כולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
זיכוי בעירוב בנתן מעות
ביאור רש"י למתני' דנתן לחנוני מעות ואמר לו זכה לי לא זכו לו מעותיו שאין מערבין לאדם אלא מדעתו
הקדמה
מתני' עירובין פא.נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו ומודים בשאר כל האדם שזכו לו מעותיו שאין מערבין לאדם אלא מדעתו אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו.
וברש"י:
מתני' נותן אדם מעה לחנוני - שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי: או לנחתום - מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבריו אם יבואו בני המבוי לקחת ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף יהא לי חלק בו: לא זכו לו מעותיו - שאין מעות קונות עד שימשוך ואפי' עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו דכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו: ומודין בשאר כל אדם - מפרש בגמרא בעל הבית שאמר לו חברו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב לי אמרינן בגמרא דקני: שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו - הלכך גבי חנוני כי אמר ליה זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך ככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו: עירובי תחומין - חוב הוא לו שמפסיד לצד האחר ושמא אינו נוח לו:
♦
א. ביאור רש"י לדעת התוס', שאם היה מתכוון לזכות לו בחינם היה מהני
ובשיטת רש"י (בעיקר בד"ה לא זכו לו מעותיו) מצינו בראשונים ב' פירושים, ונראה להציע פירוש אחר, ויתבאר לפנינו.דהנה מדברי רבותינו בעלי התוס' (ד"ה לא זכו לו מעותיו) נראה מבואר שבארו את דברי רש"י שחכמים סברי שכיון שמעות אינן קונות עד שימשוך לא זכה בעירוב, ואפי' אי זיכה החנווני ע"י אחר לכל בני החצר ובכללם גם לו, לא זכה הלה כיון והחנוני לא חשב לזכות לו בחינם אלא בעד מעותיו. וע"ז כתבו התוס' שבחינם פירש כן, שגם אם נתכוון לזכות לו בחינם לא זכה, כיון שלא ציווה אותו על כך וחכמים סברי שאין מערבין לאדם אלא מדעתו.
ועי' ברא"ש (סימן י"ג) שתמה על מה שפי' התוס' שבכהאי גוונא פשיטא לכו"ע דמהני זכיה, שגם אי יש כאן איזה שהוא צד חוב בעולם הא גילה דעתו שבשבילו היא זכות (ולא אמרינן דילמא הדר ביה, ועי' ברשב"א דכתב דאף דאמרינן כן, אמנם זה רק לגבי תחומין שהוא חוב בעצם, משא"כ כאן שלכל היותר החוב הוא בפת מהני גילוי דעת עיי"ש). ועל כן הסיק הרא"ש, כמו שלמדו התוס' ברש"י, שאם יזכה לו ע"י אחר בחינם בפירוש יהני, וכן פסקו בטושו"ע (או"ח סי' שס"ט, ועי' שם בב"י ובב"ח בשם מהר"ל לובלין ביאור דברי רש"י והטור עיי"ש).
אמנם לעיקר ביאור דברי רש"י שכתבו התוס', הלא אין מובן לפי זה לסוף דבריו שכתב "דכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו". דהרי משמע מרש"י שבא לבאר מה שאמרו חכמים שאין מערבין לאדם שלא מדעתו שלא כהרא"ש, שהיא מימרא בפ"ע, אלא טעם חכמים הוא שעל כן לא מהני זיכוי ע"י אחר, ולכא' למה שפי' התוס' אין לזה מובן כלל, דהא אכן מהני זיכוי ע"י אחר אף שלא מדעתו, וכבר תמה בזה הרא"ש עיי"ש.
