בני ברק
סימני גדלות[2]
להשלמת העניינים שנתבארו [בגיליונות שעברו] יש לבאר את עניין הגדלות עצמה, דקיי"ל בנדה (מ"ו.) דקטן נעשה לגדול ע"י שנים וסימנים, ומבואר בגמ' דהיכא דבאו סימנים קודם הזמן הזה אינן מועילים ושומא בעלמא נינהו. ופליגי בגמ' שם בסימנים שבאו קודם הזמן ועבר הזמן אם נעשה לגדול ע"י סימנים אלו, או שצריך דווקא סימנים שיגדלו אחר שעברו השנים והכי קיי"ל[3].ובכתבי הגרי"ז בתמורה (דף ב:) חקר בשם הגר"ח אי מאי דבעי' שנים הוא משום שהגדלות לא סגי לה בסימנים ובעי גם שנים, או דילמא אין השנים אלא היכ"ת כי היכי דלא ניתלה את הסימנים בשומא. ותלה זאת במחלוקת התוס' והרמב"ם, דביבמות י"ב: אמרי' דבנים הרי הם כסימנים ואם נתעברה קטנה אך עדיין לא הביאה סימנים מהני הבנים תחת הסימנים, ודעת תוס' (ד"ה הרי) ושא"ר שם דאי"צ לזה שנים ואף קודם השנים מהני עיבור, והרמב"ם ס"ל דבעי שנים, ואין הבנים מועילים אלא כסימנים דעלמא, שאף בלא גדלו סימניה נמי תלי' בגדלות. וביאר הגר"ח דלדעת תוס' אין השנים אלא לאפוקי משומא, הלכך לעניין בנים, דל"ש האי טעמא, תלי' בשומא, ולדעת הרמב"ם השנים מכלל הגדלות הן ולכך גם בעיבור ולידה בעי שנים.
והדברים צ"ב הא להדיא אמרו בגמ' טעמא דמילתא שבהביא סימנים קודם הזמן תלי' בשומא, ומאי איצטריך להאי טעמא - תיפוק ליה דאינו נעשה גדול עד שיהיו גם שנים. ובחידושי הגרש"ר (יבמות סי' ט') ביאר דנפ"מ בטעם זה היכא דהביא סימנים קודם הזמן והגדיל, שאם הטעם רק משום שחסר שנים היו הסימנים מועילים לו לכשיבוא לכלל שנים, ולזה אמרו בגמ' דהני סימנים שומא נינהו ואינם מועילים אף לכשיגדיל.
אולם, מלבד שטעם דחוק הוא לומר שלא אמרה הגמ' טעם זה אלא משום נפ"מ זו, גם עצם הדבר אינו נכון, שהרי איכא למ"ד בגמ' דכה"ג באמת מהני, ואמרי' התם בגמ': "בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות שומא, מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: סימן". ומפורש בגמ' דלריב"י אם הביא סימנים קודם הזמן ועברו השנים באמת מהני, ועכ"ז מפורש הטעם דקודם הזמן אין הסימנים מועילים משום דהוו שומא, וחזי' שלא משום האי נפ"מ אמרה הגמ' לטעם זה, שהרי גם מאן דלא ס"ל נפ"מ זו ס"ל הכי מטעמא דשומא. לכאו' מזה נראה ברור שסימנין מהני לבדם, ולא בעי' שנים אלא כי היכי דלא ליהוו שומא, וצ"ב דעת הרמב"ם, דס"ל דבעי' שנים גם למ"ד בנים כסימנים.
והנה ביבמות (דף פ.) פליגי רב ושמואל באכל חלב כשהוא בן י"ב שנה ונולדו בו סימני סריס, רב אמר נעשה סריס למפרע והגדיל אף בלא סימנים ולוקה, ושמואל אמר קטן היה באותה שעה, ואינו נעשה גדול למפרע. ודעת רוב הראשונים דמיירי בבת י"ב האוכלת חלב ולכך מהני לה י"ב שנים, ומפורש בגמ' ששני י"ב הן שני גדלות במי שאינו בר הבאת סימנים, וחזי' שיש משמעות לשנים גם בלא שייכות לסימנים כלל. ואין לומר דמשום חזקה דרבא מהני השנים, דחזקה שאם לא היה סריס היה מביא שערות בגיל י"ב, שהרי לדעת כמה ראשונים לא מהני חזקה דרבא אלא לחומרא, והתם קאמר רב דלוקה עפי"ז. וכן מבואר בדברי הרמב"ן, דס"ל דמיירי בבן י"ב ומהני למאן דס"ל ששערות מהני מי"ב ואילך, והתם ליכא חזקה כלל, כמבואר בגמ' דרובא לא מייתו שערות בגיל זה, ומ"מ בסריס, שאינו בר הבאת שערות, מהני משנת י"ב, ש"מ שטעמא דרב לא הוי משום חזקה, אלא מדינא, דכיוון דסריס הוא לאו בר הבאת סימנים- גידולו הוא בשנים, וחזי' מזה דשנים נמי מהני ואינם היכ"ת בעלמא כי היכי דלא ליהוי שומא.
