באר שבע
חנוכה מן המקרא מניין?
פתיחה
מצוות החנוכה הן כידוע, מדברי סופרים. עם זאת, עיון בהן ובמנהגים הנלווים אליהן מראה כי הן מעוגנות היטב בכתובים. אכן, על רמזים לחנוכה במקרא הצביעו כבר הראשונים[2], אך בכוונתנו להראות כי המקראות לא רק רמזו למצוות החנוכה אלא השפיעו, כנראה, השפעה של ממש על עיצובן, על תכניהן והמנהגים הנלווים אליהם.♦
שיקום הבית בימי חזקיהו – מעין מהדורה ראשונה של סיפור החנוכה
הציר המרכזי, עליו סובבות מצוות החנוכה, הוא, כידוע, חילול בית המקדש בידי היוונים והמתייוונים ושיקומו בידי החשמונאים. והנה, אירועים דומים התרחשו גם בימי הבית הראשון.הכתובים מתארים את השבתת העבודה וחילול בית המקדש בידי אחז מלך יהודה:
וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱ-לֹהִים וַיְקַצֵּץ אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱ-לֹהִים וַיִּסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל פִּנָּה בִּירוּשָׁלִָם. וּבְכָל עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּכְעֵס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָיו [דברי הימים ב, כח, כד-כה].
המקדש שוקם והעבודה בו חודשה בידי בנו ויורשו של אחז, המלך חזקיה. חזקיה מתאר את החילול ומורה לכהנים וללויים לטהרו:
בַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן פָּתַח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיְחַזְּקֵם. וַיָּבֵא אֶת הַכֹּהֲנִים וְאֶת הַלְוִיִּם וַיַּאַסְפֵם לִרְחוֹב הַמִּזְרָח. וַיֹּאמֶר לָהֶם: שְׁמָעוּנִי הַלְוִיִּם, עַתָּה הִתְקַדְּשׁוּ וְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנִּדָּה מִן-הַקֹּדֶשׁ. כִּי מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וַיַּעַזְבֻהוּ. וַיַּסֵּבּוּ פְנֵיהֶם מִמִּשְׁכַּן ה' וַיִּתְּנוּ עֹרֶף. גַּם סָגְרוּ דַּלְתוֹת הָאוּלָם וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וּקְטֹרֶת לֹא הִקְטִירוּ וְעֹלָה לֹא הֶעֱלוּ בַקֹּדֶשׁ לֵא-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל [שם, כט, ג-ז].
הכהנים והלויים אכן מטהרים את הבית ומחדשים את העבודה:
וַיָּבֹאוּ כְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי ה' לְטַהֵר בֵּית ה'. וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּיְת ה'. וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה. וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם ה' וַיְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה' לְיָמִים שְׁמוֹנָה. וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ. וַיָּבוֹאוּ פְנִימָה אֶל חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ: טִהַרְנוּ אֶת כָּל בֵּית ה', אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת שֻׁלְחַן הַמַּעֲרֶכֶת וְאֶת כָּל כֵּלָיו. וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ; וְהִנָּם לִפְנֵי מִזְבַּח ה' [שם, שם, טו-יט].
גם בימי חזקיהו כללה חנוכת הבית, מלבד הקרבת קרבנות, אמירת הלל או דברים דומים:
וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר ה' וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל-יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת מַחְצְרִים: הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה. וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַה' בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה; וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ [שם, שם, כח-ל].
הכתובים מזכירים את דלתות הבית, את הנרות, את מזבחות העולה והקטורת ואת שולחן לחם הפנים. חנוכת הבית ארכה, בדומה לחנוכות אחרות, שמונה ימים.
תיאור טיהור המקדש בידי החשמונאים שבספר החשמונאים מזכיר במידה מסוימת את התיאור שבספר דברי הימים, אף שם מוזכרים הפתחים, המזבח, הנרות, הקטורת, ושולחן לחם הפנים:
אחרי כן לקחו אבנים שלמות על פי התורה ובנו מזבח חדש דומה לראשון. בנו את המקדש ואת אשר בתוך הבית, קדשו את החצרות. עשו כלי קודש חדשים, הביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השלחן להיכל. הקטירו על המזבח, העלו את הנרות אשר המנורה והם האירו בהיכל. שמו על השולחן לחם פרשו את הפרוכת ויכלו לעשות את כל מעשיהם [חשמונאים א, ד מז-נא][3].
