בן הגר"י יוסף זצ"ל
בדין יום כיפור מכפר לשבין, גדר התשובה הנצרכת וגדר הוידוי
במאמר המופלא של הרב אריה אידנסון בגליון הקודם (חשון תשפג) דן באריכות לענין תשובת יום הכיפורים שלרמב"ם והרמ"א הוא רק להאמין שיוה"כ מכפר ולכן גם לעבריינים הוא מכפר, ושכן דעת השם משמואל מועדים סוכות תרעט. ולא כדעת הארץ צבי פרומר בתשובותיו בהגהות לתשובות אבני נזר.יש להביא שכדעת השם משמואל כן דעת המהרי"ד ומהר"א מבעלז, וגם יש בו נפקא מינא להלכה להלכות צדקה לקבל צדקה ממומר. וכמו שהביאו בעלון השבועי היקר עלים לתרופה תשעא פרשת חיי שרה, שכתבו מרשימות הרב מבולגריא אחיו של ר' אהרן מבעלז, כ"ק אחי שליט"א מרן מהר"א זי"ע סיפר לי מעשה שהיה באיזו עיר שנדב שם מומר לחלל שבת סכום גדול לבית הכנסת בשעה שעלה לתורה, ואחר כך התחילו הגבאים לפקפק בזה מהא דאיתא בשו"ע (או"ח סי' קנד סי"א; יו"ד סי' רנד ס"ב, ועיי"ש בש"ך סק"ה) שאין מקבלין דבר לבית הכנסת מן המומר, והחליטו לשאול חוו"ד כ"ק א"א ז"ל מרן מהרי"ד זי"ע והוא שאל אימתי תרם הלה נדבה זו ואמרו לו שביום הכיפורים, ואז אמר כי מאחר שביום הכיפורים עיצומו של יום מכפר (ראה יומא פה:), וכיון שבא איש זה ביום הכיפורים לבית הכנסת הרי זה סימן שהוא מאמין בכך שיום הכיפורים מכפר, וממילא נמחלו לו אז כל עוונותיו, ומטעם זה הורה אז כ"ק א"א ז"ל להלכה שמותר לקחת ממנו את הכסף. וכשהיינו בפעסט יצ"ו (שנת תש"ג-תש"ד) באה שאלה כזו מעיר פאפא יצ"ו לפני כ"ק אחי שליט"א, ועל סמך ההוראה הנ"ל פקד עלי להשיב להם, שהוא מסכים שיקחו את הכסף מהתורם אף באמצע השנה בתור הלוואה, ויעשו עמו תנאי שאם לא ישוב בתשובה עד יוהכ"פ ינדב להם התורם כסף זה בנדרים ונדבות שיתן ביום הכיפורים. והנה ראיתי בספר אחד שהעיר, כי מאחר שבמעשה העגל נעשו בני ישראל מומרים, כדאיתא בגמרא (שבת פז.), היאך נצטוו להרים תרומה לנדבת המשכן, בעוד שאין מקבלין ממומר לבית הכנסת. ולענ"ד נראה, דהנה בני ישראל נצטוו ממחרת יום הכיפורים להביא נדבת המשכן, וב'פרקי דרבי אליעזר' איתא (פרק מה): "והעבירו שופר במחנה ביום הכיפורים וקראו תענית בכל ישראל מקטן ועד גדול, שאילולא יוהכ"פ לא היה העולם עומד, שיום הכפורים מכפר על כל העבירות החמורות ועל הקלות, שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם'", ונמצאנו למדים מזה, שכבר ידעו בני ישראל ביום הכיפורים על עיצומו של יום שהוא מכפר, וכיון שהאמינו בזה ממילא נמחל להם ביום זה כל עוונותיהם, ואם כן שפיר נצטוו למחרת להביא נדבת המשכן. עכ"ד. והיא קולא נכבדה.