עוד יש להוכיח שאין השנים היכי תימצי בעלמא שלא יהיו השערות שומא, שבנדה (מ"ה:) פליגי רבי ורשב"א אי בן נעשה לגדול שנה קודם לבת או להיפך, דרשב"א ס"ל דשנים דבן בי"ב ושל בת בי"ג, וטעמא דרשב"א מפרש התם: "מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחלה", וחזי' דלא זו בלבד שהשנים נקבעות לפי רוב דעת שיש בו בשנים אלו, גם אין העניין תלוי במציאות הטבעית של גידול שיער, אלא בדעת הנרכשת לו בבית רבו, ובוודאי שאין דבר זה סיבה לגידול שערות כי היכי דלא ליהוו שומא, וע"כ שהשנים הם שני גדלות, ונקבעות לפי רוב הדעת שיש בו. וצ"ב א"כ מאי טעמא אמרו בגמ' הטעם שאינו מגדיל משום דהוו שומא.
♦
א. ב.
במהרי"ט (סי' נ"א) חקר מה הם סימני גדלות, האם הם סיבת הגדלות, שע"י שיש בגוף סימנים אלו נעשה לגדול, או שאין הסימנים אלא ראיה על גדלות. והסיק שאין הסימנים סיבת הגדלות אלא רק ראיה לגדלות, שהרי לא פירשה התורה סימנים אלא דיברה על גדול וקטן בלבד, ואין הסימנים אלא ראיה לברר מי הוא גדול ומי הוא קטן. והכוונה, לכאורה, היא שהגדלות היא דבר נוסף, אולי שינוי פנימי בגוף, והסימנים אינם אלא ראיה שאותו שינוי אירע אבל אין הסימנים סיבת הגדלות.ודימה זאת לסימני טהרה בבהמה, שאינם סיבה להיתר או לאיסור אלא הם סימן לידע מי הוא טמא ומי הוא טהור. והוכיח זאת מהא דקלוט במעי פרה, כדתנן בפ"ב דבכורות דטהורה שילדה כמין טמאה מותר וטמאה שילדה כמין טהור אסור, ואע"פ שאין להם סימנים, ש"מ שאין הסימנים אלא לראיה ואינם קובעים טומאה וטהרה בגופה.
עוד הוכיח שאין הסימנים אלא ראיה מהא דסריס סגי ליה בשנים, ואם הגדלות נעשית ע"י הסימנים סריס שאין בו סימנים לא היה לגדול כלל, וכיצד נעשה גדול בשנים לבד. וכן מהא דאיכא למ"ד בנים ה"ה כסימנים ומבואר בתוס' דאי"צ שנים, וחזי' שיכול להיעשות גדול בלא שנים ובלא סימנים, (והיינו דדוחק לומר דב' ענייני גדלות הם- האחד ע"י סימנים והאחד ע"י בנים, וע"כ תרווייהו מעידים על עניין אחד- שהוא הגדלות). וכן הביא מדברי התוס' (סנהדרין ס"ט. ד"ה בידוע): "דאף ע"פ שבדורות האחרונים נתנו חכמים סימן להבאת שערות לקטנה בת י"ב שנה ויום אחד ולקטן בן י"ג שנה ויום אחד בדורות הראשונים שהיו ממהרים להביא שערות היה זמן גדלות מקודם הרבה", וחזי' מדברי התוס' שאין הגדלות תלויה בשנים, ורק נתנו סימן כפי הגדלות של דורות אחרונים, אבל דורות הראשונים הייתה הגדלות בעניין אחר.
