שאל מטריה ונשברה ע"י הרוח
שאלה
ראובן השאיל את המטריה שלו לשמעון. המטריה נשברה בעקבות רוח חזקה. האם שמעון חייב לשלם?♦
תשובה
קיימא לן בב"מ דף צ"ג דשואל משלם בין על גניבה ואבידה ובין על אונס. וכן נפסק בחו"מ (סימן ש"מ סעיף א'): "השואל מחבירו בהמה או מטלטלים ונאנסו בידו חייב".אמנם, במה דברים אמורים, באונס שאינו מחמת מלאכה. אך אם מתה או ניזוקה מחמת מלאכה פטור. הטעם לכך מובא בגמרא: דלאו לאוקמא בכילתא שאילתה (ב"מ צו:). דהיינו, המטרה של שאילת החפץ הוא לצורך שימוש השואל בו. עם זאת, גם במקום שהאונס בא מחמת המלאכה, אם שינה בה וניזוקה מחמת השינוי בשימוש בה, חייב (עיין סמ"ע סימן ש"מ סק"ד).
האם שבירת המטריה מחמת הרוח נחשבת כמתה מחמת מלאכה ופטור מלשלם, או אונס שאינו מחמת מלאכה וחייב?
בגמרא בבא מציעא (דף צז.) מובא: מעשה באחד ששאל חתול על מנת למנוע מכת עכברים והחתול מת מחמת אונס. בגמרא יש שתי גרסאות מהו האונס שכתוצאה ממנו מת החתול. בלישנא קמא מובא שהעכברים גברו עליו והרגו אותו, ובלישנא בתרא מובא שהחתול מת כתוצאה מריבוי אכילת העכברים. על כך פסקה הגמרא, על פי עדותו של אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: גברא דנשי קטלוהו לא דינא ולא דיינא. דהיינו, אי אפשר לחייב את השואל.
תוספות שם (ד"ה ומתה) מקשים: "תימה מאי קמבעי ליה הלא מתה ממש מחמת מלאכה, וי''ל דאיבעי ליה אם שינה במה שהוליכה למקום שהרבה עכברים מצויין אבל אין לו לשמור שלא יהרגוהו".
נמצא שמסקנת הגמרא היא שלא היה בכך שינוי, וממילא נחשב הדבר שמת החתול מחמת מלאכה ופטור השואל.
אם החתול היה מת מתוך עייפות מהמרדף אחרי העכברים, היה זה מתה מחמת מלאכה באופן מובהק. אך בשני המקרים שבגמרא מיתת החתול לא נגרמה מהמלאכה באופן ישיר. החתול הושאל על מנת שיהרוג את העכברים והמיתה שלו לא נעשית באופן ישיר מהמלאכה. במקרה הראשון העכברים באופן מפתיע תקפו אותו והרגוהו, ובמקרה השני החתול הגזים ומת מחמת ריבוי אכילת העכברים. אף על פי כן, הגמרא מסיקה שיש כאן דין של מתה מחמת מלאכה.
הטור (חו"מ סימן ש"מ) מביא את מחלוקת הרמ"ה והרא"ש: "כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו ליסטין באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה, כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה. כי היכי דפטרינן לההוא דשאיל שונרא ואכלוה עכברים טובא ומתה אף על פי שלא הרגתה המלאכה גופה, כיון שבמלאכה ששאלה לצורכה מתה בגרמתה. ואדוני הרא"ש ז"ל אומר דאין נראה, דלא דמי לשונרא ששאלה להרוג עכברים, דבאותה מלאכה עצמה נאנסה והוי כשואל בהמה למהלך יום אחד ומחמת ההילוך מתה, אבל אם נאנסה ממנו בדרך אונס אחר והוא אינו מחמת מלאכה שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו הלכך חייב".
היינו, לרמ"ה אף אם האונס לא קשור למלאכה באופן ישיר אך נעשה בגרם המלאכה פטור, ולרא"ש רק אם האונס לא היה יכול להיות ללא המלאכה.
הבדק הבית שם מתרץ את שיטת הרמ"ה: אף בשואל לילך בדרך, האונס נחשב באופן ישיר מחמת מלאכה, שהרי אין חיות רעות ולסטים מצויים בעיר והדרכים בחזקת סכנה. נמצא אם כן שהמלאכה היא הגורם הישיר לאונס.
המחבר בשו"ע (חו"מ סימן ש"מ סע' ג') פסק כדברי הרמ"ה: "השואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך, או חיות רעות, ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה".
