מחבר שו"ת אבני דרך ט"ז חלקים
ציפורניים שנפלו במקום הילוך גברים בלבד
נשאלנו מאדם שנשברה לו ציפורן בכותל המערבי בעזרת גברים, האם הוא צריך לחפש את הציפורן. דכיוון דעיקר החשש הוא שמא אשה תפיל אם תדרוך עליה אין לחוש, כיוון שמיירי במקום שלא נמצאות שם נשים כלל.[2]הגמרא במסכת נדה (יז, א) אומרת: "אמר ר"ש בן יוחי: חמשה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו... והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים". ולכאורה ממשפט זה משמע דבכל רשות הרבים אסור. אלא דהטעם מבואר בהמשך הגמרא: "מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת", ומזה משמע דווקא במקום הילוך נשים. ואולי ניתן להביא ראיה דלא שייך דבר זה במקום שאין נשים מדברי הגמרא במסכת מועד קטן (יח, א): "אמר רב שמן בר אבא, הוה קאמינא דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו" (נטל צפרניו בשיניו על קרקע ביהמ"ד)[3].
ואף שהרמב"ם[4], הטור והשולחן ערוך לא פסקו גמרא זו, וודאי דיש להיזהר בזריקת ציפורניים (בעיקר במקום מעבר נשים) שכן פסקו גמרא זו הרי"ף (מועד-קטן י, א), הרא"ש (מועד-קטן ג, יט), הרי"ץ גיאת (חול המועד עמוד קצד), מחזור ויטרי (סי' תקכט), הכל בו (פז), האבודרהם (סדר נטילת הציפורנים), האגודה (נדה ב אות ט), הפרישה (רמא, סק"ד), השל"ה (שער האותיות, קדושת האכילה אות סד), המטה משה (תיא), העולת שבת (רס, סק"א), המג"א (רס), האליה רבה (רס, סק"ז), הבאר היטב (רס, סק"ב), המחזיק ברכה (רס, סק"ז), החכמת אדם (א, י), שו"ע הרב (רס, ז), קיצור שו"ע (עב, יד), ערוך השלחן (רס, ו. יו"ד קטז, כב), המשנה ברורה (רס, סק"ו), כף החיים (רס, סקי"א), בספר שמירת הגוף והנפש (סח, יד הערה טו) ועוד.
והובא בספר הנהגות החפץ חיים (פרק קיום מצות) ובספר תורת היולדת (ס הערה ט) שלחפץ חיים נפלה ציפורן במקוה, וחשש שמא תדרוך עליו מעוברת, ושילם לבלן שירוקן את המקוה ויוציא את הציפורן. אף שמיירי בחשש רחוק. וע"ע בקובץ תשובות לגריש"א (א, לה).
ואציין דיש שחידשו דזהו דווקא בזורק כמה ציפורניים שכן לשון הגמרא היא: "והנוטל צפרניו וזורקן", וכ"כ בשו"ת ודרשת וחקרת (א יורה-דעה יא אות ב. ג יורה-דעה ה אות ד).
מצינו מספר טעמים למה ציינו והזהירו דווקא אשה מעוברת. רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף מועד קטן י, א בדפי הרי"ף. וכן בחידושי הר"ן שם יח, א) ציין שני טעמים: יש אומרים משום איסטניסות, ויש אומרים משום כשפים (וכ"כ גם בבאר-היטב רס). ואי נימא דהוי מצד מיאוס, הרי זה שייך גם באיש, אלא דכבר כתב בשו"ת להורות נתן (ז, קלד) דטעם זה צ"ע, ע"ש. ואי נימא דזהו דווקא במעוברת משום סגולה, אין דרך להסביר זאת (עיין בערוך השלחן רס, ו). וכן הובא טעם נוסף בספר בניהו בן יהוידע (מועד קטן יח, א): "נראה לי בס"ד הטעם, דכוחות החיצונים שדבקים באלו הצפרניים מזיקין לעוברין, מפני שהצפרניים הם פרין ורבין, דלכך רואין אותם במוצאי שבת לסימן טוב, ולכן מזיקין לעוברה בפריה ורביה, שיפילו מדה כנגד מדה".
