מכון למצוות התלויות בארץ בנשיאות הגרש"ז רווח שליט"א
הפרשת תרומה מן המוקף – כיצד, ובשיטת הרמב"ם
הקדמה
נאמר בתורה (במדבר פי"ח פס' כו, כח, כט): "והרמותם ממנו תרומת ה'...", ודרשו חכמים [ספרי. מובא ברש"י (סוטה ל. ד"ה ונותנת), ברמב"ן (גיטין לא:) וברשב"א בתשובה (ח"א סי' קכז). אמנם בספרי שלפנינו לא מצאנו]: "ממנו – מן הסמוך לו", שצריך להפריש תרומה גדולה מן המוקף, דהיינו שהחלק המופרש יהיה קרוב וסמוך לשאר הפירות שמהם מפרישים.נביא כאן בקצרה מעט מהדינים המרכזיים בדין זה השייכים לנושא שלפנינו: היו לו חמישים סאה בבית זה וחמישים סאה בבית אחר, לא יפריש מאחד מהן שתי סאין על המאה, שנמצא שהפריש ממקום על מקום אחר. בדיעבד אם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה. אמנם כתב הגרשז"א במעדני ארץ (תרומות פ"ד הי"ז אות ג), שאם אפשר ראוי לו להישאל על הפרשתו, כדי שיחזור ויפריש מן המוקף.
נחלקו הראשונים [ראה רש"י ותוס' ושאר ראשונים בגיטין ל:, ודעת ר"י ור"ח ביבמות צג:, ובביצה יג:, והר"ש בביכורים פ"ב מ"ה וברפ"ב דתרומות, ועוד] אם החיוב להפריש מן המוקף הוא מן התורה, או שחיובו אינו אלא מדרבנן, מפני החשש שמא אין הפירות בעולם, או שמא יטעה בשיעור ההפרשה [בשיעור שכוונתו להפריש, ושתיקנו חכמים לעין יפה, בינונית ורעה], וכדומה. ורבים מהאחרונים נקטו כעיקר שהוא מן התורה [ראה ביאור הגר"א (יו"ד סי' שלא סק"ע), וכן ערוה"ש העתיד (זרעים ריש סי' סב), וע"ש בסעיף ד שגם לדעת רש"י כ' שהוא דאורייתא. וראה בד"א (פ"ג מתרומות ס"ק קמב) שהביא שדעת הרבה ראשונים ועמם הרמב"ם שכתבו שהוא דאורייתא, וכ"ד הגר"א, ומנגד, דעת מקצת ראשונים שהוא דרבנן], ולכן צריך שיהיו הפירות מוקפים גם כאשר הם לפניו, ואף כשיודע בדיוק כמה פירות יש לו. וכן בזה"ז, שאין מפרישים כשיעורים שקבעו חכמים אלא מפרישים משהו, מ"מ צ"ל מוקף, וכן הדין בספק טבל ובספק מוקף, וכן אפילו בתרומת ירק, שחיוב תרומה בהם מדרבנן.
עיקר החיוב להפריש מן המוקף אינו אלא בתרומה גדולה ובהפרשת חלה, אבל תרומת מעשר אין צריך להפריש מן המוקף. ומ"מ כתב הרמב"ם (הל' תרומות פ"ג ה"כ): "ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף ואפילו תרומת מעשר". ומקורו הוא מהגמ' בגיטין ל: ששאלה לגבי תרומת מעשר "וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף". והראב"ד השיג עליו, שמלשון "נחשדו" משמע שהוא איסור ולא רק הנהגה לחברים, וע"כ מבאר שמדרבנן לוי המפריש תרו"מ תורם מן המוקף [ומוסיף שישראל שתורם תרו"מ א"צ מוקף, ע"ש]. וכ"כ בתוס' בגיטין שם [אלא שלא חילק כהראב"ד בין לוי לישראל. וגם בתי' השני סובר שמדרבנן אסור לכו"ע, וכמבואר בגר"א סי' שלא, ס"ק סח]. ומ"מ הטוש"ע (בסי' שלא סכ"ד) פסקו כהרמב"ם שתרומ"ע לא צריך מוקף. וכ"ד הרמ"א, אבל הביא את ד' הרמב"ם שחברים מפרישים מן המוקף [והשו"ע, שלא הביא אף את דין חברים, או שסובר שאפילו חברים א"צ, או שלא כלל בחיבורו דיני חברים]. ויש סוברים שהוא חיוב מדרבנן בתרומת מעשר. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רצ) סובר שתרי דיני מוקף יש, דין המוקף שנאמר בתרו"ג הוא שיגעו זב"ז ויתקיים הדין "ממנו", והוא מדאורייתא, אבל בתרו"מ דין מוקף הוא מדרבנן לכתחילה, והוא מסיבה אחרת, שיש חשש שהפירות שבמקו"א אבדו, ונמצא מפריש מכאן על מה שנאבד [ונפ"מ בזה שכשאין חשש שמא אבד אז א"צ מוקף]. וכעי"ז כ' הר"ש בביכורים (פ"ב מ"ה). והריטב"א בגיטין שם כתב שאף מדרבנן לא צריך מוקף, אלא שצריך שהפירות האחרים יהיו ברשותו או במקום המשתמר ביד אחר. וע"ע במעד"א (פ"ג ה"כ) מש"כ בזה [וראה בחזון עובדיה (תרו"מ, עמ' קצה) שכתב להלכה כדברי הרמב"ם והרמ"א, ובהערה בעמ' קצח שהרחיב בזה].
והנה לפי הרשב"א צ"ל שבתרומה גדולה אף כשבית מצרפם, מ"מ אם הבית גדול מאד, והפירות נמצאים בשני הצדדים מרוחקים זמ"ז, מדרבנן צ"ל הפירות לפניו, שהרי לא גרע מתרומת מעשר שחייבו חכמים בכה"ג. אולם, כאמור, הרמב"ם סובר שלא התחדש חיוב הקפה מדרבנן בתרו"מ, ולכן אפשר להפריש בבית ובגינה אף שרחוקים זמ"ז ולא נראים לפניו.
ובשאר מעשרות [ראשון, שני ועני. וה"ה בבכורים] א"צ מוקף, וכן פסק הרמב"ם בהל' מעשר (פ"א ה"ו), וכ"ה בטושו"ע (שם סע' עא), וע"ש בבי' הגר"א (ס"ק קיח), וכ"כ במרכה"מ (הל' מתנו"ע פ"ד ה"י במהדורות החדשות), וראה בדר"א בהל' מעשר (שם סקמ"ט) ובביהה"ל (ד"ה וא"צ). אמנם לדעת הסוברים שחיוב מוקף הוא מדרבנן ומפני חשש תקלה, ה"ה בשאר מעשרות. ומ"מ העיקר להלכה כדברי הרמב"ם, השו"ע והרמ"א.
