הרב שלמה זאב פיק
מחבר ספר "אהבת שלמה"

שימוש בקנקנתום במגילת סוטה וכתיבת ספר תורה

שיטות רש"י, תוספות, וחכמי ספרד בפרשנות הסוגיה ופסק ההלכה

למדנו במסכת סוטה (כ ע"א):
א"ר יהודה אמר שמואל משום ר"מ: כשהייתי למד תורה אצל ר"ע, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר; כשבאתי אצל ר' ישמעאל, א"ל: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני, אמר לי: בני, הוי זהיר, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תתיר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כולו; אמרתי לו: דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו, אמר לי: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו? התורה אמרה: ומחה, כתב שיוכל למחות. מאי קא"ל ומאי קא מהדר ליה? הכי קא"ל: לא מבעיא בחסירות ויתירות דבקי אנא, אלא אפילו למיחש לזבוב דדילמא אתי ויתיב אתגיה דדלי"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש, דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו וקנקנתום שמו.
איני? והא תניא, אמר רבי מאיר: כשהייתי למד תורה אצל ר' ישמעאל, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר, כשבאתי אצל ר"ע אסרה עלי.
קשיא שמוש אשמוש! קשיא אסרה אאסרה! בשלמא שמוש אשמוש לא קשיא, מעיקרא אתא לקמיה דר' עקיבא, כיון דלא מצי קם אליביה, אתא לקמיה דר"י וגמר גמרא, הדר אתא לקמיה דר"ע סבר סברא, אלא אסרה אאסרה קשיא! קשיא.
תניא: רבי יהודה אומר, אומר היה ר"מ: לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מפרשת סוטה בלבד. רבי יעקב אומר משמו: חוץ מפרשת סוטה של מקדש. מאי בינייהו? א"ר ירמיה: למחוק לה מן התורה איכא בינייהו, הני תנאי כי הני תנאי; דתניא: אין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת, רבי אחי בר יאשיה אומר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת.
אמר רב פפא: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר ת"ק התם, אלא כיון דאינתיק לשום רחל לא הדרא מינתקא לשום לאה, אבל תורה דסתמא כתיבה, הכי נמי דמחקינן.
אמר רב נחמן בר יצחק: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר רבי אחי בר יאשיה התם, אלא במגילה דאיכתוב לשום אלות בעולם, אבל תורה דלהתלמד כתיבה, הכי נמי דלא מחקינן.
ורבי אחי בר יאשיה לית ליה: כתב לגרש את אשתו ונמלך, מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך - פסול לגרש בו? אמרי: התם (דברים כד) וכתב לה אמר רחמנא, בעינן כתיבה לשמה. הכא נמי (במדבר ה') ועשה לה! מאי עשייה? מחיקה.
בחלק הראשון של הסוגיה יש מימרא של א"ר יהודה אמר שמואל משום ר"מ, ולמימרא זו יש סתירה מן ברייתא. על פי שני מקורות אלו יש סתירה בדברי רבי עקיבא אם אסר קנקנתום או לא. כמו כן יש סתירה בדברי רבי ישמעאל, אליבא דשמואל, שאמר "וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו?" ומשמע מדבריו שדרש מן הפסוק שיש צורך בכתב שיכול להמחות ולא להשתמש עם קנקנתום, ובברייתא השנייה לא אמר כלום ומשמע שהסכים להתיר השימוש בקנקנתום.
ומצאנו מחלוקת ראשונים בשיטת רבי ישמעאל במימרא של שמואל:
רש"י במסכת סוטה (כ'. ד"ה כתב שיוכל למחות) כתב: "ורבי ישמעאל סבר מוחקין לה מן התורה ולא בעי כתיבה לשמה ואפרשת סוטה לחודה קא קפיד". כלומר שרבי ישמעאל סבור לגמרי כשיטת רבי מאיר אליבא דרבי יהודה ["רבי יהודה אומר, אומר היה ר"מ: לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מפרשת סוטה בלבד"]. נמצא שיש ב' שיטות ברורות – רבי מאיר אליבא דרבי יהודה ושיטת רבי מאיר אליבא דרבי יעקב. לפי זה, אפשר שהמחלוקת בין רבי יהודה לבין רבי יעקב בדברי רבי מאיר היא אם רבי מאיר חזר בו מדבריו וקיבל את דברי רבי ישמעאל, וזו שיטת רבי יהודה בשיטת רבי מאיר, או לא קיבל את דבריו, וזו היא שיטת רבי יעקב משמו דרבי מאיר.
אולם, לא ברור מה היא שיטת ר"ע (לפי הברייתא שאסר) – האם הוא מסכים עם ר"מ אליבא דר' יהודה, שרק בפרשת סוטה האיסור, או שהוא סבור שאין להטיל קנקנתום כל עיקר בדיו בכל הספר תורה.
והנה התוספות במסכת עירובין (יג ע"א) ד"ה חוץ מפרשת סוטה, חלקו על רש"י: "ור' ישמעאל שהיה אוסר בכל התורה כולה שמא היה דורש גזרה שוה מסוטה או כתיבה כתיבה[2] או ג"ש אחרת אי נמי מדרבנן".
נמצא שלפי תוס' בעירובין יש ג' שיטות:
א. שיטת רבי מאיר, אליבא דרבי יהודה, היא שלכל ספר תורה כותבים עם דיו שיש בו קנקנתום, מלבד בכתיבת פרשת סוטה, שאסור לתת בדיו קנקנתום.
ב. שיטת רבי ישמעאל, במימרא דשמואל אליבא דתוס' בעירובין, היא שמפרשת סוטה מרחיבים לכל התורה כולה דרך גזירת שווה, או מדרבנן, שאין נותנים בדיו קנקנתום.
ג. שיטת רבי מאיר, אליבא דרבי יעקב, היא שנותנים קנקנתום בדיו של כל הספר תורה, כולל פרשת סוטה שבפ' נשא שבספר במדבר.
בברייתא אחת, ר"ע סובר שאין נותנים קנקנתום בדיו של ספר תורה, ובברייתא אחרת הוא מסכים עם רבי מאיר אליבא דרבי יעקב.
לפי התוס' נמצא שיש בוודאי שיטה המחמירה שאין לשים קנקנתום בדיו של ספר תורה כל עיקר – או שיטת רבי ישמעאל אליבא דשמואל, או שיטת רבי עקיבא אליבא דברייתא. [לפי רש"י, כאמור, יש ספק אם יש שיטה מחמירה – שהרי יש ספק מהי שיטת רבי עקיבא ורק לפי הברייתא יש מקום לומר שהוא חולק, והגמרא השאירה דבר זה בקשיא].
והנה כתבו התוספות במסכת סוטה (דף כ.) ד"ה אמר:
תימה לרבי והא בימי ר"מ נפסקו כבר המים המרים כדאמרי' בפ' בתרא (לקמן דף מז.) דר' יוחנן בן זכאי הפסיקן[3]?
ועוד האמר רבא (לעיל ד' יז:) מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה לא עשה ולא כלום א"כ מ"ט דמ"ד מוחקין לה מן התורה וליכא למימר מ"ד מוחקין לה מן התורה לית ליה דרבא א"כ אמאי אמר לר"ש לעיל (ד' יט:) כדי נסבה לימא לית ליה דרבא אלא הכי משמע דבהא דרבא כ"ע מודו?
ואיכא למימר מ"ד מוחקין לה מה"ת כגון אם נכתבה אותה פרשה בתורה לאחר שקבלה עליה שבועה אף על פי שהסופר לא נתכוין לשם סוטה אלא לשם ס"ת.
ומה שאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו לפרשת סוטה אפי' בזמן הזה משום דכתיב בה ומחה דבעינן כתב שיכול למחות וכיון דס"ל מוחקין לה מן התורה ש"מ דקסבר דאותה פרשה אפילו כתובה בתורה קפיד קרא דבעינן שיכול למחוק.