טעם נוסף כתב ציין הרה"ג שמואל רבינוביץ והוא דהציפורן הוי לבוש אדם הראשון, כמובא בשל"ה הקדוש (מסכת שבת, פרק תורה אור, סוד נטילת צפרניים, עמוד צט), באליה רבה (רס אות ז), במטה משה (תיא). ועוד, דהביאו בשם ספר תולעת יעקב (סוד השבת אות ג) שהטעם דקודם החטא של אדם הראשון היה מלבושו ציפורן וכשחטא נתפשט ממנו ולא נשאר ממנו רק ציפורניים והאשה גרמה שנתפשט המלבוש, לכך מה שנשאר מהם יש לחוש שתיענש בו האשה. ולפי טעמים אלו דין הדריכה על הציפורניים הוא דווקא אצל נשים.
וחזיתי כי מדברי הגמרא שהבאנו בתחילה: "בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו", דלמד מכאן הפרי חדש (יורה-דעה קטז, סק"ט) דמותר לזרוק ציפורניים היכא דלא שכיחא אשה, כגון בבית מדרש. וע"ע עוד בדבריו במה שהשיג בשו"ת משנה הלכות (יא, סב). ולכאורה עולה מדברינו עד כה דיש להקל בציפורניים שנפלו במקום שמצויים רק גברים, כבכותל. וכן עולה מדבריו של המשנה ברורה (רס, סק"ו) אשר כתב: "איתא בגמרא השורף צפרנים חסיד קוברן צדיק זורקן רשע שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולכן בבית המדרש דלא שכיחי נשי או בית המרחץ שעשוי רק להרחצת אנשים מותר לזרוק".
וכן מצינו דהורה בשו"ע הרב (רס, ד): "מותר לזורקן בבית המדרש וכיוצא בו, מקום שאין נשים מצויות לעבור שם ואין לחוש שמא יכבדו אותו מקום וישליכו הצפרניים החוצה ותעבור אשה עוברה עליהן לפי שאף אם תעבור עליהן, לא יזיקו לה כלום שאינן מזיקות אלא כשהן באותו מקום שזרקן שם כשנטלו מהאצבעות אבל לא כשפינן משם למקום אחר". וכן העלה גם בספר כי בו שבת (רס, סו): "אין לזרוק צפרניו במקום שנשים הולכות שם שמא תעבור אשה מעוברת עליהם ותפיל עוברה, אבל במקום שנשים אינן עוברות שם מותר לזורקם. ולכן מותר לזורקם בבית המרחץ שאין נשים עוברות שם". וכן נראה דהתיר במקום שאין נשים הולכות לזרוק את הציפורניים בשו"ת משנת יוסף (ז, נו אות ו) ע"ש.
ואף דראיתי דחששו גם בדריכת גברים על ציפורניים, והכי ציין בליקוטי מהרי"ח (רס, סדר הנהגות ערב שבת ח"ב עמ' ה). ועיי"ש דהביא את דברי הזוהר הקדוש (פרשת אחרי-מות דף עט, א) וכתב דמשמע שיש בציפורניים כח נזק לכל אדם, ולאו דווקא לנשים. ועיין בשו"ת דבר יהושע (ב, לח אות י) דביאר שבמעוברת ודאי תפיל, ואילו שאר כל אדם רק יכול לאתזקא ולא ודאי, ולכן גם הגברים צריכים להיזהר מזה. וכן הובא בספר מילי מעלייתא (אות קמז, ג) בשם הגרח"ק כי גם באיש יש לחוש להיזק. וכן איתא בשמו גם בגליון אליבא דהלכתא (מו עמוד עז) ושם ציין דממילא הוי גם בנשים שאינן מעוברות (או זקנות וכו' דאין חשש שיפילו).
ולכאורה הוי סתירה בין הגמרא (מוע"ק) דמשמע דבבית המדרש מותר לזרוק ציפורניים מכיוון שאין שם אשה וכל ההיזק הוא לאשה מעוברת, ואילו בספר ליקוטי מהרי"ח הביא מהזוהר הקדוש שהציפורניים מזיקין לכל אדם, וא"כ גם בבית מדרש אסור לזרוק ציפורניים. וכתב לי ידידי בעל שו"ת מחקרי ארץ כי יש ליישב על פי מה שראיתי בביאור זכרון מנחם לרבי יעקב צבי קויפמן, והוא ביאור על ליקוטי המהרי"ח, שכתב שם וז"ל: אולי י"ל דהזוה"ק קאי על ציפורניים הגדילים בימי נדה של אשה, וכ"כ להדיא בספר קב הישר[5] (פרק יז), עכ"ל.