החשמונאים אף חגגו את החנוכה בדרך דומה לזו שבה חגגו בימי חזקיהו:
וביום חמשה ועשרים לחדש התשיעי הוא חדש כסליו בשנת מאה ארבעים ושמונה בבוקר השכם. הקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו. בעת וביום אשר טמאוהו הגויים, ביום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכינורות ובמצלתיים. וכל העם נפלו על פניהם השתחוו ויבכו לשמים אשר הנחה אותם. שמונה ימים חגגו את חנכת המזבח והקריבו עולות בשמחה, זבחו זבח שלמים ותודה. קשטו את ההיכל בעטרות זהב ובמגנים קטנים, חנכו את השערים ואת הלשכות ויציבו להם דלתות [שם שם, נב- נז][4].
בעקבות ספר החשמונאים הולך גם יוסף בן מתתיהו ואף תיאורו מזכיר את התיאור שבספר דברי הימים, גם אצלו מוזכרים הפתחים, המזבח, הנרות, הקטורת, ושולחן לחם הפנים:
לאחר שטיהרו בקפדנות והכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב. ותלה גם פרוכות על הפתחים והשיב את הדלתות עצמן למקומן... ובעשרים בחמישה לחודש כסליו... הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח ושמו חלות לחם על השולחן והעלו עולות על המזבח החדש[5].
גם תיאור החגיגה מופיע אצל יוסף:
ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים וכיבד את הא-להים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם".[6].
נראה שמחבר ספר החשמונאים ויוסף, ואולי אף החשמונאים עצמם, ראו קשר בין חנוכת הבית בימי חזקיהו לבין חנוכת החשמונאים ועיצבו את תיאורה של זו האחרונה בהתאם.
לעומתם, מקורות חז"ל מדגישים את חנוכת מזבח העולה ואת הדלקת הנרות ואינם מזכירים את שולחן לחם הפנים ואת מזבח הקטורת. לחגיגתם של החשמונאים נותר הד בדמות אמירת ההלל בחנוכה, אך היא עצמה אינה מוזכרת. הקשר בין חנוכת הבית של חזקיה לחנוכת החשמונאים עולה במקורות חז"ל (עבודה זרה נב:) רק אגב דיון בכשרותם של כלי בית חוניו לשימוש במקדש. במגילת אנטיוכוס יתכן שישנו רמז לקשר כזה, אך הוא אינו ברור[7].
♦
הנחת נר החנוכה בפתח - זכר להזאת הדם על המזוזות בחנוכת הבית השלישי
חז"ל קובעים שמצווה להניח את נר החנוכה בפתח הבית או החצר:אמר רבה: נר חנוכה מצווה להניחה בטפח הסמוך לפתח. והיכא מנח לה? רב אחא בריה דרבא אמר: מימין. רב שמואל מדיפתי אמר: משמאל. והלכתא- משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין [שבת כב.].
מהדברים עולה שהמצווה אינה הנחה בפתח גרידא אלא הנחה סמוך למזוזת הפתח דווקא. הקשר בין נר חנוכה למזוזת הפתח טעון עיון והסבר.
בספר יחזקאל נאמר:
בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת [יחזקאל מה, יח-כ].
טיהור הבית, שינהג בבית השלישי, כולל הזאת דם הקורבנות על מזוזת שער הבית והחצר הפנימית. לא נאמר על איזו מזוזה יש להזות, אולם מסתבר שעל המזוזה הימנית. יתכן שגם החשמונאים, כאשר טיהרו את הבית, נהגו כך בעקבות הכתוב והיזו מדם הקרבנות על פתחיו. כך או כך, נראה שיש בהנחת נר החנוכה על פתח הבית, סמוך למזוזת הפתח ובזיקה למצוות מזוזה [לידה, או כפי שנפסק להלכה בסופו של דבר, מולה], משום רמז וזכר לטיהור בית המקדש הכולל, כאמור, הזאת דם על פתחיו.
בשאילתות נזכר גם קשר בין נרות החנוכה לבין הציצית שבבגדו של בעל הבית המדליק אותם:
היכא מנח ליה פליגו בה רב אחא בריה דרבא ורבי ירמיה מדפתי חד אמר מימין וחד אמר משמאל והלכתא משמאל כדי שיהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית מצוייץ בטליתו ביניהם [שאילתות, וישלח, שאילתא כו].
