"ת אך כוונתו כך), ובפשוטו היישוב הוא כדברי הרמב"ן (שמות יב-ו) שדין בפ"ע הוא בפסח דבעי' בין הערביים (הו' בשאג"א י"ט, ודברי הרמב"ן הם אליבא דר"ת, ולטעמי' בתורת האדם כר"ת).
אך בתוס' רא"ש (שבת לה. ד"ה תרי) ג"כ עמד בתמיהת התוס' בפסחים, ויישב דאה"נ חומרא היא גבי שחיטת כל הקרבנות שתהא מהיעלמות השמש, אך אין פסול דאוריי' ולא פיגול על מחשבת חוץ לזמנו אלא מסוף השקיעה דהיינו שעת החשך, והוסיף התוס' רא"ש דשוב ה"ה גבי זריקת הדם ביחס לדרבנן יפסל בהיעלמות השמש, דהא מדמי לה התם לשחיטת הזבח, ומבו' שוב שגדר הילפו' דביום הקריבו אינו מיעוט לילה בעלמא, אלא שיהא בשווה לשחיטה, וממילא מאחר שרבנן הקדימו סוף זמן השחיטה, ממילא ביחס לדרבנן יוקדם גם סוף זמן הזריקה (ובדברי ר"ת בס' הישר א"ש טפי כרמב"ן, אך ניתן לפרש גם כתוס' רא"ש יעוי"ש).
♦
ט. י.
וכולהו דלא כתוס' בזבחים (שם), שג"כ עמדו בהא דלמה לא סגי בילפו' דביום צוותו, וביארו ד'שקיעת החמה היינו תחילת שקיעה קודם צאת הכוכבים כדאמר דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין בפרק מי שהיה טמא (בפסחים) וחשוב יום לענין שמצותן ביום ומפסוק מיותר ממעט ליה הכא מביום הקריבו, ובכל דוכתא חשוב יום עד צאת הכוכבים כדאמר וכו' והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה וכו', ובמי שהיה טמא נמי הכי משמע דנפסל הדם בשקיעת החמה שקודם צאת הכוכבים ארבע מילין וכו' (כתמיהת תוס' בפסחים שם והתוס' רא"ש בשבת), והא דאמר בשמעתא דנאכלין ליום אחד מחשבים בדמו משתשקע החמה היינו תחילת שקיעה ומדאורייתא ולא צאת הכוכבים וכו' ומשתשקע החמה דלקמן לא הוי כמו משתשקע החמה בעלמא דרגיל רבינו תם לפרש דשקיעה דווקא משמע תחילת שקיעה אבל משתשקע משמע סוף שקיעה וכו', ועד"ז בתוס' מנחות כ: יעוי"ש.והיינו דס"ל לתוס', עפ"י ר"ת, דהול"ל שסוף זמן קרבנן יהא בתחילת ביה"ש מספיקא, דלדידיה היינו צאה"כ דשעת החשך וכמבו', אלא דלזה אתי קרא לחדש שיהא מהיעלמות השמש, יעוי"ש בתוס' שאין לומר שהוא רק מדרבנן (כתוס' רא"ש) אלא מדאוריי' הוא, ולזה איצטריך קרא דביום הקריבו.
ובגדר המיעוט אכתי נראה כמשמעו, שאין זה פסול לילה בעלמא ומתחדש שהוקדם הלילה, אלא הוא מצד חלופת היממה שיקריב דוקא ביום השחיטה ולא אחרי שנתחלפה היממה לאחרת, ונתחדש בזה דגבי קדשים חלופת היממה הינה כבר בהיעלמות השמש (וכמו שביאר החת"ס סוכה לח., ע"ש עפי"ז גבי לולב שבמקדש שהינו חובת כל יממה שזמנו עד היעלמות השמש, ואילו היה כוונת תוס' רק לחלוקת יום מלילה לא שייכא ללולב), וא"ש שכבר מצינו שחלופת היממה שונה גבי קדשים שהלילה הולך אחר היום, וגם יתיישבו בזה הרבה תמיהות על התוס'כז).
