ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
טעם גזירת חז"ל באיסור עוף בחלב לדעת הרמב"ם
א. הערה בדברי הרמב"ם בשורש גזירה זו
רמב"ם פ"ט ממאכלות אסורות ה"ד: "וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה, לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנייה ואסור באכילה מדברי סופרים, כדי שלא יפשעו (יפשטו) העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה ויאכלו בשר בהמה טהורה, בחלב בהמה טהורה שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש לפיכך אסרו כל בשר בחלב".מבואר ברמב"ם שאין גזירה זו כשאר גזירות חז"ל, שבאו לעשות סייג וגדר לדברי תורה ולכן אסרו דבר הדומה לאיסור של תורה, כשניות מד"ס שדומה לעריות או כרמלית שדומה לרה"ר וכדו', שע"י איסורם בדבר הדומה מתרחקים האנשים יותר מעיקר האיסור ולא יבאו לעבור על עיקר איסור התורה. לעומת זאת, הכא שורש גזירת חז"ל הוא במה שהיה אפשר לפרש המקראות עפ"י פשוטן, שלא נאסר בתורה אלא גדי בחלב אמו בלבד ולא כל בשר בהמה בכל חלב, וזה הטעם שאסרו כל בשר בחלב כדי שלא יבאו לומר כן.
וכן מתבאר בדבריו באורך יותר בפ"ב מהלכות ממרים ה"ט: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה (דברים ד, ב): 'לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו'? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד? הרי כתוב בתורה: 'לא תבשל גדי בחלב אמו', מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב בין בשר בהמה בין בשר חיה[2], אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה, הרי זה מוסיף. אבל אם אמר: 'בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה, שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו - לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף', אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה, וכן כל כיוצא בזה".
הרי מבואר מדבריו שיש לבי"ד לבאר את הדבר לעם כדי שלא יעברו על בל תוסיף, דהיינו שיסבירו שהם אסרו כל בשר בחלב, אפי' בשר העוף, כדי שלא יבואו הם לבאר קרא כפשטיה כך וכך, עד שיבואו לומר שאין איסור בתורה אלא גדי בחלב אמו בלבד, ולפיכך אסרו הכל לעשות סייג לתורה ולא הוי כבל תוסיף.
ויש לעיין דמה הועילו חכמים בתקנתם לעניין זה, לאסור מד"ס כל בשר בחלב, אם חששם שיאמרו שלא נאסר בתורה אלא גדי בחלב אמו ממש, והלא עכ"פ למה לא יאמרו העם גם עתה שמהתורה לא נאסר אלא גדי בחלב אמו ממש, ואם מחמת מה שאסרו חכמים הכל, הלא הם בעצמם מורים להם שאין איסורם מהתורה, ואם כן אכתי יאמרו שמהתורה אין לאסור אלא גדי בחלב אמו ממש, כדרך שהיו באים לומר בלא שגזרו חז"ל. ואם עכ"פ ירוויחו שבפועל ימנעו מלאכול אם מדרבנן אם מדאו', בשביל תועלת זה די אם ישאירו את הדין כמות שהוא מה"ת, שכל בשר בהמה (או חיה) אסור בחלב, וידרשו להם את איסורו שלא יבואו לפשוע בכך, ואם יאמרו שהכל מדרבנן - יאמרו ומה בכך? דהלא גם עתה, שגזרו על עוף בחלב, יכולים לומר כן, ולא דמי לכאורה לכל תקנת חז"ל, שהיא רק גדר וסייג שלא יבואו להתבלבל ולא להבחין בין דבר המותר לאסור, שכאן הלא דעתם מבוססת על פשוטו של מקרא, ולמה שתשתנה דעתם בכך בעקבות התקנה וצ"ע.