דנתי בסוף דברי התוס' "ומה שאין מטילין..." – במבט ראשון נראה שיש כאן הסבר למנהג של תקופת התוס' – שכותבים ספר תורה עם קנקנתום, מלבד פרשת סוטה, ותוס' הסבירו למה. נראה שהדין של "ראוי למחות פרשת סוטה" הוא דין בכתיבת ספר תורה. נמצא לפי זה שתוס' פוסקים כרבי מאיר אליבא דרבי יהודה. כך אכן נראים דברי התוס' כשהם עומדים בעצמם. על פי פירוש זה ממילא מתורץ גם את ה"תימה לרבי" בתחילת דבריהם.
אולם, עיין במלא הרועים שלמד שדברי תוס' אלו הם בעיקר תירוץ לקושיית התוס' בתחילת דיבור זה. לפי זה, אין להסיק שום מסקנות כלפי מנהג או דיני כתיבת ספר תורה בתקופה זאת של התוספות, ונראה שאף הם פוסקים כרבי מאיר אליבא דרבי יעקב שאפשר להטיל קנקנתום בספר תורה כולו, וכל דברי התוס' מטרתם להסביר את דברי רבי מאיר אליבא דרבי יהודה.
והשווה לאמור בחידושי הריטב"א מסכת עירובין (דף יג עמוד א):
קנקנתום. הוא וידיריאולא הנקרא בלשון ערב אל זא"ג, (ולא) [ולכן] היה אוסר ר"ת ז"ל ור"י ז"ל שלא להטילה בדיו שכותבין בו ספרי תורה, ובכל המקומות הללו נותנין אותו בדיו, ואומר רבינו הגדול ז"ל שהטעם משום דאנן קיימא לן כמאן דאמר שלא נאסר אלא בפרשת סוטה שבמקדש, ואפילו למאן דאמר בפרשת סוטה שבס"ת אינו מדין קדושת ס"ת דא"כ מאי שנא משאר פרשיות, אלא כדאמרינן כדי למחוק לה מן התורה ואין זה אלא בזמן שבית המקדש קיים שנוהגת השקאת סוטה.
משמע מדברי ר"ת ור"י שאין לשים קנקנתום בדיו של ספר תורה. ולהסביר את המנהג של ספרד לשים קנקנתום לתוך דיו, הרמב"ן אמר שפוסקים כרבי מאיר אליבא דרבי יעקב. ואפילו אם נפסוק כרבי מאיר אליבא דרבי יהודה, בכל זאת, בזמנינו שאין נוהגת השקאת סוטה, גם שיטה זאת מודה שאפשר לשים קנקנתום לתוך דיו שהרי אין מוחקים את הפרשה. נמצא שהריטב"א חולק על התוס' הנ"ל בעניין זה.
לסיכום ביניים: מן התוס' סוטה משמע שבכל התורה מטילין קנקנתום מלבד פרשת סוטה אפילו בזמן הזה, וזו שיטת ר' מאיר אליבא דרבי יהודה. מדברי ר"ת ור"י בריטב"א משמע שאין מטילין קנקנתום בדיו של ספר תורה כל עיקר, ובפשטות זו שיטת רבי ישמעאל במימרא דשמואל אליבא דשיטת התוס' בעירובין – או שיטת רבי עקיבא בברייתא. ולפי הרמב"ן [=רבינו הגדול] מטילין קנקנתום בדיו של כל ספר תורה בזמן הזה או מפני שפוסקים כרבי יעקב משמו של רבי מאיר, או אפילו אם פוסקים כדברי רבי יהודה משמו של ר' מאיר, הרי זה רק בזמן שבית המקדש קיים, ובזמנינו אפשר להקל. לפי זה, "ראוי למחיקה" הוא דין בפרשת סוטה ולא בכתיבת ספר תורה.
והנה כך כתוב בחידושי הר"ן למסכת עירובין (דף יג):
ולענין הלכה מסתברא דג' מחלוקת בדבר, דר' מאיר מקמי דאתא לפני רביה הוה אמר דלכל מטילין חוץ מפרשת סוטה והיינו דאמר מאיר היה אומ', ורביה דאמר ליה וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו סבירא ליה דבכל התורה נמי לא דמקשי' כל פרשיות שבתורה לפרשת סוטה ור' יעקב סבירא ליה דאפי' לפרשת סוטה נמי מטילין.
אולם, יש מחלוקת בין תוס' לבין הר"ן איך רבי ישמעאל למד לכל התורה כולה. לפי תוס' או דרך גזירת שווה או שזה מדרבנן. לפי הר"ן זה דרך היקש [אלא אם כן "דמקש' כל הפרשיות שבתורה לפרשת סוטה" לאו דווקא, והכוונה היא לגזירת שווה].
ולעניין פסק הלכה, הר"ן מסכים עם פסקו של הרמב"ן דלעיל, שהובא בדברי הריטב"א, וכך הוא מנמק:
ומסתברא דקיימא לן כותיה דקאי בשטתייהו דרבנן דאמרי אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת כדאמרי' והני תנאי כי הני תנאי, דאע"ג דדחינן עד כאן לא קאמ' ת"ק התם וכו' לא שבקינן מאי דסבירא להו לרבנן דגמ' דאמרי והני תנאי כי הני תנאי משום מאי דמספק רב פפא עלייהו, הלכך מטילין קנקנתום לתוך הדיו.
הרי שהר"ן פסק כרבי מאיר אליבא דרבי יעקב, מפני שלמד שכל המשך דברי רב פפא ורב נחמן בר' יצחק הוא רק דיחוי בעלמא, ואין צורך לנטוש מה שהגמרא הציעה שיש תלות בין שתי הברייתות[4]. והפשט בדברי הרמב"ן שהובאו בריטב"א הוא שלפי הנימוק של ר"ן פוסקים כרבי יעקב משמו דרבי מאיר מפני שהני תנאי כהני תנאי. אולם אם מקבלים את דברי רב פפא שת"ק של רב אחי יכול לקבל את דברי רבי יהודה משמו של רבי מאיר, אז זה דין בפרשת סוטה ושייך רק בזמן שבית המקדש קיים.
וכבר קדם לר"ן בסברא זו הרשב"א במסכת עירובין.
ועל כן נראה לי דהא דרב פפא ורב נחמן דחיות בעלמא נינהו ואין תופשין אותן כעיקר ולא דייקינן עלייהו מידי דעיקרא מאי דאמרי' מעיקרא והני תנאי כי הני תנאי ועלה אתינן השתא לברורי, והיינו דלא אקשינן את"ק מידי דאלו לת"ק שפיר אתיא דהא איהו קאמר שאין מגלתה כשרה להשקות סוטה אחרת וכן נמי אין מוחקין לה פרשת סוטה משום דגבי סוטה נמי בעינן לה לשמה כגט אבל לר' אחא דמכשר מגילתה לסוטה אחרת והוא הדין והוא הטעם לפרשת סוטה איבעי לן ופרקינן דעשייה דידה היינו מחיקה כנ"ל.
נמצא שהפסק הלכה בשני הדינים – מגילת סוטה ובספר תורה – תלויים זה בזה, אם פוסקים כרבי יעקב אז יש דין בלשמה במגילת סוטה כמו בגט. וכן להיפך, אם פוסקים שיש דין לשמה במגילת סוטה, ממילא צריך לפסוק כרבי יעקב משמו דרבי מאיר.
ראייה לפסקו של הרשב"א אפשר להביא מן התוספתא מסכת גיטין (ליברמן, פרק ב הלכה ז):
גט אשה שכתבו שלא לשמה פסול שנ' וכתב לה לשמה, שיחרור עבד שכתבו שלא לשמו פסול שנ' או חופשה לא ניתן לה ולהלן הוא או' וכתב לה מה לה האמור להלן לשמה אף לה האמור כאן לשמה, מגלת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה שנ' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת שיהיו כל מעשיה לשמה...
הרי שסתם תוספתא היא כרבנן דרבי אחי ב"ר יאשיה, וממילא נפסוק כרבי יעקב[5].
[ואם הסברא שלנו נכונה בשיטת ר"ת ור"י שפסקו כר' ישמעאל, אז הוא הדין בלשמה שפוסקים כר' אחי ב"ר יאשיה, וזה חידוש גדול ולא מצאנו מי שפסק כרבי אחי. ונראה שתוס' לא קבלו את דברי הרשב"א ור"ן, ולמדו שדברי רב פפא ורנב"י דחו את התלות בין שתי הברייתות, וממילא מה שלמד רב פפא הוא לפי ת"ק דרבי אחי, והוא יכול ללמוד לפי רבי יהודה משמו דרבי מאיר, אז הוא הדין שיכול ללמוד לפי שיטת רבי ישמעאל, ועיין להלן].
♦