וראה בשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סי' לד אות ז) שעמד במה שהעולם מקילים בזה לקחת ולקבל צדקה ממומר ודלא כהשבות יעקב הנ"ל, וכתב דאפשר שהוא מהטעם שדנו האחרונים במחללי שבת של הזמה"ז דדינם כתינוק שנשבה, וממילא ה"ה נמי הכא. ע"ש. וחזר והניף ידו לבאר כיו"ב בתשובותיו שם (חלק ו סוף סימן ק) שמקילים לקבל צדקה מן המומרים כיון דיש לדונם כתינוק שנשבה, וכי הא דדנין אותם לגבי דין מחללי שבת בפרהסיא. ע"ש. וכ"כ כיו"ב גם בשו"ת התעוררות תשובה (חיו"ד סי' קלה) דמקילין עתה לקבל מן המומרים כיון שיש לדונם כתינוקות שנשבו כגבי ענין שבת. ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת בצל החכמה ח"ג (סי' קמא אות טז). יעו"ש. וביב"א חלק ז צידד ונשאר בצ"ע אם מותר לקבל ממחללי שבת, ולא נכנס לומר שהם תינוקות שנשבו.
♦
עוד צידד באריכות הרה"ג הנ"ל שמה שכתוב בגמרא בשבועות דף יב לענין שעיר המשתלח משמע שצריך תשובה ולא רק גדר של תשובה של קרבן ויוה"כ שהוא מאמין שמכפר, וצריך לחלק ששעיר המשתלח הוא שונה בכפרתו מדין של יוה"כ שמכפר. וכ"כ במראות הצובאות בדרשותיו אגודת אזוב ע' יוה"כ עמ' יט שעל עיצומו של יום לא נאמר זבח רשעים תועבה, משא"כ בשעיר המשתלח.
ובעמוד סח כתב ששעיר המשתלח מכפר על חמורות משא"כ יוה"כ על הקלות, וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות. ולכן יש לחלק בזה כנ"ל.
והנה זה דבר שיש בו מחלוקת גדולה כיום שאין שעיר המשתלח האם מכפר על החמורות. וראיתי למו"א זצ"ל שכתב בזה על דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"א ה"ב.
וע"י שעיר המשתלח אפי' החמורות (כריתות ומיתות ב"ד) מתכפרים וכמ"ש קריית ספר (להמבי"ט). משא"כ בזה"ז זקוקים לייסורים כדי לכפר את החמורות, וכדילפינן מקרא: ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם. וכ"כ ר"ח אבולעפיא בעץ חיים ושבות יהודה בשם מהר"י גיקטיליא (בעל שערי אורה שמביאו מרן בב"י), וכ"מ מהרמב"ם שהקדים דין שעיר ואח"כ כתב דין ד' חלוקי כפרה (משמע שבזמן שיש שעיר, מתכפר בלי חלוקי כפרה). אך מהר"ם בן חביב בתוספות יוה"כ (ביומא פו.) כתב לדייק מהרמב"ם איפכא, ממש"כ בהלכה ד "ולעולם" אינו מתכפר לו עד שיבואו עליו ייסורים, ומשמע שזה קיים לעולם ואף השעיר לא מגן מהייסורים.
וע"ז ידוו כל הדווים, כי חסר לנו בהמ"ק לכפר החמורות וכדילפינן מקרא. ומה נמלצו אמרי יושר דברי המגיד מדובנא: במשל לעשיר שהיה לו רופא מומחה שהיה מרקח התרופות ביין הרקח ועסיס רימוני וכשמת בכה עליו בכי רב. על מה כל החרדה הזאת וכי הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם שיעשה את התרופות ואני אנא אני בא. ראה בקול יעקב (איכה על הפסוק זנח ה' מקדשו, דע"ו ע"ב וע"ז ע"א) ואהל יעקב בדרוש לר"ה (יום ב' דע"ט ע"ג). ולפ"ז יש ליישב קושיית האחרונים על מש"כ הרמב"ם (ה"ד) דבכריתות תשובה ויוה"כ תולין וייסורים ממרקין והרי כתוב "מכל" חטאתכם לפני ה' תטהרו אלא דהכ"א קאמר "לפני ה'" שהיה שעיר המשתלח והיינו בבהמ"ק שנקרא לפני ה' כמו שדרשו: ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים. משא"כ היום, שאין שעיר, אז תשובה ויוה"כ תולין ויסורים ממרקים.
