ראש ישיבת 'עוד יוסף חי'
ממחברי אל הר המור, תורת המלך ועוד
'שויא אנפשיה' לדעת הרמב"ם
כתב הרמב"ם בפרק כד מהלכות אישות (יז-יח):מי שראה אשתו שזינתה, או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה - הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה...
אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה... אם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה, הרי זה חייב להוציאה. ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה, ואח"כ כופין אותו להוציא.
לכאורה פשוט שמה שהרמב"ם כותב שחייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה, אין כוונתו לומר שרק האדם מצד עצמו חייב, שהרי הדבר פשוט שהאדם צריך לעשות מה שהוא חושב, ואם הוא אכן חושב שאשתו זינתה וודאי שהוא חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה, ואין בזה שום חידוש. אלא הכוונה היא שכך ההלכה וגם אנחנו צריכים להתייחס כך כלפיו - שאשתו אסורה לו. ואם כן, תמוה מאוד מה זה שכתב שאין בית דין כופין אותו לגרשה?[3]
ונראה שהרמב"ם הבין בפשטות, שאדם זה, הטוען שהדבר אסור לו ואיננו מאמינים לו, הריהו כנערה שנדרה ואביה הפר לה ולא ידעה שהפר לה, שעל אף שהדבר מותר מצד עצמו, מ"מ לה עצמה אסור לעשותו משום שהיא חושבת שהדבר אסור לה [וכדברי הגמרא בקידושין (פא:): "אישה הפרם וה' יסלח לה (במדבר ל, יג) במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים... מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה"]. וכיוון מצד עצמו אכן הדבר אסור, חלים על זה דיני תוכחה ודיני "לפני עוור לא תתן מכשול", כלומר שאנחנו צריכים להוכיחו בדברים ואסור לנו לגרום לו לעבור על דבריו, משום שלדעת הרמב"ם דינים אלו אינם נובעים מכך שהאדם עובר על איסור אלא מכך שהאדם עושה דבר לא טוב[4].
אך מכל מקום, אין בית הדין צריכים לכופו על זה. שהרי לדעת הרמב"ם מה שבית הדין צריכים לכפות על המצוות (כדאיתא בכתובות פו. ובחולין קלב:)[5] - אין הכוונה שהם צריכים לחנך את האדם מדין מצוות תוכחה, שהרי תוכחה היא רק בדיבור[6], אלא נראה שהוא מדין המצווה של העמדת שוטריםה), כלומר שבית דין חייב להעמיד שוטרים שידאגו לתיקון המציאות, שבמציאות יקיימו את התורה ולא יעברו על ציוויה. אם כן, כיוון שסוף סוף הרי לדעתנו האשה מותרת לו והוא לא עובר על שום איסור תורה - ממילא אין מתפקיד בית הדין לדאוג שיעשה מה שהוא חושב.
♦ ♦ ♦[7]
הערות שוליים
- ↑ *) נערך ע"י תלמידים על פי שיעור כללי שנמסר בישיבה.
- ↑ א). עיין בפתחי תשובה (אהע"ז סימן קטו אות לז) שהביא מהרבה אחרונים שנדחקו בזה.
- ↑ ב). לגבי מצוות תוכחה כתב הרמב"ם (דעות ו, ז): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך". ולגבי האיסור "לפני עוור" כתב (רוצח יב, יד. סה"מ לאו רצט) שהוא נאמר גם לגבי המשיא לחבירו עצה שאינה הוגנת לו ולא רק לגבי מכשילו באיסור.
- ↑ ג). אמנם דין זה, שכופין על המצוות, לא נזכר כלל ביד החזקה, ולכן כתב באבן האזל (ק"ש ב, יג אות ו) שהרמב"ם סובר שנחלקו בזה תנאים ופסק כדעה שאין כופין. אך במפורש כתב הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות: "בזכרי המצוה אשר יתחייב עליה העונש הן עשה או לא תעשה אזכור ענשה... וכל מה שלא נזכר בה עונש מן העונשין תדע שאם היא ממצות לא תעשה - הוא כמו שאמרו כעובר על מצות מלך ואין לנו לענשו. אמנם מצות עשה בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה אותה, וכשיסתלק זמן החיוב נמנע מזה, כמי שעבר ולא ישב בסוכה על דרך משל אין לנו להלקותו אחר הסוכות על עבירתו, ודע זה", הרי להדיא כתב דין זה והוסיף שהוא לא מתכוון להזכירו על כל מצוה. וראה עוד במקורות שיובאו בהערה ה'.
