ראש ישיבת יד אהרן ירושלים[2]
ביסוד הדלקת נר חנוכה וברכתה
א. ביאור הב"ח בדברי הרמב"ם שברכת עה"נ היא ברכת הודאה
בגמ' במה מדליקין (שבת כ"ג.) סוגי' דברכת הרואה. יש מהגאונים [והרמב"ם (פ"ג מחנוכה ה"ד) בעקבותם] שסוברים שמברך שעשה נסים [ושהחיינו ביום הראשון] אף שהדליקו עליו בביתו ויצא עיקר המצוה. והרשב"א (בסוגי' שם) הכריע לא כן [וכן הוא בשו"ע], שלא מצינו מי שיצא מהמצוה שחוזר ומברך.ובדעת הרמב"ם באר הב"ח (אור"ח ס' תרעו ג), שהוא משום שברכת על הנסים היא ברכת הודאה על הנס, ואף שיצא עיקר המצוה, צריך עוד להודות, ולכן מברך שעשה נסים [ולעניין שהחיינו עוד יל"ע].
ויש להעיר על כך, שדעת הרמב"ם שהנרות עצמם הם ההודאה, כמש"כ בסוף הל' חנוכה "להוסיף בשבח הא-ל והודיה לו" [וכן בתחילת הל' חנוכה כתב ימי שמחה והלל ומדלקים בהן הנרות על פתחי הבתים וכו', והיינו הלל והודאה של הגמ', שעל הנסים כתב הרמב"ם בהל' תפילה, ומשמע שהוא רק הזכרה מעין המאורע, ועי' באורך בכ"ז במשנת יעב"ץ למו"ח הגאון רי"ב ז'ולטי זללה"ה או"ח הל' המועדים ס' ע"ג].
וכיון שכבר הדליקו עליו בביתו היה מקום לומר שאינו צריך לברך עוד ברכת ההודאה, שהרי עכ"פ יצא בהודאה בעצם הנרות, שהברכה היא רק הפירוש של ההודאה שיש בנרות, וצדקו דברי הרשב"א שלא מצינו מי שיוצא מהמצוה שיחזור ויברך [וכמו שמצינו שמברך את הברכה שעשה נסים קודם ההדלקה והיינו משום שעשו אותה כברכת המצות ועי' בריטב"א (הנד"מ) בסוג' שם]. ומ"מ דעת הב"ח שחייב להודות הוא עצמו בברכה כשרואה הנר.
♦
ב. ב' חיובים בהדלקת הנר עצם ההדלקה ופרסומי ניסא
אולם יש לבאר באופן אחר את כל העניין, ונחזור בתחילה לגמ', שהק' להלן שם, מאי ממעט, ממעט זמן, ולמעט נס, נס כל יומי איתא.ומבואר שהיה נס שהתחדש בכל יום ומחמת כך חייב לברך בכל יום שעשה נסים, דאל"כ היה ממעט נס, אבל להדליק ולברך על ההדלקה אף לס"ד שלאו בכל יומי נתחדש ניסא מ"מ היה ברור לנו שיברך וידליק.
וחזינן לפום רהיטא דסוגי', שעצם מה שהדליקו נרות המערכה שמונה ימים היה סיבה לתקן לזכר הדבר, שבחנוכת המזבח של בית חשמונאי, לאחר שריחם אליהם אלוקי אבותינו ועשה להם התשועה הגדולה שיכלו שוב לחדש העבודה ולעסוק בתורה, להדליק לזכר למנורה[3].
ולמסקנת הסוג' "שנס בכל יומי איתא", ותיקנו מכוח כך להדליק ולברך בכל יום שעשה נסים, מתבאר שיש ב' דינים בתקנ"ח של הדלקת נר חנוכה, א' עצם ההדלקה, והב' הפרסומי ניסא שיש בהדלקה.