עוד רמזו זאת על הפסוק (איוב) מי יתנני כירחי קדם, שפעם בתשרי היו העבירות מתכפרים בלי כל ייסורים ונכתבים לחיים טובים ולשלום, ותמיד עיני ה"א בה "מראשית" השנה אותיות "מתשרי", אך בזה"ז מזל תשרי הוא גרוע שבו נגזרים ייסורים ומוות וכו'. וע"ז מתפלל מזל תשרי מי יתנני "כירחי" קדם שכולם היו שמחים בי שהיה בעיקר גזרות על שפע טובה וברכה.
מלה"ד למלצר מעולה שהמלך אהבו ואח"כ מינהו שישמש את בנו (יורש העצר) לימים חלה הבן והיה צריך המלצר להשקותו סמים מרים, והיה הילד מתענה וכששומע קול צעדיו היה מתחיל לצעוק ולבכות. התחיל המשרת להתאונן על הימים הקודמים שהיה הילד שמח בו, וה"נ מצפה מזל תשרי לבניין בהמ"ק שיחזור לימים הראשונים. עכ"ד מו"א.
ויש להעיר בזה, הנה דקדוק מהר"ם מהלשון לעולם משמע שתמיד אין מתכפר כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורים, גם בזמן ביהמ"ק, ועוד כתב שם לבאר שלעיל גבי שעיר שמכפר על הכל הוא כפרה קלישה, משא"כ ד' חלוקי כפרה שהוא "כפרה גמורה" צריך גם יסורים. אך כתב עוד לבאר בזה, והוא דלא תימא שיוה"כ אחד יתלה והשני יגמור כפרתו במקום יסורים, קמ"ל דלעולם אין מתכפר בלא יסורים. ועוד ביאר דלא תימא אם באו יסורים על כל המדינה שהוא בה, א"כ מכת מדינה תכפר עליו, קמ"ל דלעולם אין מתכפר עד שיבואו לו יסורים מיוחדים שיתבייש. ועוד ביאר שאם באו לו יסורים קודם יוה"כ לא מתכפר לו אלא ולעולם וכו' שיבואו היסורין לאחר יוה"כ. עכת"ד. הרי שאינו מוכרח מהלשון "לעולם", כיון שיש בו עוד כמה אופנים לבארו.
וע' במאור ישראל ביומא פו. שדעת רוב האחרונים לא כדברי מהר"ם בן חביב בזה. ובאמת שעיר המשתלח היה מכפר בלא ד' חלוקי כפרה.
ובעיקר הדברים, הנה הגמרא בכריתות (דף כה:), כי אתא רבין אמר ר' יוסי אמר ריש לקיש והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן מכפר אף חטאים דלאו בני קרבן מכפר אבל חטאים דבני קרבן לא מכפר, וכו' אלא אמר אביי מרישיה דקרא והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ותניא עונות אלו זדונות וכן הוא אומר עונה בה ואת כל פשעיהם לכל חטאתם (כל) למה לי לאקשויי לפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר, אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא (בר תחליפא) משמיה דרבא, אלא מהא חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר ומינה חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא דיוה"כ מכפר אבל דידע בה לא מכפר, ע"כ. ופסק הרמב"ם, וז"ל: בהלכות שגגות (פרק ג הלכה ט), חייבי חטאות ואשמות ודאים שעבר עליהן יום כפורים חייבין להביא לאחר יום הכפורים, וחייבי אשמות תלויין פטורין שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה' נתכפר לו, לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכפורים אפילו עם חשיכה פטור מאשם תלוי שכל היום מכפר, נמצאת למד שאין מביאין על לא הודע של יום הכפורים אשם תלוי אלא אם לא כפר לו יום הכפורים כמו שיתבאר. ע"כ. והנה לטעם האחרון שאם ידע לא מכפר, הוא הדין בזמן הזה, אבל לטעמים הראשונים שהטעם משום בני קרבן, הנה בזמן הגלות שלאו בני קרבן לא, ודוק. והרמב"ם פסק טעם האחרון, וע' באור שמח שם ביאור נפלא.