- ↑ ד). שהרי כתב בהלכות דעות (שם): "המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו, מוטב, ואם לאו, יוכיחנו פעם שניה ושלישית", ומשמע שזהו כל דין תוכחה - לדבר איתו. ועוד, שהרי כתב בהלכה הבאה "המוכיח את חבירו תחלה, לא ידבר לו קשות, עד שיכלימנו, שנאמר (ויקרא יט, יז) ולא תשא עליו חטא", א"כ אפילו להכלימו אסור וכל שכן להכותו. ומה שכתב הרמב"ם שהדבר רק במוכיח את חבירו תחילה, הוא בגלל מה שכתב בהמשך ההלכה שם: "במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל", ולכאורה אין זה מדין תוכחה כדי להחזירו למוטב, אלא כדי שלא ילמדו ממנו אחרים.ומה שפסק הרמב"ם (עבדים ג, ה): "נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו –פטור, שהרי נאסר בשפחה", דוחק לומר שהטעם הוא משום שהאדון מצווה לכופו שלא יעבור על האיסור, שהרי לא כתב שכך צריך לעשות אלא שאם עשה כן פטור (וגם בלא"ה דין זה לא יקשה עלינו, משום שאפשר לומר שלאדון כלפי עבדו, או יותר נכון, שפחתו, יש דין של בית דין). אלא נראה שהטעם שפטר הוא משום דעביד אינש דינא לנפשיה (כמו שפסק בהלכות סנהדרין ב, יב), וכיוון שאין זה חובה אלא רשות, לכן הרמב"ם לא כתב שכך צריך לעשות אלא שאם עשה כך הוא פטור. והטעם שכתב כן דווקא במקרה שרבו מסר לו שפחה כנענית - הוא משום שבלא זה העבד לא עושה לו כלום, ורק במקרה שמסר לו שפחה כנענית והעבד עובר על איסור בממונו של האדון (שמדובר כאן בשפחתו שלו) הוא יכול לעשות דין לעצמו [ומה שבגמרא בב"ק (כח.) הקשו על רב יהודה דאמר דלא עביד אינש דינא לנפשיה אלא רק במקום פסידא, מהברייתא שאומרת ש"נרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור", ותרצו שמדובר "בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא והשתא איסורא", הכוונה שמה שהעבד עושה איסור בשפחתו של האדון נחשב כמו פסידא, משום שעושה איסור בממונו].ויש להעיר, שיוצא מדברינו כאן שאין אדם פרטי רשאי לאפרושי חבירו מאיסורא אלא רק בדיבור. אין צריך לומר שזה סותר למה שפסק השו"ע (חו"מ כא, יג. עפ"י הטור שם. עפ"י הרא"ש בב"ק ג, יג על דף לג.): "באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואין יכול להצילו אם לא שיכה המכה", ש"יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא". משום שאפשר לומר שכיוון שהאדם מצווה להציל חבירו בכל דרך שהיא מדין "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), [שלאו זה נאמר לא רק על מקרה שחבירו עומד למות אלא על כל רעה שנגרמת לחבירו, כמו שמשמע מדברי הרמב"ם בהלכות רוצח (א, יד) שכתב שמדובר גם על אחד ששמע גוים "מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח"], לכן מותר לו להכות כדי לקיים מצוה זו.
- ↑ ה). כמו שכתב בספר המצוות (עשה קעו): "שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויחזרו מהרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה נדונות לפי אמונת כל איש" (ויש להעיר שגם מכאן משמע שאין כופין על שויא אנפשיה, שהרי כתב כאן שכל דין הכפיה של השוטרים הוא כדי שדיני התורה לא יהיו נתונים ביד כל אחד לפי דעתו, כלומר שאדם לא ינהג עפ"י מה שהוא חושב אלא עפ"י מה שבית הדין חושבים, וא"כ לא שייך לכפות אדם לעשות מה שהוא חושב. וכן משמע מכאן שאין דין הכפיה שייך ליחידים מדין תוכחה אלא רק לבית הדין לפי הבנתם). וכן בהלכות סנהדרין (א, א): "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שנאמר (דברים טז, יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות, וכל מעשיהם ע"פ הדיינים, וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו". וכן בהלכות שביתת יו"ט (ו, כא): "חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה".