ירושלים
דיון בהצעה מעשית לרכיב המיועד עבור הפעלה חשמלית ב'שנים שעשאוה'
הקדמה
כאשר יש צורך לחלל שבת עבור פעולה שנחשבת לפיקוח נפש, או אפילו לספק פיקוח נפש, ברור שחייבים לעשות כך. עם זאת, נחלקו הראשונים האם יש להשתדל למעט בחומרת חילול השבת. דעת הרמב"ן, שבכל מקרה של פיקוח נפש יש למעט בחילול השבת אם אפשר, ודעת המגיד משנה שרק עבור יולדת יש להשתדל למעט בחומרת חילול השבת, אך בשאר המקרים אין להשתדל לבצע את החילול דווקא בדרך פחות חמורה (המחלוקת מופיעה בין השאר במגיד משנה, הלכות שבת, פרק ב, הלכה יא).הסברה לשיטת המגיד משנה מנוסחת בדבריו כך: "מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה".
הרמ"א (או"ח, סימן שכח, סעיף יב) פסק כדברי הרמב"ן, שבכל המקרים יש למעט בחילול השבת, אם זה לא גורם לדחיית הפעולה[2]. השלחן ערוך לא גילה דעתו במפורש בעניין זה, ופוסקי ספרד דנו מה דעתו. הגר"ע יוסף, בחזון עובדיה (שבת, כרך ג, עמ' שכד), סובר שדעת השלחן ערוך שרק עבור יולדת יש להשתדל לבצע את המלאכה דווקא בשינוי, אך לא עבור שאר מצבי פיקוח נפש. זאת, משום שבהלכות יולדת (באו"ח סימן של) הזכיר השלחן ערוך בפירוש שעדיף לבצע את חילול השבת על ידי שינוי כשאפשר, אך בהלכות חולה (באו"ח סימן שכח) לא הזכיר זאת. לעומת זאת, בכף החיים (סימן שכח, ס"ק פה), הביא שפוסקים רבים סוברים ששבת 'דחויה' במקרה של פיקוח נפש ולא 'הותרה', ולפי דבריו פסק הגר"מ אליהו בספר מאמר מרדכי (שבת ה, עמ' קמב) שיש להשתדל לבצע את חילול השבת בצורה הכי פחות חמורה[3].
דברי הסוברים שיש למעט את חומרת החילול בכל מצב פיקוח נפש, מתחזקים במערכות גדולות שבהן 'ספק פיקוח נפש' נמתח למרחב גדול מאוד, שאין אפשרות להגביל, כי הניסיון לצמצם את החילול רק לספק ממשי מצריך זמן וחשיבה, שעלולים להביא בסוף לפיקוח נפש גמור. אפשר שבמערכות כאלה, גם הסוברים באופן כללי שאין למעט את חומרת החילול, יסכימו שיש למעט עד כמה שאפשר בחומרת החילול. כי כפי שראינו, הסברה שכתב המגיד משנה לחלק בין יולדת, שבה יש להתאמץ למעט את האיסור, לבין שאר מצבי פיקוח נפש, שלדעתו אין להקפיד על זה, היא שהסיכונים בלידה הם נדירים. מערכות שבהם אחוזים גבוהים מחילולי השבת אינם לצורך פיקוח נפש ברור, דומות מהבחינה הזו למקרה של יולדת[4].
מתוך רצון למעט באיסורי השבת עבור פיקוח נפש, במערכות חירום שונות, וכן אצל אנשים הנזקקים למיכשור רפואי בביתם, מקובל להשתמש בהתקני גרמא, מניעת מונע וכדומה, אך יש מכשירים שאי אפשר להתאים להם התקנים כאלה[5]. עם זאת, מפני שהמערכות האלה מתעסקות בפיקו"נ, או לפחות בספק פיקו"נ, שאם ינסו כל פעם לברר האם הוא באמת פיקו"נ, יגיע הדבר בסופו של דבר לפיקו"נ, מקובל להתיר את השימוש בהם גם ללא התקני שבת, וכשאפשר – מבצעים את הפעולות כלאחר יד.