הקושי בשיטת הרמב"ם להלכה והפרשנות בסוגיה

והנה הרמב"ם בהלכות סוטה (פ"ג ה"ח) כתב:
ואחר כך מביא מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליה בלשון הקדש בדיו שאין בו קלקנתוס לשמה של אשה כמו הגט וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות ומלה במלה וכותב את השם ככתבו ואינו כותב אמן אמן.
הרמב"ם חזר על זה בפ"ד (הלכות ט, יא):
(ט) וכתב הכהן הא למדת שאם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה אינו כותבה לא בקומוס ולא בקלקנתוס ולא בכל דבר שרישומו ניכר ועומד אלא בדיו שאין בו קלקנתוס שנ' וכתב ומחה כתב שהוא יכול להמחות ואם כתב בדבר המתקיים פסולה. (יא) כתבה שלא לשמה או שמחקה שלא לשמה פסולה...
הרי הרמב"ם פסק כרבנן דר' אחי הנ"ל, שצריך לכתוב את המגילה לשמה של אשה כמו בגט. כמו כן כתב שיש להביא מגילה של עור טהור ודיו שאין בו קלקנתום. אולם, הרמב"ם לא כתב דבר לעניין הדין אם ספר תורה כשר למחיקת פרשת סוטה. ומעצם העובדה שהרמב"ם התעלם מדין ספר תורה לכתיבת סוטה ורק התייחס למגילה, משמע שהוא פסק כרבי יעקב משמו דרבי מאיר, שרק במגילת סוטה אין משתמשים בקנקנתום, אבל פרשת סוטה תהיה כשירה עם קנקנתום, כמו כל ספר התורה, ולכן אין מוחקין אותה מהפרשה שבספר התורה. לפי זה, הרמב"ם לא פירש כרב פפא, שלמד לפי ת"ק דרבי אחי שאפשר לפסוק גם כמו רבי יהודה משמו דרבי מאיר, ופרשת סוטה בספר תורה כשרה למחיקה. כבר עמד על זה בשו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן מז: "וכ"נ מד' הרמב"ם בפ"ג מה' סוטה שכתב ואח"כ מביא מגילה של עור טהור כמו ס"ת וכותב עליה לשמה של האשה כמו הגט ע"כ. ומסתימת דבריו משמע דאין מוחקין לה מס"ת כת"ק ול"מ סברת ר"פ".
אם הרמב"ם לא למד כמו רב פפא, אז איך כן למד? אלא צ"ל שהרמב"ם למד כמו שלמדו הרשב"א ור"ן בסוגיה ולא פוסקים את דברי רב פפא, שהם דיחוי בעלמא. וכן למד השפת אמת במסכת סוטה (כ ע"א):
הרמב"ם לא הביא הדין אי מוחקין מן התורה, רק ממה שכתב בפ"ג [הלכה ח'] דצריך לשמה כמו גט משמע דאין מוחקין מן התורה, וכן משמע דעת הכסף משנה שם, אך צ"ע מנ"ל לפסוק דלא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא,[6] כיחידאה רבי יעקב, וצריך לומר דס"ל כפשטא דגמ' דהני תנאי כהני תנאי, משום דרב פפא אמר דילמא ולא שבקינן פשיטתי' דגמ' מספיקו של רב פפא.
הרי בלי לראות את הרשב"א והר"ן השפת אמת כיוון לדבריהם. ונוסיף שהתוספתא היא ראיה לפסק זה[7].
אולם, לעניות דעתי, צ"ע בדברי הרמב"ם, שהרי לפי מה שהסיקו מפרשים אלו, הרמב"ם פסק גם כרבי יעקב משמו דרבי מאיר, ואם כן היה צריך לפסוק שיש לתת קנקנתום בתוך דיו של ספר תורה. והנה הרמב"ם פסק בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (פ"א ה"ד):
כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים.
הרי משמע שאין לתת קנקנתום בתוך הדיו, אבל אם נתן, בדיעבד כשר. מאידך, משמע גם שהרמב"ם פסק כמו רבי יעקב משמו דרבי מאיר, שהרי פסק שמגילת סוטה צריכה להיכתב לשמה, וזה דין רק במגילת סוטה שבמקדש, ואם כן, בפרשת סוטה וכן בכל התורה כולה הדין לכאורה הוא שצריך לשים את הקנקנתום בכל ספר התורה לכתחילה.
ידידי הרב חיים טבסקי שליט"א הציע שהרמב"ם למד את הסוגיה כמו התוספות, וממילא בתחילת הסוגיה יש נטייה לאסור להשתמש בדיו שיש בו קנקנתום בכתיבת ספר תורה: או לפי רבי ישמעאל במימרא דשמואל או לפי רבי עקיבא בברייתא, ממה נפשך אסור להשתמש עם קנקנתום בכתיבת ספר תורה. אולם, משמע מדבריהם שזה אסור באיסור מוחלט, ואם יש לימוד לזה, לכאורה זה אסור מדאורייתא [ורק לפי הצד שזה אסור מדרבנן, ייתכן שזה רק לכתחילה, ועיין לקמן]. לפי זה, אם זה מקורו של הרמב"ם איך הוא התיר קנקנתום בדיעבד?
ראה משנה ברורה (סימן לב ס"ק ח):
מעשן עצים - פי' ולא יטיל לתוכו קומא או קנקנתום [שקורין בל"א קופער וואסער] כי לכתחלה בעינן כתב שיוכל להמחק וע"י קומא או קנקנתום הכתב עומד ואין נמחק וזהו הכל למצוה מן המובחר בלבד אבל לדינא גם הרמ"א מודה דמותר לעשות ממי עפצים וקומא וקנקנתום וכן נוהגין לעשות כהיום ע"י תערובות שלשתן וע"י בישול דהכי עדיף טפי [וכמו שכתב בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ז]...
לכאורה פסק זה הוא כמו פסקו של הרמב"ם הנ"ל, והוא לכתחילה כשיטת רבי ישמעאל וכשיטת התוספות הנ"ל, ולמעשה המחבר מבוסס על הרמב"ם, וצ"ל שהם למדו שכל הדין הוא רק מדרבנן לכתחילה, וזה נראה דוחק, מפני שהדין שאין להטיל קנקנתום בפרשת סוטה הוא מפני שצריך להיות ראוייה למחיקה, וזה דין מדאורייתא לפי הרמב"ם, והדרבנן של כל התורה הוא גזירה אטו הדאורייתא, ומניין להקל בגזירה?
עוד צ"ע: הרי הרמב"ם הנ"ל פסק שמגילת סוטה צריכה להיכתב לשמה, ולפי המשך הסוגיה יש תלות בין שני הדינים, ממילא הדין צריך להיות שיש לכתוב ספר תורה עם קנקנתום לכתחילה – אם רק לחשוש לדברי רבי מאיר שהובאו בדברי שמואל, וצ"ע.
ואם הרמב"ם פסק כמו רב פפא, שפסק לפי ת"ק דרבי אחי, וצריך לכתוב את מגילת סוטה לשמה, אז לפי הגמרא, משמע שאין צריך להיות לשמה, אלא אם כתב את המגילה לשמה, אי אפשר להעביר אותה למי שהיא אחר, אבל סתמא תהיה כשרה, ולכן אפשר להשתמש עם ספר תורה – הרי הרמב"ם לא כתב את זה, ומשמע שלא פסק את זה, וכמו שראינו את דברי השאגת אריה ושפת אמת לעיל. ממילא דברי הרמב"ם צע"ג.
♦