הרמ"א שם מביא את דברי הרא"ש: "הגה: ויש חולקין בזה וסבירא להו דלא מיקרי מחמת מלאכה, דהרי אף בלא הליכת הדרך אפשר שיבא לה אונס כזה".
הש"ך (שם סק"ה) מכריע כדברי הרמ"א בשם הרא"ש. סיוע לכך הוא מביא מקושיית הרמב"ן המובאת בבית יוסף (שם): מה טעם פטור של מתה מחמת מלאכה, אם במיתה באונס אע"ג דמלאך המוות הוא דקטלה ומה לי הכא מה לי התם, חייב השואל, כל שכן שהסברה נותנת לחייב את השואל כאשר מתה מחמת מלאכה דשואל דמכל מקום איהו גרם לה. אם כן מה טעם הפטור.
הרמב"ן עונה: שואל אמנם חייב באונסים אבל לא בפשיעה של המשאיל, וכאן המשאיל פשע שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה. לפי דבריו של הרמב"ן, נמצא שאונס לסטים וחיות רעות ודאי אינו מחמת פשיעת המשאיל ולכן השואל חייב.
על פי דברים אלו נראה לומר בנידון דידן: לפי דברי הרמ"ה והשו"ע יש להחשיב את הרוח ששברה את המטריה כמתה מחמת מלאכה. אף שהשימוש במטריה נועד להגנה מהגשם ולא מהרוח, הרי שאונס כזה יכול לקרות רק בזמן השימוש. ודומה הדבר לשואל בהמה ללכת בדרך ידוע ואנסוהו לסטים.
אך לפי דברי הרא"ש והרמ"א, על פי הסבר הש"ך, הרי שהמשאיל לא פשע, כי הוא נתן לו מטריה שיכולה לסבול את הגשם. המטריה לא נועדה לעמוד ברוח. וכיוון שאין כאן פשיעה של המשאיל אין כאן גדר של מתה מחמת מלאכה והשואל חייב. אמנם, יש מקום לפקפק על כך, דשמא חלק מהשימוש של המטריה הוא שהיא תוכל לעמוד ברוח מצויה ואם היא לא יכולה לעמוד ברוח מצויה הוי פשיעה של המשאיל. אך נראה שברוח שאינה מצויה ודאי אין פשיעה למשאיל והוי אונס וחייב השואל לדעת הרא"ש.
בתרומת הדשן (סימן שכ"ח) פוסק דאם שאל כלים להלחם עם השונאים ונפלו בני העיר ליד השונאים ולקחו הכלי זיין, הוה מחמת מלאכה ופטור, ומדמה לדין של השונרא דאכלוהו עכברים. הש"ך (חו"מ ש"מ סק"ו) חולק עליו ומבדיל בין מיתת השונרא, שמחמת שרצתה לעשות מלאכתה בעצמה להרוג העכברים חברו עליה וקטלוה, ואם כן פשע המשאיל, ובין כלי המלחמה, שודאי אין הכלים עצמם עושים המלאכה אלא הבעל מלחמה, וקרי מתה מחמת הבעל מלחמה שלא ניצח המלחמה, ומחמת כן נלקחו מהם הכלי זיין ולא פשע המשאיל, הלכך על הכלים הוו אונסים וחייב.
ונראה להסביר את דעתו של תרומת הדשן: דרך מלחמה פעמים נוצחים ופעמים מפסידים וזה טבע המלחמה. אם כן, כשהשאיל כלי מלחמה ידע שיתכן ויפסידו ודומה למוחל על כליו, זה נחשב כעין פשיעה של המשאיל וממילא פטורים. לפי דרך זו, אף במטריה, הדרך בימי הגשמים הוא שמגיעה לפתע רוח סערה ומשברת את המטריה, ודומה שיש כעין מחילה של המשאיל על כך והוי פטור מחמת מלאכה.
♦
מסקנא
נמצא למעשה, שאם תוך כדי ההילוך בגשמים רוח שיברה את המטריה, לפי דברי השו"ע והתרומת הדשן הוי מתה מחמת מלאכה ופטור השואל. אך לדעת הש"ך חייב. ממילא אי אפשר לחייב את השואל.אמנם, אם קודם פתיחת המטריה היתה רוח סערה, לא היה לו לפתוח את המטריה ונחשב הדבר לפשיעה וחייב השואל.
♦ ♦ ♦