חוט צורת הפתח המתנדנד ברוח
המנהג במתיחת חוטי צורות הפתח
ידוע מנהג העולם למתוח את חוט צורת הפתח בחזקה, ולצורך זה משתמשים בחוטי דיג גמישים, ולעתים אף משתמשים במותחנים או במשקולות כדי שהחוט ישאר מתוח לגמרי.לכאורה, נראה היה לומר כי יסוד הנהגה זו הוא דברי המשכנ"י (סי' ק"י) שסבר שנדנוד פוסל את החוט כי מחשיבו כ'מחיצה שאינה עומדת ברוח', וכתב שאף אין להסתפק במתיחתם כי במשך הזמן יתרופפו, אלא הורה שיש להשתמש רק בקנים. אולם, אין הדבר כן, שהרי המ"ב (שס"ב, ס"ו) עשה עיקר משיטת מחה"ש (שס"ב, כ"א) שפסול זה לא אמור בחוט, שהרי מבואר בירושלמי (עירובין א' א') שעשו צוה"פ מגמי, ולכן חומרא זו הובאה במ"ב (שס"ב, ס"ו) רק כ'יש מחמירין' שצריך למתוח את החבל בחזקה, וגם לא אסר להשתמש בחוטים אלא רק כתב שימתח את החוט בחזקה. לפיכך, מסתבר כי יסוד ההנהגה היא בעיקר לאור המבואר בחזו"א שאם אמצע החוט יוצא מבין הלחיים נחשב כצוה"פ מן הצד.
יתר על כן, כדי למנוע כל חשש אף משקיעים ממון ומאמץ רב בהוספת לחיים תחת החוטים, כדי 'להרחיב' את העמודים ובכך להקטין את החשש ליציאת החוט מהטווח שבין הלחיים.
♦
מה היתה כוונת החזו"א
אכן יש להבין למה בדיוק היתה כוונת החזו"א.לענ"ד לא עלה על דעת החזו"א לפסול בחוט מתוח שהרוח מבליטה את אמצעו מהטווח שבין הלחיים, אלא כוונתו היתה רק לאופן זה כפי שיתבאר בס"ד. אם אכן אין מקור חזק לחומרא זו - הרי שגדול נזקה מתועלתה, שהרי השימוש בחוטי דיג הניתנים למתיחה גורם שבעת קריעתם אין איש שם על לב, מחמת טבעם לעוף למרחקים בעת הקריעה והם דקים מכדי שהעוברים ושבים ישימו לבם להם, ואם נקרעו לאחר שהבודק כבר בדק - לא ידעו מפסילת ההיקף. לעומת זאת, בחוטי הפלדה – כשהם נקרעים הרי הם מונחים על הקרקע ומפריעים לעוברים ושבים, שפעמים רבות מזדרזים להודיע לאחראי על הקריעה, ונמצא שמרוויחים חומרה שאינה מן הדין על חשבון עיקר הדין. עוד נזק שיש בחומרה זו הוא בכך שכדי שהחוט לא יצא מהטווח שבין העמודים מרחיבים את העמודים על ידי הוספת לחיים, ובפעמים רבות הנזק בהן רב, כגון שהעמוד עקום לפנים או לצדדים ונמצא שהחוט אינו מעל הלחי, וכן לעתים ישנם הפסקים בין הלחי לחוט - ותקלות אלו היו פחות משמעותיות אלמלא הלחיים.
♦
פסול 'צוה"פ מן הצד'
ידוע הפסול של צוה"פ מן הצד (עירובין י"א.) "אילימא מן הצד והאמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, אלא על גבן", ופירש"י: "מן הצד - שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו, ולא על ראשיהן", וביאר הריטב"א (עירובין י"א:) את כוונת רש"י "שהקנה שנותן על גביהן אינו על גב הקנים אלא מן הצד על פניהם, או סמוך לראשן או באמצעיתן", ונמצא שפסול 'מן הצד' הוא כאשר החוט כרוך על צד העמוד או שהוא אמנם יוצא מלפניו, אך לא מעל ראש העמוד אלא באמצע גובהו.♦
חידוש החזו"א
כתב החזו"א (ע"א, י'): "... במ"ב... כתב בשם המשכנ"י דבקשת למטה - צריך לתקנו, ואם כפוף החבל הרבה עד שהרוח מבליט את אמצע החבל חוץ לבין הקנים ודאי אותה שעה בטל צוה"פ דהוי כמו הניח ידות הקנה ע"ג הקנים וכמש"כ סק"ח, ולפ"ז אף כשהחבל בין הקנים - פסול כיון שהוא ניטל ברוח" - הרי שנקט שפסול זה הוא רק כאשר 'כפוף החבל הרבה', והפנה למ"ש באות ח'.לכאורה ההפניה לאות ח' היא ט"ס אלא צ"ל אות ז', וז"ל שם (ע"א, ז'): "עשה לקנה העליון ב' ידים לב' ראשיו והניח שתי ידותיו על הקנים - היינו צוה"פ מן הצד ופסול, דאל"כ כל מן הצד נימא דעובי קני המזוזה הנן ידות קנה העליון - והתחלת המזוזות מתחת אותן הידות, דמה לי חיבור טבעי ומה לי חיבור בידי אדם, ושפיר י"ל דחיבור קנה העליון עם ראשי קני המזוזה משוה להו כחד וראשי הקנים הן הן ידות קנה העליון - והן מונחין על המזוזות ומחוברין בהן חיבור טבעי. ועוד מי לא עסקינן דהמזוזות נעשו ע"י בנין אבנים ולבנים, ואפ"ה פסול מן הצד".
♦
קושיות על ההבנה המקובלת בדברי החזו"א
לפי ההבנה המקובלת בדבריו, שצוה"פ נפסלת כשהחוט יוצא מהטווח שבין הלחיים מובן מדוע כתב ש'אמצע' החוט בולט חוץ לבין הקנים, אך אינו מובן מדוע אמר שנפסל רק ב'כפוף החוט הרבה' - וממילא מוכח שתנועה קלה אינה פוסלת, וגם אינו מובן כל כך מה הדמיון של חוט המובלט באמצעו להנחת ידות הקנה ע"ג הקנים - ששם החוט יוצא מצד העמודים ולא מאמצען, וגם לא מובן מדוע לא הזהיר שישתמשו בלחיים רחבות או שהמרחק בין העמודים יהיה מועט [וכ"ש שלא נתן עצה שיחברו את החוט למשקולת כדי שהחוט יהיה מתוח ביותר כפי שהנהיגו בכמה מקומות], ומדוע לא גזר שלא להשתמש בחוטים אלא רק בקנים קשיחים מחשש לפסול כמעט ודאי [כפי שכתב המשכנ"י], וגם לא הסביר כיצד בימי חז"ל השתמשו בגמי ובעמודים העשויים מזמורות שאינן נעוצות בקרקע בתוך בור בטון [שאם מתחו את הגמי הכבד כך שלא יתנדנד אפילו יותר מרוחב הזמורה - הרי המתיחה לעתים גורמת לזמורה להתעקם קדימה שהרי אינה מחוזקת בבטון, ואז הגמי התרופף עוד יותר, וסביר שנדנודו ברוח גרם ליציאתו מבין הטווח שבין הזמורות], ובפרט, שאם אכן צוה"פ נפסלת בכה"ג - הרי שפסול זה מצוי ביותר אף אם מתחו את החוט בחזקה, ובפרט כשהעמודים רחוקים זה מזה והלחיים אינן רחבות - ואינו מובן מדוע שתקו מפסול מצוי זה כל הפוסקים עד החזו"א, אף בתקופות שצוה"פ היו רעועות.שיטת החזו"א (ע"ז ו') היא ש'מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה' נפסלת לא מחמת הנדנוד אלא כתוצאה מפסול שהנדנוד גורם לו, כגון שהמחיצה תרד מגובה י' טפחים או שתעלה מעל ג' טפחים מהקרקע, וכך גם פירש ש'לחי שאינה עומדת ברוח מצויה' נפסלת לא מחמת הנדנוד אלא מחמת פסול המתרחש כתוצאה מהנדנוד, כמו במחיצה.
