ראש כולל או"ח קרלין סטולין
ביתר-עילית
חשש מראית עין כשאין ניכר מי העושה את המעשה - ומה הוא החשד בחצר שיש לה שני פתחים
מצינו הרבה פעמים שגזרו חז"ל שלא לעשות מעשים מסוימים המותרים מעיקר הדין – באופן שניתן לחשוד את העושה שכביכול עובר ח"ו על איסור תורה או שאינו מקיים מצווה מסוימת, ונסמך הדבר על הפסוק 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. ונחלקו אמוראים (שבת קמו:) האם הגזירה היא גם כשעושה המעשה בחדרי חדרים ואין אדם רואהו שלא שייך חשד, ונפסק (שו"ע או"ח סי' ש"א סעי' מ"ה) שאף בחדרי חדרים אסור.אמנם בכמה גזירות מצינו להדיא שהגזירה היא רק באופן ששייך חשד בפועל, וכפי שיובא להלן, ונתבאר בפוסקים (עיין משנ"ב שם ס"ק קס"ה, ועיי"ש שאין זה מוסכם) עפ"י הראשונים, שהחילוק הוא שכשהחשד הוא על עבירה דאורייתא אז אסור גם בחדרי חדרים, ואילו כשהחשד הוא שעובר על איסור דרבנן אין איסור אלא כשיש חשש חשד בפועל.
♦
א. ב.
ויש להסתפק איך הדין באופן שהמעשה גלוי ומפורסם לרואים העלולים לחשוד את העושה שעובר על איסור תורה, אמנם אין ידוע מי הוא האדם העושה את המעשה, ורק ידוע שהוא בן-ישראל.ויסוד הדבר הוא שיש לחקור, האם הוא דין על ה'גברא', להיות 'נקי מישראל', והיינו שאין די שהוא נקי מ'ה'' ואינו עובר על מצוותיו, אלא צריך שגם 'ישראל' לא יחשדו אותו שעובר על מצוות ה', ולפי"ז באופן שאין חשש לחשד שהוא עובר על איסור, אין שום מניעה שיעשה המעשה. או שמא הוא חיוב כללי על כלל ישראל שלא יחשדו את אחד מבני ישראל שעובר על איסור, ולכן כל שגלוי המעשה לעיני בני אדם וניכר שנעשה ע"י ישראל, אסור לו לעשותו אף שאין גלוי שהוא עושה המעשה.
[ואם טעם איסור זה הוא כדי שלא יתחלל שם שמים בעיני הרואים, או שלא ילמדו ממעשיו לזלזל במצוות, הרי טעמים אלו שייכים גם כשאינו מכיר אם האדם, ומסתבר כצד השני].
♦
ונראה להוכיח מדברי הגמרא כצד השני, שבמסכת שבת (כג.) אמר רב הונא שהדר בחצר שיש לה שני פתחים צריך להדליק נר חנוכה על שני פתחיה, שאם ידליק רק על פתח אחד יחשדוהו שעובר על מצות חכמים ואינו מדליק נר חנוכה. והוסיף רבא שדין זה הוא רק באופן שהפתחים הם משני צדדים שונים, והעובר על פתח זה אינו עובר בהכרח גם על הפתח השני, אך אם שניהם באותו צד אין חשש. והקשו בגמרא, שממה נפשך, אם החשד הוא מבני העיר המכירים את הבית ויודעים שיש לו שני פתחים, הרי גם כשהפתחים בשני צדדים אין חשד, שאף שיעברו רק על פתח אחד ויראו שאין בו נר יתלו שהדליק בפתח שבצד השני, ואם החשד הוא מאנשים זרים שאינם מעיר זו, ואינם מכירים את הבית שיש לו שני פתחים, הרי גם כששני הפתחים באותו צד יחשבו שהבית חלוק לשתי בתים, ולכל אחד יש פתח אחד, ורק אחד מדליק נר והשני אינו מדליק. והסיקו בגמרא, שבאמת אין לחשוש לחשד של אנשים זרים שאינם בני העיר [ומבואר במפרשים דהיינו מפני שאינם מצויים בלילות ברחובות עיר אחרת], אלא לחשד בני העיר בלבד, ולכן כששני הפתחים הם בצד אחד אין חשש חשד, משא"כ כשהם בשני צדדים כשעובר בצד אחד ורואה שאין שם נר אינו תולה שהדליק בפתחו השני, אלא אומר כשם שבפתח זה לא הדליק כך גם בפתח השני לא הדליק.