ודוגמא לדבר מצינו דעת הבה"ג, שהובא בתוס' מגילה (ד'. ד"ה נשים) לעניין חיוב קריאת המגילה, שיש בה ב' דינים: א. עצם הקריאה, שאין חייבים בה רק האנשים, ב. הפרסומי ניסא, שחייבות בו גם הנשים לבוא ולשמוע ולהשתתף [ודעת כמה מקמאי שהן מצטרפות לעשרה כיון והן בכלל הפרסומי ניסא עי' ר"ן מגילה (פ"ב ו': מדפי הרי"ף ד"ה מתני' הכל כשרין לקרוא את המגילה)][4].
ולפי זה יבואר דעת הרמב"ם שמי שלא בירך שעשה נסים צריך לברך אף שהדליקו עליו בביתו, כיון שאף שיצא עיקר הדין של ההדלקה וההודאה, הרי עכ"פ לא נשתתף בעצמו בפרסום הנס, ומי שלא נשתתף בעצמו בפרסום הנס בהדלקה או בראיה, לא יצא יד"ח, ולכן חייב לברך כשרואה, כי בכך יצא את עצם הפרסומי ניסא.
♦
ג. מדברי הרמב"ן ומהרש"ל מבואר שההדלקה וברכת עה"נ היא רק משום פירסומי ניסא
ועיקר הדבר מפורש ברמב"ן בפסחים (דף ו'), אף שעולה ממנו בעיקר התקנה שלא כמו שנתבאר. דהנה שם באר החילוק בין מצוות שהברכה בהן היא בלשון ל', לברכות שמברכים עליהן בעל, שהוא תלוי אם הן מצוות שאינן יכולות להעשות ע"י שליח, שעל כאלו מברכים בל', דהיינו שהוא עצמו חייב לעשות ולהדליק ולברך וכדו'. ושם הק' על עצמו מנר חנוכה שיכולה להעשות ע"י שליח, ותי' שם (בתי' השני) דשאני נ"ח שחייב לראות, ושוב א"א לה למצווה זו שתעשה ע"י שליח עיי"ש.ויש לשמוע כמה הילכתא גבירתא מדבריו, דעיקר מצות נ"ח א"א לה שתעשה ע"י שליח כיון שעיקרה בפרסומי הנס ולכן חייב לראות ולברך, ושלכן תיקנו אותה בל' [אף שיש לעי' מהא דהרואה אינו מברך ברכת המצוה עי' שם בהג' ר' איסר זלמן זלה"ה].
ומבואר מדבריו מה שכתבנו, שיסוד ברכת וחובת הרואה הוא מחמת חובת פרסום הנס. ומאידך מבואר מדבריו שכל חובת הדלקת הנר היא רק לתכלית זו של פרסום הנס, ואין כלל חובת הדלקה לבד מכך [ואף שבדעת הרמב"ם לא מבואר כל עיקר חובת הראיה, וגם עיקר סברתו לעניין חילוק הברכות בל' או בעל אינה דעת הרמב"ם בהל' ברכות עי'[5]].
וכנראה כן מבואר באחרונים, עי' שו"ת מהרש"ל (ס' ע"ז) שכתב שאין הסומא מברך אם אין מפרסם הנס.
ועי' עוד בשעה"צ (תרע"ז ס"ק כ"א) בשם מאמר מרדכי לעניין סתירת השו"ע שהביא בס' תרע"ו ס"ג דעת הרשב"א הנ"ל שמי שהדליקו עליו בביתו אין מברך עוד, ומאידך הביא דעת הריא"ז שהנמצא ביריד של גויים ידליק ולא יסמוך על אשתו כיון דלא ראה. והק' האחרונים שדבריו סותרים זא"ז, שאיך יתכן שיהיה לו חובת ראייה וחיוב הדלקה וברכה אם לא ראה, אם אמרנו שאין חוזר ומברך כשמדליקים עליו בביתו.