♦
עיקר דברינו כאן הוא בהגדרה מה נקרא מוקף, והאם ומתי צריך שיגעו הפירות אלו באלו, ומתי צריך ומתי מועיל צירוף בית, ובפירות הנמצאים במארזים האם צריך והאם מועיל שיגעו אלו באלו. ובעיקר נדון בדעת הרמב"ם, שאף שפירט דינים בזה, מ"מ פרטים רבים לא ברורים בכוונתו [כפי שיפורט להלן. וראה גם בדר"א תרומות פ"ג הי"ח בביהה"ל ד"ה או, שדן בכמה ספיקות בדעת הרמב"ם], וכבר דנו האחרונים בדינים אלו. וראה בביאור הגר"א בסי' שכה סק"ח שהאריך בזה, וכתב בתחילת דבריו "ובדין זה נסתבכו גאוני עולם", ומרחיב בפרטי הדין, כפי שיובא להלן. ואף שגדולי עולם דנו וחיוו דעתם בשיטה זו, אבקש לדון ולהציע בדברי הרמב"ם מהלך שבו דבריו מסודרים ומבוארים יותר לענ"ד [וכן בדעת השו"ע. ואמנם כידוע השו"ע בסי' שלא העתיק את דברי הרמב"ם בדינים אלו, מ"מ ניתן לדייק ללמוד גם מאותם דינים שבחר להעתיק וממה שלא העתיק].
הלכה זו חשובה ומעשית מאד לכל מי שמפריש, כאשר לפעמים נמצאים חלק מהפירות במארזים נפרדים, או שמפסיק משהו ביניהם, ובפרט בהפרשה בשווקים הסיטונאיים, שבהם מגיעים להאנגר אחד משטחי ענק ובהם פירות וירקות שונים, ובדרך כלל קיימת דרישה מיידית לסחורה זו ע"י סוחרים גדולים, וכדי להפריש מן המוקף יתכן שצריך המשגיח להפריש מכל משטח בפנ"ע, בטירחא יתירה. ולפעמים גם יוצא שכרו בהפסדו מאחר שעלול להיווצר מצב שבו לא יספיק או לא יוכל להפריש במקומות מסוימים, ואילו הפרשה מן המוקף אינה מעכבת בדיעבד.
♦
א. מהו מוקף, ודעת הגר"א
הראשונים נחלקו מהו פירוש המושג מוקף, וכיצד מתקיים דינו? האם צריך שיגעו הפירות אלו באלו, או שמספיק שהם יהיו סמוכים זל"ז, או שהעיקר הוא שהם יהיו במקום אחד, וכפי שיתבאר בעז"ה. שורש מחלוקתם הוא בדברי המשנה בסופ"ב דחלה לגבי עיסה טהורה ועיסה טמאה שיש בכל אחת שיעור ורוצה להפריש מזו על זו, נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף, וכן פסק הרמב"ם [בהל' בכורים פ"ז הי"ב, אלא שפסק שאפשר שתהיה החלה כביצה. ואכ"מ], הרי שכדי שיהיו מוקפין צריך שיגעו זב"ז. אלא שכבר הקשו בירוש' שם (הלכה ג): "ואין הבית מצרף"? ותירצו: דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית מצרף, ושאין מקפיד על תערובתו הבית מצרף. עיסה טמאה עיסה טהורה עשו כדבר שהוא מקפיד על תערובתו". ואמנם רבים מהראשונים והפוסקים ביארו שלדין מוקף א"צ שיגעו זב"ז, ורק כשמקפיד על תערובתם, כגון בטמא וטהור, צריך שיגעו. ובמהר"י קורקוס (פ"ה הי"ג, ופ"ז הי"ד) מביא שיש מי שכתב ליישב את הקושיא הנ"ל [לכאורה כוונתו לדברי הר"ש במע"ש (פ"ג, מי"ב) ובחלה (פ"א, מ"ט)] שאף שבתרומה א"צ שיגעו זב"ז מ"מ בהפרשת חלה, אף כשיש שיעור בכל עיסה, צריך שיגעו זב"ז כדי שיהיו מוקפים, ותמה ע"ז שהרי חלה למדים מתרומה. וראה במעדני ארץ (פ"ג הי"ח אות א) שכ' שלא מצא שיטה כזו אלא בפסקי חלה להרשב"א ש"ב שהביאה ודחאה. ואף שכעי"ז כ' הר"ש שם, מ"מ כוונתו לחלק בין עיסות שדרכן להיות מעורבות כאחת, ולכן צריך נגיעה, לבין פירות או פת אפויה שאינם מחוברים. ומ"מ דעת רוב הפוסקים שגם בחלה א"צ שיגעו אלא כשמקפיד על נגיעתם. ובתרומת הדשן (סי' קפט) בתו"ד הרחיב גם בדין נגיעה דמוקף, והביא את שיטות הראשונים שסוברים שא"צ נגיעה אפילו כשמקפיד ע"ש, אבל העיקר לדינא כנ"ל.אלא שכאמור נחלקו הראשונים בדין זה. בתוס' בפסחים מו: ד"ה הואיל מובאת דעת ריב"א, שא"צ שיגעו הפירות אלו באלו אלא די בהקפה בעלמא, ואילו ר"י מצריך נגיעה. ובתוס' בנדה ז. (ד"ה ומקפת) נוקט כשיטת ר"י שצריך נגיעה או צירוף סל. וע"ש שמסתפק אם מספיקה נגיעה גרידא או שצריך נשיכה או צירוף סל [ואף שעיקר דבריו הם בטהורה וטמאה, מ"מ אינו מחלק ביניהם, ע"ש]. וע"ע בר"ש בטבול יום (פ"ד מ"ב), וברא"ש בפסחים (פ"ג אות ו) שכתב כשיטת ריב"א, ובהגהות אשרי שם הובאה דעת ר"י. וראה מרדכי פסחים סימן תקצט, שכתב בשם הר"א ממיץ שגם צירוף סל אינו מספיק, וצריך נגיעה, ומביא שבסה"ת וראבי"ה סוברים שצירוף סל סגי, ע"ש.