וכפשוטו נראה ליישב, שאם לא היינו אוסרים עכ"פ מדרבנן כל בשר בחלב, היו מתחילים העם לדון מה באמת אסור ומה מותר, שיש כל מיני אפשרויות מה נאסר - האם גם בשר חיה או רק בהמה, וכן אולי דווקא גדי ואולי דווקא בחלב אמו ממש, והיו יכולים להסיק מתוך ספקותיהם שאין לנו אלא הכתוב במפורש, שגדי בחלב אמו אסור והשאר מותר. אולם, מעתה מאחר שאסרנו עליהם הכל, תו אין דנים כלל מה יש להתיר, שעכ"פ הכל אסור להם, מה לי מדרבנן מה לי מה"ת.
♦
ב. חכמים בגזירתם באו לעקור התפיסה ששורש איסור זה עיקרו בגדי בחלב אימו ממש
אמנם, יתכן שיש לחדש ביאור נוסף בדברי הרמב"ם, והוא שחכמים בגזירתם פירשו את שורש האיסור של תורה, שעי"כ הם מנעו מהעם לפרש קרא כפשטיה.ובהקדם נבאר מה שיש לחקור בעיקר מה דבתורה נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו", וקבלו חז"ל לאסור כל בשר בהמה (או גם חיה) בחלב - האם הכוונה היא שלא דיבר הכתוב אלא בהווה, אבל באמת שורש איסור התורה שווה בכל בשר בחלב ללא חילוק כלל, או דילמא נימא דעכ"פ עיקר איסור התורה היה על גדי בחלב אמו, אלא שקיבלו חז"ל שהתורה עצמה הרחיבה איסור זה, מאיזה טעם שיהיה, לכל בשר בחלב ללא חילוק.
והנה מדברי האבן עזרא על התורה (שמות כג, יט) נתבאר להדיא וביותר כצד הב', אלא שדבריו נראים תמוהים להלכה, שכתב שאיסור התורה הוא ממידת רחמנות ולא נאסר אלא גדי בחלב אמו ממש, ורק שהנאסר הכל שמא יבוא לידו גדי בלב אמו וספק דאו' לחומרא. וזה לשונו שם: "...ואין לנו צורך לבקש מה טעם איסורו כי נעלם מעיני הנבונים. אולי היה כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו כדרך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו. גם לא תקח האם על הבנים. ומנהג רוב האדם שאין להם צאן ויקנו החלב בשוק והחלב יהיה מאוסף משיות רבות, אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו והנה אם קנה חלב אולי יש בו מחלב אם הגדי שקנה ויהיה עובר. וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא. והנה גם הישמעאלים מודים כי אם יבושל הגדי בחלב אמו שהתולדת שוה אז הוא יותר ערב והכתוב דבר על ההווה. והנה קדמונינו ז''ל החמירו להסיר כל ספק. ואסרו בשר בחלב. והשם שנתן להם חכמ' הוא יתן משכורתם שלמה".
ודבריו תמוהים שגם אם ספק דאו' מדאו' לחומרא, הכא הא לא הוי ספק כלל, דזיל בתר רובא ומהכי תיתי לחשוש כלל, וגם למה ילקה על הספק. אולם, יש לפרש ע"פ דרכו כנ"ל בצד הב', שמהתורה עצמה יש כאן הרחקה לעיקר איסור התורה להפריש כל בשר בחלב, ועכ"פ עיקר האיסור מה"ת הוא בגדי בחלב אמו ממש. ועל כרחך כן הוא לכל אותם ראשונים שהסכימו עימו בעיקר טעמו כהרשב"ם והרמב"ן עה"ת שם, ואכן עי' שם רמב"ן שבאר איך שנשתלשל מאיסור גדי בחלב אימו שהוא ע"צ הרחמנות איסור של כל בשר בחלב בכלל.