והנה מה שהביא מסימני טהרה, כבר נודע העניין שגם שם אין הסימנים ראיה לכשרות הבהמה, אלא הסימנים הם גוף האיסור, והביאו ראיות רבות לעניין זה (עי' למשל בצפנת פענח ריש הלכות מאכלות אסורות), ואביא רק ראיה אחת לזה (הובאה בזרע אברהם (לגר"מ זמבא) סי' ג') , מגמ' בכורות (י.) דס"ל לר"ש דבעלי סימן אחד יש בהם כשרות משהו לעניין שאינם צריכים מחשבה, והיינו- דחסרי ב' סימנים הפקיעה אותם התורה לגמרי מאכילה, ובעלי סימן א' לא הפקיעה אותו התורה לגמרי ועדיין נשתייר בהם שם אוכל במקצת, לעניין זה שאי"צ מחשבה, ואם הסימנים אינם אלא ראיה מה לי ראיה אחת או ב' ראיות סו"ס אסרה אותם התורה באכילה. וע"כ אין הסימנים אלא גוף החפצא של הטהרה שבבהמה, שקבעה התורה את נעדרי הסימנים כטמאים וזהו עצמות שם הטומאה שבהם. ודוחק לומר שכ"ז לר"ש אבל רבנן פליגי בזה גופא, שתימה לומר שמחלוקתם היא בגדר סימנים, ועכ"פ כבר אזלא הראיה מיוצא מן הטמא, שהרי ר"ש גם מודה לדין זה, וע"כ שדין יוצא מן הטמא שאני.
והטעם שיוצא מן הטמא אין הסימנים מטהרים או מטמאים אותו, ואזלי' רק בתר האם, היינו משום שאין שם עצמי עליו, אלא עיקר שמו הוא מחמת מי שיצא ממנו, ואז אין צורתו קובעת עליו מידי, ווהאריך בזה מו"ר הגרח"י שרייבר בבכורות (סי' ט"ו).
ומה שהביא מדברי התוס', לכאו' היא ראיה לסתור, שהרי כתבו התוס' הטעם שבדורות הראשונים הייתה הגדלות קודם לכן הוא משום שהיו ממהרין להביא שערות, ולא חזי' מדברי התוס' אלא שאין השנים דבר עיקרי מהגדלות, ובדורות ראשונים לא היה צריך שנים, אבל מאידך חזי' שהגדלות תלויה בשערות, ובדורות ראשונים, שהיו ממהרין להביא שערות הייתה הגדלות קודם לכן, ולדברי מהרי"ט הפירוש הוא דבדורות ראשונים, שהביאו שערות קודם לכן, הייתה זו גם ראיה לגדלות מוקדמת יותר, ואין גידול השערות המוקדם אלא ראיה שהייתה גם הגדלות מוקדמת, אבל משמעות דברי התוס' היא דכיוון שהיו ממהרין להביא שערות לכן הייתה הגדלות מוקדמת, ואדרבה נראה מדברי התוס' שהשערות הינם סיבת הגדלות ולא ראיה על עניין אחר.
♦
ויש להביא ראיה לכך שאין הסימנים ראיה לגדלות אלא הם סיבת גדלות, מהא דאמרי' בברכות (מ"ז:) קטן הפורח מזמנין עליו, והיינו קטן שהביא ב' שערות ולא בא לכלל שנים, ואהנו סימנים לעניין זימון, אע"פ שאינו כגדול לכל התורה, ואם איתא שאין הסימנים אלא ראיה לגדלות איך משכחת לה ראיה לחצאין, ממ"נ אם הוי ראיה לגדלות מ"ט לא יהיה כגדול לכל דבריו, ואם אי"ז ראיה מ"ט מהני לעניין ברכת המזון, ותימה לומר שזו ראיה לחצי גדלות.
וכן בהא דפליגי בגמ' נדה (מ"ה:) אי שנים דגדול וגדולה בי"ב או בי"ג ומפרש טעמא בגמ' משום שקטן נמצא בבית רבו ונכנסת בו ערמומיות תחילה, ואם הסימנים הם ראיה בעלמא, כיצד ייקבעו השנים לפי דעת שרוכש בבית רבו, ובשלמא אם הייתה דעת הבאה בטבע היה מקום לדון שהדעת אף היא עצמה ראיה לגדלות הגוף שמפני כך גדל בדעתו, אבל דעת הנרכשת בבית רבו בוודאי אינה יכולה להוות ראיה לגדלות.