לעומת זאת, רש"י (עירובין ל: ד"ה וליפרוש, ביצה לב: ד"ה מקיפין, גיטין ל: ד"ה מוקף ונדה ז. ד"ה ומקפת) ביאר שמוקף פירושו סמוך, דהיינו שהפירות שמפרישים אותם לתרומה והפירות שמפרישים עליהם צ"ל סמוכים זל"ז, וכן פירשו ראשונים רבים. וראה רש"י בנדה שם שהביא ראיה מלשון מקיפין האמור בחולין מו: לגבי בדיקת טריפות בריאות, שמקיפין ריאות זל"ז לראות אם דומים בנקביהם. ומשמע קצת שכוונתו שגם משמעות וסיבת ההקפה בתרומה הוא שייראו לפניו יחד. ומשמע שאין צריך שיגעו זה בזה אלא כל שהם סמוכים זל"ז די [ואמנם רש"י לשיטתו, שמובאת להלן, שהסיבה לדין מוקף היא שמא הפירות אינם בעין, וכדי לשלול חשש זה ודאי מספיק שיהיו קרובים זל"ז. אלא שגם הסוברים שמוקף הוא מדין תורה ולא משום חשש ביארו כן]. ואמנם בסוטה ל. (ד"ה ונותנת) פירש רש"י מוקף – מחובר ומקורב, וכן בחולין ז. (ד"ה לתרום) כתב מן המחובר וסמוך לו. אכן בשטמ"ק גרס שם במקום מחובר – מוקף, ובהגהות וציונים הביאו שכן הוא בכת"י, והביאם בחזון עובדיה תרו"מ עמ' ר, והוסיף "ועכ"פ נראה דלאו דווקא הוא". ומדברי הטור והשו"ע בסוף סי' שכה, והוא עפ"י הרא"ש, נראה שפירשו שמוקף היינו שהפירות לפניו, שכתבו בהפרשת חלה מעיסה על חברתה [שצריכה להיות מן המוקף, כמבואר שם בסוס"י שכג], וז"ל: אם יש בכל עיסה שיעור ורוצה להפריש מזע"ז, א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא כיון ששתיהן לפניו מפרישין מזע"ז [ודוחק לומר שמדובר באופן שהבית מצרף, ואעפ"כ הצריכו שיהיו סמוכים].
והנה בביאור הגר"א בהל' חלה (בסוף סי' שכה סק"ח) הרחיב בבירור דינים אלו, ודבריו הם אבן יסוד בסוגיא, ורבים האחרונים והפוסקים הביאו דבריו ונקטו כשיטתו להלכה, וע"כ נרחיב בשיטתו והעולה מדבריו [אלא שמ"מ נציע את הקושי בזה לענ"ד, ונציע שיטה אחרת בדעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו, ונפ"מ להלכה]. בתחילת דבריו כתב שהשו"ע הנ"ל, שפסק שא"צ אלא שיהיו לפניו, פסק כדברי הרא"ש והטור שא"צ נגיעה. ומוסיף "ובדין זה נסתבכו גאוני עולם", ומביא את שיטות הראשונים השונות אם צריך נגיעה או צירוף סל או שא"צ, ונוקט: "ומ"מ דברי הרא"ש [שהוא כשיטת הריב"א הנ"ל, שבבית א"צ נגיעה אא"כ מקפידים, כגון בעיסה טמאה ועיסה טהורה] הן עיקר, ומתני' דפ"ג דמע"ש מסייעתו – עד שלא גפן תורם מאחד על הכל... והנה אבאר דג' דינים בזה. אם הם בלי כלי כלל א"צ אפילו נגיעה, ואפילו רחוקין הבית מצרפן. ואם הם בתוך כלי ופתוחים מלמעלה צריכים הקפה והוא קירוב ונגיעת כלים אהדדי, וזה מן המוקף כמו אין מקיפין שתי חביות (ביצה לב:)..., ואם הם סתומין אפילו נגיעה לא מהני. וכ"פ הרמב"ם והשו"ע סי' שלא סכ"ו, וכמ"ש בתוספתא תרומות פ"ג פירות המפוזרין, פי' שהם בלא כלי, שקי תבואה כו' כיון שהם בכלי אם היו בהקיפה אחת, ר"ל נוגעין זל"ז כנ"ל אין מקיפין... וכן חביות עד שלא גפן, וג"כ בהקיפה, אלא דסתמן כשסדורים במרתף הן בהקיפה..." [שלא כדעת הר"ש בסוף מס' טבו"י שהביא ראיה מדין זה שמה שהיה מוקף קודם סגי אף שבשעת ההפרשה כבר אינו מוקף]. ובהמשך דבריו מביא את הדין במפריש מטמא על טהור שצריך שיגעו זב"ז, ומוסיף "ומשם משמע ג"כ שמוקף דווקא בנגיעה, אלא שא"צ לזה אלא בכה"ג".
וביאור דבריו הק' לענ"ד – בתחילת דבריו מוכיח כדברי הרא"ש, שא"צ שיגעו זב"ז, מהמשנה לגבי חביות עד שלא גפן שמפרישים מזע"ז, הרי שלא צריך שיהיו נוגעים זב"ז. אלא שדבריו צ"ב, שבמפורש כותב בהמשך דבריו שחביות עד שלא גפן מפרישים רק כשנוגעות זב"ז, וזהו מוקף, ולכן ניתן להפריש, הרי שלמוקף צריך שיגעו. והתמיהה גדולה, שמאותו דין שמוכיח שבמוקף א"צ שיגעו כותב אח"כ שצריך שיגעו. וע"כ צ"ל שמודה הגר"א שמוקף פירושו נגיעה, וכפי שמוכח בהמשך דבריו, אלא שמוכיח שהפירות עצמם א"צ שיגעו אלו באלו, וכשיש כלי לא הצריכו שיגעו הפירות שבתוך הכלים, ואין צריך אלא שיגעו הכלים זב"ז כדי לבטל את חציצת הכלים, ודי בכך.
א"כ סובר הגר"א שהדין לתרום מן המוקף, דהיינו בנגיעה, עיקרו לומר שכשיש כלים המפרידים צריך שיגעו זב"ז, וכשאין כלים המפרידים הבית מצרף. אך לא על זה כיוונו כשאמרו מן המוקף, שהמילה מוקף, שפירושה נוגע, התייחדה למקרה של הפסקת כלים, ופירוש המילה מוקף הוא נוגע, ומדמה זאת ללשון אין מקיפין חביות האמור בביצה לב:, שהכוונה נוגע, וכפי שפירש רש"י שם שמקיפין הכוונה שמקרבין זו אצל זו, ומשווה רש"י שם - כמו בהקפת ריאה, וכמו לתרום מן המוקף, הרי שהקפה פירושו קירוב זל"ז. ומוסיף הגר"א שכן פירש"י בסוטה ל: שמוקף היינו מחובר ומקורב, כמו אין מקיפין חביות [ואף שברש"י משמע יותר שא"צ שיגעו אלא מספיק שהם סמוכים, נראה שהגר"א סבר ברש"י שצריך שיגעו. או אולי מביא מרש"י רק שמשמעות מוקף הוא סמוך וקרוב, ולגבי מידת הקירבה, סמוך או נוגע, סובר שצריך שיגעו]. ובהמשך מוסיף ומוכיח שגם כשמקפיד על תערובתו צריך נגיעה, ומוכיח משם שמוקף פירושו נגיעה, אלא שא"צ לזה אלא כשהפירות בכלים או כשמקפיד.
