בדין זיעה של בשר או חלב שדינה כפרווה
כתב בשו"ת הרא"ש (כלל כ סימן כו) וז"ל: בני שיחיה. ששאלת על אלפס חולבת אם יכולין לתת למטה בכירה תחת קדרה של בשר, נראה לי שאסור ואפילו בדיעבד אם נעשה הייתי אוסר הקדרה כי הזיע העולה מן האלפס הוא כמו חלב. כדתנן בפ"ב דמכשירין מרחץ טמאה [של מים שאובין] זיעתה טמאה, וטהורה [כגון של מי מעין] בכי יותן, בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמתה טמאה. ועוד שנינו התם זיעת האדם טהורה, שתה מים טמאים והזיע זיעתו טהורה, בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה. מכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת מן הדבר חשובה כאותו דבר. נמצאת זיעת האלפס חולבת היא כחלב והוה ליה כטיפת חלב שנפלה על קדרה מבחוץ שאוסר הקדרה, ואפילו יש בקדרה ס' כנגד הטפה כי הטפה אוסרת כל סביבותיה. אלא שרבינו מאיר ז"ל היה אומר אם יש בתבשיל שבקדרה ס' פעמים ס' של הטיפה מותרת שהטיפה אינה אוסרת אלא עד ס', ואם יש בתבשיל ס' לבטל אותם ס' מותר. אמנם צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה, והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה. עכ"ל. והביאוהו הטור והשו"ע בסימן צב סעיף ח.והנה, מדברי הרא"ש שכתב "נמצאת זיעת האלפס חולבת היא כחלב" נראה שהבין כן מסברת לבו הרחב. אך כיום אנו יודעים שברתיחת החלב עולה רק זיעת המים בלבד ולא החלב[2], ונמצא א"כ שדין הזיעה כמי חלב שדינם שאין בהם איסור בישול בשר וחלב, כדאיתא בחולין (קיד.): המבשל במי חלב פטור. אלא שהתוס' שם כתבו דאיסורא מיהא איכא, דהא כותח מנסיובי דחלבא עבדי ליה כדאמר בריש אלו עוברין (פסחים מב.), ואמרינן לעיל (קיא:) דאסור לאכול בשר בכותח. והסכימו לדבריהם הרמב"ן הרשב"א והריטב"א והמאירי.
♦
א. ב.
אלא שהרא"ש (פ"ח סי' נא) כתב לדחות את דברי התוס' וכתב דנסיובי דחלבא אסור מדאורייתא ומי חלב דפטור היינו שהוציאו ממנו כל האוכל. דאחר שעשו הגבינה מבשלין החלב והאוכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא והוא הנקרא מי חלב. וכ"כ כבר הרא"ם (יראים שיב), והוסיף שיש לאסור מי חלב מדין אבר מן החי, דחלב שמותר חידוש הוא שחידשה תורה, וכיון שמי חלב לא איקרי חלב א"כ אינם בכלל היתר החלב, ורק כאשר הם מחוברים לחלב הם מותרים אך כשפרשו אסורים מדין אבר מן החי. וכמו שמצינו כעין זה לגבי דם שכל עוד ולא פרש מן החתיכה הוא מותר ודינו כבשר, אך לאחר שפרש הוא נאסר מדין דם, והכא נמי לגבי חלב. עכת"ד. והרא"ש שם הביאו וכתב שהר"ר שמחה ז"ל השיב דדוקא לענין בשר בחלב אין חשוב כחלב, דקרא קאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל. אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב דתנן (מכשירין פ"ו) מי חלב הרי הן כחלב, ואמר ריש לקיש עלה לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בישול מי חלב אינו כחלב. גם המהרש"ל בספרו ים של שלמה (חולין פ"ח סי' קא) כתב דאין לאסור מדין אבר מן החי דממה נפשך, אי מיא בעלמא חשבינן להו א"כ כמיא בעלמא הוא, ואין שם אבר מן החי הוא, ואם חשבינן נמי חלב, אם כן הרי הוא כחלב, ושרי.♦
ג.
ולכאורה יוצא שבנדו"ד אף אם נאמר שרק המים שבחלב מתאדים ופוגעים בקדרה הבשרית מ"מ מכיון שמי חלב דינם כחלב, יש לאסור מדרבנן. אלא שראיתי בעיטור (שער א - הכשר הבשר דף יח טור ג) שכתב גבי מי חלב: "ומיהו איסורא דרבנן איכא דא"א בלא צחצוח חלב". עכ"ל. ומשמע שכל החומרא מדרבנן היא משום שיש צחצוחי חלב, אך זיעת חלב שאין בה אפילו צחצוח חלב נראה דשרי אף מדרבנן. ומה גם שבשר בחלב אסרינן בנותן טעם, ובזיעת חלב אין שום טעם (ולכל הפחות לא גרע מנ"ט בר נ"ט או נטל"פ).וכעין זה מצינו בחולין (פז:) גבי דם שנתערב במים: אמר רב יהודה אמר שמואל כל מראה אדמומית מכפרין (ע"י זריקה ע"ג המזבח), ומכשירין (פירות לקבל טומאה), וחייבין בכסוי (הדם). מאי קמשמע לן? מכפרין תנינא, חייבין בכסוי תנינא. מכשירין איצטריכא ליה, מכשירין נמי, אי דם אכשורי מכשר, אי מיא אכשורי מכשרי.... ר' אסי מנהרביל אומר: בצללתא דדמא. ופרש"י: בצללתא דדמא-באותן מים שהם מן הדם עצמן כשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים ואם יש בו מראית דם מכשיר ואי לא לא. עכ"ל. ומבואר שמים שפרשו מן הדם והם צלולים חשיבי כמים גמורים להכשיר לטומאה אי לאו חסרון של וכי יותן.
נמצא לפי הנ"ל שזיעה העולה מתבשיל של חלב או בשר אינה אוסרת, ונפקא מינה לגבי הכשר תנור מבשרי לחלבי, שלכאורה אין צורך להכשיר כלל כי כל הזיעה שנדבקה בדפנות היא זיעת מים בלבד, וה"ה למיקרוגל.
♦ ♦ ♦