והנה אם ננקוט כצד הראשון שהוא דין על הגברא יש לתמוה על תמיהת הגמרא מחשד בני אחרת, וכן מדוע הוצרכה הגמרא לחדש שאין חוששים לחשד בני עיר אחרת, והלא היה אפשר לומר שאכן חוששים גם לחשדם של אלו, אלא שממה נפשך, אם אדם זה שאינו דר כאן מכיר את דרי הבית, הרי יודע שבית אחד הוא שיש לו שני פתחים, ואם אינו מכיר את בני הבית ולכן חושב שיש כאן שני בתים ולכל בית יש פתח אחד, ורק אחד מהם מקיים מצות נר חנוכה, הרי אינו מכיר את הדרים ומה חשד יש [ולא מסתבר לדחוק, שאכן אינו מכיר את דרי הבית, אלא שלאחר זמן יברר וישאל מי הוא הדר בבית שבכתובת זו, שמנין לחשוד עד כדי כך, וגם מסתבר שכשיברר הדבר יתברר לו גם שזה בית אחד גדול עם שתי פתחים ולא שני בתים].
אלא בהכרח כצד השני הנ"ל, שאף שכל החשש הוא שיחשדו 'בן ישראל' [שניכר שהוא בית של ישראל – לפי השכונה או עפ"י המזוזה שבפתחו וכדו'] שאינו מדליק נר חנוכה יש להסיר חשד זה, ולכן אילו היינו חוששים לחשד אנשים זרים היה חייב בעל הבית להדליק נר חנוכה על שני פתחי החצר שבצד אחד, ורק משום שאין דרך אנשים זרים לילך ברחובות בשעות הלילה אין צריך לחשוש לחשד זה. ומפורש א"כ כצד השני הנ"ל.
♦
ג. ד.
מאידך, מצינו לכאורה שספקינו מפורש במחלוקת הפוסקים, שבהל' שבת (סימן רנ"ב ס"ב) נפסק שמותר למסור לכובס נכרי לכבס בגדיו אף באופן שמכבסם בשבת, כל שקצץ עמו שכר בקבלנות, שאז הנכרי אדעתא דנפשיה קעביד לקבל שכרו ולא עבור הישראל. אך הוסיף המחבר דאעפ"כ אם עושה זאת הנכרי על הנהר שהכל רואים שהוא מכבס בשבת יש להחמיר ולאסור משום מראית עין, שהרואים אותו מכבס בגדי הישראל לא יתלו שעשה כן דרך היתר – בקציצה בקבלנות, אלא יאמרו שהנכרי הוא שכירו של הישראל לכבס בגדיו בשבת, והישראל עובר על איסור אמירה לעכו"ם.ונחלקו המג"א (סק"י) והתוספת שבת (סקי"ד) איך הדין באופן שהבגדים שמוסר לנכרי אינם ניכרים שהם שלו, אך ניכרים שהם של ישראל, וכגון שהוא חלוק שרק ישראלים הולכים בו [וכן כגון טלית של מצוה], שהמג"א כתב שאסור, שהרי ניכר שהוא של ישראל. אך התוספת שבת חלק עליו וכתב שאמנם ניכר שהוא של ישראל, אך לא ניכר של מי הוא, וממילא אין כאן חשש חשד כלל.
הרי שנחלקו ממש בנידון הנ"ל, האם החיוב להוציא עצמו מן החשד הוא גם באופן שיחשדו 'ישראל' בלא לדעת מי הוא, או דווקא כשיחשדו 'אותו'. והמשנ"ב (שם סקכ"ה) הביא ב' הדעות.
ולכאורה יש לתמוה על התוספת שבת מהוכחתנו הנ"ל מדברי הגמרא בשבת, שמשמע להדיא כדברי המג"א.