לפני כעשרים שנה, שמעתי רעיון, שיכול להתאים לחלק מהמקרים (בעיקר לחולים שמשתמשים בביתם במכשירים מצילי חיים) – להדליק את המכשירים ב'שנים שעשאוה'. אינני זוכר מי הציע זאת, וכמדומני שלא יצאה אי פעם לפועל. הרעיון היה מורכב ומסורבל, ולכן פחות מעשי, אך חשבתי להציע שיטה שונה מעט למימוש עצה זו, ולדון בה.
כפי שיופיע בהמשך, הצעה זו אינה ברורה להלכה ולמעשה, ולכן כשמה כן היא – הצעה בלבד. היא מונחת כאן לפני ציבור תלמידי החכמים, בתור רעיון, שאולי יהיה מקום לרבנים לממש אותו במקרים מסוימים[6], אחר שיקול דעת והתייעצות עם פוסקי הלכה חשובים.
♦
ההצעה המעשית
הרכיב המתואר משמאל (משני כיווני הסתכלות) בנוי מחתיכת פלסטיק בצורת T ומשתי טבעות גומי נמתח סביב קצוות ה'גג' של ה-T [ראה ציור בעמוד הבא]. כדי להסיט מתג או ללחוץ על לחצן חשמלי, שני אנשים מכניסים את אצבעותיהם, ולוחצים או מסיטים מתג באמצעות ה'רגל' של הרכיב. השימוש ברכיב זה דורש מעט קואורדינציה ואימון מקדים לפני השבת, אך הוא אפשרי לשימוש (מניסיון עם כמה אנשים שאיתם בדקתי את האפשרות ביום חול).♦
רמת החומרה של 'שנים שעשאוה' והשוואה ל'כלאחר יד'
מקור הפטור של 'שנים שעשאוה' מופיע במסכת שבת (דף ג, ע"א): "תניא: רבי אומר: "מעם הארץ בעשותה" – העושה את כולה, ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב, שנים ועשו אותה פטורין. איתמר נמי: אמר רבי חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה ואמרו: "בעשתה" – יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורין".עם זאת, הגמרא בתחילת העמוד הנ"ל מציינת[7] שהדבר אסור. מפני שפטור זה נלמד מהפסוק העוסק בקרבן, ולא מפסוק העוסק בעצם האיסור, יש מקום להבין שאמנם עשיית מלאכה ב'שנים שעשאוה' לא מחייבת בקרבן אבל אסורה מהתורה. כך אכן סוברים הגאון מליסא בספרו מקור חיים (הגהות וביאורים על המגיני ארץ שבסוף הספר, סימן רסו) והגרי"א ספקטור בשו"ת באר יצחק (או"ח, סימן יד, ענף ט). כך גם נראה מפירוש שהביא המשך חכמה (ויקרא, פרק כו, פסוק ב)[8].
אך השלחן ערוך (או"ח סימן שמז), האבני נזר (יו"ד, סימן שצג, אות ט)[9] והמשנה ברורה (סימן שמז, ס"ק ד) כתבו שהאיסור הוא מדרבנן. כך גם נראה מדברי חלק מהאחרונים שהובאו בבאר היטב (או"ח, סימן רסו, ס"ק ו)[10]. למעשה, כבר בדברי רש"י, בפירושו למשנה הראשונה של מסכת שבת, נראה ש'שנים שעשאוה' אסור מדרבנן.