לאור זאת, כלל לא ברור איזה פסול מתרחש כאשר החוט מובלט מהטווח שבין הלחיים, ומה בכך שהחוט מעט מתעקם הצידה, ובפרט לא מובן מה הדמיון לצוה"פ מן הצד - ששם החוט יוצא מצד העמוד או מאמצעו [כלומר, מלפניו אך מתחת לראש העמוד]. על כן יש לבאר את דבריו כפי הנראה לענ"ד.
♦
הבנה מחודשת בדברי החזו"א
לענ"ד, יש מקום ללמוד שאין כוונת החזו"א לפסול בהבלטה שכמעט ואינה מורגשת כשאמצע החוט יוצא מהטווח שבין העמודים, אלא רק במקרה של הבלטת החוט בקשת רחבה עד שיצא מצד העמוד, ובכך מיושב מה שהחזו"א דימה זאת להנחת ידות הקנים ע"ג הקנים, ובכך גם דומה לצוה"פ מן הצד שפסולה - ומובן יותר מדוע החשיב זאת כפסילת צוה"פ ולא רק כנדנוד, וגם מובן מדוע כתב שהוא רק ב'חבל כפוף הרבה', ולכן לא הזהיר למתוח בחזקה או להניח לחיים רחבות או שיהיה מרחק מועט בין העמודים, וגם מובן שלא גזרו שלא להשתמש בחוטים, כי הפסול אכן אינו מצוי, וגם מובן כיצד יכלו להשמר מכך בזמן חז"ל. לפי ביאור זה י"ל שכוונתו 'אמצע החבל' - היינו שכל החבל לא יבלוט מחוץ לקנים [פרט למקום חיבורו לעמוד]. לפי הסבר זה גם יותר מתקבל על הדעת שמה שכתב שצוה"פ נפסלת בכיפוף למטה מי' ובהרחקתה חוץ למבוי - אמור לא רק בעמודים אלא גם בחוט, כי משמעות דבריו היא שיש להכשיר כשכפוף אך עדיין למעלה מי', וכשמורחק אך עדיין בתוך המבוי, ואם יש תנאי שהחוט לא יצא חוץ לטווח שבין העמודים - מציאות זו אינה מובנת לי.ונבאר דבריו: בתחילת דבריו כתב שאם קנה עם מסמרים מונח על העמוד נחשב זה כצוה"פ מן הצד, כי אם לא תאמר כן תצטרך להכשיר כל צוה"פ מן הצד. ויש לבאר מדוע הכריח שאם מכשירים בקנה עם מסמרים בע"כ יש להכשיר גם בצוה"פ מן הצד, בטענה שיש לראות את החלק העליון של העמוד כמופרד מהעמוד ומתאחד עם החוט שבא מן הצד, ונמצא שהחוט עם התוספת של חלקו העליון של העמוד - מונחים מעל העמוד, וכשר.