♦
ועלה בדעתי רעיון מחודש, לפיו באמת לאו בהכי פליגי הפוסקים, אלא גם לדעת התו"ש יש איסור לעשות מעשה שיביא לידי חשד שישראל כלשהו עובר על איסור, וכדמוכח מפשטות דברי הגמרא בשבת כנ"ל [וכמסתבר עפ"י הטעמים הנ"ל]. אלא עומק כוונת התו"ש שלא שייך חשד כשאין ניכר של מי הוא הבגד, כך היא, שהנה בעצם כשאדם רואה שנכרי מכבס את בגדו של 'ישראל' בשבת עומדים לפניו ב' דרכים שוות כיצד לשפוט את מעשה הישראל שמסר בגדו לנכרי לכביסה, שיכול לדונו לכף זכות ולתלות - כפי האמת - שמסרו באופן היתר, והיינו שקצץ לו שכרו בקבלנות וגם לא אמר לו לעשות זאת בשבת, ומצד שני יכול לדון את הישראל לכף חובה ולומר שאינו חושש לדברי חכמים שאסרו אמירה לעכו"ם, ומסרו לנכרי בדרך איסור. ואמרו חכמים שיש למוסר הבגד לחשוש שלא ידונו אותו הרואים לכף זכות אלא יקבעו בדעתם שעושה זאת בדרך איסור, וגם זה בכלל 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. אמנם בהתבוננות בטבע האדם יראה שכל היצר והדחף לדון לכף חובה אף שהסיכוי שהמעשה נעשה בדרך היתר שווה לכך שנעשה בדרך איסור, הוא דווקא כשיודע מי הוא זה העושה את המעשה, שאז יצרו מפתהו לחשוד אדם זה כעבריין ולא לדונו לכף זכות [באומרו: אני מכיר אותו, הוא לא כזה "צדיק"], משא"כ באופן שאדם רואה תוצאה של מעשה שנעשה על ידי אדם כלשהו מישראל, ואינו יודע מי הוא זה שעשה זאת, אין לו שום דחף לדונו לכף חובה, מאחר שהסיכוי שעשה זאת בדרך איסור שוה לכך שעשאו בדרך היתר [ואכן המשנ"ב בהמשך דבריו מביא מהחיי"א שכתב להתיר הדבר מטעם אחר, והיינו משום שידוע שהדרך בימינו ליתן לכבס בקבלנות. ואף לפוסקים שהחמירו בזה, עכ"פ בודאי מצוי היה גם בימיהם ליתן בקבלנות באותה מידה של ליתן בשכירות, ואולי אף יותר].
ועפי"ז יש לפרש שזו היא כוונת התו"ש, שכשאדם רואה נכרי מכבס בגד של 'ישראל' בשבת, כל שאין ניכר מי הוא בעל הבגד אין לו שום סיבה לחשוד שישראל מסרו לו בדרך איסור, כיון שבאותו מידה יכול למסרו בדרך היתר, ורק כשמכיר את בעל הבגד יצרו מפתהו לחשדו שעשה זאת בדרך איסור, ולכן על המוסר למנוע עצמו מלהגיע למצב שיחשדוהו שעובר על איסור.
♦
ה. ו.
ואם כנים הדברים, הרי אין לנו מקור מדברי התוספת שבת להקל רק באופן שהרואה את המעשה הנעשה יכול לתלות בהיתר או באיסור, אבל באופן שלפי ראות עיני הרואים אין דרך מצויה של היתר למעשה זה, אין קולתו אמורה אף כשאין ניכר מי הוא העושה את המעשה. וא"כ מיושב שפיר מדוע לגבי נר חנוכה החמירו, כיון ששם לפי טעותם של הרואים, פתח זה הנראה לעיניהם הוא פתח יחידי של בית השייך לישראל [שאין עולה בדעתם שיש כאן בית אחד שיש לחצירו שני פתחים באותו צד, שנראה שלא היה מצוי כ"כ בזמנם. ולדוגמא השכיחה בזמנינו, אדם שיראה יחידת דיור בצד בית, לא יעלה על דעתו - דבר שאינו מצוי - שהיחידה היא חלק מהבית], ואין להם לפי ראות עיניהם לתלות את אי הדלקת נר חנוכה בפתח זה אלא בכך שהדר בבית עובר על מצות חכמים ואינו מדליק נר חנוכה, ולכן אף שאין ידוע להם מי הוא הישראל יבואו לחשדו, וגם מחשד כזה יש חיוב להימנע, שיש על האדם להסיר חשד מ'ישראל' שעובר ח"ו על מצוות התורה, ולא רק להסיר החשד מ'עליו'. משא"כ באופן שיש לתלות בדרך היתר כמו בדרך איסור, בזה נחלקו הפוסקים, שלדעת המג"א גם בזה יש לאסור משום חשד, ולדעת התו"ש אין לאסור בזה, כיון שכל שאין יודע מי הוא העושה המעשה אינו חושדו שעשה בדרך איסור, אלא תולה שעשאו בדרך היתר המצויה.♦ ♦ ♦