דברי הרמב"ם בפירוש המשנה

למדנו במשנה במסכת סוטה (פ"ב מ"ד):
אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדפתרא אלא על המגילה שנאמר (במדבר ה') בספר ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו שנאמר (שם) ומחה כתב שיכול להמחק:
והנה הרמב"ם כתב בפירוש המשנה שלו (מהד' ר"י קאפח):
וממה שאמר כאן שאינה נכתבת אלא בדיו ואמרו בטעם הדבר כתב שהוא יכול להמחק, ובכל מקום מתנים בספרי תורות וזולתן שאינן נכתבין אלא בדיו, משמע שגם ספרי תורות צריך שתהיה כתיבתן כתב שיכול להמחק[8], ולפיכך ראיתי אותם בארץ ישראל מרחיקין כתיבת ספרי תורות במי עפצא וקלקנתוס [=דיו ברזלית], אלא כותבין בדיו [=דיו פחמנית[9]], ומי שהורה להם כך הרי הוא לדעתי צודק מאד[10]. אלא שהאומר שספרי תורות הכתובין במי עפצא וקלקנתוס פסולות מפני שאינן נמחקין הרי זה טעה בפסק ההלכה, מפני שלא ידע הכללים שבהם מתברר פסק ההלכה בתלמוד, אבל המסקנא האחרונה שנאמרה בתלמוד בענין זה שהיא הלכה למעשה הוא אמרם לכל מטילין קלקנתוס חוץ מפרשת שוטה שבמקדש, וכיון שהדבר כך אין אצלינו שום דבר שאסור לכתבו במי עפצא וקלקנתוס זולת פרשת שוטה שנ' וכתב ומחה כמו שביארנו...
בתחילת דבריו הרמב"ם למד שספרי תורה צריכים להיות ראויים להמחק, משמע שלמד כמו תוס' בשיטת רבי ישמעאל אליבא דשמואל. אם כן זה דין מדאורייתא ולכאורה שזה מעכב. והנה בסוף דבריו הרמב"ם פסק כמו רבי יעקב אליבא דרבי מאיר! איך אפשר לפרנס את שני הפסקים שסותרים זה את זה? בתחילת דבריו משמע שכל ספר תורה צריך להיות ראוי למחוק ובסוף דבריו משמע שזה רק חל על פרשת סוטה[11].
התשובה היא שלפי פשטות דברי הרמב"ם, הגדרת דיו היא שהדיו יהיה ראוי להימחק, וממילא כל ספרי סת"ם וכן מגילת אסתר צריכים להיכתב בדיו שיכול להימחק. אבל להלכה אנחנו פוסקים כר' יעקב משמו דרבי מאיר שלכל מטילין קנקנתום – וזה רק עצה טובה כמו רבי מאיר אליבא דשמואל. נמצא שהרמב"ם לא למד כמו שיטת התוס' בשיטת רבי ישמעאל בסוגיה הראשונה, שיש איסור לשים בו קנקנתום, אלא מפני שכותבים ספר תורה בדיו, ודיו מוגדר להיות ראוי להימחק, אז לא שמים בו קנקנתום. אבל אם אכן שמו בו קנקתום, זה עדיין מוגדר להיות דיו, אמנם לא דיו לכתחילה, אבל זה דיו, וזה החידוש של רבי יעקב אליבא דרבי מאיר!
♦