♦[28]
יא. דינים שבהם אף לר"ת תליא בתחילת השקיעה
ומ"מ לכל הצדדים צ"ב עיקר החידוש שגבי קדשים תלי' בהיעלמות השמש (בתורת ודאי), והלא לר"ת אין שום יחס להיעלמות השמש, ויום גמור הוא (כלשונו), ולמה ישתנה גבי קדשים, והיאך יועיל הייתור למעטו מ'ביום' מאחר שבכלל יום הוא.ואף בדעת הרמב"ן שדין מיוחד הוא גבי פסח צ"ב בזה, דיעי"ש ברמב"ן (שמות יב-ו) שהאריך לבאר בזה ש'בין הערביים היינו אחרי צהריים, והוא כל עת זרוח השמש ברקיע אבל בשקיעת החמה והוא כמו שעה ורביע ע"ד רבותינו (עפ"י ר"ת), אינו זמן השחיטה ואינו נקרא ערביים אלא ערב יום וכו' כי זמן השחיטה מה"ת הוא מו' שעות ולמעלה עד תחילת שקיעת החמה'.
ויעוי"ש דמשמע דוקא גבי השחיטה אך שאר עבודות אפשר אח"כ, ואף שאין קרבנות בלילה ומספק היינו מביה"ש (כתמיהת שאג"א י"ז), אלא שהרמב"ן לטעמי' כר"ת, וצריך לשחוט עד היעלמות השמש כל עת זרוח השמש ברקיע כמבו' בפסחים, ואת שאר העבודות אפשר לעשות עד השקיעה השניה שאז מתחיל ביה"ש (וכמבו' דהרמב"ן אזיל דלא כהתוס' בזבחים ובמנחות דלגבי כל קרבנות סוף הזמן בהיעלמות השמש), ועכ"פ מבו' דגם לר"ת מ"מ גבי פסח נתחדש שזמנו עד שקיעה הראשונה, וצ"ב גדרו[29].
♦
ומצינו עוד מעין זה ברמב"ן תורת האדם (הלכות אבלות) שהאריך כדעת ר"ת והוכיח כוותיה מדין תוספת שבת, דלולי ר"ת הלא משעה שהשמש נעלמה אסור מספק, ואילו לפנ"כ היאך ייאסר במלאכה ויחוייב בעינוי ועוד החמה זורחת כנגדו, ואילו לר"ת ניחא שזמן תוספת מהיעלמות השמש, וצ"ב דאכתי עד כמה שלר"ת עד שעת החשך (שקיעה שניה) יום גמור הוא ואין שום יחס לשקיעת השמש, מה שייך שייאסר במלאכה, הרי אין שום משמעות לכך שהשמש אינה זורחת כנגדו.
וכן בברכות (ב.-:) גבי הערב שמש לאכילת כהנים בתרומתם, דדלמא 'ובא השמש' ביאת אורו הוא, 'וטהר' טהר גברא, ולתוס' היינו דשמא אינו תלוי בצאה"כ אלא בשקיעה"ח מתחילת השקיעה ועדיין יש חמשה מילין עד צאה"כ, והיינו עפ"י שיטת ר"ת, וכוונת הגמ' דשמא סגי בהיעלמות השמש בשביל הערב שמש, והוא תמוה כנ"ל, שעד כמה שבהיעלמות השמש יום גמור הוא מאיזה טעם יוגדר כבר להערב שמש.
♦
יב. פרק ג'
יישוב התמיהות בביאור מהות ספיקא דבין השמשות
א. גדר בין השמשות
וכנראה דהנה באבות ה-ו (פסחים נד.) עשרה דברים נבראו בין השמשות, ומבו' דגם כלפי שמיא לא גליא ספיקא דבין השמשות, ע' מהר"ל (גור אריה שבת לד.) דאף משה רבינו לא ידע[30], והוא כדברי הריטב"א (יומא מז:) גבי קומץ, דמספק"ל לגמ' בבין הביניים של סוף ידו, ומסיק דהדר פשטה בין הביניים ספק הוא, ובריטב"א 'ואיכא למידק דכיון דספק קאמר דהוי, מאי פשיטותא הוא לבעיין, ואפשר דהכי קאמר בין הבינים ספק לפי שהוא נידון כפנים וכבחוץ, כספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה, הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין זה בזה'[31].ולזאת כוונת ר' אברהם בן הר"מ בתשו' שהובאה במהר"ם אלשקר צ"ו[32] 'ובין השמשות יש בו מן היום ויש בו מן הלילה', וכן כוונת הרמ"ק (פרדס רימונים כו ח-ג) שהמזיקים נקראו 'ימם' מאחר שבריאתם בע"ש ביה"ש שאינו לא יום שישי ולא שבת[33].