ומ"מ צ"ע לשיטתו מה הדין בפירות שנמצאים בסמיכות זל"ז, ואינם בתוך בית המצרפם, האם מספיק שיהיו סמוכים זל"ז, שהרי לשיטת הגר"א א"צ שיגעו, ובסמוכים סגי. אלא שמלשונו משמע קצת שפירות שבתוך הבית אפשר להפריש מפני שהבית מצרפם, ומשמע שללא טעם זה אינם מצטרפים אלא בנגיעה? ואפשר שמש"כ שהבית מצרפם הוא רק כשהם רחוקים זמ"ז, וכמש"ש שבית מצרף אפילו ברחוקים הרבה, אבל כשהם סמוכים ולפניו א"צ אפילו בית. וכן נראה מלשון הטור והשו"ע [שכ' עליהם הגר"א שכן עיקר], שכתבו שכשהם לפניו סגי וא"צ שיגעו, ומשמע קצת שאף כשאין צירוף בית מהני. וצ"ע.
ובהמשך מביא הגר"א ששקי תבואה, וכן חביות עד שלא גפן, צריך שיגעו זב"ז, ומה שלא כתבו לגבי חביות עד שלא גפן שיהיו מוקפין זל"ז הוא משום שסתמן כשסדורים במרתף הם בהקפה. כל זאת לומד הגר"א בשיטת הרמב"ם [ואחריו השו"ע בסי' שלא סכ"ה – סכ"ו, שכידוע בהלכות תרומות העתיק בדר"כ מדברי הרמב"ם, וכמו"ש הרמ"א בסוף הסימן שם].
♦
ב. דברי הרמב"ם והדיוקים בלשונו
אלא שעדיין דברי הרמב"ם בדין זה צ"ע [מלבד הערת הגר"א שהרמב"ם לא פירש בחביות שלא גפן שיגעו זב"ז], ולצורך הענין נביא כאן את דברי הרמב"ם (הלכות תרומות פ"ג הלכה יז-יט): "אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף. כיצד, היו לו חמישים סאה בבית זה וחמישים סאה בבית אחר, לא יפריש מאחד מהן שתי סאין על המאה, שנמצא שהפריש ממקום על מקום אחר ... ובהי"ח - פירות המפוזרין בתוך הבית, או שתי מגורות שבבית אחד תורם מאחד על הכל. שקי תבואה ועיגולי דבלה וחביות של גרוגרות, אם היו בהקפה אחת תורמין מאחד על הכל. חביות של יין עד שלא סתם את פיהן תורם מאחת על הכל, ומשסתם תורם מכל אחת ואחת. ובהלכה יט: היה מלקט גפי ירק ומניח בגינה תורם מאחד על הכל. הביא מין אחד ביניהן תורם מכל אחד ואחד. הביא מינין הרבה בקופה, כרוב מלמעלה וכרוב מלמטה ומין אחר באמצע, לא יתרום מן העליון על התחתון. ואם הקיף חמשה צבורים בגורן תורם מאחד על הכל בזמן שעיקר הגורן קיים. אין עיקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד". הדינים המבוארים ברמב"ם הם שפירות שנמצאים בבית אחד נחשבים כמוקפים. ובשקים ובחביות מועילה הקפה, מלבד בחביות של יין סתומות שלא מועיל להקיפן, וצריך להפריש מכאו"א. ובירקות גינה ניתן להפריש מזע"ז אף שאינן סמוכות זל"ז, אא"כ יש הפסק של מין ירק אחר. ואפילו ירקות שנמצאים בכלי אחד אינן מוקפים אם מפסיק מין אחר ביניהם. ובגורן נחשבים צבורים כמוקפים מאחר שעיקר הגורן קיים.תחילת דברי הרמב"ם בהלכה זו הם שאין מפרישים אלא מן המוקף, וממשיך כיצד - היו לו פירות בשני בתים אין זה מוקף. ויש להעיר, דלפי הגר"א שפירוש המילה מוקף הוא נוגע, ודין מוקף נאמר במקום שצריך נגיעה כגון בכלים, מדוע פתח הרמב"ם בהל' זו כדי לבאר מהו אינו מוקף, היה צריך לפתוח כיצד אין מפרישים אלא מן המוקף, היו לו חביות פתוחות או פירות שמקפיד על תערובתם ואינם נוגעים זב"ז, אינו מפריש? עוד יש להעיר קצת מדוע השתמשו חז"ל וכל העוסקים בדין זה בלשון "הקפה", ולא השתמשו בלשונות מצויים יותר שמשמעם שנוגעים זב"ז?
עוד יש להעיר קצת שבהי"ח כותב הרמב"ם את דין השקים והחביות, ולא מבאר האם מדובר שהם בבית אחד, כמו בתחילת ההלכה, ואעפ"כ צריך שיהיו מקיפים זל"ז, או שצריך להקפת השקים והחביות דווקא כשאינו בתוך בית. וכן בהמשך ההלכה, לגבי חביות יין פתוחות לא ביאר אם הם בבית [מלבד שאלת הגר"א הנ"ל שלא מבואר שצריך שיהיו בהקפה].
עוד יש להעיר במש"כ הרמב"ם בהי"ט בפירות בגינה שמפרישים מזע"ז, אם אינם נוגעים זב"ז, מדוע מפרישים, ואין בית שיצרף? וכן בדין שבהמשך הרמב"ם, שבצבורים בגורן מצטרפים רק אם עיקר הגורן קיים, ואם לא לא, יל"ע שהרי ודאי מדובר שהצבורים אינם נוגעים זב"ז, שאל"כ פשיטא שיצטרפו, וא"כ מדוע הגורן מצרף אם עיקרו קיים, ומדוע כשאין עיקרו קיים אין חיבור, ומ"ש מגינה? וכן יש להעיר קצת מדוע השו"ע, שהביא מדיני המוקף האמורים ברמב"ם, לא כתב אלא את האמור ברמב"ם הי"ח לגבי בית שמצרף, ולא הביא את דין גינה וגורן האמור שם בהי"ט.