ויתכן שיש לומר עפי"ז בביאור דברי הרמב"ם הנ"ל שבאו חז"ל לשרש תפיסה זו, שיש בה סכנה לפתוח פתח מוטעה להקל שלא כדין בכל בשר בחלב שאינו גדי בחלב אמו ממש, ולכן באו חז"ל לומר שאכן עיקר קרא לא קאי מעולם רק על גדי בחלב אמו ממש, ואין הבדל כלל בין גדי בחלב אמו לבין כל בשר בחלב, ובשניהם שורש האיסור הוא במידה שווה, וזה מה שגזרו על בשר עוף (וחיה) בחלב ללמד על כך, שהלא בהן לא שייך כלל איסור זה, שהרי אין במין העופות חלב, ומדגזרו חז"ל על כל בשר וחלב (ואם חיה לא נאסרה מה"ת כללו בו גם חיה בכלל, כדי שייאסר הכל בלא חילוק) הדבר מלמד שאין יסוד האיסור מחמת גדי בחלב אימו, אלא האיסור הוא באמת בשר בחלב, וכקבלת חז"ל, ולא דברה התורה אלא בהווה ובמצוי, ולא יבואו ללמוד בטעות כפשוטו של מקרא ומתוך כך לא ילקו על כל בשר בהמה וחלב, ואמנם זה נראה נכון בכלל כוונת הרמב"ם, אף שלפשוטם של דברים העיקר מש"כ לעיל.
ויש להסתייע לכך מלשון תרגום אונקלוס, שתרגם על הקרא דלא תבשל גדי בחלב אימו "לא תיכלון בשר בחלב", הרי שכתב להדיא, בתור תרגומו של מקרא, שאין שייכות כלל בין איסור התורה השרשי לגדי בחלב אימו ואין כאן אלא צחות לשון בעלמא (וידועים דברי הרמב"ם במו"נ בהפלגת שבחו של אונקלוס הגר בתרגום, ונראה שגם הכא אזיל כשיטתו וכדלקמיה) עי' בזה.
♦
ג. מה שורש האיסור ומה הענף, הבישול או האכילה
והנה בעיקר איסור בשר בחלב הלא מצינו בקבלת חז"ל איסור בישול ואיסור אכילה והנאה, ויש לחקור האם האיסורים האלו נובעים זה מזה או שכל איסור הוא בפ"ע, ואם הם נובעים זה מזה יש לעיין האם השורש הוא באיסור בישול, דהיינו שעיקר האיסור היה בבישול אלא שכדי שלא יבשל אסרה התורה גם לאכול, או דילמא להפך, שעיקר האיסור הוא באכילה של בשר וחלב שנתנו טעם זה בזה ע"י בישול (או שריה), ואסרה התורה גם את הבישול כדי להרחיק מן האכילה.והנה ממה שכתב הרמב"ם כאן, שלא גזרו חכמים אלא באכילה של עוף בחלב ולא בבישול והנאה, נראה ששורש האיסור הוא באכילה ועל כן רק בו גזרו (ופשטות לשון מתני' ריש כל בשר בחלב אסור לבשלו, לא כן, ועי' שם ברשב"א). וכן נראה מדבריו בתחילת הפרק (שם ה"ב): "לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבשול כלומר ואפילו בשולו אסור ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת". הרי לן שעיקר האיסור הוא האכילה ונלמד מק"ו מאיסור הבישול שכתבה התורה, כמו שנראה, כדי להרחיק אותו יותר מאיסור האכילה. ועי' עוד בפר"ח (ריש הל' בשר בחלב), שכתב ע"פ לשון ת"א שתרגם בג' המקומות שכתבה התורה איסור זה "לא תיכלון בשר בחלב", שיתכן לדינא דליכא לאיסור זה כשבישל ולא אכל, עי' שם.
אולם, לשון החינוך הוא בהיפך מזה, שכן כתב במצווה צ"ב: "משרשי מצוה זו, לפי הדומה שהוא כענין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערבתן בסבת הענין שאמרנו שם. ואפשר שתערבת הבשר עם החלב במעשה הבשול יהיה סבת אסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האסור לנו במעשה התערבת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין אסורו מחמת נזק אכילתו כלל רק שלא נעשה פעלת אותה התערבת ולהרחקת אותו ענין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר שאם אולי נעשה התערבת לבל נאכלהו ולא נהנה בו להרחיק הענין. ואפילו (פסחים כה, א) אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל, לוקה, מה שאין כן בשאר כל אסורי המאכלות, וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערבת, וכענין שאמרנו בכשוף. זה נאמר מתוך הדחק ועדין אנו צריכים למודעי המקבל. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב בענין טעם אחר (מורה נבוכים ח''ג פמ''ח) אמר, כי יש עובדי עבודה זרה יעבדוה במעשה תערבת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה אותה התערבת. וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה יג)".