♦
והיינו שביה"ש אי"ז ספק יום או לילה, אלא הוא ודאי גם יום וגם לילה בעירבוב, והספק הוא איך לדונו, והיינו כדמצינו בכל דוכתא כשישנה סיבת חלות על אחד משניים דחייל באופן של חלות ספק אף שאין שום סיבה לכך, כמקדש אחת מב' אחיות (קידושין נ:) וכהפרת אב, דאי מיגז גייז בשני זיתים דייני' שהא' אסור והשני אסור (נדרים סו:) וכקומץ המתיר כנגדו בשיריים דמתיר חצי (זבחים קי: ע"ש תוס', וכ"ה כוונת האחרונים שנקטו (עפ"י רש"י יבמות סו.) בטבל דייני' ליה בדיני הספיקות, והוא בדומה לדברי הריטב"א גבי קומץ ושיריים, ואכמ"ל), ובכולהו החלות עצמה באמת אינה חלה על חלק, דהלא אין סיבה לכך, אלא היא חלה בתורת יחידה אחת על שניהם, באופן של עירבוב הנתלה בשני, ושוב נידון הדבר לספק, ללא ספק מציאות אלא רק ספק דין.
וביאור העניין בנידו"ד הוא מאחר וחלוקת יום ולילה במהותו אמור להיות בשעת החשך, כפשטות קרא ד'ויקרא א-להים לאור יום ולחושך קרא לילה' (וכמבו' פסחים ב.), אלא שמאידך מצבי יום ולילה כוללים גם את השמש והכוכבים, והם כפופים להם, והלא היעלמות השמש הינה לפני שעת החושך ואילו גמר צאת הכוכבים הינו לאחר שעת החשך, והיינו שתהליך סיום היום ומאידך של תחילת הלילה יש בו שלבים שונים, כך שמצב יום בשלימותו אינו אלא עד היעלמות השמש, ובכך כבר יש חלק ממצב לילה, ומאידך שלימותו של מצב לילה הינו רק עם הכוכבים.
♦
ב. ג.
ביאור החלוקה לר"ת ולגאונים
כך שלגאונים, אף שהיום במהותו הינו עד שעת החשך, מ"מ אמרי' שכבר מהיעלמות השמש כבר יש כאן מצב לילה חלקי, ויש לדונו גם כלילה וממילא הר"ז נידון לספק לכל דיני היום והלילה, וכן לגבי התאריך, שהינו מהגדרות היום (והלילה שלפני נטפל אל היום), אולם עדיין הוא דוקא כלפי דיני היום כתפילין שממצוות היום להניח תפילין, וכן גבי קרבנות, דנהי שביחס לחובת הקרבן בפרט הר"ז חובה כללית אך היא אינה מוגבלת למצב יום אלא לשעת עבודת הקרבנות, שדין עבודת הקרבנות מדיני היום הוא, ולהכי תלי' בספיקא דבין השמשות.משא"כ דברים שחובתם היא מצד עצמם, אלא שדינם הוא לעשותם במצב יום, דבזה עד צאה"כ שפיר דמי, דסו"ס מצב יום הוא ובפרט שמהותו של יום עד שעת החשך, ומאי אכפ"ל שיש כאן גם מצב לילה, וכבניין בית המקדש וכן מילה, ואף דין הערב שמש דינו בגמר מצב היום כלשון וטהר יומא, ולהכי כל הנך עד צאה"כ (אולם התאריך אינו כל עוד קיים מצב היום, או כל עוד לא התחיל מצב חדש, אלא הוא מהגדרות היום, וממילא הוא נידון כשאר דיני היום).
ומאידך לר"ת, אף שבמציאות פסק שלימות מצב היום בהיעלמות השמש, מ"מ אין מתחיל ביה"ש, דס"ל שהיום אינו מפסיק מצ"ע אלא בהתחלת הלילה וכשאנו דנים על הלילה מצ"ע הרי ניתן לדון אותו רק משעת החושך ואילך, ומאידך ראוי שיתעכב עד שלימותו בגמר צאת הכוכבים, ומאחר ורק בגמר צאת הכוכבים מתחיל הלילה בשלימות ממילא רק אז יגמר מצב היום, כך שמשעת החשך עד גמר צאת הכוכבים הוא גם יום וגם לילה ונידון לספיקא דביה"ש.