וזה איננו מובן, כי החילוק לכאורה פשוט, שגם אם נאמר שקנה עם מסמרים כשר כי מסמריו מונחים מעל העמוד - עדיין נוכל לפסול בצוה"פ מן הצד, כי בכל צוה"פ מן הצד ניכר בבירור מה העמוד ומה החוט, וניכר בבירור שהחוט מונח בצד העמוד - ולכן פוסלים, משא"כ בקנה עם מסמרים, שהמסמרים כלל לא נראים כחלק מהעמוד כי הם דקים ושוכבים והעמוד עבה ועומד - ולכן י"ל שהמסמרים הם חלק מהקנה - ונמצא שהקנה עם המסמרים השייכים לו מונח מעל העמוד - ולכן מכשירים [יותר נראה לשייך את המסמרים לקנה כי שניהם שוכבים, מאשר לשייכם לעמוד, שהוא עומד והמסמרים שוכבים], ולכן יש להבין מדוע טען שאם מכשירים בקנה עם מסמרים בע"כ יש להכשיר גם בצוה"פ מן הצד.
מאחר והחזו"א דימה קנה עם מסמרים לצוה"פ מן הצד אף שהחילוק ביניהם ברור, י"ל שהבין שבכל כה"ג אין להתחשב רק במראה העיניים, המשייכות את המסמרים לקנה ולא לעמוד והמשייכות את חלקו העליון של העמוד לעמוד ולא לחוט שמצדו, וכלשונו 'דמה לי חיבור טבעי ומה לי חיבור בידי אדם' - שבדברים אלו מונח גם שאין נפ"מ במה שהעין משייכת את ראש העמוד לעמוד ולא לחוט שבצדו, כמ"ש שם. אם אכן אין מתחשבים במה שהעין משייכת את החלק העליון של העמוד לעמוד - אכן מובן מדוע סבר שאם יכשירו בקנה עם מסמרים יש להכשיר גם במקרה רגיל של צוה"פ מן הצד.
אמנם, מאחר ופסלו צוה"פ מן הצד - הוצרך החזו"א לומר שגם קנה עם מסמרים פסול, ומאחר והוצרך לפסול בקנה עם מסמרים - הוצרך לחדש שבכלל פסול של צוה"פ מן הצד הוא גם כאשר המסמר יוצא לצידי ראש העמוד ולא לפנים, בנוסף לפסול של צוה"פ מן הצד באופנים הידועים של חוט הכרוך בצד העמוד, או מלפנים אך לא בראש גובהו [כי אם לא יחדש כך - בעל כרחו להכשיר צוה"פ מן הצד, כמ"ש].
לאחר שקבע כלל זה יכול היה להוסיף בהמשך (ע"א י') שאם קנה עם מסמרים היוצאים מצד ראש העמוד הם צוה"פ מן הצד - חייבים לומר שגם כאשר החוט עצמו יוצא מראש העמוד בקשת צדדית נידון כצוה"פ מן הצד, ואין שום יתרון במה שניכר ובולט ההבדל שבין החוט לעמוד [כפי שבהוה אמינא החשיב את חלקו העליון של העמוד כחלק מהחוט שמצדו ולא כחלק מהעמוד, אף שניכר לעין שזה עמוד ולא חוט - ש"מ שבכל כה"ג אין להתחשב במראית העין, כמש"כ לעיל].
השתא דאתינן להכי, מסתבר שכל כוונת החזו"א היא רק לחדש שחוט רופף היוצא בעת הרוח מצד העמוד נידון כצוה"פ, וכלל לא חידש פסול צוה"פ מן הצד בחוט היוצא מהחלק הקדמי של העמוד ובמרחק כמה מטרים נוטה כמה ס"מ בעת הרוח וכעת נמצא מחוץ לטווח שבין הלחיים.