והיה מקום לדון שהגדלות היא גדלות הדעת, והסימנים הם ראיה לגדלות הדעת, אלא שמלבד שתמוה לומר ששינוי הגוף הוא ראיה לגדלות הדעת, דוכי הגוף גדל מחמת ריבוי דעת?, ואע"פ שחזי' שבגדלות ישנה גם דעת, אבל בוודאי אין הדעת שייכת עם הבאת שערות, גם לא ייתכן לומר כן למ"ד בנים כסימנים, ובוודאי מה שנתעברה הקטנה אינו מוכיח שיש לה דעת יתירה יותר משאר קטנות. וכן לא ייתכן לומר שסימנים טבעיים הם ראיה לגדלות שבאה ע"י דעת וערמומיות שרכש בבית רבו, אלא דלכאו' דבר זה צ"ע, בין אם נאמר שסימנים הם סיבה ובין אם נאמר שסימנים הם סימנים, כי לכאו' סיבה היינו שבהבאת סימנים גדל הגוף, והשנים אף הם גידול מסוים של הגוף שבהם נעשה גדול, ואיך ייעשה גדול ע"י דעת הנרכשת לו בבית רבו.
וביבמות (י"ב:) פליגי אי בנים כסימנים או שאין בנים בלא סימנים והבנים אינם אלא ראיה שהיו בה סימנים ונשרו, ואם הסימנים אינם אלא ראיה על הגדלות שהיא דבר חיצוני לסימנים, הרי לא פליגי כלל, ואמרו דבר אחד ממש, שהבנים מעידים על גדלות, ומה לי אם הראיה היא ישירה או ראיה שמוכיחה על ראיה אחרת. ואמנם בתוס' שם (ד"ה רב זביד) כתבו נפ"מ אי הוי וודאי גדלות או ספק, וברש"י שם (ד"ה אין) מבואר דיש נפ"מ אי מהני גם תוך הזמן או שצריך גם שנים, אבל מלבד שלא נראה שזה גוף המחלוקת ביניהם ואי"ז אלא נפ"מ, הרי שגם הרמב"ן שם פליג בב' הנפ"מ, וא"כ הרי אמרו דבר אחד ממש.
וע"כ דסימני גדלות הם סיבת הגדילה, ופליגי אם בנים הם סיבת גדילה כמו סימנים, אלא שאינם אלא ראיה לסימנים, והגדלות עצמה באה ע"י הסימנים ולא ע"י הבנים. אלא שצ"ב דלפ"ז למ"ד בנים ה"ה כסימנים יש ב' ענייני גדלות, הא' ע"י סימנים והב' ע"י בנים, ותמוה מאוד לומר כן שיש ב' ענייני גדלות.
עוד יש להקשות על דברי המהרי"ט, שאם אין הסימנים אלא ראיה, הרי שלכאו' אף בלא סימנים יש לחוש שמא גדולה היא ולא הביאה סימנים, אלא די"ל כיוון דסתמא דמילתא גדול מביא סימנים, כל שלא הביא סימנים ע"כ לאו גדול הוא דא"כ היה מביא סימנים, והוי ראיה הפוכה, מדלא הביא סימנים ש"מ קטן הוא, אלא דלמ"ד בנים כסימנים לא יתיישב, דמ"ט קטנה שלא נישאת לא נחוש שמא אם הייתה נישאת הייתה יולדת, ושמא גדולה היא מעכשיו ומה שלא הביאה סימנים הוא משום שלא נישאת, וע"כ דהגדלות היא ע"י הבנים וסימנים גופא, וכל שלא באו לא אכפת לן מאיזה טעם לא באו, מ"מ לאו גדולה היא.
ואמנם צריך לברר עניין זה מה היא הגדלות, דלכאו' גדלות היא או גדלות הגוף או גדלות הדעת, ומצינו באמת שייכות לגדלות גם לעניין הדעת וגם לעניין הגוף, שהרי שערות הם שינוי הגוף ואי"ז גדלות הדעת, ואפי' נאמר ששינוי זה שבטבע מוכיח על שינוי הדעת, מ"מ בנים כסימנים בוודאי אין להם עניין עם דעת, ואינה נעשית בת דעת יותר ע"י שנתעברה, ומאידך חזי' שהגדלות שייכת עם גדלות הדעת משנים דרבי, שבאים ע"י שרוכש ערמה בבית רבו ובוודאי אין להם עניין עם שינוי בגוף אלא עם גדלות הדעת בלבד וצ"ב מה היא הגדלות.
♦
ג. ד.
ותחילה יש לברר מה היא שומא שאמרו בגמ', דלכאו' משמע הכוונה היא שכאשר הביאה שערות תוך הזמן תלינן שלא באו לה מחמת גדלות אלא מחמת יבלת שגידלה את השערות, וכפי שדן הגר"ח לומר לדעת תוס', שאין השנים אלא היכ"ת בעלמא שלא נתלה בשומא.אבל נראה ברור ששומא אין הכוונה ליבלת שמחמתה באו השערות, דהא איכא למ"ד בגמ' בנדה (מ"ו.) דאף במקום שהביא שערות קודם הזמן ועדיין הם עליו נעשה גדול ע"י שערות אלו, וגדלותו היא מכאן ולהבא כמבואר בראשונים שם, ואם מתחילה אינו נעשה גדול ע"י השערות משום דשומא נינהו איך יועילו לו אחר זמן (וכן הוכיח ב"בית היין" ביבמות שם).
