מעשי למלך[2]
חידושי רמב"ם להגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים [האדר"ת]
סימן קלז - קלח
סימן קלז
הרמב"ם לא כתב דאסור לומר שלום בבית המרחץ והוא מפורש בשבת יוד', ב'. ונראה דרבינו כתב פ"[ג] מק"ש ה"[ה] דאסור להזכיר שם שאינו נמחק בבית המרחץ והנה תוס' סוטה י', א', ד"ה [אלא] הקשו למה לא תנן דשלום הוא משמות שאינם נמחקים ותי' דתני ושייר, אבל הרמב"ם לשיטתו (דפ) דלא כ' בה' יסוה"ת דשלום הוא משמות שאינם נמחקים א"כ ס"ל דנמחק וא"כ לשיטתו יותר לומר בבית המרחץ באמת.♦
סימן קלח
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד ואפילו היה רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכ"מ, ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו, ואם היה של תורה פושטו מיד. [כלאים י, כט].הרמב"ם לא כ' בפ"(ט)[י] מכלאים הכ"ט תירוצא דגמר' ברכות כ', א', דשב וא"ת שאני[3], ונ"ל דיצא לו מסנהדרין י"ח, ב', דמקשה הגמ' כה"ג מעיד ומעידין אותו ומקשה הגמרא והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם מהם ולתי' הגמרא הרי שם שוא"ת.
♦
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו. [מלכים ט, א].
כתב פ"ט ממלכים ה"א דנח נצטווה על אמ"ה ולא אדה"ר [ובסנדרין נ"ו ב’ אמר רבי יוחנן בהדיא דאדם הראשון נצטווה[4]] ונראה לדעתי שלקח מסנהדרין ק"ח, א', דאמר שם, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם עכשיו [שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי] כו' וא"כ ליכא למימר דנדרוש אכל תאכל ולא דבר העומד לגדל ולדות[5] דהרי נברא באמת להאדם והיינו ע"כ לאכול מהם אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא[6].
♦ ♦ ♦