תשובת הרמב"ם בנושא זה

בקובץ של תשובות שהרמב"ם שלח לר' אפרים ותלמידיו, חכמי צור, בסיון אתפ"ח לשטרות [=תתקל"ז ליצירה, 1177 לפי ספירת העמים] יש גם תשובה בעניין הדיו של ספר תורה והסוגיה במסכת סוטה[12].
השאלה הי"ח [= שו"ת הרמב"ם סימן קלו] שאלה הדיו, האם היא (מה שנקרא בערבית) מדא"ד או חב"ר ואם הוא מדא"ד, מה הם סממניו, אשר אם ישנו אותם ויעשו זולתם, יפסול המצוה? ואם הוא חב"ר, האם זה החב"ר הנעשה מעפץ ומן (מה שנקרא בערבית) זא"ג או (גם) אם ייעשה מאיזה דבר מכווץ, הרי זה מותר?
התשובה הדיו אינה חב"ר בשום פנים, וכל מי שחושב שהדיו חב"ר, טועה טעות גסה מאד, לפי שמלשון המשנה מבואר, שהדיו אינה חב"ר.
והוא אומרו בסוטה אינו כותב לא בקומוס ולא בקלקנתוס ולא בכל דבר שהוא רושם, אלא בדיו, שנאמר וכתב ומחה כתב שהוא יכול לימחק. וכבר נתבאר, שדיו היא דבר, שאינו רושם. וענין אינו רושם (שאינו) מתקיים (ואינו) נשאר קבוע בעור, עד שלא יוכלו למחותו. ואם דיו היא חב"ר והיא אינה רושמת, איזה דבר יהיה אז רושם וכיצד אפשר להעלות על הדעת, שקומוס וקלקנתוס (הם) בכלל דבר הרושם והחב"ר, המתקיים יותר משניהם, בכלל דבר שאינו רושם זה דבר שאין ראוי לשמעו כלל.
וידוע, שקומוס נעשה מחלודת הברזל, אשר צובעים בו הסנדלרים, וקלקנתוס הוא גופרית הברזל והיא מין ממיני הזא"ג. וכבר מנו הדיו בכלל דברים הרושמין בענין שבת והוא אומרם שם כתב בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקלקנתוס ובכל דבר שהוא רושם. ומכאן ראיה, שהדיו הנזכרת תמיד היא דבר הרושם ומתקיים, כמו סיקרא, והוא (מה שנקרא בערבית) מגר"ה או זנג'פור ולולי זאת, לא היה חייב מי שכותב בו בשבת, לפי שהיה כמי שכתב במשקין או במי פירות, שהוא פטור, להיותם דבר שאינו מתקיים. אבל אם מחק (את הדיו) והיטיב למוחקה, תימחק ולא יישאר לה סימן נראה בעור, ולכן מותר לכתוב בו פרשת סוטה, משום שיכולה להמחות.
ואחר שהקדמנו מה שהקדמנו, אומר אני, שהדיו היא פיח, המתקבץ משריפת שמנים וכיוצא בהם, כמו השמן והזפת והקלפוניא והאשק וכיוצא בהם, כשכופין כלי, שמתקבץ בו אותו הפיח, וגובל אותו בשרף ובדבש בשיעור כדי שיורטב, ואוספו ומיטיב לשוחקו ולדוכו, עד אשר יהיה לעלים דקים, ומושחין אותו בשמן ומייבשין אותו. אלו הם סממני (הדיו).
ואם יוקח זה המדא"ד (וישרנו) במים ויכתב בו ספר תורה, זה אצלי תכלית הטעות והוא דומה למי שיכתוב במשקין ובמי פירות, לפי שהוא לא יתקיים בשום פנים ולא יגוללו הספר מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו פעם או פעמיים, עד שיימחק כלו או רובו. ותמהני, אם בזאת הדיו כתב משה רבי' ע"ה ספרי תורות! איך יאמר על ספר התורה שכתב ושמתם אותו מצד ארון ברית י"י אלהיכם והיה שם בך לעד, איך יכתב בכגון זה דבר, שירצו שיתקיים אלפי שנים? ומה שראוי לעשות הוא שישרה זה המדא"ד במי עפצין ויכתב בו ויחליק במטלית אחר הכתיבה כדי ליפות בזה הכתיבה ולקיימה, כי בזה הסדור יהיה לו קיום ולא ייטשטש ולא יימחה, ואם תרצה למחקו, תמחקהו מן העור ויימחה לגמרי ולא יישאר לו סימן כלל.
וכן עשינו אנחנו בכתיבת הספר, אשר כתבנו, ודקדקנו שיהיה כהלכה.
ומן הדברים שמהם מתבאר לך, שהדיו הנזכרת תמיד (יש) בה מי עפצין או כיוצא בהם מן הדברים המכווצים, (הוא) מאמר ר' מאיר בסוטה דבר אחד יש לי, שאני מטיל אותו לתוך הדיו וקלקנתוס שמו. אמ' לו: וכי מטילין קלקנתוס לתוך הדיו והתורה אמרה וכתב ומחה, כתב שיכול להמחות? ואין ספק, שלולי היה העפץ או כיוצא בו מן הדברים המכווצים והעפוצים בתוך הדיו, לא היה הזא"ג פועל בה שתתקיים, עד שלא יהיה אפשר למחקה, לפי שהזא"ג לבדו, כשתוסיפהו למדא"ד, לא יפעל בו כלל.
ואתה תבחן זאת, אם תרצה, ותמצאהו (כך). ואין הבדל, אם יערבו העפץ עצמו או ששורין אותו במי עפצין,
כמו שעשינו אנו.
וכל זה למצוה, אבל לא לעכב, אלא מותר להוסיף לו הזא"ג גם כן, עד שיהיה כמו (שערבו) מדא"ד וחב"ר, לפי שההלכה כמאמר ר' יהודה בשם ר' מאיר לכל מטילין קלקנתוס לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה בלבד, משום שהוא לשון אחרון והוא לפי מה שמתחייב העיון[13].
ואצלנו תשובה מפורסמת לרבי' נסים ז"ל והיא נמצאת גם כן פה במצרים, ידבר בה על עשית הדיו, ובסוף (התשובה) הוא אומר: ומייבשין אותה, ואם ירצה לכתוב בה, ישרה ממנו במים ויערבנה עם חב"ר ויכתב בה. אלו דבריו ז"ל. ולא הזכיר (שום) ראיה ולא דבר ממה שבארנו לכם, אבל יודע אני, שסמך על העיקר הנכון והוא אומרם ז"ל לכל מטילין קלקנתוס לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה. וכבר נתבאר בירושלמי שהדיו, הנזכרת בכל מקום סתם והיא הדיו שהיו כותבים בה ספרי תורות, היה בה קלקנתוס, כדי שתתקיים. וכבר בארנו, שהקלקנתוס לא יועיל לקיים אלא בהצטרפותו לעפץ, והוא אומרם שם בסוטה וכתב' יכול בדיו, בסיקרא, בקומוס ובקלקנתוס. תלמוד לומר, ומחה. יכול במשקין ובמי פירות. ת"ל וכתב. הא כיצד, כתב שהוא יכול להמחות. ואיזה זה, הדיו שאין בו קלקנתוס. והקשו על זה המאמר והתניא מחק מתוך הספר כשר, ר"ל איך תאמר, שפרשת סוטה לא תיכתב אלא בדיו שאין בה קלקנתוס, וזאת הבריתא אומרת, שמותר למחוק מתוך הספר, וספר תורה אינו נכתב אלא בדיו, שיש בה קלקנתוס. והיתה התשובה תפתר כהדין תנייא דתניא אמר ר' מאיר כל ימים שהיינו לומדים אצל ר' ישמעאל לא היינו נותנים קלקנתוס בדיו.
וכבר נתבאר לך מזה המאמר, שהמפורסם והידוע אצלם לכתוב ספר תורה בדיו שיש בה קלקנתוס, וזה כדי שתתקיים, ושהדיו סתם היא שיש בה קלקנתוס והיא הנזכרת בשבת עם הסיקרא והקומוס והקלקנתוס ושרק בעת שר' מאיר היה מתלמד, היה כותב בדיו שאין בה קלקנתוס. ומה שאמר ר' יהודה משמו לכל מטילין קלקנתוס, הוא אחרי שנעשה שלם והיה מלמד לא מתלמד. וכאשר נדקדק בזה לאפוקי מפלוגתא לא נטיל קלקנתוס, כמו שאמרנו וכמו שעשיתי אני, אלא יישרה במי עפצין.
דברי הרמב"ם בתשובה זו צריכים עיון. החוקרים עסקו בתשובה זו לתולדות עשיית הדיו בימי הביניים[14]. אולם, לנו חשובים דברי הרמב"ם לעניין איך הוא פסק את ההלכה לעניין קנקנתום. והנה הרמב"ם כתב:
וכל זה למצוה, אבל לא לעכב, אלא מותר להוסיף לו הזא"ג גם כן, עד שיהיה כמו (שערבו) מדא"ד וחב"ר, לפי שההלכה כמאמר ר' יהודה בשם ר' מאיר לכל מטילין קלקנתוס לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה בלבד, משום שהוא לשון אחרון והוא לפי מה שמתחייב העיון.
אמנם בסוף דבריו כתב הרמב"ם: "וכאשר נדקדק בזה לאפוקי מפלוגתא לא נטיל קלקנתוס, כמו שאמרנו וכמו שעשיתי אני". ואכן זה נשמע כמו דבריו בפירוש המשנה, שלכתחילה יש להשתמש עם דיו – וכמו מתכונת הרמב"ם. בסוף דבריו הרמב"ם הוסיף נימוק, כדי לצאת מכל ספק ("לאפוקי מפלוגתא" שביטוי זה נמצא במקור הערבי – ואולי הספק הוא מה שהיה לפני מעשי רבי מאיר, ואולי כדברי רבי ישמעאל). אולם בדיעבד אפשר להוסיף קנקנתום שהרי לפי כללי ההלכה, הלכה כמו רבי מאיר.
אולם כאן יש בעייה. בפירוש המשנה הוכחנו שהרמב"ם פסק כמו רבי יעקב משמו דרבי מאיר, ואם כן הרמב"ם למד כמו השאגת אריה ושפת אמת בשיטתו, שהוא פסק כמו הסתמא דגמרא – הני תנאי כהני תנאי, ומגילת סוטה צריכה להיות לשמה כמו בגט וממילא אין מוחקים את פרשת סוטה מן התורה שלא נכתבה לשמה, וממילא הלכה כרבי יעקב משמו דרבי מאיר.
אולם, כאן הרמב"ם בפירוש פסק כמו רבי יהודה בשם רבי מאיר, ומשמע מדבריו שפסק כמו רב פפא, שאפילו שיש דין לשמה כמו תנא קמא דרבי אחי, ובכל זאת אפשר לפסוק כרבי יהודה משמו דרבי מאיר, והרי זה סותר את דבריו במשנה תורה שלשמה של מגילת סוטה זה כמו לשמה בגט, ולא כמו דברי רב פפא שרק כשכתבו לשם לאה אי אפשר לכתוב לשם רחל, אבל סתמא כשירה.
אפשר להציע כמה הסברים לזה:
א. אכן הרמב"ם חזר בו בפסקו, וכעת פסק כמו רב פפא. אלא לא נראה שהרמב"ם חזר מדבריו במשנה תורה, ואין שום רמז ששינה את פסקו. דבריו שם מתאימים לדבריו בפירוש המשנה.
ב. ייתכן שהרמב"ם לא חזר בו מן הפסק שלו, אלא כאן סמך על דברי רבנו נסים בתשובה, שלמד כמו תוס' שלפי רבי ישמעאל לא מטילים קנקנתום לכל הספר התורה, וכך פסק רבי מאיר כשהיה תלמיד אצלו, אבל כשנעשה שלם ומלמד ולא מתלמד פסק שאפשר לתת קנקנתום בתוך הדיו וכשיטת רבי יהודה בשיטת רבי מאיר. כלומר, בתשובה הרמב"ם הסתמך על רבינו נסים שכנראה הלך לפי שיטת התוס', אבל למעשה הרמב"ם עצמו פסק כמו ר' יעקב משמו דרבי מאיר.
ג. מגמת הרמב"ם בתשובה זו היא לדון על עשיית הדיו, וכל מה שהוא רוצה להוכיח הוא שאם מטילים קנקנתום לתוך הדיו, זה כשר, ואין לפסוק כרבי ישמעאל או רבי עקיבא שאסור לעשות כך. לזה גייס את דברי רבנו נסים גאון שכך פסק אלא שלא הביא מקור, ולכן הרמב"ם אמר שהמקור שלו הוא הסוגיה בסוטה שלכל מטילין דיו חוץ מפרשת סוטה. למטרתו, מספיק שיטת רבי יהודה משמו דרבי מאיר להראות את זה, ומבנה הסוגיה בפשטותו מצביע לפסוק כמו רב פפא ולכן למד את זה ככה כדי להגיע לשיטת לשון אחרון שזה כרבי יהודה משמו דרבי מאיר. אולם גם הצעה זו קשה מדברי הירושלמי – עיין להלן.
♦