וכן מבואר מסוגיא דברכות הנ"ל דקטן הפורח מזמנין עליו, ואם אין הסימנים מביאים לידי גדלות שלמה משום דשומא נינהו כיצד יועילו לעניין ברכת המזון, וכי שומא מהני לעניין ברכת המזון.
וכבר הובא לעיל הא דשנים תלויים בערמה שרכש בבית רבו, ובזה גם נקבע אם תלי' בשומא אם לא, ואם השומא היא יבלת הרי שאין כל טעם שבזה שרכש ערמה ייחשב לו הדבר לסימנים ולא ליבלת. ולעיל נתבאר מזה שיש משמעות לשנים בפ"ע ואי"ז היכ"ת בעלמא שלא ייחשב הדבר לשומא, אבל חזי' מזה גם שהשומא אינה יבלת, דהא מ"מ בעי' גם לעניין זה שלא ייחשבו הסימנים לשומא, ואם השומא היא יבלת בוודאי לא תועיל הדעת לשנות עניין זה.
וברמ"ה (ב"ב קנ"ד.) מבואר למעשה דהיכא דמצאנו בו שומא אחר שהגיע לכלל שנים לא מהני ליה הסימנים, שהרי ידעי' שבאו מחמת שומא, וא"כ סימנים שבתוך הזמן, שתולים אותם בשומא, אין הכוונה שידעינן שבאו מחמת שומא שהרי זה לא מהני גם אחר הזמן, וע"כ מיירי דלא חזינן בשומא המביאה את השערות, ומה טעם לתלות ד"ז בשומא שאינה נראית.
ובבית היין הביא מדברי הרמב"ם (פ"ב מאישות הלי"ט) שכתב: "אם לא נבדקו אלא אחר זמן ונמצאו שם שתי שערות הרי הן בחזקת סימנין, ואין אומרין שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומה" ומבואר בדבריו שאם נמצאו בו סימנים בגדלות אין חוששין שמא באו לו בקטנות כדי שיהיו שומא, ואם השומא עניינה יבלת שעל ידה צמחו השערות, הרי עניין זה שייך בגדלות כמו בקטנות, אלא שבגדלות אין חוששין ליבלת זו משום דיותר שכיח שיביא שערות בצורה טבעית משיביא ע"י יבלת, ואילו ברמב"ם מבואר דהטעם לומר דשומא נינהו הוא משום שמא צמחו קודם הזמן.
ובבית היין (שם) הביא את לשון הרמב"ם ריש פרק ב' מאישות, שכתב דשערות שבאו קודם הזמן הרי הם כשומא, דהיינו שאין הטעם משום דחיישי' שמא באו מיבלת, אלא דשערות שבאו קודם הזמן חשבי' להו כיבלת, ואפשר דביאור העניין הוא כעין מה שאמרו בסוטה (י"ב:) דלמ"ד שמשה ילד וקולו של נער "א"כ עשיתו למשה בעל מום" ואין הכוונה שהיה לו מום שמחמת זה השתנה קולו, אלא הא גופא שיש לילד קול של נער הרי"ז מום, וה"נ הא דאמרו שומא נינהו הכוונה שילד שצמחו לו שערות קודם הזמן אי"ז אלא מום ושומא, או עכ"פ הכוונה היא שכשם שאם הייתה לו יבלת לא היה נעשה גדול, כך גם כשבא הדבר קודם הזמן אין נעשה גדול בכך, וחשבי' ליה כאילו בא ע"י יבלת, והקביעה אם נחשב הדבר כשערות או כשומא תלוי אם חשבי' ליה כזמן הראוי לו כבר לגדול ע"י שערות, או דילמא אי"ז זמנו וממילא אין השערות אלא שומא בעלמא.
ולמאן דאית ליה שהביא סימנים קודם הזמן ועודן עליו נעשה גדול על ידן, היינו משום דאעפ"י שקודם הזמן לא נעשה גדול ע"י סימנים אלו וחשבי' להו שומא, היינו משום שסימן זה גופו יכול להיחשב שומא ויכול להיחשב גדלות, ועניין זה תלוי בשנים, אם הגיע זמנו לגדול נחשבים סימנים אלו לגדלות ואי לאו הכי נחשבים כשומא.