♦
ג. מו"מ בביאור המושג מוקף להרמב"ם
כאמור, בדברי הגר"א ורבנן קדמאי נוספים נראה שכל הנדון מהו מוקף הוא האם פירושו נוגעים, או שסמוכים זל"ז. והגר"א כתב בפשיטות וללא עוררין כדברי רש"י הנ"ל, שמבאר שלשון היקף היינו סמוך וקרוב, כמו הקפת חביות, וכפי שהבאנו לעיל. וכאמור, גם בדעת הרמב"ם מפרש הגר"א שמוקף פירושו נוגע, וכדעת רש"י, אלא שכ' שא"צ לזה אלא בפירות שבכלים או כשמקפיד על תערובתו. אלא שלכאורה אנו מוצאים בלשונות הראשונים, ואף בלשון הרמב"ם עצמו, משמעות אחרת למוקף, והיא שהפירות נמצאים בהיקף מקום אחד, כמו הקפת מחיצות בעירובין וכדומה, שהמחיצות יוצרות היקף מקום אחד, והיינו שהמילה מוקף מתייחסת למקום שבו נמצאים הפירות, ולא כפירוש רש"י, שפירושו סמוך או נוגע, והמילה מוקף מתייחסת לפירות עצמם שהם מוקפין זל"ז. ואם אכן משמעות מוקף להרמב"ם שונה, לכאורה יהיה נפ"מ לדינא בדעת הרמב"ם.הנה בפיה"מ להרמב"ם בתרומות פ"ד מ"ג פירש: ואין מפרישין תרומה אלא מן המוקף - כלומר ממה שמצוי תוך היקף מקום אחד. וכן פירש בפיה"מ בסופ"ק דחלה - המכונס ומצוי במקום אחד [כ"ה בכל התרגומים שלפניי]. וכ"כ הר"ש בחלה שם – שיהיו במקום אחד [ומה שכ' שם שלענין עיסה צריך שיגעו, ראה מש"כ לעיל]. גם ברשב"א בפסקי חלה (שער ב בשלהי אות א) כ' להדיא לגבי חמישה שקים בגורן, וכן לגבי חביות יין עד שלא גפן "שאע"פ שאינו מערה הכל למקום אחד, הרי זה מוקף כל שהן במקום אחד". הרי שמוקף פירושו שהם במקום אחד. וכן מבואר להדיא במאירי חלה (סופ"א במשנה השביעית, ד"ה מעתה) שהביא כן בשם אחרוני הרבנים, וכך נוקט לדינא, ע"ש. ולענ"ד יש להוכיח שהרמב"ם בהלכות גם סובר כך, עפ"י מה שהערנו לעיל, שבתחילת דבריו בדין מוקף (שם) מבאר כיצד אין מפרישין אלא מן המוקף - היו לו נ' סאה בבית זה ונ' סאה בבית אחר לא יפריש ... שנמצא מפריש ממקום זה על מקום אחר, הרי שכשבא לפרש את דין מוקף לא פירש שצריך שיהיו סמוכים או שיגעו זב"ז, אלא שיהיו באותו מקום, והדוגמא למה שאינו מן המוקף היא שנמצאים הפירות בשני מקומות. הרי שמוקף הוא במקום אחד. וכן משמע במרכה"מ (הל' מתנו"ע פ"ד ה"י, במהדורות החדשות) [וגם בדר"א בצהה"ל (פ"ג ס"ק שכט), הביא שזו דעת המרכה"מ] ובערוה"ש העתיד (זרעים סי' סב ס"ט).
ונראה להוכיח שכך סוברים גם מהר"י קורקוס והכס"מ, דהנה הרמב"ם פוסק בהי"ח שפירות בבית אחד תורם מזה על זה אע"פ שהם בשתי מגורות. והקשו מהר"י קורקוס והכס"מ שהגירסא בתוספתא לפנינו (תרומות פ"ג ה"ט) היא שבשתי מגורות תורם מכל אחת ואחת, ולא כמו שפסק הרמב"ם? ותירצו [בתירוץ הראשון שלרמב"ם היתה גירסא אחרת בתוספתא] בתירוץ השני שהרמב"ם דחה את דין התוספתא מחמת המשנה של חביות יין שלא גפן תורם מאחת על כולן. והנה, אם נימא שבחביות של יין צריך שיגעו ויהיו סמוכות זל"ז ואפילו בבית [וכן בשקי תבואה וחביות גרוגרות], א"כ קשה מה ראייתם מדין זה שהוא דלא כהתוספתא, הרי מגורות אינן נוגעות וסמוכות זל"ז, ולכן יש לתרום מכאו"א, משא"כ חביות שמפרישין מזע"ז רק כשנוגעים זב"ז? אלא ע"כ שסוברים שמש"כ הרמב"ם שחביות בהקפה אחת מפרישים מזע"ז, הכוונה היא שהם בבית אחד, והוי מוקף, ומזה הוכיח דלא כהתוספתא דמגורות. אלא שבדברי מהר"י קורקוס עצמו יל"ע, שבהל' יט לגבי שקים וחביות מסתפק שם אם מיירי בבית, ע"ש. ואם כדברינו, פשיטא שהם בבית או בהיקף מחיצות אחר, וכפי שכתב הרמב"ם שהם בהקפה אחת? ואפשר שבזה גופא הסתפק, וצ"ע.
לפי דברינו, שמשמעות מוקף להרמב"ם היינו בהיקף מקום אחד, נראה שההערות שהערנו בדברי הרמב"ם מיושבות יותר. דעת הרמב"ם היא שהקפת המקום מחשיבה מוקף אף במגורות ואף בשקים וחביות פתוחות, וכל הלכה י"ח היא בהקפת מקום. בתחילת ההלכה מבואר שבית מקיף את הפירות שבתוכו אף אם הם בשתי מגורות. בהמשך מוסיף הרמב"ם שאפילו כשהתבואה בשקים או בעיגולי דבילה [שנמצאים בתוך כלים – כ"פ בדר"א (שם ס"ק קנח)] או בחביות של גרוגרות, בהקפה אחת מצטרפים. ולא הוצרך לפרש מהי הקפה כפי ששאלנו, מאחר שכבר ביאר בהי"ז שהקפה פירושה מקום אחד [ודוחק יהיה לומר שיש הבדל בין לשון הפרשה מן המוקף, לבין לשון אם היו בהקפה אחת. אלא כל הקפה פירושה מקום אחד]. ולפי זה יועיל צירוף בית אפילו בשקים ובחביות, ודלא כמו שלמד הגר"א [ואף שעפר ואפר אני לבאר שלא כדברי אדוננו הגר"א, אולם מאחר שהבאנו שמשמעות מוקף להרמב"ם שונה, ולא כפירוש רש"י, ודברי הגר"א הם כפי שלמד ברמב"ם כרש"י, איני אלא מציע דרך שונה].
ואחר שפירש הרמב"ם כן, לא הוצרך לכתוב שבחביות יין פתוחות אפשר להפריש מאחר שהם בהיקף אחד, שזה כבר נתבאר בכל ההלכה לפני כן, ולא הביא דין זה אלא כדי לחלק בין חביות יין פתוחות לסתומות, שבסתומות לא יועיל שום היקף. לשיטה זו מבואר שהוצרכו להשתמש בלשון מוקף, ולא קשה מה שהערנו לפי רש"י למה לא ביאר הרמב"ם שנוגעים זב"ז.
לפי דברינו מיושבת קושיא נוספת. בירושלמי בסופ"ג דחלה מבואר שכשצריך להפריש תרומות על יין שבגת מעלה משם חביות של יין שהם יהיו תרומה ונחשב מוקף כשהחביות על שפת הבור. וקשה- שמאחר שהיין בחבית צריך שיגעו זב"ז? ובדר"א (בצהה"ל שם ס"ק שכג), תירץ שאפשר שאם התרומה בכלי יהיה זה נחשב מוקף, ושונה הדבר מהמקרה ההפוך, שהפירות בכלי והתרומה מחוץ לכלי. והנה תירוצו הוא חידוש גדול, ולא מצאנו מי שאומר כן. ורק מכח הכרח הקושיא נדחק ליישב כך. אמנם, לדברינו מיושב, שגם כשהם על שפת הבור עדיין נחשבים מוקפים, שהם במקום אחד.