פירוש הירושלמי

הרמב"ם הביא את התלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת סוטה (פרק ב דף יח טור א/ה"ב):
וכתב יכול בדיו ובסיקרא ובקומוס ובקלקנתוס תלמוד לומר ומחה אי מחה יכול במשקין או במי פירות תלמוד לומר וכתב הא כיצד כתב שהוא יכול להימחות ואי זו, זו שאין בו קלקנתוס, והתני אם מחק מתוך הספר כשר? תיפתר כהדין תנייא דתני אמר רבי מאיר כל ימים שהיינו למידין אצל ר' ישמעאל לא היינו נותנין קלקנתו בדיו.
מעניינים פרשנות הרמב"ם ונוסח שלו לדברי הירושלמי:
קושיית הברייתא בירושלמי ("והתני אם [נוסח הרמב"ם: והתניא] מחק מתוך הספר כשר?") הניחה שספר תורה נכתבה בקנקתום. תירוץ הירושלמי הוא שברייתא זו נכתבה אחרי שרבי מאיר לימד לשים בספר תורה קנקנתום, אבל לפני כן לא שמו בו קנקנתום וממילא היה כשר למחיקת פרשת סוטה. והרמב"ם זיהה את דברי רבי יהודה משמו דרבי מאיר עם התקופה אחרי שהתחיל ללמד את דינו, והברייתא של הירושלמי היא מתקופה שלפני כן.
על פי הברייתות והמימרות שבבבלי, אפשר ללמוד שהברייתא בירושלמי היא לפי הברייתא בבבלי לפי רבי עקיבא שאסר קנקנתום, או לפי רבי ישמעאל אליבא דשמואל. ומפני זה הרמב"ם השתמש עם דיו בלי קנקנתום מפני שיטות אלו, אבל לפי מסקנת הבבלי וכן הירושלמי, פוסקים כרבי מאיר שאפשר להטיל קנקנתום בדיו, ולא איכפת לרמב"ם בתשובה זאת איזה רבי מאיר, העיקר שהדיו כשר עם קנקנתום[15].
אולם, עדיין קשה לי, אם אין מחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי, היה אפשר להעמיד את הברייתא כמו רבי יהודה משמו דרבי מאיר שלכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. לכן נראה לי שמפשטות הירושלמי משמע שהירושלמי למד כמו רבי יעקב משמו דרבי מאיר, שמטילים קנקנתום בכל הספר תורה כולל פרשת סוטה, ולכן היה צריך לחלק בין שתי תקופות. לפי זה או שהירושלמי לא הכיר את שיטת רבי יהודה משמו דרבי מאיר, או שהתעלם ממנה כדי לפסוק כמו רבי יעקב משמו דרבי מאיר. בכל מקרה, דברים אלו הם סמך לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות.
אולם, לפי זה צ"ע איך הרמב"ם בתשובתו התעלם מדברי רבי יעקב משמו דרבי מאיר לגמרי, והעמיד את הירושלמי לפי שיטת רבי יהודה? לכאורה, נשארת הקושיה- אם פוסקים לפי רבי יהודה משמו דרבי מאיר, למה הירושלמי לא העמיד את הברייתא כשיטתו? אין קושיה על הירושלמי שייתכן שהירושלמי עצמו לא ידע את שיטת רבי יהודה משמו דרבי מאיר. אולם, הרמב"ם הכיר את שתי השיטות, והזכיר במפורש את שיטת רבי יהודה אליבא דרבי מאיר, וכנראה הכניסו לתוך הירושלמי, ואם הוא פסק כמו כרבי יעקב משמו דרבי מאיר, למה הוא פירש את הירושלמי כך? אלא נראה לומר, כמו שכתבנו לעיל, שבתשובתו הרמב"ם הלך בעקבות רבנו נסים שפסק כרב פפא וכת"ק דרבי אחי וכרבי מאיר אליבא דרבי יהודה. אולם, הרמב"ם בעצמו היה סבור ופסק כמו שפירש בפירוש המשניות שהעלינו לעיל, וכן פסק כך בספר היד שלו.
♦

נספח

דברי הגרמ"ד (סולובייצ'יק) שליט"א בסוגיה זו[16]