ויישב במאמר מרדכי (ותוכן דבריו) שלדעת הרשב"א עשו את ברכת שעשה נסים כברכת המצות [עי' ריטב"א בסוגי'], ועל כן מי שיצא עיקר המצוה שהדליקו עליו בביתו ויצא בראיה נמי, א"א לו לברך עוד אף על הראיה כיון דחשיב כיצא בהדלקה ואף בברכת שעשה נסים אף שחייב לראות אבל עכ"פ הדלקה היא עיקר, אולם בלא עתיד לראות עכ"פ נעשה כמחוייב בהדלקה, ושוב חייב להדליק ולברך כל הברכות [עיי"ש בשעה"צ שכ' שהוא דוחק ולדינא בעי לכוון שאין יוצא בהדלקת אשתו].
עכ"פ מבואר מכל זה, דעת הרמב"ן והמהרש"ל והשו"ע שאין חובת הדלקה לולי פרסומי ניסא, וא"א להפריד את חובת ההדלקה מחובת הפרסומי ניסא [ולכא' כן מבואר גם בלא דבריהם שהרי למעלה מעשרים אמה פסולה גם למש"נ, אולם שם י"ל שלא תיקנו כשמדליק ויכול לפרסם, אבל אם אין יכול לפרסם יתכן שיהיה חייב גם בל"ז וזה קמ"ל כאן שאין חייב בל"ז].
והעולה מזה לדינא לכא' כפי הנראה לדעתם, שאם הדליק ולא נתפרסם הנס, כגון שלא ראה או אחר לא ראה הרי זה חסר בעצם קיום דין ההדלקה, אלא שי"ל שכיון שהדליק במקום שיש לראות גם אם בדיעבד לא ראה הוא או אחרים עכ"פ לא הפסיד את עיקר המצווה [ועוד יש לעי' אם חושש לכך שלא רואים שחובה לו להדליק באופן שיכול לראות עכ"פ בעצמו שלא יהיה כסומא שפטור מזה לדברי המהרש"ל הנ"ל].
♦
ד. אם מ"מ נימא שיש חובת הדלקה עצמית בזמנו יש ליישב הערה אחת בדברי הפוסקים
אלא שיש להעיר ממש"כ הפוסקים שמי שמדליק אחר הזמן עכ"פ צריכים להיות בני הבית נעורים בשביל שיהיה רשאי לברך (הובא בשם המג"א במ"ב תרע"ב ס"ק י"א). אולם עי' שם בשעה"צ (ס"ק י"ז) בשם החמד משה שכתב שבשעת הדחק גם אם אין בני הבית נעורים יכול להדליק בברכה דמה גרע ממי שאין מי שרואה נרותיו, ומסקנת השעה"צ שסב"ל עיי"ש. ולכא' טענת החמד משה טענה אלימתא דמה החילוק בין מי שמדליק בזמן למי שלא הדליק בזמן וצ"ע. [ואולי יש לדחוק שעיקר התקנה לא חלקו בה חכמים, אבל מה שנמשך שיכול להדליק אחר הזמן זה לא תיקנו אלא אם יש פרסומי ניסא, שאם כן אין גדר לתקנה זו שיוכל להדליק ביום בבית אפל וכדו', וע"כ דעכ"פ זה השאירו שצריך להיות עד עמוד השחר וכשבני הבית נעורים, ואכתי הוא דוחק גדול וצ"ע].אולם אם נימא שאכן יש תקנה להדליק בזמנו ללא שייכות רק לפרסומי ניסא, א"כ יצא מבורר שיש לחלק בין זמן ההדלקה לבין מי שמדליק בעוד שב"ב נעורים, שבזמן ההדלקה תיקנו להדליק גם בדליכא פרסומי ניסא, זכר למנורה[6], משא"כ שלא בזמנה בעי שעכ"פ יהיו בני הבית נעורים ועי' היטב [אלא שצ"ע מדברי הפוסקים שהובאו לעיל שצריך שיהיה הוא עכ"פ רואה].
♦ ♦ ♦