הרב פנחס שפירא
אב"ד 'שערי שלום' ומחבר שו"ת 'בריתי שלום'

בירור בענין קבלת תרומת ביצית מיהודיה ומנכרית[2]

בס"ד, יח חשון תשע"ח
לכ' הרב הגאון רבי פנחס פרנקל שליט"א
רב משרד הבריאות בא"י
שלום וישע רב
במענה לשאלתו אודות תרומת ביצית מיהודיה כשרה ליהודיה אחרת, אי איכא למיחש בזה לשמא ישא אח את אחותו. כבר גלוי לפניו מה שכתבתי בעוניי בבריתי שלום ח"ד (סימן יד) אודות תרומה מממזרת וחללה, שהפסול עובר לעובר לכו"ע, ומה שעוררתי משו"כ על בנק הביציות שמעורב שם תערובת פסולים באין משגיח על כך. וכן גלוי לפניו מה שהוספתי בברית"ש שם בסימן שאח"כ (סימן טו) בהבאת דברי שיטות האחרונים בהאי עניינא.
אלא שמסתפק כת"ר דאולי על אף שהפסול עובר לולד מתורמת הביצית כדמוכח מהש"ס בכ"ד, הן מיבמות פרק הערל (בדף עז) דאיתא שם שמעוברת שנתגיירה אין העובר צריך טבילה לאחר הלידה מחמת שמועלת לו הטבילה של האם בשעת העיבור, ומבואר שאם לא היתה מועלת הטבילה של האם אזי היה צריך גירות מחמת שתחילת העיבור היה בגויות, וכן מוכח עוד מגמ' נוספת ביבמות (בדף צז ע"ב) דאיתא שם בשני אחין תאומין שהורתן שלא בקדושה דלא חולצין ולא מייבמין, ולדעת האחיעזר (ח"ב סימן כט אות ו) והגרי"ז מבריסק (בבכורות מו ע"א) יוצא דמוכח מכל הנך שאם בעלת הביצית היא גויה אזי הולד הוא גוי גמור, ומה שהעיבור והלידה נעשה ע"י יהודיה אינו כלום לדעתם, ואילו לדעת הזכר יצחק (סימן ד) יוצא שהולד הוא יהודי עם פסול גויות שיש להכשירו ע"י גירות, וכעי"ז יוצא גם לדעת האמרי משה (סימן כז ס"ק ו), אלא שחילוק יש בינותם, דלדעת הזכר יצחק יהיה הדין שרק היולדת היא האמא ואילו בעלת הביצית רק מעבירה לעובר את הפסול שיש בה, ואילו לדעת האמרי משה יהיה הדין שיש לו לולד שתי אמהות, גם בעלת הביצית וגם היולדת, וכאמור לדעת האחיעזר והגרי"ז מבריסק רק בעלת הביצית היא האמא.
אך עכ"פ שואל כת"ר, אולי אין הכרח מדברי האחיעזר והגרי"ז גם לענייננו אודות תורמת יהודיה כשרה, דדילמא על אף שתורמת הביצית היא האמא אך מ"מ אין דין "אחווה" ממש בלידה באופן כזה [שאינו כדרך כל הארץ] עם ילדים אחרים שנולדו או יוולדו מאותה תורמת ביצית [או מביציות אחרות שאולי תתרום], וממילא שמא ליכא כאן לחשש דשמא ישא אח את אחותו.
וכשלעצמי לא הבנתי ספיקו של כת"ר, דפשוט בעיני שאם תורמת הביצית היא אם גמורה [בין לדעת האחיעזר והגרי"ז, ובין לדעת האמרי משה] כי אז וודאי שיש כאן גם דין "אחווה", אך מ"מ מכיון שאין בית המדרש בלא חידוש אשגר קמיה עוד ממה שיש עמדי בענין זה וטרם העליתי על הכתובים.
דהנה, לענ"ד מח' האחרונים שהבאתי לעיל היא בעצם מח' בראשונים, דבפירוש הטור הארוך על התורה בפרשת ויגש (פרק מו פסוק י) וכן בתוספות הריב"א עה"ת (שם) ובספר מושב זקנים (שם) ובספר פשטים ופרושים לרבינו יעקב מוינא (שם) ובפענח רזא (שם) הקשו איך נשא שמעון את דינה, הלא אחות מן האם אסורה גם לבני נח, ותירצו עפ"י דברי התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל בפרשת ויצא (פרק ל פסוק כא) שהתחלפה דינה ביוסף מבטן רחל לבטן לאה, וממילא לא היתה אחותו מן האם, כיון שמתחלה היתה בבטן רחל.
ולענ"ד מוכח מכאן דדעת כל הראשונים הנ"ל אינה כדעת הזכר יצחק, וגם לא כדעת האמרי משה, אלא כדעת האחיעזר והרי"ז הלוי [ומה שנקטו לשונות של 'תחלת העבור' וכן 'עיקר העבור', פשוט בעיני שזהו לאו דווקא, אלא דיבר הכתוב בהווה שזהו האופן שעל ידו נולדה מביצית של רחל, ודו"ק].