במסגרת הלימוד בתוך הסוגיה, למדנו את דברי הגרמ"ד והערנו על דבריו. הנושא שהוא דן בו הוא: "איך ההלכה בדין מוחקין לסוטה מן התורה, ובטעם דאין מטילין קנקנתום לדיו". ייתכן שהערות שלנו באים עקב רישום לא מדוייק בדברי הרב. בכל מקרה הדברים נאמרו ונכתבו דרך לימוד.
בריש הסוגיא דעירובין הנ"ל, פליגי תנאי אם מותר להטיל קנקנתום לתוך הדיו שכותבים בו ס"ת, וטעמא דמאן דאוסר משום דכתיב במגילת סוטה "וכתב" "ומחה", ובעינן כתב שיכול למחות. ולכאורה לדידיה פשיטא דמוחקין לסוטה מן התורה, דהא כל מאי דבעינן לכתוב בלא קנקנתום הוא כדי שיוכל למחות לסוטה ממנו.
בפשטות, מדברי הגרמ"ד שמתייחס למחלוקת תנאים "אם מותר להטיל קנקנתום לתוך הדיו שכותבים בו ס"ת" [ולא פרשת סוטה בלבד] נמצא שכל דברי הגרמ"ד הם לפי דברי התוס' בעירובין, שיש לרבי ישמעאל אליבא דשמואל לימוד מפרשת סוטה לכל התורה כולה. אולם לפי רש"י אין שום רמז בדברי רבי ישמעאל שיש דין כזה. אמנם, אולי יש לפי רבי עקיבא – וזה לפי ברייתא השנייה שדברי שמואל חולקים עליו [אם כוונתו של הגרמ"ד הייתה לפרשת סוטה בלבד, וזה מדיני כתיבת ספר תורה הניסוח היה צריך להיות יותר ברור, ולכן הבנתי כמו שכתבתי].
ולמ"ד דמטילין קנקנתום לדיו, לכאורה ס"ל דאין מוחקין לסוטה מן התורה, ולכן לא אכפת לן שיכתב בכתב שאינו נמחה.
היינו לפי ר"מ, הן לפי שמואל והן לפי הברייתא, הן לפי רבי ישמעאל בברייתא והן לפי רבי עקיבא במימרא דשמואל שלא אמרו לו כלום.
מיהו בהמשך הסוגיא שם מייתי ברייתא: "ר"מ היה אומר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה", והיינו כדי שיוכלו למחוק מהספר את פרשת סוטה.
ולברייתא זו נראה, דגם למ"ד מטילין קנקנתום מוחקין לסוטה מן התורה, והנדון אי מטילין קנקנתום או אין מטילין אינו מדיני כתיבת ס"ת, דמדיני כתיבת ס"ת איך שירצה יעשה, ור"מ רק עצה טובה קאמר, דכדי שיוכל למחות לסוטה ממנו, יכתוב פרשת סוטה בלא קנקנתום, ובשאר הס"ת יעשה כרצונו.
לפי דבריו "לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה" הוא רשות ולא איסור לכולי עלמא. המשפט הראשון של הגרמ"ד הוא לפי דברי רבי יהודה משמו דרבי מאיר. ויש להעיר שלפי רבי ישמעאל אליבא דשמואל הדין שאין מטילין קנקנתום בפרשת סוטה הוא מדאורייתא, ויש מחלוקת רש"י ותוס' אם זה דווקא פרשת סוטה (רש"י) או לכל התורה כולה אסור להטיל קנקנתום (תוס') וזה נלמד או דרך גזירה שווה או מתקנת חכמים. אם דברי רבי יהודה משמו דרבי מאיר הם בהקשר הסוגיה ממילא הכוונה היא שרבי מאיר (לפי רבי יהודה) סבור כרבי ישמעאל, ופירוש הדבר הוא שרבי מאיר הודה לשיטת רבו. לפי רש"י בדין פרשת סוטה בלבד, ולכן אולי רש"י יותר קרוב לפשט הסוגיה. לפי תוס' הוא מודה רק בדין פרשת סוטה, מפני שליתר חלקי ספר תורה: או שלא היה לו מסורה לגזירת שוה, או השתמש בג"ש לדין אחר מזו של רבי ישמעאל או לא קיבל את תקנת החכמים (לפי המהלך השני של תוס'). המשפט השני "דגם למ"ד מטילין קנקנתום [אפילו פרשת סוטה]" הוא לפי רבי יעקב משמו דרבי מאיר, זה עצה טובה – וכדברי רבי מאיר במימרא דשמואל, ולפי דבריו צריך לומר שרבי מאיר לא קיבל את דברי רבי ישמעאל בכלל, או סמך על דברי רבי עקיבא במימרא זו[17].
לפי דברי הגרמ"ד, כולי עלמא סבורים שמותר להטיל קנקנתום בכל התורה כולה, כולל פרשת סוטה, אלא שרבי יהודה משמו דרבי מאיר אמר עצה טובה שאם רוצים להשתמש בפרשת סוטה של התורה למחיקה, אל תטיל בה קנקנתום, ורבי יעקב משמו רק אמר את הדין. כך משמע מדברי הגרמ"ד האלו. אכן, כבר הערנו שלפי רש"י וההקשר הסוגיה לא משמע כך מדברי רבי יהודה משמו דרבי מאיר, ולמעשה לא משמע כך מעצם הברייתא ויותר משמע שיש מחלוקת עקרונית, וכך למדה הסוגיה שם.
ליתר הסבר, הנה מדברי רבי יעקב שחולק, משמע שאין למחוק פרשת סוטה מן התורה. לפי הפירוש של הגמרא ["הני תנאי כהני תנאי"] המחלוקת ביניהם תלוייה בדין לשמה במגילת סוטה: אם יש דין לשמה במגילת סוטה, אז ספר תורה לא נכתב לשמה ואין למחוק את הפרשה, ואז ניתן להטיל קנקנתום בכל הספר תורה [כדי לחשוש לחששו של רבי מאיר שהובאו על ידי שמואל]. ואם אין דין לשמה, אז אפשר להשתמש עם פרשת סוטה שבספר תורה כדי למחוק אותה במים המאררים. לפי מהלך זה, לכאורה אין כאן עצה טובה, אלא דין שהוא פונקציה של דין אחר: אם יש דין לשמה, אז אכן יש עצה טובה לשים קנקנתום, שלא יצא קלקול בספרי תורה. ואם אין דין של לשמה, אז ייתכן שיש עצה טובה הפוכה, שאפשר להשתמש בפרשת סוטה שבתורה, ולכן אין לשים קנקנתום בפרשת סוטה. כל זה הוא לפי פירושו של רש"י, שלמד את דברי רבי ישמעאל כמו רבי יהודה משמו דרבי מאיר, וייתכן אז שאין מחלוקת בין רבי מאיר לבין רבי ישמעאל, ורבי מאיר קיבל את דבריו של רבי ישמעאל כנ"ל. אמנם, אם רבי מאיר אכן קיבל את דברי רבי ישמעאל משמע עוד שדין זה שאין מטילין קנקנתום לפרשת סוטה הוא מדאורייתא, שהפרשה צריכה להיות ראוייה להימחק ואינו עצה טובה, כדברי הגרמ"ד כנ"ל.
הגרמ"ד המשיך:
ועיין ברמב"ם פ"א מתפילין הל"ד שכתב כיצד מעשה הדיו ובסוף ההלכה כתב: "וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק, כשרים," עכ"ל. לכאורה פסק כמ"ד דאין מטילין קנקנתום לדיו דס"ת, ורק ס"ל דדין זה אינו לעיכובא. ומשיגרת דבריו משמע, דדין זה הוא מהלכות כתיבת סת"ם, ולא סתם עצה טובה. ובפ"ד מסוטה הל"ט פסק דאם כתב מגילת סוטה בדבר שאינו נמחק פסולה, משום דכתיב וכתב ומחה, ובעינן כתב הראוי להמחות, וע"ע פ"ג שם הל"ח.
לכאורה דבריו צריך עיון: העצה הטובה בדבריו הקודמים הייתה ביחס לפרשת סוטה לבד, וכעת העצה טובה היא בכל התורה כולה – ולמה הייתי חושב שיש עצה טובה בכל התורה כולה. מנלן לא להטיל קנקנתום בכל התורה ולמה יש עצה טובה לזה? אם עניין זה שלא להטיל קנקנתום בכל התורה כולה מקורו על ידי לימוד, וכשיטת התוס' הנ"ל, אז דינו מן התורה, ואם זה גזירה מדרבנן, לכאורה הוא גזירה אטו פרשת סוטה שהיא מדאורייתא. אולם, רבי ישמעאל אליבא דשמואל הביא פסוק ומשמע שזה בכלל לא עצה טובה אלא דין דאורייתא.
כמו כן, כבר כתבנו לעיל שלפי רש"י אכן יש לומר שאין מחלוקת בין רבי מאיר אליבא דרבי יהודה לבין רבי ישמעאל, ורבי מאיר קיבל את דבריו, וממילא יש דין שאין לכתוב פרשת סוטה בקנקנתום. ואם הרמב"ם למד כמו תוס' ברבי ישמעאל אליבא דשמואל, אז יש דין כזה בכל התורה כולה, ואינו עצה טובה, אלא מדין כתיבת ספר תורה, אלא שאז צ"ע מניין לרמב"ם לחלק בין לכתחילה לבין בדיעבד?
הגרמ"ד המשיך:
ומ"מ מדנקט דלכתחילה אין להכניס קנקנתום לדיו דס"ת, משמע שפסק דמוחקין לסוטה מן התורה, ולכן אין להטיל קנקנתום לדיו, כדי שכל הס"ת יהיה כתוב בכתב הראוי לימחק, דאי ס"ל אין מוחקין כלל, מדוע יצטרכו כתב הראוי לימחק אפילו לכתחילה.
אולם אם כך הוא הדין, למה הרמב"ם לא פסק כך בהל' סוטה, וכבר ראינו שכך שאלו ה"שאגת אריה" וה"שפת אמת", למה הרמב"ם לא פסק כך בהל' סוטה וענו שמשמע שהרמב"ם אוסר מחיקת פרשת סוטה ולכן לא כתב את ההיתר – כנגד דברי הגרמ"ד. יתר-על-כן, כדי לומר שהרמב"ם פסק שיש דין לשמה במגילת סוטה וגם מוחקין לסוטה מן התורה, צ"ל שהרמב"ם למד כרב פפא, והרי הרמב"ם כתב שמגילת סוטה צריך להיות לשמה כמו בגט, והרי לפי רב פפא, אין צריך להיות כמו בגט, אלא סתמא גם כשירה, ודברי הגרמ"ד בזה צ"ע.
הגרמ"ד המשיך:
אמנם אין זה מוכרח, דהא גם בדיו של תפילין ומזוזות אין להטיל לכתחילה, אף שלא שייך למחוק מהם לסוטה. וע"ע בשו"ע או"ח סימן תרצ"א (סעיף א') לענין מגילה שכשרה לכתוב עם קנקנתום, וכתב בביאור הגר"א שם: "וקמ"ל אף שאינו נמחק, כמ"ש בעירובין יג.", וצ"ב מאי קמ"ל בזה, הא ממגילת אסתר ודאי אי אפשר למחוק לסוטה, ומדוע לא יוכלו להטיל קנקנתום לדיו, ומוכח לכאורה דאין הדינים שייכים זל"ז, ויתכן שאין להטיל קנקנתום אף בדבר שאין מוחקין לסוטה, והא דאין מטילין קנקנתום לדיו, הוא מדיני סת"ם, ולא רק משום מחיקת מגילת סוטה. ובביאור הגר"א הנ"ל נקט להדיא, דהרמב"ם פסק כר"מ [אליבא דרבי יעקב (שז"פ)], דלכל מטילין קנקנתום חוץ ממגילת סוטה, והוכיח כן מדברי הרמב"ם הנ"ל בפ"א מתפילין, יעו"ש.
אמנם, אם כל הדין של יתר ספר תורה הוא מדרבנן אטו פרשת סוטה, ייתכן שחז"ל תקנו בכל סת"ם אטו פרשת סוטה. נראה שכוונתו בסוף דבריו הוא לרבי מאיר אליבא דרבי יעקב.
הגרמ"ד המשיך:
ומכדכתב בפ"ג מסוטה הל"ח שכותב מגילת סוטה "לשמה של אשה כמו הגט", משמע דפסק דאין מוחקין מן התורה, דהא לענין גט אין מגרשין בס"ת משום חסרון לשמה, וא"כ ה"ה בסוטה. ויעויין במאירי סוטה יט: (ד"ה ספרים) שכתב: "פרשת סוטה שכתבה בתורה אינה ראויה לימחק לסוטה, ואין אומרים הואיל וסתם נכתבה נמחקת היא, אלא הרי היא כמי שנכתבה בהדיא לשם אחרת, שעל כל פנים לכתיבה לשמה אנו צריכין, על הדרך האמור בגט אשה", עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק כנ"ל, דשיטת הרמב"ם דאין מוחקין לסוטה מן התורה.
ברוך שכיוונתי בהערה הקודמת שלי, וכבר למדו כך השאגת אריה ושפת אמת.
אולם כל זה לא מסביר למה הרמב"ם פסק בהל' סת"ם שלכתחילה אין להטיל בדיו קנקנתום, ובדיעבד זה כשר. ראה בגוף המאמר לעיל לפתרון לדברי הרמב"ם.
♦ ♦ ♦
ירושלמי ונציה