♦
ב. ביאור רש"י לדעת הריטב"א ועוד, כדעת התוס' שאף אי מזכה לו בחינם לא מהני (כי היה חפץ הלוקח דווקא שיזכו לו ע"י מעותיו)
ועל כן פי' הריטב"א ומהרש"א את דברי רש"י כהתוס', שרש"י באר כאן ע"ד ועוד, שגם אם נניח שהמוכר מתכוון לזכות לו בחינם עכ"פ הוא עצמו לא סמכה דעתיה בזה, כי היה ניחא ליה דווקא במעות ולא במתנה, וזו היא החובה שבזה (ויש לפרש, ע"ד תוס' רי"ד (וכ"ה להדיא בט"ז סק"ד), שהוא מחמת דניחא ליה לאיניש לעביד מצוה בממוניה עיי"ש. אולם זה קצת תימה, דהלא לא מסתבר שיהיה ניחא ליה להפסיד את כל העירוב בגלל זה וצ"ע), ולכאורה זו גם כוונת התוס' במש"כ בסוף דבריהם שלשון רש"י בסמוך גם מוכח כדבריהם, והיינו ממש"כ בד"ה שאין מערבין שלא סמכיה דעתיה עיי"ש [וכ"כ הב"ח (ס"ד) והט"ז (סק"ד) לדינא והביאם המ"ב (ס"ק ו'), וכבר העיר החזו"א (ס"ס צ"ט) שדבריהם צע"ג, דהלא קי"ל כר"י בכל מקרה ורק נפק"מ לעירובי תחומין שהן חוב או אפשר חצר בין ב' חצירות].אולם גם זה נראה דוחק בדברי רש"י, דמרהיטת דבריו נראה שהכל המשך אחד ולא שכתב כאן ועוד. וגם מה שכתב "...ולא הוי דעתיה לאקנוי" אין לו שום מובן לפי זה, שהעיקר שרוצה במעות ולא בחינם, וצ"ע.
♦
ג. הצעה חדשה בביאור רש"י (כפשוטו) שאף אי היה מזכה בחינם לא מהני משום שהמוכר חשב על המעה ואותה הלוקח לא כיוון להקנות לו עכשיו
ועל כן נראה יותר מרהיטת דברי רש"י, שכוונתו להמשיך לבאר מה שהתחיל בתחילה, שהחנוני לא נתכוון לזכות לו במתנת חינם, ועל כן אין הוא נכלל בזיכוי של שאר בני החצר, אלא שזה אינו ביאור מספיק, דאי יזכה עכ"פ המוכר במעות עכ"פ ייחשב שמזכה לו בעדם כעת, וע"ז רש"י כתב שלא זכה אף המוכר במעות כיון ומעות אינן קונות, ואף שהיה מקום לומר שיזכה במעות כעת בתמורה למה שמזכה לו מעתה ואילך, ע"ז כתב רש"י שהלוקח לא סמכה דעתיה ולא היה דעתו לאקנויי, כיון ורצה לזכות לו רק בתמורה לקניין מעות, וכיון ולא זכה עי"כ לא זכה כלל במעות, ונמצא שמערב לו במעות שלו שלא מדעתו.♦
ד. פיתוח פירוש זה עפ"י המבואר מלשון רש"י שיש כאן חסרון של סמיכות דעת של הלוקח
ואכתי אין לשון רש"י מתיישבת כל הצורך, דמה כוונת רש"י במש"כ דלא סמכיה דעתיה, מה שייך סמיכת דעת לכאן ולא הוי ליה למימר אלא שאין דעתו לאקנויי, וכן עי' במה שחזר על משנתו בד"ה שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו: "הלכך גבי חנוני כי אמר ליה זכי לי לא נתכוון אלא לקנות הימנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכה דעתיה נמצא מערב לו שלא לדעתו אבל אם משך ככר והניחו אצלו לכך שליח עשאו". וגרסת רש"י ברי"ף (וכ"ה ברש"י בגמ' ד"ה אלא) נוסף, שכשעשאו שליח אמרינן שסמך דעתו שחזקה שליח עושה שליחותו, ומשמע שכל הבעיה היא מצד סמיכות דעת, ואין מובן מה עניין סמיכות דעת לכאן.גם מסברא אין מובן כלל - מה ההתעקשות של הלוקח שלא להקנות את המעה למוכר רק אם יזכה לו דווקא בדרך של מקח מעות, הא עכ"פ מזכה לו כעת ע"י אחר, ולמה שלא יזכה לו המעות, וצ"ע.