אמנם יש להעיר ממש"כ בזה מו"ז, ראש עדת המערבים בא"י בשנת תשו והלאה - הרה"ג שלום אזולאי זצ"ל, בדרוש לשבת תשובה, שכתב להשיג על הלח"מ שגם כתב שהשעיר מכפר על הכל, שהוקשה לו לרבינו דהא במשנה אמרו דשעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות ועל החמורות כשעשה תשובה, וא"כ איך קאמר הכא עבר על כריתות ומיתות ב"ד צריך תשובה לתלות ויסורין למרק, וכן על הקלות לא מצריך תשובה דיוה"כ לבד סגי. לכן תי' דהכא מיירי בזמן שאין ביהמ"ק דליכא שעיר המשתלח ולכן אינו מכפר וצריך כל הני ע"כ. ואני עני אנא אני בא להבין דב"ק. חדא היא מה שהיה ק"ל מזמן רב, דרבי ישמעאל דרש ד' חילוקי כפרה מקראי, ואיך נאמר דדבריו הם דוקא בזמן הזה. ומה שנתחדש לי כעת דלפע"ד דברים אלה הם היפך מתלמוד ירושלמי (ביומא שם, ובסנהדרין פ"י ה"א), דשם נאמר אחר הברייתא הנ"ל אמ"ר יוחנן זו דברי רבי אלעזר בן עזריא ור' ישמעאל ור"ע, אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר, אם אין שעיר המשתלח היום מכפר ע"כ. הנה להדיא דדברי ראב"ע וחבריו היא גם בזמן המקדש. ואם נרצה לדחוק את עצמינו ולומר דלעולם המחלוקת היא בזמן הזה ופי' דברי הירושלמי הוא כך שאומרים לראב"ע מי לא מודית שבזמן שיש שעיר הוא המכפר, כך בזמן שאין שעיר היום מכפר, א"כ יהיה פסק הרמב"ם כראב"ע ולא כדברי חכמים, והלח"מ גופיה שם דחק את עצמו לומר שהרמב"ם פסק כחכמים. ועוד, שסוגיית הירושלמי משמע דברים כפשוטן.
ונלענ"ד, בהקדם לשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק א הלכה ב): שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות, ומה הן הקלות ומה הן החמורות, החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר אף על פי שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות. ע"כ. ובהלכה ג: בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. ובהלכה ד: אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן, וארבעה חלוקי כפרה הם וכו' עכ"ד. והנה מ"ש הרמב"ם בסעיף ג בזמן הזה שאין ביהמ"ק וכו' הוא חוזר להלכה שלפני זה, שאמר שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה וכו' והוא שעשה תשובה, ועז"א בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה. ר"ל תחת מה שהיה בזמן המקדש שעיר ותשובה או קרבן עם תשובה, עכשיו לא נשאר אלא תשובה.
ומה שכתב הלח"מ שהוקשה לרמב"ם דברי המשנה שאמרו שעיר המשתלח מכפר על הקלות וכו' והוקשה בדבר, ומה גם דהרמב"ם פסק כאותה המשנה, וכן קושייתו השנית על הקלות למה צריך תשובה ביוה"כ לבד סגי צ"ע. וגם נאמר שפסק כראב"ע יען הקושי הא'. וגם את הקושיא השנית על הקלות למ"ל תשובה ביוה"כ סגי, גם היא לפ"ד תתיישב, דהא דוקא לרבנן דסברי בזמן שאין שעיר, יוה"כ מכפר דוגמת השעיר, הוא דקשה זו הקושיא, משא"כ אם נאמר דפסק כראב"ע ודעימיה שיש חלוקי כפרה בזה"ז, לעולם צריך תשובה עם כל דבר ודבר [אמר נכדו עובדיה, שבאמת כן הוא, פשט דברי הירושלמי מראים לענ"ד שרבנן סברי שעיצומו של יום מכפר במקום שעיר המשתלח, ואין להם ד' חילוקי כפרה כלל. והרמב"ם פסק כראב"ע שאין עיצומו של יום מכפר אלא לשבים. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם שעל עבירות קלות שהם עשה ול"ת, אפילו בלא תשובה שעיר מכפר, וצ"ל שהכוונה היא בלא תשובה מיוחדת, אבל עזיבת החטא ותשובה קטנה ודאי שיש כאן, כעיצומו של יום בזה"ז. והראיה לזה משבועות יב סוע"א שאפילו בעשה צריך תשובה. ומש"כ בלחם משנה בזה שהכוונה על ההמשך כריתות ומיתות ב"ד, וכתב בהעמק שאלה (פרשת יתרו סי' נג אות ב) שאינם ראויים לומר מצד הסברא וע"ש וכן בעין יצחק אלחנן בהקדמה באות לו, וע"ע בגבורות ארי ביומא פה מזה].