והנה, להלכה, ברור שיש לנהוג כדעת הגר"א, וכך נוהגים, אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות להקיף כך, ולהלכה בשעת הדחק אפשר להפריש שלא מן המוקף [ראה יבמות צג., ואכ"מ] נראה לענ"ד שראוי להקפיד לכה"פ על הפרשת המוקפים במקום אחד אף שהם בכלים נפרדים, כגון בשווקים סיטונאים כאשר א"א להפריש באופן שיגעו זב"ז, מ"מ יקפידו להפריש בכל חדר בפנ"ע.
אגב, לכאורה נפ"מ בהנ"ל גם בהפרשה הביתית [בין בודאי טבל ובין בספק], כשמביאים בשקיות את הפירות שנקנו, ויש פירות מאותו מין בשקיות נפרדות, אם צריך שיגעו זב"ז. אמנם ראה בדר"א, בצהה"ל שם, ס"ק שכב, שהסתפק אם שקיות אלו מפסיקות, וכנראה ספיקו הוא שמא שקית שהיא לצורך נשיאת הפירות ועתיד האדם להוציאם משם ולצרפם לא תיחשב ככלי המפסיק, ואינו דומה כ"כ לשקי תבואה, שאינם עתידים להתערב. נפ"מ נוספת תהיה כשהפירות מאותו המין הם בארגז משלוח, ואת המופרש הוא מוציא כדי לקרוא שם. אלא שגם זה תלוי במחלוקת - האם מוקף צ"ל בשעת ההפרשה או שמה שהפריש לצורך ההקפה נחשב מוקף, או אולי מה שהיו מוקפים בעבר מועיל. ואכ"מ.
לסיכום: פירות שבתוך כלים נפרדים- בפשטות נוקטים הפוסקים שאפילו בבית צריך שיגעו המארזים זב"ז, או לכה"פ שיהיו סמוכים. והגר"א כתב שצריך שיגעו זב"ז, וסובר שגם דעת הרמב"ם כן. ולפי הדרך שהצענו בדעת הרמב"ם ודעימיה, ברמב"ם לא הוזכר שצריך שיהיו סמוכים או נוגעים, אלא כל שהם במקום אחד חשיב מוקף. וגם במארזים א"צ אלא שיהיו בתוך היקף מקום [מלבד חביות יין סתומות]. אמנם ודאי שכשהפירות צבורים יחד או נוגעים זב"ז, וכדו', בודאי שנקראים כמקום אחד אף כשאין מחיצות.
♦
ד. דין מוקף בגינה ובגורן להאמור
על הדין האמור ברמב"ם שם [ומקורו בתוספתא בפ"ג דתרומות ה"ח] שהמלקט ירקות ומניחם בגינה תורם מזע"ז, שאלנו מה מצרפם? בחסדי דוד שם ביאר שגינה מצרפת, משום ששם הוא מקום גידול הירק, לכך חשיב מוקף, אף שרחוקים זמ"ז. וכעי"ז כתב בערוה"ש העתיד (זרעים סי' סב סע' יד), שגינה אין לה מחיצות ואעפ"כ כיון שהוא לוקט ומניח הוויין כולן כאחת [ומוסיף שנראה שמה שלקט בימים שונים אין מצטרפים. וכל זה לשיטתו, שמצטרפים אף שאין כאן בית המצרף. וצ"ע]. ומדבריהם נראה שבגינה חשיב מוקף לא מחמת המחיצות, ואפשר שלגינה אין מחיצות כלל, ואעפ"כ מהני מחמת שהוא מקומם [וע"ע במעד"א שם הי"ט סק"ב, שכתב בתוך דבריו שאפשר שהצירוף בגינה הוא משום שרואים אלו את אלו]. ובס' דרך אמונה (תרומות פ"ג ס"ק קסד – קסח), הוכיח מהגמ' בב"ב ד ע"א שסתם גינה היא מגודרת, ואעפ"כ אינה מצרפת כלל כיון שאינה מקורה, ובית המצרף הוא רק כשיש תקרה, וא"כ אין נפ"מ אם הגינה מגודרת או לא, ואעפ"כ פירות מפוזרין מצטרפים, כיון שאין שום דבר המפסיק ביניהם. גם בביאור ההלכה על סע' יח (ד"ה פירות) כתב: "נראה דדווקא בבית מקורה מצטרף, אבל בחצר אפילו הוא גדור מכל סביביו והוא רה"י, אינו מצרף, דהא כ' רבינו בסמוך בהי"ט דבגינה אין מצרף ציבורין רק אם עיקר הגורן קיים אע"ג דסתם גינה גדורה כדאמרינן בב"ב ד ע"א.... ואפילו חצר המוקפת לא תצרף אא"כ היא מקורה" [וע"ש ראייתו מהדמיון לחמץ, שמסתבר שלענין חמץ מצטרף רק בבית מקורה. ולענ"ד אינו מוכרח כלל]. והנה דבריו צ"ב, במה שכתב שהיקף מחיצות שאינו מקורה אינו כלום, מנליה, אדרבא, להלן יתבאר שרבים סוברים שמוקף פירושו במקום אחד, ומדוע צריך קירוי? ומה שהביא ראיה בביהה"ל הנ"ל שהרי בגינה צבורים אינם מצטרפים אא"כ עיקר הגורן קיים, צ"ע כוונתו, שהרי גינה וגורן הם שני מקומות שונים, גינה הוא מקום גידול הירקות, וגורן הוא מקום אסיפת התבואה, וגינה היא מגודרת ואילו גורן הוא בשדה התבואה ואפשר שאינו מגודר, ושתי הלכות שונות הן. ונראה שדייק דבריו מדברי הרמב"ם, שלגבי גינה כתב את דינו במפוזרים, ואילו בגורן כתב את דינו בצבורים, ומשמע להדר"א שבגינה אילו היו צבורים לא היו מצטרפים, שהרי בגורן צירוף צבורים אינו אלא מחמת עיקר הגורן. ונראה שסובר שאין הבדל בעיקר הדין בין גינה לגורן. אלא שלפי מש"כ לעיל לכאורה ניתן לומר שהם שני דינים שונים, ובגינה יש מחיצות והיקף המחיצות מחבר, ובגורן אין היקף מחיצות, ועיקר הגורן מחבר, כפי שיתבאר. ומה שכתב שבגינה, בין במחיצות ובין ללא מחיצות, מפוזרין מצטרפים משום שאין מפסיק ביניהם, הוא תמוה, וכי פירות שאינם מוקפות במחיצות יצטרפו במרחק רב ללא צירוף? הרי זהו דין מוקף לצרפם. וגם מהחס"ד והערוה"ש (לעיל), שכתבו שבגינה הם מחוברים מפני שהוא עיקר גידולם, מוכח שצריך טעם לומר שנחשבים מוקפים. ועוד, אם כדבריו, א"כ למה כתב הרמב"ם דין זה בגינה, שהיא מקום מגודר כמוש"כ, ולא במקום פתוח לגמרי [התינח לפי החס"ד יתכן שסוברים שגינה אינה בהכרח מוקפת, אבל להדר"א, שמוכיח שגינה היא בדר"כ מוקפת, קשה מאד - שנקטו בדין זה דוגמא של גינה, שהיא מקום מוקף מחיצות, והדין שהתחדש בזה הוא אף כשאינו מוקף כלל. אדרבא, היה צריך לכתוב דין זה במקום שאינו מוקף מחיצות ואעפ"כ מצטרפים הפירות]. ועוד יל"ע עפ"י דברי הרמ"א בסוס"י שכג, והביאו המשנ"ב בסי' תנז, סק"ה, שעיסות שיש בהן שיעור, שלא נילושו יחד, צריך להפריש מן המוקף אפילו בעיסת חו"ל, ולא נאמר בזה דין אוכל והולך ואח"כ מפריש, ע"ש. ואמנם שם מדובר על עיסת חו"ל, אך ראה בהליכות שלמה (הלכות פסח פ"ז הערה כ"ז), שלמד מזה שה"ה בהפרשה בא"י. וא"כ מה"ט לפחות מה שלא התמרח יחד יתחייב להיות מוקף. ושמא לזה גינה מצרפת להחשיבם כגורן אחד. ודוחק.ע"כ לאחר מחילת מעכ"ת נראה לענ"ד לבאר בדעת הרמב"ם שצריך צירוף מחיצות [כפי שמשמע מהמרכה"מ שם], וגינה היא מקום המוקף מחיצות, ומשו"כ מצרפת את כל הירק המפוזר כמו בבית, אא"כ יש הפסק ביניהם. ושיטת הרמב"ם היא שמקום מצרפם, כפי שנכתוב להלן, ומ"מ לא צריך קירוי, וגורן שאני שאין לו מחיצות, והמצרף הוא עיקר הגורן, והוא מקרה שונה מגינה. ואכן, אם הגינה אינה מוקפת, יהיה דינה כדין גורן האמור להלן, שאינה מצרפת [אלא א"כ שייכת בה המציאות כמו בגורן, שעיקר הגורן קיים]. ולדעת החס"ד י"ל שאמנם צריך מחיצות, ורק בגינה שהיא מקום הגידול לא צריך מחיצות כלל. ולדעתו י"ל שגם דין גורן הוא מעין סברא זו, שכיון שעיקר הגורן קיים נחשב מקומו אף כשאין מחיצות.
ולדברינו סדר דברי הרמב"ם ברור, שבהי"ח מביא את דיני צירוף מקום, ומוסיף שגם בשקים ובחביות מצרף מקום [ומה שפירט אם היו בהקפה אחת הוא משום שמחדש שגם בשקים מועילה הקפה] אא"כ היא חבית יין סתומה. ובהי"ט מוסיף הרמב"ם שגם בגינה ניתן להפריש, או מפני שנחשבת מוקפת, אף שאינה מקורה, או אף אם מדובר באינה מוקפת, שייכות בה סברות האחרונים שבמקום הגידול נחשב מצורף, כעין הסברות בגורן. לדברינו מתבאר יותר מדוע השו"ע, שהעתיק את דיני הרמב"ם בהל' תרו"מ, הביא רק את דברי הרמב"ם שבהלכה יח לגבי צירוף בית, ולא הביא את דבריו בהי"ט לגבי צירוף בגינה, ולפי מש"כ שהגינה מוקפת מחיצות ודינה כבית, לא קשה, דהביא את דין בית וה"ה גינה. וכידוע השו"ע לא האריך בהלכות אלו. ומ"מ עדין ק"ק מ"ט לא הביא את דין דברים המפסיקים, ודין הגורן.
והנה לעיל בהקדמה כתבנו שבבית גדול מאד שהפירות נמצאים בקצוותיו באופן שאינם נראים, אף שהם מוקפים, מ"מ לדעת הרמב"ם דינם כמוקף, ולדעת הרשב"א לכאורה יהיה דינם לכה"פ כתרומת מעשר שצריך שיהיו לפניו מדרבנן. ולפי זה, אם סיבת ההיתר בגינה הוא משום שמוקפת מחיצות, יהיה ניתן להפריש אפילו כשרחוקים זמ"ז מאד לדעת הרמב"ם והשו"ע והרמ"א להלכה, וכן אם ההיתר מיוחד לגינה שהיא מקום גידולם, יהיה היתר זה אפילו בגינה. אבל לדעת הגרשז"א שהיתר גינה הוא משום שרואים זה את זה, וכן לדעת הד"א שההיתר הוא משום שאין מפסיק ביניהם, נראה שבגינה גדולה לא שייך היתר זה.
♦
לסיכום - גינה שמוקפת מחיצות וללא הפסק בין הפירות, לדעת כולם נחשבת ההפרשה מהמוקף אף בגינה גדולה. כשאין מחיצות ואין הפסק, דעת כמה מן האחרונים שהובאו לעיל שחשיב מוקף, אבל לפי מה שהצענו בדעת הרמב"ם נראה שצריך היקף מקום. כשאינו במקום גידולם ויש מחיצות אפשר שגם החס"ד והערוה"ש מודים שנחשב מוקף [מלבד דעת הדר"א שמחיצות שאינן מקורות אינן מועילות]. וכשאינו במקום גידולם ואין מחיצות ואין דבר המפסיק נראה מהאחרונים הנ"ל שאינו מוקף, מלבד לדעת הדר"א שא"צ מוקף.
בגורן, אף אם אין סביבו מחיצות, אם עיקר הגורן קיים, מצרף הוא את התבואה שבצידו, אף שצבורים בנפרד. וכשאין עיקר הגורן קיים, אם אין מחיצות פשוט הוא שלא מצטרפים. ואם יש מחיצות תלוי לכאורה במש"כ לעיל, שאפשר שלדעת כולם חשיב מוקף, מלבד דעת הדר"א שלהיקף בית צריך שיהיה מקורה.
♦
ה. בדין הפסק בין הפירות להקפה לפי המבואר לעיל
הובאו לעיל דברי הרמב"ם בהלכה יט שאם יש פירות ממין אחר המפסיקים בין הפירות המופרשים, אין זו הפרשה מן המוקף. דין זה כתב הרמב"ם כהמשך לדין גינה שבה ירקות שאפשר להפריש מזע"ז, וכן לגבי קופה שיש בה ירק שאם מפסיק מין אחר, כגון שיש כרוב למעלה ולמטה, ובאמצע ירק אחר, לא יתרום מהעליון על התחתון או להיפך.[נביא בקצרה דינים האמורים להפסק זה, ובספר קצירת השדה יפורטו דינים אלו: בביאור הגר"א (סוס"י שכה שם), מבאר שבגד ושק וכדו' אינו מפסיק, אלא רק מין אחר, או אפילו מאותו המין, אם הפירות שבאמצע טמאים בזמן שהקפידו על טומאה וטהרה. וכתב ע"ז הגר"א שמ"מ לא צריך שיגעו זב"ז, אלא שלא יהיה הפסק, ע"ש.