ומאידך, בחידושי הר"ן בסנהדרין (דף נח ע"א) הביא את שיטת רבינו דוד בונפיד תלמיד הרמב"ן, הסובר דגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר אם מן התורה עם כל בנות אמו שנתגיירו קודם שנולד, "הואיל ובקדושה ילדתו" ו"כשנולד יהודי היתה אחותו מאמו יהודית". ומכאן מוכח שדעתו של רבינו דוד היא או כדעת הזכר יצחק או כדעת האמרי משה, אך לא כדעת האחיעזר והגרי"ז.
ואילו מהר"ן עצמו (שם), שנראה כמסתפק בכך אם לתפוס כדעת רבינו דוד בזה, מוכח שנסתפק דאולי האמת היא כדעת הטור וסיעתו, ואין לדחות דדילמא זהו משום שס"ל לר"ן דאולי מכיון שבנות אמו הללו גיורות המה וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי לפיכך אינן נחשבות קרובותיו. זה אינו, דהא הר"ן עצמו (שם, לעיל מזה) ס"ל בפשיטות דמי שהורתו ולידתו בקדושה יש לו שאר אב עם בנות אביו שנולדו בגויות והתגיירו בטרם נתעברה אמו מאביו, אלמא שאינו סובר לדיחוי זה כלל, ואעפ"י כן מסתפק אם כרבינו דוד, אלא ע"כ אחת מהשתים, או שמסתפק הוא אם כדעת האחיעזר והגרי"ז או כדעת הזכר יצחק, או שמסתפק אם כדעת האחיעזר והגרי"ז או כדעת האמרי משה.
תבנא לדינא, שהעצה היחידה לענ"ד למי של"ע אין לה ביציות בריאות וזקוקה לתרומת ביציות, ליקח תרומת ביצית מאשה גויה [מה שהחוק הנוכחי נכון לעכשיו מערים קשיים על כך], ולאחר הלידה, כאשר יתאפשר, יש להטביל את הילוד לשם גירות, ואם הוא זכר יש לומר למוהל שיכוון במילתו גם לשם גירות, ואם הוא נקבה צריכים לדעת שאסורה לכהן כדין גיורת.
ואף שלכאורה יש לסתור פתרון זה, דהלא מה שהתירו לאב להוציא זרעו [ע"י גרמא או ע"י דש מבפנים וזורה לתוך מבחנה] הוא רק לשם קיום מצות פו"ר, והלא לדעת הטור וסיעתו בנדו"ד אין האב מקיים מצות פו"ר, וא"כ לכאורה אין היתר לאב להוציא זרעו לשם כך אף באופנים שהתירו לצורך פו"ר. אך מ"מ לענ"ד יש להקל בזה לאב להוציא זרעו, דהלא מבואר בתוספות ביבמות (סב ע"א ד"ה 'הכל מודים') ובגיטין (מא ע"א ד"ה 'לישא שפחה') ובבבא בתרא (יג ע"א ד"ה 'לישא שפחה') שאף עבד שאין לו חייס כלל מ"מ יש לו מצות שֶׁבֶת כל דהו, ובתוספות בגיטין (שם ע"ב ד"ה 'לא תוהו') וכן בבבא בתרא (שם ד"ה 'שנאמר') כותב ר"י בר' מרדכי שהאי שבת כל דהו דאית ליה גם בצד גויותו היא לבד הגורם לכך שכופין את רבו לשחררו ולבטל מצות עשה ד'לעולם בהם תעבודו', וא"כ מסתברא להוציא מכאן דלשיטת ר"י בר' מרדכי יש להתיר גם כאן לצורך מצות שבת כל דהו המתקיימת גם כאן, על אף שאין הולד מתייחס אחריו.
ואף שבחי' החת"ס בב"ב (שם) כתב לבאר שר"י בתוס' חולק על הר"י בר' מרדכי וסובר שהדין שכופין את רבו אינו משום שבת כל דהו של הצד עבדות, אלא רק בצירוף המצות פו"ר של הצד בן חורין, מ"מ אין לן ראיה לומר שלדעת ר"י לא יתירו כאן גם לשם השבת כל דהו לחוד, ומאי דמספקא לן אליבא דר"י מיפשט פשיטא לן אליבא דר"י בר' מרדכי, ובפרט שלזה יש לצרף גם את דעת רבינו דוד [והזכר יצחק והאמרי משה] שלשיטתו יש כאן לאב מצות פו"ר גמורה, וכן את דעת ר"י (המובאת ברמ"א באה"ע סימן כה סעיף ב), המתיר הוצאת זרע בדרך אקראי שאינה בקביעות.
וע"כ אחלה פני כת"ר לסייע בכל מאי דאפשר ליה בעד אלו הרוצים להשתמש באופציה זו של תרומת ביצית מן הנכרית.
ואחתום ביקרא דאורייתא ובברכה גדולה יה"ר שיזכה כת"ר בתפקידו ובכלל להרבות גבולות ההלכה והקדושה בעמ"י.
מינאי המוקירו ומעריכו
הצב"י פנחס שפירא
חופק"ק בית שמש
♦ ♦ ♦