ולכן מהני הסימנים גם קודם הזמן לעניין ברכת המזון, כי הגדלות היא תהליך מסוים, שתחילתו בהבאת סימנים וסופו בגדלות גמורה ע"י שנים וסימנים, ואע"פ שסימנים בלא שנים לא מהני וחשבי' להו כשומא, מ"מ כל זה הוא לעניין להחשיבו כגדול לכל דבריו, אבל לעניין ברכת המזון שפיר חשובים סימנים אלו כתחילת גדלות ומועילים להחשיבו כגדול לעניין זה. כי כשנבוא לדון האם נעשתה כאן גדלות גמורה ע"י הסימנים זה לא ייתכן, וכשנבוא להחשיבו כאדם גדול לא ייחשב הדבר אלא כשומא, ומאידך אין מניעה מלראות כבר את תחילת תהליך הגדלות, ולעניין זה שפיר חשובות השערות כבאו בזמנן. אמנם, צריך לבאר מה סימנים אלו באים לקבוע, כדי שיהיה אפשר לדון אותם כשומא מצד אחד וכגדלות מצד האחר.
♦
נראה שעניין הגדלות אינה שינוי הגוף ושינוי המציאות הפיזית שלפנינו, אלא היא שם ותואר של האדם, שעבר מילדות לבגרות, ונשתנה מעמדו עי"ז, שהיה "חצי אדם" ונעשה לאדם שלם. והשלמות אינה רק הגידול המציאותי, אלא זהו תואר של האדם שהוא אדם שלם וגדול לפנינו, והגדלות אינה עניין של עובדה של שינוי, אלא היא שם ותואר של האדם שהוא "אדם גדול".
ואף שאין ספק שהגדלות באה ע"י שינוי מציאותי בגופו, ואי"ז רק הגדרה שרירותית של גדלות אחרי שבאו לו סימנים בגופו, וכמבואר בראשונים ביבמות (י"ב:) בהא דאמר רבה בר ליואי "קודם הזמן הזה היא מתה ועוברה מת" דהיינו קודם הבאת ב' שערות, שקודם להם אם מתעברת היא מתה, ורק אחר הבאת ב' שערות יכולה היא לחיות, והיינו משום דס"ל שקטנה אינה יכולה ללדת כלל ורק גדולה יכולה ללדת, ואם השערות אינן יוצרות שינוי מציאותי בגוף, בוודאי אין טעם ששם הגדלות שלה יגרום שתחיה בעיבור יותר מקודם לכן, אלא וודאי שהשערות באות ומורות שיש שינוי אמיתי בגופה, אבל שם הגדלות שבה אינו השינוי עצמו, והרי"ז ככינוי לגוף לומר שהוא גוף גדול, אלא עיקר השינוי הוא הגדרתה של האשה, שהיא גדולה לפנינו, ושינוי הגוף אינו אלא "חומר" והגדלות היא "צורה" דהיינו שם הבא מכח המכלול של השינוי שנעשה בגופו, שנעשית לאדם שלם.
וא"כ אין הגדלות לא גדלות הגוף ולא גדלות הדעת, אלא היא גמר התפתחותו של האדם, שהושלמה גדילתו ואינו עוד מן הקטנים. ואף שוודאי השלמת גדלות האדם יש בה גם גדלות בדעת וגם גדלות בגוף, וכפי שהוא במציאות, מ"מ הגדלות עצמה אינה שם לשינוי המציאותי שקרה, אלא שם של הגדרת האדם שכאשר אירעו בו שינויים אלו הרי הוא אדם גדול.
וזה ברור שכאשר לא צמחו בו שערות אין אומרים שמא גדול הוא אלא שאין ראיה לזה, או עכ"פ למ"ד בנים כסימנים אין אומרים שמא אם הייתה משמשת הייתה מתעברת וגדלה עי"ז (כמתבאר בדברי הרמב"ן יבמות י"ג.), והיינו משום שאין הסימנים כראיה לגדלות נסתרת, אלא הסימנים הם הם הגדלות, לא כסיבה המגדילה את האדם, שע"י שצמחו לו שערות גדל גופו, אלא שזה הוא שינוי במצבו של האדם שנעשה בר סימנים, ולכן כל זמן שלא נעשו בו שינויים אלו ל"ש לדון שמא גדול הוא, שהרי המציאות היא שלא הגדיל, שהרי לא אירע בו שום שינוי לפנינו.