ומ"ש הלח"מ שמסוגיית הירושלמי לא משמע כן, אפרש שיחתי, שר' ירמיה רצה לפר"ש מ"ש אם אין שעיר יוה"כ מכפר הוא על זמן שביהמ"ק קיים רק הומם השעיר ולא הספיקו להביא אחר כדי לתרץ שם איזה קושיא, ואיתותב ר' ירמיה. וא"כ פי' אם אין שעיר הוא על זמן שאין ביהמ"ק קיים, וא"כ נוכל לומר כמו שביארנו. או נאמר באופן אחר, דראב"ע ודעמיה סברי גם בזמן ביהמ"ק אותם ד' חלוקי כפרה ישנה עם השעיר ועם התשובה, ולאחר ביהמ"ק ישנם עם התשובה, רק המה נקטו דברים בזמן הזה, שאין שם אלא תשובה, וגם הרמב"ם אחריהם הלך בעקבותיהם.
ומ"ש הרמב"ם, והוא לשון המשנה: שעיר המשתלח מכפר ע"כ עבירות שבתורה, הנה גם בהלכה ג בעניין התשובה תפס באותו לשון: התשובה מכפרת ע"כ העבירות שבתורה וכו', וכתב הכ"מ על דבריו אלו: כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז"ל בסמוך, פירושו שיש ד' חלוקי כפרה, ועכ"פ פסק הרמב"ם גם ע"ד זו יהיה כראב"ע ודעימיה, ובזה א"ש טובא, איך נאמר דהפסוקים הללו מדברים אחר החורבן על אופן הב' גם זה יתיישב. עכ"ד.
ומעתה מש"כ הרמב"ם בסעיף האחרון שבפרק הראשון שבהלכות תשובה שיש ארבעה חילוקי כפרה קאי גם על שני סעיפים הקודמים, ז"א בין על זמן המקדש עם שעיר לעזאזל ובין עיצומו של יום בזה"ז.
אמנם העיר מו"ז במאור ישראל שבפירוש המשניות ביומא פ"ח מ"ו, כתב בהדיא הרמב"ם שבזמן שביהמ"ק קיים מכפר על כל העוונות ואין ד' חילוקי כפרה. ע"ש.
והנה ביומא דף סא. ברש"י ד"ה לפני, הביא את דברי הגמרא בשבועות (דף ז:), ששעיר תולה להגן מיסורים על חוסר מידע בסופו בטומאת מקדש וקדשיו. הרי שלכו"ע לענין מקדש וקדשיו מגן על כריתות ומיתות ב"ד, והשאלה על שאר עבירות של שעיר המשלח אם אין ארבע חלוקי כפרה ודוק.
עוד יש להעיר מדברי הגמרא ביומא (דף לו ע"ב), איך מוקדם פשע לעון. ויש לחשבו כאן.