וממילא לר"ת הכל תלוי בספק, בין דיני היום ודיני הלילה ובין חלופת התאריך ואף דברים שדינם להיות תלויים במצב יום, שלא יועיל מה שעד גמר צאת הכוכבים יש עדיין מצב יום, מאחר שבמהותו היום מפסיק בשעת החושך, כך שעודם בספק, ולכך לא מצי ר"ת ליישב מה שאמרו עד צאה"כ יממא אלא כשיטתו.
♦
ומ"מ אף לר"ת יש יחס להיעלמות השמש, שאף שאין לדון מאז את הפסקת היום, אך מ"מ יש כאן הפסקת חלק ממצב היום ותחילה חלקית של הלילה, וגבי קדשים לגבי הדין שנאמר שצריך שיהא באותו מצב של השחיטה ממילא עד כמה שהשחיטה היתה כשהיום בשלימותו, ממילא צריך שגם זריקה תהיה באותו מצב, ולהרמב"ן גבי קרבן פסח נאמר שצריך בין הערביים ולא עד סוף היום, שיהא כשיום י"ד בשלימותו דהיינו בעוד השמש ברקיע.
וזש"כ הרמב"ן שאין מקום לתוספת שבת בעוד יום שישי בשלימותו ולא התחיל כלל הלילה דשבת, וכן גבי הערב שמש שאי"ז טומאת היום אלא שהטומאה נשארת כל עוד היום באותו מקום ומצב, ולהכי סגי בביאת שמשו שהוא שינוי ומיעוט בשלימות היום שיטהר, ועד"ז דברי הראב"ד גבי ימי טהרת יולדת שהוא בודאי עד שקיעה"ח, וממילא גם גבי קרבן שהושווה לטומאה.
וגבי בדיקת חמץ מאחר שאי"ז חובת עשיה מדיני היום, אלא הוא דין שיהא כללות היום משומר מן החמץ, כדיליף בירושל', ומאחר וכבר מתחילת ביה"ש יש ודאי גם מצב לילה דליל י"ד, ויש כאן ודאי מה לשמר, ממילא היה גדר התקנה כבר מתחילת ביה"ש, אף שמעיה"ד עדיין יש לו צד יום.
ולהכי בתחילת הבריאה להכוזרי התחילה היממה במצב דבין השמשות שהיה בתחילה, כפי שכל יממה מתחילה כך, ומ"מ לא הוגדר בנוסף גם לסוף יום הקודם שהרי לא היה יום לפניו, ועד"ז אפשר גבי הגדרת שנת היבול שנלקט בביה"ש, הרי אין לו מה להתייחס ליום הקודם שהרי ביום הקודם היבול לא היה קיים (כיבול אלא כמחובר), והרי הוא מתייחס בהכרח רק לחלק היום החדש שכאן בביה"ש.
♦
ד. ה.
ביאור כללי הספק
ולהמתבאר א"ש דבפשיטות דברי הרדב"ז ומהר"ח או"ז גבי ס"ס, שצד ביה"ש נידון לשם ספק בפ"ע, משום שאי"ז ספק אחד במציאות, אם התחיל הלילה או לאו, וכן א"ש הא דחשיב איקבע איסורא, משום שיש כאן לפנינו כעת וודאות של מצב לילה, שהינו סיבה לצד איסור, וליתא כלל בזמן שאנו מסופקים אם התחיל ביה"ש וכמבו' בר"ן, ומאידך א"ש חידוש התוס' שהוא רק במוצ"ש, דגם התוס' מודים שיסוד האיקבע איסור הוא כמבו', מצד שהזמן כעת יש בו וודאי מצב לילה וסיבה לאיסור, אלא שהתוס' מצריכים שתהיה סיבת איסור זו מונהגת מכבר כאיסור, שיהא איקבע איסורא ולא רק סיבת איסור, ולזה סגי במה שבזמן שלפני כן היתה סיבה זו סיבה לאיסור [מאחר שאיסורי שבת הינם איסור המתמשך מתחילת שבת לסופו ואי"ז דין בפ"ע כל רגע, כפי שהאריכו אחרונים].וגבי התראת ספק הביאור הוא דהלא אין חסרון התראת ספק מצד שאין האיסור ברור, כל שדין ספיקו לחומרא, אלא משום חוסר ברירות המעשה, ומאחר והתראה, שניתנה להבחין בין שוגג למזיד, באה גם לברר לחוטא את המעשה שהוא עושה ולא רק את האיסור, והכא הלא המעשה והמציאות ברורים, שהוא מצב שהוא גם יום וגם לילה, והספק רק בדין שמחמת מציאות זו, ולדינא מאחר שספיקו לחומרא שפיר יש כאן התראה גמורה.