לאור זאת מה שבערובין רבים 'מחמירים' להשתמש בחוט דיג כדי שיוכלו למותחו בחזקה כך שאמצעו לא יובלט מהטווח שבין הלחיים - יצא 'שכרם' בהפסד גדול, שכידוע כשחוט דיג נקרע לאחר שהבודק כבר בדק - הרי גמישותו וקלותו ושקיפותו ומתיחתו כמיתר גורמים שיעוף למרחקים, וקטן הסיכוי שהעוברים והשבים יבחינו שהחוט נקרע, משא"כ בחוט מתכת - כובדו ועוביו גורמים שאם נקרע יהא מונח על הקרקע ויפריע לעוברים ושבים - שבחינוך מתאים יזדרזו להודיע לאחראי שיתקן, וכן בשבת יוכלו להודיע שההיקף נפסל. וכמו כן יצא שכרם בהפסדם שמשתמשים בלחיים כדי 'להרחיב' את העמודים ולעתים נזקם רב על תועלתם כשיש הפסק בין הלחי לחוט וכשהעמוד נוטה לפנים או לצדדים וממילא החוט אינו מעל הלחי, ומעשים שבכל יום שאין מבחינים בשינויים מועטים בזה, וה' יאיר עיני.
לאחר מכן ראיתי שגם בחו"ב (ב' ט"ו) לא פסל כשהחוט מתעגל ויוצא מבין הקנים, אא"כ יוצא בזוית - שאז נראה כשתי צוה"פ ללא עמוד באמצע, ואפשר ששיעורו יותר מג' טפחים בין מרכז המשולש ליתר, וכתב שאף שחוט היוצא במשולש נראה כשתי צוה"פ ללא עמוד אמצעי, ואין נפ"מ באם יוצא מבין הקנים, ואפשר ששיעורו ביותר מג' טפחים בין המשולש ליתר, אולם כשהחוט מתעגל מחמת הרוח - הרי לא מצאנו שהפוסקים הצריכו להרחיב את הקנים, וגם צ"ע מנין לתלות את הנדנוד ברוחב הקנים, ולא מצאנו אלא שהחבל צ"ל על ראשי העמודים, וגם בנדנוד עדיין תורת צורת פתח עליו, אלא שהחזו"א פסל, וצ"ע.
עוד יש להוסיף טעם מדוע לא יתכן שנדנוד החוט באמצע ארכו מעבר לרוחב הקנים ייחשב כצוה"פ מן הצד.
ביאר באבנ"ז (רצ"ו ו') ש'חודו הפנימי של הלחי מתיר' - הוא בנקודה שתחת החוט ולא כל רוחב הלחי, כלומר שמותר לטלטל עד החוט ולא רק עד תחילת הלחי. ראייתו היתה מקושיה- שאם תחילת הלחי היה נחשב 'חודו הפנימי' כיצד תועיל צה"פ, הרי החוט נמצא מחוץ ללחי ולא מעליה, אלא ע"כ שהלחי היא הנקודה שמעל החוט. אם אכן שֵם 'קנה של צורת הפתח' הוא רק על חלקו של הקנה שתחת החוט ממש ולא על כל רוחב הקנה - לכאורה ברור שנדנוד החוט מעבר לטווח שבין הקנים אינו פוסל, כי אם היה פוסל הרי שכל תנועה של החוט בשיעור של עובי החוט היתה פוסלת את צוה"פ, ולא יועיל לזה הנחת לחיים רחבות. כמובן שאין להניח שכלפי דין 'חודו הפנימי מתיר' יחול שינוי מתמיד עם נדנוד החוט, שהרי החוט משנה את מיקומו רק באמצעו ולא בנקודת חיבורו ללחי, ולא יעלה על הדעת שהמקום שעד אליו יהיה מותר לטלטל - משתנה כמה פעמים בדקה לפי הרוח, ופשוט שגם אין להניח שתמיד מותר לטלטל רק עד תחילת הלחי ולא עד מקום החוט.
כדי לדחות את הראיה יש לחלק בין הנידונים, שכלפי נדנוד החוט יש שֵם לחי על כל הלחי, וכלפי 'חודו הפנימי מתיר' - רק הנקודה שתחת החוט מכונה 'לחי', אך כמובן שאין שורש לחילוק זה, שנולד רק כדי ליישב את ההבנה שהחזו"א פסל ביציאת אמצע החוט מהטווח שבין הלחיים.
♦ ♦ ♦