הערות על "יסודות ועקרונות פרשנות התלמוד"(הערות הקוראים ירחון ט' עמוד קפ"ב, ירחון ח' עמוד ר"ג, ירחון ז' הרב אליהו מרגלית עמוד קפ"ז, ירחון ו' הרב יהושע ענבל עמוד רנ"א)
בנידון שבין הרב מרגלית והרב ענבל בעניין מלווה שאינה כתובה בתורה, נראה פשוט כדברי הרב ענבל שמלווה שאינה כתובה בתורה אין הכוונה שממציאים דין בסברא לבד ונהיה הדבר לדין תורה, ותימה, וכי יש סברא לחייב בהלוואה יותר מאשר נזק, וכי חיובי נזיקין הם גזיה"כ ולא היינו מבינים כן בסברא, והא קמן שאין שום אומה ולשון שאינם מחייבים דמי נזיקין, וכי זהו חידוש של התורה? אתמהה!ופשוט כדברי הרב ענבל שמלווה שאינה כתובה בתורה היינו על פרטי הדין, שהלוואה אינה צריכה לחיוב מחודש, שהכל כלול בכלל הבעלות המקורית של הבעלים בממונו, שהרי נתן את ההלוואה על דעת שתשוב, ולכן פשוט שעדיין נותרה לו הבעלות בממונו לקבל חזרה את הממון מיד הלווה, והכל בכלל בעלותו בממונו מלכתחילה.
אבל לעניין נזיקין שחברו כילה את ממונו, ולא נתחייב מדעתו לתת תמורה, צריך לזכייה מחודשת בממון אחר תחת ממונו, ולזה צריך את חידוש התורה של נזיקין, לא שהוא לא מסברא, אלא שעדיין לא ייעשה לדין תורה מבלי שתחדש אותו התורה, ואילו הלוואה היא מכלל דיני התורה של הבעלות דמעיקרא, שעדיין היא קיימת ואינה צריכה חידוש דין מיוחד.
איתמר לוי
♦
תשובת הרב אליהו מרגלית
לרב איתמר לוי, לדידי ההוכחה שכתבתי מההוא אמינא של הגמרא ריש ב"ק הינה מוחלטת ואינה ניתנת לפקפוק, אינני מסכים שאין לנו להתייחס להוא אמינא של הגמרא ולהתייחס לה בדרך שקלא וטריא כלשון הרב העורך.בענין הסברא כבר ביארתי זאת בהתכתבות עם הרב ענבל. בכל אופן, אין שום ערך להתפלפלות בסברא והיגיון של הדברים. הנידון הוא בעיקר אם הוכחתי מריש ב"ק הינה הוכחה או כדברי כבוד העורך שאיננה הוכחה, זאת ליבת הדיון.
בהוקרה
אליהו
♦
תגובת הרב איתמר לוי
מהנידון המקורי הסתעפה השאלה "האם לא הרי קשור למלווה הכתובה בתורה", שטען הרב ענבל שגם אם זו סברא עדיין לא תיחשב למלווה שאינה כתובה בתורה, וע"ז השיב הרב מרגלית למה לי קרא סברא הוא. וכאן המשיך הדיון האם למה לי קרא סברא הוא יכול לחדש דין מדיני התורה.וע"ז כתבתי שפשוט כדברי הרב ענבל, וברור שאין הפרש בסברא בין חיוב הלוואה לחיוב נזיקין, והחילוק הוא רק שנזיקין זה חידוש הלכה חדשה, לעומת הלוואה שזה קיום של הממון שהיה לו מלכתחילה וכפי שביארתי, ולא ראיתי בדברי הרב מרגלית תשובה לזה.
ועוד, בסברא חייב הן אדם המזיק והן ממונו, ומ"מ שניהם חשובים כמלווה הכתובה בתורה. כי כאמור הנידון של מלווה הכתובה בתורה אינו האם יש סברא בדבר, אלא האם אפשר לחייב מסברא, כלומר האם החיוב נגזר מדין ידוע, כמו בהלוואה שעצם זה שנתן הבעלים על דעת לחזור מקיים את הממון בידו שיוכל לקחת מהלווה חזרה, לעומת נזיקין שהבעלות המקורית אינה יכולה לחדש דין נזיקין, הן באדם המזיק והן בממון המזיק.
♦
תגובת הרב אליהו מרגלית
גם אני הדגשתי בשיח בינינו שהגדרת מלווה הכתוב בתורה בנזיקין מלמד שההיגיון הינו גם שאין סברא לחייב אדם המזיק בתשלומים, כפי שכתב הרב איתמר וז"ל: "לעומת נזיקין שהבעלות המקורית אינה יכולה לחדש דין נזיקין, הן באדם המזיק והן בממון המזיק". אם כן בזה אין אנו חלוקים. אין אני מבין איך הדברים עולים בקנה אחד עם תחילת הדברים. בכל אופן, מ"לא הרי" מבואר שמחמת הפירכא לא היינו מחייבים אדם המזיק על ידי ההיגיון, הפירכא שוללת רק את הלימוד אך לא את ההיגיון לחייב אם ישנו כזה היגיון.♦ ♦ ♦