♦
ו. גדר איסור שבות
ומעתה יתבאר בהא דלא גזרו שבות בביה"ש, והמכוון דהלא שם שבות על איסורי דרבנן דשבת, הוא כמבו' ברמב"ם (שבת כא-א): נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, והרבה דברים הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומין למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה וכו', ועד"ז דברי הרמב"ם (כד-יב) גבי מוקצה (אכמ"ל), וכ"ה כוונת רש"י (יומא עד. ד"ה שבתון) דשבתון האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינה מלאכה גמורה, ע"ש בהשוואה לשבתון דיוכ"פ.ובמכילתא (בא ט') ושמרתם את היום הזה לדורותיכם למה נאמר והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין וכו' אף חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש יהא אסור משום שבות ת"ל ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון וגו', וברמב"ן (אמור כג-כד) אקרא דיהיה לכם שבתון שיהיה יום שביתה לנוח בו, והביא את המכילתא שהנה ידרשו שבתון לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן, והיינו כנ"ל, ע"ש שהביא את המכילתא דרשב"י שמנתה בזה עולין באילן רוכבין ע"ג בהמה וכו' ע"ש אריכות הרמב"ן.
ובריטב"א ר"ה לב: 'מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דא"כ נמצאת שבת כחול וכו' כי בכלל מצות עשה שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן, נמצא שיש לשבות עיקר מן התורה וכו' וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו'.
ויעוי"ש בריטב"א דמה"ט החמירו בו כשל תורה, וה"ט דהתוס' עירובין (סט. ד"ה הוציא) דמומר לחלל שבת היינו באיסור דרבנן דהוי מומר לכה"ת (כמש"כ מיניה בבית הלל יו"ד ב-ח, ובפר"ח שם תמה בזה), והיינו משום שביסודו הוא דאוריי', וה"ט דמצינו דשבות דשבות שרו במקום מצוה, ובפוסקים דנו שבשבות דשבות דשבות שרי אף לדבר הרשות (ע' מ"א שיד ס"ק ה, ובפוסקים ס"ס שמ"ט (ע"ש כה"ח) גבי פחות פחות מד"א בכרמלית בביה"ש, וע' רדב"ז ח"ד קל"א וקרן לדוד סי' פ'), ובהכרח שנקטו שאי"ז משום הרחקת החשש דא"כ לא שייכא לדבר הרשות, אלא משום שפחות יש בו צד מלאכה והפקעת השביתה.
ואי"ז רק בעובדין דחול בעלמא, אלא גם בדברים הדומין או מביאים למלאכה, שהוא מהוה קירבה למלאכה והר"ז נכלל בעובדין דחול וחוסר שביתה, והיינו ששביתה ממלאכה כוללת ריחוק מעסק המלאכה (העוסק בהתקדמות אף שנמנע מלהתקדם, אך עדיין לא שבת מעניין ההתקדמות), וכל קירבה למלאכה מוגדרת להתעסקות במלאכה, עכ"פ מאחר שאי"ז זמן מלאכה ואין מקום למלאכה במלואה.