נראה שהיסוד המשותף של הראיה הוא הקושר בין השנים. על הציצית נאמר וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (במדבר טו, לט) ובנר חנוכה מצינו שאף הרואה מברך (שבת כג.). יתכן שקשר זה הוא העומד גם בבסיס יחוסו של בן ציצית הכסת לאבנר בן נר (ירושלמי תענית ב ה"ד ובמקבילות). בן ציצית הכסת נקרא כך משום שהיתה ציציתו נגררת על גבי כסתות (גיטין נו.) ואילו שמו ושם אביו של אבנר קשורים לנר, ועל נר אמרו חכמים שהיה מדליק נרות במבואות האפלים להאיר את הדרך (תנחומא תצווה ח).
יש הקושרים את נרות החנוכה לא רק לציצית, אלא גם לתפילין:
נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח ולהדליקה שם הן מבחוץ לזמן הקדום הן מבפנים לזמן של עכשיו ומצד שמאל כדי שתהא מזוזה בימין הנכנס שנ' בה ביתך דרך ביאתך ודרכו של אדם להרים רגל ימין תחלה ותהא נר חנוכה משמאל הנכנס ופרשו בהגדה ויבא בעל הבית בתפליו ובטלית מצוייצת ביניהם חונה מלאך י"י סביב ליראיו ויחלצם [בית הבחירה למאירי, שבת כב.][8].
אף בתפילין מצינו יסוד של ראיה:
ומנין שהתפילין עוז הם לישראל - דכתיב (דברים כח, י): וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ[9] [ברכות ו.].
יתר על כן, לפי האמור פה תפילין של ראש מצביעות על ניצחונו של עם ישראל במאבק שבינו לבין אומות העולם, ומצוות התפילין בכלל נוגעת לבחירתם ולייחודם של ישראל.
במהלך העימות בין ישראל ליוון, שהוא חלק מהעימות הכולל בין עם ישראל לאומות העולם, פגעו היונים בשערי המקדש ופרצו בו פרצות במטרה לטשטש את הייחוד הישראלי[10]. ההדלקה בפתח הבית, הרומזת, כאמור, לטיהור שערי המקדש, מחדדת, אם כן, את ההבדלה בין ישראל לעמים, והקשר בינה לתפילין הוא, אפוא, ברור ואף מתבקש.
♦
סופגנייה זו שאנו אוכלים, על שום מה?
הנוהג לאכול בימי החנוכה מאכלים מטוגנים בשמן, סופגניות או ספינג', הוא עתיק יומין וטעמים שונים נאמרו בו[11]. יתכן שמקורו הוא במנחת החביתין שהקריב הכהן הגדול בבית המקדש פעמיים ביום וכל כהן ביום חניכתו, דהיינו ביום בו הוא עובד במקדש בפעם הראשונה[12].לפי ספר דברי הימים היה ממונה על מנחה זו לוי בשם מתתיה:
וּמַתִּתְיָה מִן הַלְוִיִּם הוּא הַבְּכוֹר לְשַׁלֻּם הַקָּרְחִי בֶּאֱמוּנָה עַל מַעֲשֵׂה הַחֲבִתִּים [דברי הימים א' ט, לא].
המפרשים מעירים שיתכן שכל הלוויים שהיו ממונים על מנחת החביתין בבית השני כונו 'מתתיה'[13] והדבר מסתבר לפי משמעות השם, הקשורה למתת ולמנחה.
זיקתה של של חנוכת המקדש לחניכת הכהנים ולכהן הגדול ברורה ומובהקת, כמו גם זיקת השם מתתיה לחנוכה. יתר על כן - המנחה היום יומית של הכהן הגדול זהה, כאמור, למנחה שאותה מביא כהן הדיוט ביום חניכתו ואף עניינה הוא חניכה מחודשת, מדי יום, של הכהן הגדול[14] והדברים ודאי נוגעים לימי החנוכה.
♦
חתימה
מצוות החנוכה ומנהגיו מעוגנים, כפי שראינו, בכתובים. זוהי דוגמא נאה לכך שגם תקנות חכמים, ואף מנהגים, אינם מנותקים מן המקראות, אלא אדרבא, נובעים מהם. מאורעות הדומים בפרטים רבים לאירועים שהתרחשו בימי בית שני והובילו לתקנת החנוכה התרחשו בימי בית ראשון והם מתוארים בספר דברי הימים. מקומם של נרות החנוכה, המודלקים כזכר לטיהור הבית השני בידי החשמונאים, נקבע בהתאם לאמור על טיהור הבית השלישי ואף יסודו של המנהג לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן הוא בהררי קודש.יהי רצון שכשם שזכינו לחנוכת בית חשמונאי כך נזכה לחנוכת הבית השלישי במהרה בימינו, אכי"ר.
♦ ♦ ♦