וכשעיינתי בזוהר שם ראיתי כי כל דברי הזוהר שם איירי על אשה נדה, וז"ל הזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (דף עט, א): "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, ווי למאן דיקרב בהדה, בההוא זמנא, דמאן דיקרב בהדה אחזי פגימותא לעילא, דהא בחובא דא אתער חויא תקיפא לעילא ואשדי זוהמא באתר דלא אצטריך ואתחבר בנוקבא ואתרבי שעריה לדכורא ונוקבא אסתאבת ושערהא רבא וטופרהא סגיאו וכדין דינין שריין לאתערא בעלמא ויסתאבון כלא, הדא הוא דכתיב (במדבר יט) כי את מקדש ה' טמא, מקדש ה' אסתאב בחובייהו דבני נשא. תאנא מאי דכתיב (בראשית ג) ואיבה אשית בינך ובין האשה, ארבעה ועשרין זיני מסאבותא אטיל חוייא בנוקבא כד אתחבר עמה כחושבן ואיבה, ועשרין וארבע זינין מתערין לעילא ועשרין וארבע לתתא, ושערא רבא וטופרין סגיאו וכדין דינין מתערין בכלא. ותאנא כד בעת אתתא לאתדכאה בעייא לספרא ההוא שערא דרבי ביומא דאיהי מסאבא ולספרא טופרהא וכל ההוא זוהמא די בהון. דתאנא ברזי דמסאבותא זוהמא דטופרין יתער זוהמא אחרא, ובגיני כך בעיין גניזא, ומאן דאעבר לון לגמרי כאלו אתער חסד בעלמא, דתניא לא לבעי ליה לאיניש למיהב דוכרנא לזינין בישין דתנינן (עז, א) אלף וארבע מאה וחמש זינין בישין מתאחדן בההוא זוהמא דאטיל חויא תקיפא וכלהו מתערין בההוא זוהמא דטופרין ואפילו מאן דבעי יעביד בהו חרשין לבני נשא משום אינון דתליין בהו, ומאן דאעבר לון כאילו אסגי חסד בעלמא ודינין בישין לא משתכחין, ויעבר ההוא זוהמא וטופרהא דרשים ביה, דתניא מאן דדריך ברגליה או במסאניה עלייהו יכיל לאתזקא, ומה בהאי שיורי דשיורי דזוהמא דלעילא כך, אתתא דמקבלא ואתחברת בחויא ואטיל בה זוהמא עאכ"ו, ווי לעלמא דמקבלא מנה מההוא זוהמא, בגיני כך ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".
הרי שכל דברי הזוהר הם בציפורניים של אשה נדה שצריך לבער אותם מן העולם, אבל ציפורניים של כל אדם אין הטומאה שלהם כל כך חזקה ורק לאשה מעוברת יכול להזיק. וממילא בשאלה שנפל לו ציפורן בכותל המערבי, מכיוון שאין זו ציפורן של אשה נדה, א"כ לית לן בה ולא צריך לחשוש לה. ואם נפל לו ציפורן אינו צריך לטרוח אחריה.
ובקושטא מצינו במפורש בב"ח (יורה-דעה סו"ס קצח) שהביא בשם הרוקח (סי' שיז ד"ה 'פוגעת') לגבי ציפורן שגזזה האשה לפני טבילתה דאם דורס עליהן בעלה או אדם אחר לוקין עליהן בשחין. וע"ע בשו"ת תשובות ישראל (ו עניינים שונים אות טז עמודים תיח-תיט).
ובחומרת דריסה על ציפורניים אלו של נדה, עיין בפלא יועץ (ערך גילוח) וכן איתא גם בקיצור שו"ע (קסא, ח), ובספר חיי משה (ח"ג שבת סי' רב עמוד כד הערה לה). אך יתכן דזהו דווקא בציפורני נידה (דבר שאינו מצוי בעזרת גברים בכותל), ויל"ע אם ניתן ללמוד מכאן כי קיים חשש גם באיש הדורס על שאר ציפורניים. וע"ע בשו"ת בצל החכמה (ב, לה).[6]
ואעיר כי בשאלתנו אין מיירי באדם שגוזז במזיד בבית המדרש או ברחבת הכותל, דבזה ראוי לענ"ד להחמיר מצד כבוד קדושת המקום. דאם בפלטרין של בשר ודם אין זורקין ציפורניים, קל וחומר בפלטרין של מלך מלכי המלכים.
לדינא: מי שנשברה לו ציפורן במקום שנמצאים שם רק גברים ואין לחוש שיכנסו לשם נשים, כגון: בעזרת גברים בכותל המערבי, יש להקל לו דהוא אינו צריך לחפש את הציפורן. והרוצה להחמיר ולחפש, קדוש יאמר לו.
♦ ♦ ♦