למרות שמידי מחלוקת לא יצאנו, נראה שיש יתרון לשיטה זו על פני לחיצה על לחצן או הסטת מתג בדרך של 'כלאחר יד'. השיטה המוצעת כאן יכולה להיחשב 'כלאחר יד' בנוסף לכך שהיא 'שנים שעשאוה', משום שהיא דרך מוזרה, פחות נוחה מהרגיל. ולכן לא הפסדנו כלום מהשימוש בה, אך הרווחנו תוספת של 'שנים שעשאוה'. בנוסף לכך שיש בדרך זו שתי סיבות פטור, יש מעלה גדולה לשיטת 'שנים שעשאוה' על פני 'כלאחר יד' במקרה של לחיצת לחצן או הסטת מתג. המעמד של לחיצה על לחצן חשמלי בדרך של 'כלאחר יד' אינו פשוט מבחינה הלכתית, משום שהמלאכה שתיעשה על ידי המערכת תיעשה ללא כל שינוי[11]. לעומת זאת, 'שנים שעשאוה' הוא פטור שנלמד מהפסוק ולא מטעם שינוי מדרך המלאכה[12].
♦
'שנים שעשאוה' כשאחד האנשים אינו מזיז את אצבעו
במשנה הראשונה במסכת שבת, מופיע שאם אדם אחד עקר חפץ מרשות היחיד והניחה ביד חברו העומד ברשות הרבים (או להפך), הוא חייב משום מלאכת הוצאה מרשות לרשות. הגמרא (בדף ג, ע"א) אומרת שלאדם השני אין איסור (מבחינת דיני שבת[13]) אף לא מדרבנן, זאת למרות שהחזיק את ידו בצורה יציבה ובכך איפשר את ההנחה. כשניסיתי את השיטה המוצעת כאן, שמתי לב שלפעמים רק אחד המשתתפים מזיז את אצבעו, והשני רק מחזיק את אצבעו יציבה כדי לתת כח ניגוד ('קונטרה') להזזת האצבע של רעהו. לכאורה במצב כזה, רק מי שהזיז את ידו עשה את המלאכה, וחייב מהתורה.מצד שני, אפשר שיש חילוק בין המשנה בתחילת מסכת שבת לבין המקרה שלנו. במשנה במסכת שבת האדם המחזיק את ידיו ללא תנועה אינו מסייע כלל לתנועת החפץ, ורק מספק 'תחליף' לרצפה שעליה אמור לנוח החפץ. אך במקרה שלנו, החזקת האצבע בצורה יציבה מסייעת לעשיית המעשה על ידי האצבע של המשתתף השני, וללא האצבע המוחזקת יציב לא היה מתבצע כלום[14]. מכל מקום, החילוק הזה אינו ברור לחלוטין, ולא מצאתי לעת עתה מקור ברור לפשוט ספק זה.
מבחינה מעשית קשה מאד להקפיד שכל הזמן שני המשתתפים יזיזו את אצבעם במקביל, ולכן אפשר שהשיטה שמוצעת כאן לא תיחשב כ'שנים שעשאוה'. אם כי, כפי שציינתי, היא לא יותר חמורה מ'כלאחר יד'.
♦
אורך ה'גג' של הרכיב
יש לציין שאם ה'גג' של הרכיב לא מספיק ארוך, אדם בודד יכול ללחוץ באמצעותו על לחצן, כי אצבעו תהיה ממוקמת קרוב למרכז ה'גג', באזור שמעל ה'רגל' של הרכיב. אם זה כך, עלול להיות מקרה שהפעולה לא תהיה כלל בצורה של 'שנים שעשאוה'. לכן, צריך להקפיד שה'גג' יהיה מספיק ארוך, ולבדוק שאין אפשרות כזו.יש לציין, שאחרי קיום תנאי זה, למרות שאצבע בודדת לא תוכל כלל ללחוץ לחצן באמצעות הרכיב, אין לומר שהמצב הוא "זה אינו יכול וזה אינו יכול", שלדעת חכמים (שבת, דף צב, ע"ב) אינו נחשב ל'שנים שעשאוה', משום שאדם אחד יכול להפעיל לבדו את המכשיר באמצעות רכיב זה, אם יכניס אצבעות של יד ימין ויד שמאל לתוך הגומיות, וילחץ על הלחצן או יסיט את המתג[15].