כאשר מפרישים מיני פירות שונים יחד, ואומר שהתרומה תחול מכל מין על מינו לכאורה, צ"ל כל מין מוקף למינו. אמנם בדרך אמונה, בביהה"ל סופ"ה דתרומות, הסתפק בזה.
אם בין הפירות החייבים מפסיקים פירות מאותו המין שכבר הופרשו מהם תרו"מ, או שהם פטורים מתרו"מ, כגון שהפירות שבאמצע היו הפקר או שמירחם גוי, לכאורה תלוי הדבר במחלוקת התנאים המובאת בירושלמי בסופ"ג דחלה [כפי שפירש הגר"א בדעת רבי שמואל בשם ר"א בשם ריו"ח] לגבי מי שצריך להפריש כמה חביות תרומה על היין שבבור, שלרשב"ג יכול להעלות חבית ולקרוא לה תרומה, ואח"כ להעלות עוד חבית ולקרוא תרומה, ולדעת רבי צריך להעלות את כל החביות יחד, שאם יקרא שם לראשונה בפנ"ע נמצא שחלק מהיין כבר מתוקן והוא מפסיק בין התרומה לטבל. וגם רשב"ג שחולק, יתכן שסובר שההפרשה לא חלה כך, או שאינו חושש שמא יהיה הפסק וכקושיית הגמ' שם שהיין מחובר, אך לא חולק על עצם הדין שהוי הפסק. וע"ש שהגמ' הקשתה על שיטה זו, אולם, לכאורה אפשר שעצם הדין מוסכם שאין זה מוקף אם מפרידים פירות מתוקנים. וראה בביהה"ל בסופ"ה דתרומות.
אם בין הפירות החייבים מפסיקים פירות מאותו המין, שחייבים גם הם אלא שאינו רוצה כעת לתקן אותם, מוכח מהרמב"ן בגיטין דף לא ע"א שאין זה הפסק].
והנה אף שהרמב"ם כ' דין זה לגבי גינה מ"מ לכאורה פשוט שכן הוא גם בבית, שהרי אפילו בכלי אחד אם מפסיקים פירות אחרים הוי הפסק כדלעיל, ובפרט לפי מש"כ לעיל שאין הבדל בין גינה לבית, וגם בית הגיתות דינם כבית, וכ"כ בערוה"ש העתיד (זרעים סי' סב סי"ד).
אמנם ראה במעדני ארץ (פ"ג הי"ט אות ב), שדן לומר שרק בגינה קיים ההפסק בפירות אחרים, מפני שהחיבור בגינה הוא משום שרואים אלו את אלו, ומה שבסל אחד אינו מוקף הוא רק כשצריך לצרף את הפירות שלמטה עם אלו שלמעלה, שצריך להוציא את הפירות שבאמצע כדי לחברם, אבל פירות שמונחים מימין ומשמאל, ומפסיקים פירות אחרים ביניהם הסל מצרפם. ע"ש, ודבריו מחודשים. ונראה שכתב כן משום שהוא סובר שבגינה הצירוף אינו מחמת המחיצות, ואפשר שאין לה מחיצות, ושונה בזה מבית, וע"כ מדייק שהרמב"ם כתב דין זה לגבי גינה. אבל לדברינו, שדין גינה כבית, לכאורה אין חילוק. גם בדרך אמונה, שם, ס"ק קנו וקסח, מחלק מסברתו בין הפסק בגינה לבין בית, שבבית רק הפסק בכל רוחב הבית מפסיק. ומתו"ד נראה שהיה מסתבר לו יותר לומר שבבית אין הפירות מפסיקים כלל, אלא שמביא שבערוה"ש כתב לא כך. וכל זה לשיטתו שגינה אינה מוגדרת כמוקף, ע"ש. אמנם לפי מה שנטינו לעיל לומר, שאין הבדל בין גינה לבית, ובפרט לענין הפסק, א"כ אין שום מקור וטעם לחלק.
♦
עולה להלכה
א. בהפרשת תרומה גדולה יש להקפיד להפריש מן המוקף. בדיעבד מועילה הפרשה שלא מן המוקף. בשאר תרומות ומעשרות להלכה אינו צריך מעיקר הדין להפריש מן המוקף, ומ"מ ראוי שיהיו לפניו.ב. כשהפירות במקום אחד, כגון בחדר אחד, והם מפוזרים ולא נמצאים בכלים, הבית מצרפם וניתן להפריש אף שרחוקים זמ"ז, אם אין פירות ממין אחר שמפסיקים ביניהם.
ג. כשפירות ממין אחר מפסיקים, יש להפריש מכל מקום בפנ"ע, לכאורה אין הבדל בין אם הפירות בגינה, בבית, או בכלי אחד. והגרש"ז אוירבך נוטה לומר שבבית גמור אין הפירות מפסיקים, ואילו להדר"א בבית גמור יהיה הפסק רק כשמפסיקים הפירות לכל רוחב הבית.
ד. כשהפירות נמצאים בתוך כלים המפרידים, יש להצמיד את הכלים שיגעו זב"ז, ואז להפריש, וכדברי הגר"א והאחרונים [אלא שצידדנו בדברינו שאם אינו יכול להקיף כך, ועומד להפריש שלא מן המוקף, ראוי לכה"פ שיהיו הפירות בחדר אחד אף שאינם נוגעים, שלמש"כ אפשר שלהרמב"ם והפוסקים חשיב מוקף].
ה. הקונה פירות ומניחם בשקיות לצורך נשיאתם, ויש לו פירות מאותו המין בשקיות נפרדות, יש להסתפק אם נחשבים ככלים נפרדים המצריכים נגיעה זב"ז.
ו. בחביות יין מוגפות לא מועילה נגיעת הכלים אלא פותח את כולן או מפריש מכאו"א. ובחביות שאינן של יין וכן בכלים קטנים הוא ספק ונוהגים להחמיר. ואכ"מ.
ז. פירות מפוזרים שאינם בבית או בגינה, אם הם נוגעים זב"ז מפרישים מזע"ז. וגם אם אינם נוגעים אלא סמוכים זל"ז יש הסוברים שנחשב מוקף. והסתפקנו בזה לדעת הגר"א. ואם אינם סמוכים, יש סוברים שכיון שאין דבר מפסיק מצטרפים [עפ"י הדר"א לגבי גינה], אלא שלכאורה מהאחרונים ועוד נראה שאין מפרישים מזע"ז.
ח. ירקות שנתלשו והונחו בגינה מפרישים מזע"ז אם אין הפסק ביניהם.
♦ ♦ ♦