ועל כן נראה לבאר דברי רש"י בהקדם לשון הרמב"ם בפיה"מ (המיוסדים ע"ד הירושלמי כאן ה"י): "נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב כו' - כדי שיזכה בעירוב ענינו שיתן לו פת באותן מעות ומזכה לו על ידי אחר אף על פי שאינו מצוי (לפניו), לפי שמשעה שנתן לו המעות נגמר המקח מן התורה כאשר נבאר במקומו. וחכמים אומרים כי לא נגמר המקח עד שיקח הפת כאשר התנו חכמים במכירת המטלטלין מן המשיכה גזירה שמא יפשע החנוני ולא יזכה לו בפת על ידי אחר, אבל אם נתן לבעל הבית וצוה עליו שיערב לו ויזכה לו על ידי אחר דיו, אחר שצוה מן הטעם שזכר שאין מערבין לאדם אלא לדעתו, ורבי יהודה חולק כאשר תראה. והלכה כרבי יהודה".
הרי שבאר הרמב"ם שהכא היה זיכוי ע"י אחר, והטעם שמהני לר"א הוא מפני שבאמת מעות קונות מן התורה. וטעם חכמים של"מ עד שימשוך בעצמו, מפני שיש חשש דילמא יפשע ולא יזכה לו ע"י אחר, ועל כן ל"מ אלא כשמשך בפועל הפת, או שישלח אותו בפירוש לכך.
ונראה לכוון גם את דברי רש"י לכך, שהטעם של"מ ליה זיכוי ע"י אחר ולזכות במעות בעדם, זה משום שלא סמך דעתיה על המוכר שיזכה לו ולא יפשע בדבר, ועל כן לא רצה להקנות המעות לשם כך.
♦
ה. מפיה"מ להר"מ משמע שחסרון סמיכות דעת זה מצטרף לעיקר יסוד ביטול חכמים לקניין מעות מה"ת
וכמו שמשמע ברמב"ם כל זה נכלל בעיקר סברת חכמים שביטלו קניין מעות משום שלא סמך דעתיה של לוקח על מכירה כזו, דסברא שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה אינה עומדת אלא מפני שחכמים גם ירדו לסוף דעתו של לוקח שלא סומך דעתו כ"כ על מכירה זו, וכל שלא הגיע לידו ניחא ליה שיעמוד ברשות מוכר, ועל כן תקנו חכמים שלא יזכה רק שימשוך.והיינו נמי מה שאמרו חכמים שלא יועיל לו בכהאי גוונא שלא משך אלא נתן מעות גם זיכוי ע"י אחר, ואף שיש כאן משיכה וזכיה של אחר בשבילו, ובזה לא שייך לומר נשרפו חיטיך בעליה, גם זאת ביטלו חכמים משום שלא סומך דעתו שאכן כך ייעשה המוכר שיזכה לו ע"י אחר כל שלא שלח אותו שחזקה שליח עושה שליחותו, אין כאן סמיכות דעת למכירה זו ואינה חלה[2].
ועיקר הדין הזה מבואר להדיא מסוגי' הגמ' להלן, שלר"ש בר יצחק בכל השנה אינו זוכה ע"י קנין כסף בפרה, אף אי זיכה לו ע"י אחר, כיון ואינה זכות גמור כבד' פרקים בשנה. ומבואר שלא מהני לקניין מעות זיכוי ע"י אחר, ולא מסתבר שחלק ע"ז גם רבי יוחנן שנתן טעם אחר שבד' פרקים העמדו חכמים על ד"ת, דליכא סיבה לעשות מזה מחלוקת, אלא דרבי יוחנן לא הצריך להעמיד בזיכה להן ע"י אחר, וא"כ מבואר בגמ' שלא מהני זיכוי ע"י אחר לקניין מעות, (אלא אם כן הוא זכות גמורה שמהני לזכות אף משלהם וכמו שקי"ל אליבא דרבי יהודה), והוא ברור, (וכ"כ החזו"א ס' צ"ט ס"ק י"ב עי' שם), וטעם הדבר למה שנתבאר הוא משום חסרון סמיכות דעת הלוקח וכמש"כ עפ"י רש"י והר"מ בפה"מ וכמש"נ.
♦ ♦ ♦