♦
ז. ביאור טעמא דאין שבות בביה"ש
ונמצא שבביה"ש מלבד הספק דרבנן דעלה איכא למימר דספיקו לקולא ככל דרבנן, לפשוטו דגם באיסורי שבת ספק דרבנן לקולא (יעי' להלן בדעת הראב"ד), וכדברי רש"י (לב: הנז"ל) דכיון דביה"ש ספיקא שבות דרבנן לא גזרו, אך מאידך הלא יש כאן את יסוד השבות ואי"ז ספק דרבנן בעלמא, אלא הספק הוא האם יש כאן את עיקרון השביתה דאוריי', שמחמתו ממילא יתקנו חכמים את איסורי השבות, ולא יועיל לזה דין ספד"ר לקולא (וחמיר יותר מספק שנתגלגל מדאורייתא).אולם מאידך אדרבה בזה זיל בתר טעמא, דהלא יסודו מצד השביתה דשבת, ומאחר שביה"ש הינו גם יום שישי שהינו סיבה למלאכה ממילא המלאכה ראויה ואין מקום לשביתה, כך שביה"ש הוא ודאי זמן שמחד ראוי למלאכה ומאידך ראוי לשביתה ממלאכה, ואין את העיקרון בשלילת מלאכה אלא את העיקרון בשביתה (שאינו אך שלילת מלאכה אלא מושג בחיוב של מנוחה, כידוע[34]), ולהכי באמת נבראו דברים דברים בביה"ש, כדתנן באבות (ה-ו, ובפסחים נד.), ומ"מ מלאכה ממש נאסרה, שהר"ז מפקיע את השביתה החיובית, אולם בקירבה למלאכה עדיין יש כאן שביתה ורק יש כאן חסרון בשלילת המלאכה שאין השלילה מוחלטת, שהרי הוא שובת מחד אך מאידך מתעסק במלאכה, ואילו בביה"ש שאין סיבה לשלילת המלאכה בשלילת המלאכה לא אכפ"ל בזה[35], והיינו דאמרי' שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, וכביאור הר"מ.
♦
ח. יישוב התמיהות בדיני שבות בביה"ש
אך מאידך אף שמצד השביתה שבזה לא נקבע בביה"ש, מ"מ תורת התקנה כתקנה בעלמא ישנה מאליה, לצד שביה"ש נידון כשבת, ורק שספיקו לקולא ככל ספד"ר, ובהא אמרו דמ"מ בעלמא יש להחמיר לבד מבשעת הדחק (וכפי שבכל ספק דרבנן האריכו בגדר ההיתר לכתחילה[36]), ואילו הראב"ד ס"ל שמעיה"ד ספיקו לחומרא, (כסברת החוו"ד או כדעת ר"ח, יעוי' לעיל), ורק שאי"ז פוסל העירוב, דהלא א"צ שיוכל במציאות ליטול העירוב (כמבו' בסוגיין) ורק שהאיסור מגדירו שעירובו במקום אחר, וא"ל דאי"ז מהאיסור מצ"ע אלא משום השביתה הגדרת מצב האדם שבה כמרוחק בעניין זה, ולהכי כל שאין כאן איסור שבות אי"ז פוסל העירוב.וזש"כ תוס' דמ"מ כשיש חשש קרוב לדאוריי' נאסר אף בביה"ש, והיינו משום שאי"ז קולא בעלמא מחמת היותו דרבנן, אלא שבאמת אין כאן סיבה לבעיה שא"צ בשלילת המלאכה מאחר והוא גם יום שישי, ובעלמא אין השבות מוגדר בניגוד לשביתה עצמה, אך שפיר א"ל שכאשר הוא קירבה יתירה למלאכה, הר"ז מוגדר לחוסר שביתה עצמה, וממילא תיאסר אף בביה"ש, והיינו בין באופן שיש בפעולתו חשש קרוב למלאכה, ומאידך גם באופן של ב' שבותין, דא"ל שמאחר שמב' כיוונים הוא מקרב למלאכה, הוא מוגדר למקורב יותר למלאכה, ואף בביה"ש יאסר, כדברי הרע"ב.
וגבי ביה"ש דמוצאי שבת, ג"כ לכאו' הול"ל דמאחר שהוא גם יום א' הר"ז גם זמן מלאכה ואין לאסור שבות, אולם מאידך אפשר שמאחר שבמשך השבת דין קדושת השביתה כללה את עיקרון שלילת המלאכה, וחלות קדושת השביתה הלא ממשכת גם בביה"ש, ממילא לא ישתנה עניינה, והוא ימשיך לכלול את עיקרון שלילת המלאכה, וממילא יאסר גם בשבות, ופשוט.
♦ ♦ ♦