הרי שכתב להדיא ששורש איסור זה הוא בעצם הבישול והתערובת, ולא הרחיקה התורה את האכילה אלא כדי שלא יבוא לבשל, (ומדברי המו"נ שהביא גם נראה לכאורה שהעיקר הוא עצם התערובת כדרך הע"ז, וכן נראה שהבין החינוך, אולם י"ל שלדעת הרמב"ם, עכ"פ להלכה, אין בזה נפק"מ וקצת יל"ע). והארכנו בזה עוד בספר מן המים חולין (בס' סח ובעיקר בס' ע) עי"ש.
ולפי מה שבארנו לעיל בדעת הרמב"ם, יתכן שהרמב"ם אזיל לשיטתו, שאם עיקר האיסור הוא האכילה בודאי יותר מסתבר שאין שורש האיסור בגדי וחלב ממש, שהרי באכילה לא ניכר כלל הגדי וחלב אימו, ואין כאן אכזריות יותר מכל בישול בשר בחלב, ורק בבישול נראה הדבר כאכזריות, וכלשון הכתוב עפ"י המפרשים הנ"ל, אלא שהרמב"ם, כאמור, סובר כלשון ת"א, שאין עיקרו של איסור התורה אלא באכילת כל בשר בחלב בלא חילוק כלל, ולא דיבר הכתוב אלא בהווה וכמליצת השיר ותו לא, וזה שגזרו חכמים גם על אכילת עוף בחלב מלמדינו שעיקר האיסור של התורה הוא לא לאכול תערובת של בשר בחלב, ולמה שבארנו בדברי הרמב"ם היינו עיקר שורש גזירת חז"ל וטעמם ללמד עיקר זה וכמש"נ.
♦
ד. למה שנתבאר יובנו דברי הרמב"ם מפני מה גזרו חכמים דווקא על אכילה ולא על בישול (והנאה), ומה ראה לנכון לפרש טעם הגז' הכא
ונראה שלפי זה יש להוסיף ביאור בדברי הרמב"ם שפתחנו בהן, שלכא' אכתי יש לעי' בדעתו שלא גזרו חז"ל אלא על אכילה של עוף בחלב ולא על בישול והנאה, שהן אמנם כפי שבואר דעתו שעיקר האיסור הוא האכילה והבישול והנאה הן ענפים, אך אכתי הלא נאסרו הן מה"ת ולוקין עליהן, ומהכי תיתי שלא נגזור גם בהן.אולם לדברינו ניחא היטב, דכיון וחכמים למדו העם שורש האיסור בבשר וחלב תו לא הוצרכו לגז' בכל דבר, כיון וכבר לא יבאו העם לקרוא מקרא כפשוטו תו לא יעברו לא על איסור אכילה ולא על איסור בישול, אלא שכשחכמים שקדו ללמד את העם יסוד האיסור תלו גזירתם על איסור אכילה דווקא שהוא העיקרי (וגם בזה גופא הראו שאין ללמוד מקרא כפשוטו וכנ"ל שאם עיקר האיסור אכילה זה מלמד שאין מקרא כפשוטו כלל).
ונמצא כעת דברי הרמב"ם הן כמין חומר, דהא גופא מה שבא ללמד אותנו כאן, שהטעם שלא גז' אלא על האכילה הוא מכיון ויסוד הגז' הכא היה שלא כבכל דוכתי רק סייג בעלמא, אלא כדי שלא יבאו ללמוד קרא כפשוטו ונפיק מינה חורבה, ובשביל זה הלא די לתלות הגז' על איסור אכילה העיקרי ונמצא העם עומדים על שורש האיסור ותו לא נפיק חורבה גם לעניין שאר האיסורים, שעד עתה לא היה מובן כ"כ מה ראה הרמב"ם ללמד אותנו הכא שורש גז' חז"ל יותר מבכל מקום (ובהל' ממרים האריך לבאר מה אומרים בי"ד לעם כדי שלא יעברו בבל תוסיף ולכן הביא כל הטעם לדעתו).
♦ ♦ ♦