וגדלות של בנים וסימנים אין אלו ב' ענייני גדלות, אלא ב' צורות לבוא לידי עניין אחד, שכשם שיש גדלות בשינוי הגוף, שנשתנה מצבה בגופה להיות בעלת סימנים המחשיבים אותה כגדולה, כך שינוי מצב שנעשית לאם לילדים נחשב שהושלם מצב הגדלות שלה, וכבר אינה בשלב הראשוני של חייה, אלא כבר יצאה משלב זה לבגרות, וא"כ אין הסימנים כראיה לגדלות לא ידועה, אך גם אינם סיבה בעצמותם ממש, ששינוי זה הוא המביא את הגדלות, אלא הגדלות היא שם ותואר לשינויים אלו, שרואים בהם שינוי מהותי במצבו של הקטן, וכאשר באים שינויים אלו ה"ה מוגדר כגדול.
♦
ה. ו.
ונשוב לדברי הגר"ח בפלוגתת הרמב"ם ותוס', וביאר הגר"ח דפליגי אם הבנים גורמים או הסימנים ואין השנים אלא היכ"ת שלא יהיו הסימנים כשומא, ונתבאר שלכאו' מצינו סתירה בעניין, דמחד מפורש בגמ' דאין השנים אלא כי היכי דלא ליהוי שומא, ומאידך בסריס מצינו שגדל בשנים בלא סימנים ש"מ שיש גדלות בשנים, וכל שיעור השנים נקבע כפי גדלות בדעת ובוודאי אין לדעת שייכות עם השערות שומא נינהו או גדלות.אך הביאור הוא שהגדלות היא גמר גדילתו של האדם, ואדם שצימח זקנו הוא גדול, אלא שגם לזה יש שיעור שנים מסוים, וילד קטן שבתחילת שנות ילדותו יצמח זקנו לא יהיה זה אלא מום, וזהו מה שאמרו בגמ' שומא, לא שצימחו השערות ע"י שומא, אלא שבתחילת שנותיו לא חשיבי השערות כגמר גדלות אלא כשומא בעלמא.
וא"כ ע"כ השנים אף הן מכלל הגדלות, שזה הוא זמן שממנו שייך להגדיר את הקטן כאדם שלם, ומ"מ גמר השלמות היא בשלמות הגוף, ולכן אם הגיע הזמן ועדיין לא הביא סימנים אינו נעשה גדול בשנים בלבד, ומ"מ אין השנים היכ"ת בעלמא לדעת שהסימנים אינם שומא, אלא זהו שיעור גדלות מסוים שמכאן ואילך שייך להגדיר אותו כגדול כשתושלם גדלותו, ומכיוון שהגדלות היא גמר השלמת האדם בגוף ובדעת, הרי ששפיר שייך לקבוע את שיעור הגעת הזמן כפי שיעור הדעת, ואם הגיע הזמן וגם הושלם בגופו כבר שייך להגדירו כגדול.
ובסריס, שאינו בר הבאת שערות, סגי בהגעת זמן כדי שייחשב כגדול, כיוון שאין גופו טעון עוד השלמה וגמר, שהרי ל"ש בו הבאת סימנים, ממילא גמר גדלותו הוא בשנים בלבד, וכפי שנתבאר שגם בעלמא השנים הן חלק מגמר הגדלות ואינן רק היכ"ת בעלמא שלא ייחשבו הסימנים לשומא.
והא דפליגי הרמב"ם והתוס' אי למ"ד בנים כסימנים בעי גם שנים, נראה שאי"ז תלוי כלל בעניין הנ"ל, אלא שלדעת תוס' ל"ש להגדיר בנים כשומא, שבסימנים שגדלו קודם הזמן שייך לומר שנחשב הדבר כמום ובאו קודם זמנם, ואילו עיבור הוא גדלות במה שנעשית אם לילדים, והוא גמר גדלות בפ"ע, שמי שהיא "אמא" ל"ש להגדירה כקטנה, ולעניין זה בכל זמן שיקרה הדבר תיחשב כגדולה, כי סו"ס באה לכלל מצב זה, ואילו הרמב"ם פליג וס"ל שגם בנים שייך להגדיר כ"שומא" שאין זו לידה רגילה, אלא ה"ה בעלת מום שכבר בגיל זה ילדה, ול"ש להגדירה כגדולה בגיל כזה.
♦
ז.