והנה עיקר ראייתו והוכחתו של המהר"ם ב"ח הוא משלמה המלך שלא נתכפר לו בשעיר כדכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם, דקאי על שלמה, אף שבדורו היה שעיר. וכתב מו"ז במאור ישראל ביומא שם, שצ"ל שלפי גודל חכמתו וצדקותו לא הספיקה התשובה שעשה, שהרי רצו למנותו עם אלו שאין להם חלק לעוה"ב כדאיתא בסנהדרין קד: וכ"כ במבי"ט בקרית ספר וכו', ע"ש. ויש להעיר עוד, שלכאורה שלמה לא מצינו שחזר בתשובה וגירש נשיו ופרץ את החומה לעולי רגלים, והיות ולא חזר בו על כן נענש, שלא מכפר השעיר רק לשבים. אמנם בפסוק נאמר כבר לדוד שייסר את שלמה, ומשמע שהוא כאב לבנו. באופן מיוחד, אבל אפ"ה אם היה חוזר בתשובה לא היה מתייסר. ומש"כ בשבת נו: כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, כתב רש"י פירש חטא - בעבודה זרה. משמע אבל בשאר חטאים ודאי שחטא. ושמעתי שיש שום מדרש למה כתיב מ' רבתי במשלי לומר לך שהתענה שלמה מ' תעניות וחזר בתשובה לפני כותבו את משלי. ולא ידעתי מקומו.
היוצא מכל זה שלא פשוט לומר שבזמן המקדש היה מכפר השעיר ולא היה צריך יסורים, וד' חילוקי כפרה היה גם בזמן השעיר המשתלח. וגם לומר ששעיר המשתלח היה מכפר על החמורות, אף שכן דעת רוב האחרונים ופשט דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, אינו פשוט למעשה. וצ"ע הגדר בזה.
♦
עוד דן הרה"ג במאמ"ר הנ"ל בגדר של וידוי ובסתירת דברי הרמב"ם בזה, שיש לחלק בין וידוי של כל השנה לבין יוה"כ, שכל השנה אומר בשפתיו שחטא ומתחרט ומשנה מעשיו, וכן הוא בהלכות תשובה פ"ב ה"ב, משא"כ ביוה"כ הוא וידוי מסגנון אחר.
ויש להוסיף מדברי רבינו יונה בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער א אות מא): התפלה. יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו, שנאמר (הושע יד, ג): קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. קחו עמכם דברים - זה ענין הוידוי. אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב - זה ענין התפלה, ופירוש "וקח טוב" - מעשה הטוב שעשינו, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה כא א): עבירה מכבה מצוה. ובעת התשובה יתכפרו העונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה, אחרי אשר לא הגיה אורו לפני התשובה. וכן כתוב (איוב ח, ו), אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג): "אם זך וישר היית" לא נאמר, אלא "אם זך וישר אתה" - שעשית תשובה. כי עתה יעיר עליך - עתה אחרי התשובה שעשית, יעיר עליך כל הצדקות שעשית מלפנים, ע"כ. הרי שהוא התפלה, ונראה שהרמב"ם למד בפירוש הפסוק אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב שיאמר בוידוי שמתחרט ומבקש מכאן ולהבא לקחת טוב.
ובעצם הענין של כפרת יוה"כ ראיתי בכפתור ופרח של ש"ס מתיבתא ביומא (דף סב.), שהביאו על הסוגיא שם הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין, משם הישמח משה פרשת שמיני, האיך משכחת לא הלבין, הלא יוה״כ מכפר בכל ענין כמ״ש הרמב״ם (הל ׳ תשובה פ״א ה״ג). והנ״ל דיש שני מיני תיקונים לעבירה. א. מחילה וסליחה, שהקב״ה מוחל ואינו מעניש. ב. רפואה לחולי ומכות פצעים של הנשמה מהעונות שחובל העובר עבירה בעצמו. הנה יוה״ב הוא יום מחילה וסליחה וכפרה שהקב״ה מוחל וסולח, אבל רפואה אינו רק על ידי תשובה כנאמר (ישעיה ו י) ׳ושב ורפא לו׳ והנה עפ״ז מבואר לא הלבין, הוא סימן שאף שהקב״ה מוחל ואינו רוצה להעניש, מ׳׳מ יש כל המכות והפצעים והרושמים האדומים בהנשמה שצריך לטהרן ולנקותן ולרפאותן, לכך היו עצבין. אבל הלבין הוא סימן שעשו תשובה גמורה, ולא נשאר שום רושם של פצע וחבורה ונטהרו מכל וכל, לכך היו שמחין.
♦ ♦ ♦