♦
פטור 'שנים שעשאוה' בשאר התורה
הפסוק שממנו נלמד הפטור של 'שנים שעשאוה', כפי שראינו לעיל, מופיע בספר ויקרא (פרק ד, פסוק כז) בפסוקי קרבן חטאת:וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:
פסוק זה עוסק בכל החטאים שעליהם מקריבים חטאת, ולא רק בשבת. אם כן, לכאורה הפטור שנלמד ממנו חל על כל האיסורים ששגגתם מחייבת קרבן חטאת, ואולי אף על כל איסורי התורה כולם. נראה שכך גם הבין הריטב"א (קידושין, דף מג, ע"א) ששאל מדוע הייתה הגמרא צריכה להביא דרשה מיוחדת ששנים ששחטו יחד קרבן מחוץ לבית המקדש פטורים ולא הסתפקה בדרשה הכללית שמופיעה במסכת שבת. גם באבני נזר (יו"ד, סימן שצג, אות י) הוכיח שפטור זה קיים בכל התורה.
לעומתם, בשו"ת הרשב"א (חלק א, סימן כח) מופיע שפטור זה קיים רק בשבת[16].
דיון זה, לגבי שנים שעשאוה בכל התורה, נוגע להפעלת מכשיר בדרך שהוצעה כאן כאשר היא כרוכה באיסורי תורה אחרים שאינם איסורי שבת. אפשר שיש לשקול הצעה זו במקרים אלו.
♦
הקשה של שני חצאי קוד על ידי שני אנשים שונים
אגב הדיון שבמאמר זה, אגע בשאלה נוספת: יש מכשירים, שמסיבות שונות אפשר להפעיל רק באמצעות קוד. אם אדם אחד הקיש חצי קוד ואדם אחר הקיש את החצי השני, כך שבסיום הקשת הקוד מתבצעת על ידי המכשיר מלאכה האסורה מהתורה, האם המעשה ייחשב כ'שנים שעשאוה'? שאלה זו תהיה משמעותית רק אם נאמר שהקשה על לחצני הקוד אינה איסור תורה[17], ולכן רק לגבי התוצאה הנובעת מהקשת הקוד יש לדון האם היא אסורה מהתורה או מדרבנן.מצד אחד, כל הקשה והקשה נעשתה רק ע"י אחד מהם, אך מצד שני, כשהמלאכה התבצעה זה קרה ברגע אחד מכח שניהם.
יש מקום ללמוד מהמקרה שמופיע במשנה הראשונה במסכת שבת, שבו אדם אחד עקר מרשות היחיד והאדם השני הניח, שנחשבת כ'שנים שעשאוה', שגם כאשר אחד עשה את החצי הראשון ואחד עשה את החצי השני, הדבר נחשב ל'שנים שעשאוה'. אך קשה להשליך משם על שאלתנו. במשנה מתואר שכל אחד מהמשתתפים ביצע חלק מהותי מהמלאכה – זה עקר וזה הניח. כידוע, עקירה והנחה הינן חלקים מהותיים של מלאכת הוצאה. אך במקרה שלנו, הראשון רק הכין את הדרך לשני לגרום לביצוע המלאכה. אפשר לומר לדוגמה, שבמכשיר שכדי להפעילו יש להקיש "1100", כשהראשון לחץ "11", הוא רק הביא את המכשיר ממצב שכדי להפעיל אותו צריך ללחוץ "1100" למצב שכדי להפעיל אותו מספיק ללחוץ "00". אם כן, השני הוא זה שמפעיל את המכשיר, והראשון רק הכין לו את הדרך.
יהי רצון שיהיו הדברים לתועלת, ולפחות בתור 'יגדיל תורה ויאדיר', ולא תצא תקלה מתחת ידינו[18].
♦ ♦ ♦