ובמה שחקר המהרי"ט אם סימני גדלות הם סיבה או סימן, נתבאר שאינם לא סימן ולא סיבה, דהיינו שאין הסימנים מוכיחים על גדלות נעלמת שמחוץ לסימנים, ופשיטא שמי שלא הביא סימנים אינו גדול בוודאי, ולא רק משום שאין יודעים מגדלותו, ומאידך גם אינם ממש סיבה, שמי שיש בו סימנים גדל גופו, ומי שנתעברה נמי נשתנה גופה באופן זה שנחשבת גדולה, אלא גדלות היא מצב מסוים של האדם, שנגמרה והושלמה גדלותו, ומצב זה קורה או ע"י גדילת הגוף בשנים וסימנים או ע"י עיבור, שבמצב זה כבר נעשה לאדם שלם ובהגדרתו הוא אדם גדול.והמהרי"ט הוכיח את דבריו מהא דסריס גדל בשנים בלא סימנים, ש"מ שאין הסימנים סיבת גדלות, אך כיוון שנתבאר שאין הסימנים סיבת הגדלות עצמה, אלא הסימנים הם השלמת גדילתו של האדם, ממילא מי שאינו בר סימנים גדלותו מושלמת בשנים בלבד, לא משום שאם היה בר הבאת סימנים היה מביא סימנים, כחזקה דרבא, אלא מה"ט שבעלמא מכאן ואילך חשבי' ליה כסימנים ולא כשומא, משום שמזמן זה ואילך כבר הגיע לכלל גדלות ושייך להגדירו כגדול בהשלמת גדלות הגוף, ה"נ בסריס ע"י שנים בא לכלל גדלות, ואי"צ סימנים שהרי אינו בר סימנים, ונמצא שבא לכלל שלמות הגוף בשנים בלבד.
ואדרבה הא איכא למ"ד שם שסריס אינו נעשה גדול עד שיגיע לרוב שנותיו, ואיזה טעם יש ברוב שנותיו, אם הגדלות היא ע"י שינוי הנעשה בגוף מה עניין רוב שנים לזה, וכי קבלה היא שאדם שהגיע לרוב שנותיו בוודאי אירע בו אותו שינוי? ולא עוד אלא שקודם לכן אי"ז אפי' בגדר ספק, ואין אומרים שמא קודם לכן כבר אירע אותו שינוי, ואם מדובר בשינוי נעלם שאינו נראה לפנינו, למה לא נחשוש לו קודם לכן?, אבל הביאור הוא כמו שנכתב שהגדלות אינה עניין נסתר מהעיניים, אלא גמר גדלותו של האדם, ובעלמא כאשר הושלם גופו להיות כגדול זו היא גמר גדלותו, אבל בסריס שאין בו שינוי אין לו גדלות של שינוי הגוף, וכל הגדלות היא שעברו "רוב שנותיו" שעצם הדבר שעברו כבר רוב שני חייו משווי ליה כגדול.
וכן מה שהביא מהא דמהני בנים בלא סימנים ובלא שנים נתבאר כבר דבנים מהני להחשיבו כגדול ול"ש שם טעמא דשומא דסו"ס אית לה בנים. ומה שהביא מדברי התוס' בסנהדרין ס"ט. דדורות הראשונים היו ממהרים להביא שערות היה גידולם מוקדם יותר, ולא תלו בשנים, היינו משום דגדלות דורות הראשונים קדמה באמת, משום דהושלם גופם מוקדם יותר מאשר בדורות אחרונים.
ולכך אמרי' בברכות דקטן הפורח מזמנין עליו, ונתבאר כבר שאם משום ראיה ל"ש ראיה לחצאין, אלא שהגדלות היא תהליך מסוים שנשלם בשנים וסימנין, ואם הביא סימנים בלא שנים, אע"פ שלעניין גדלות שלמה קרי' לסימנים אלו שומא, מ"מ התחיל אצלו תהליך הגדילה ונעשה בר סימנים, ומהני מיהת לעניין ברהמ"ז.
והא דפליגי בגמ' ביבמות אי בנים כסימנים או שאין בנים בלא סימנים, אי משום ראיה הרי אמרו דבר אחד, דלתרווייהו מהני הבנים להוכיח הגדלות, אלא שאינו כן וכפי שנתבאר, והסימנים הם השלמת הגדלות בגופם, ולמאן דאית ליה בנים כסימנים הרי הגדלות היא בזה גופא שיש לה בנים ונעשית אם לילדים, שזו ג"כ השלמת גדלות מסוימת, ולמ"ד אין בנים בלא סימנים אין הבנים השלמת גדלות בגופם, והגדלות לעולם היא בהשלמת גדלות הגוף בסימנים, והבנים אינם אלא ראיה לכך שהיו בה סימנים ונשרו.
♦ ♦ ♦