וכתב יכול בדיו ובסיקרא ובקומוס ובקלקנתוס תלמוד לומר ומחה.
אי מחה יכול במשקין או במי פירות תלמוד לומר וכתב.
הא כיצד כתב שהוא יכול להימחות, ואי זו זו? זו שאין בו קלקנתוס,
והתני אם מחק מתוך הספר כשר?




תיפתר כהדין תנייא דתני אמר רבי מאיר כל ימים שהיינו למידין אצל ר' ישמעאל לא היינו נותנין קלקנתו בדיו.
תשובת הרמב"ם
וכבר נתבאר בירושלמי שהדיו, הנזכרת בכל מקום סתם והיא הדיו שהיו כותבים בה ספרי תורות, היה בה קלקנתוס, כדי שתתקיים. וכבר בארנו, שהקלקנתוס לא יועיל לקיים אלא בהצטרפותו לעפץ, והוא אומרם שם בסוטה
וכתב' יכול בדיו, בסיקרא, בקומוס ובקלקנתוס. תלמוד לומר, ומחה.
יכול במשקין ובמי פירות. ת"ל וכתב.

הא כיצד, כתב שהוא יכול להמחות. ואיזה זה, הדיו שאין בו קלקנתוס.
והקשו על זה המאמר
והתניא מחק מתוך הספר כשר, ר"ל איך תאמר, שפרשת סוטה לא תיכתב אלא בדיו שאין בה קלקנתוס, וזאת הבריתא אומרת, שמותר למחוק מתוך הספר, וספר תורה אינו נכתב אלא בדיו, שיש בה קלקנתוס. והיתה התשובה
תפתר כהדין תנייא דתניא אמר ר' מאיר כל ימים שהיינו לומדים אצל ר' ישמעאל לא היינו נותנים קלקנתוס בדיו.