בדין יתר כנטול
יסודות הדין ♦ טעמי הדין ♦ מה בין חסר לנטול ♦ יתר כחסר או כנטול ♦ כבד ♦ מרה ♦ טחול ♦ ב' טחולין ♦ ב' טחולין ואחד נקוב בסומכיה ♦ כליות ♦ ג' כליות ♦ הקטינה כליה אחת ♦ צלעות ♦ ריאה ♦ טרפות הריאה ♦ שינוי צורה ♦ יתרתהריאה ♦ גבשושית ♦ פיצול ♦ כיסים ♦ יתרת רגל
א. יסודות הדין
טעמי הדין
קי"ל בהלכות טרפות "כל יתר כנטול דמי". מקור הדברים הוא בגמ' חולין דף נ"ח: "אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טרפה נמי הוי מאי טעמא כל יתר כנטול דמי". ובשו"ת הרשב"א (חלק א' סימן צ"ח) כתב שהדבר הלמ"מ.ונחלקו הראשונים בהבנת ההלכה, והובאו דבריהם בהרחבה בבית יוסף (יו"ד סימן מ"א):
רש"י חולין (נח עמ' ב ד"ה כנטול) כתב: "יתר אחד כחסר אחד והויא כבעלת רגל אחד וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה". דהיינו יתר - הוי כנטול הוא ועוד אחד עמו.
והרמב"ן (שם ד"ה אבל) פירש: "כניטל ממקומו המחובר לו ומקומו עמו קאמרינן ולפיכך כשהיא מחוברת במקום בוקא דאטמא רואים כאילו ניטול הוא ובוקא דאטמא של חברו. וכן כשהיא סמוכה במקום צומת הגידים רואים כאילו ניטלו צומת הגידים של שניהם. אבל רגל יתר המחובר למטה מבוקא דאטמא ומצומת הגידים כשרה".
הרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ב' ש"ג): "כאילו ניטל הוא לבדו. וכי תימא א"כ יתר ברגל למה היא טריפה? משכחת לה כגון שהיתה מחובר במקום בוקא דאטמא בענין שאם תעקור את זה ישמט בוקא דאטמא של חברו. הא יכול ליטול בלא קלקול חברו אפילו ברגל כשרה. וכן אם הוא מחובר בצומת הגידים של חברו בענין שאם ינטל יחתוך צומת הגידים של חברו הא יכול ליטלו בלא קלקול חברו אפילו ברגל כשרה".
והראשונים והאחרונים כתבו נפקא מינה לדינא, יתבאר לקמן כל איבר במקומו.
♦
מה בין חסר לנטול
עוד ראוי להקדים את מחלוקת הרמב"ם והר"ן: הרמב"ם בהלכות שחיטה (פרק ה' ה"ב) הביא ח' מיני טריפות השו"ע ביו"ד (סימן כט סעיף א) נתן לכך סימן: ד"ן חנ"ק נפ"ש, ח' חסרה נ' נטולה. מה בין חסר לנטול?הר"ן (דף ט"ז עמ' ב מדפי הרי"ף): "מסתבר דנטולה וחסרה בידי שמים דינם שווה בכל מקום שהנטולה טריפה אם חסרה טריפה, הלכך חסרה כבד טריפה, כאילו נטולה". אבל הרמב"ם כתב (פרק ח' מהלכות שחיטה הלכה כד): "כל איבר שנאמר בו שאם היה חסר טריפה, כך אם היה ניטל טריפה. אבל איבר שנאמר בו אם ניטל טריפה, אינה נאסרת אלא אם נחתך אותו איבר. אבל אם נבראת חסר את אותו איבר, הרי זו מותרת. דאם לא נאמר כן, נמצאת החסרה והנטולה אחת. וכל איבר שנאמר בו שאם ניטל מותרת, ק"ו אם חסר מתחילת בריאתה ולא נברא, שהיא מותרת".
והרשב"א בתורת הבית קצר (בית ב' ש"ג) חולק על הרמב"ם ומוכיח לא כמוהו וז"ל: "ולא יראה לי כן, שהרי הכבד אחד מהמנויים בניטלים, וכל עצמנו לא אסרנו נטילת הכבד אלא מפני המרה, ואם נבראת בלא כבד, טריפה, שגם היא חסרת המרה היא. פרוש דבריו: כבד, על כרחך, אפילו חסר הרי היא טריפה, שהרי אין מרה. וחסרת המרה טריפה. ומה שמקשה הרמב"ם אם כן מדוע נמנו חסרה ונטולה כשני מיני טריפות, מתרץ הרשב"א וז"ל: לא מנו נטולה וחסרה, אלא ללמדך שאחד ניטל ביד, ואחד שחסר מן התולדה, טריפה, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא שחסרה מתולדתה, אבל היה לה וניטל כשרה, או בהיפך". עכ"ל.
ומה שהקשה הרשב"א לרמב"ם ממרה, שאם חסר כבד ממילא חסר מרה, הנה יש ראשונים שסוברים, שחסרה מרה, כשרה. מובא בהגהות מימוניות (הלכות שחיטה פרק ו' הלכה כ'). ואמנם הרמב"ם עצמו סובר, שאם חסרה מרה, טריפה. ויש ליישב דאין הכי נמי, אם חסר כבד וממילא חסר מרה טריפה, אך לא מדין חסרת הכבד, אלא מדין חסרת המרה.
ובסי' נ' סעיף ב' כתב המחבר: "וכל שאמרנו בו אם ניטל טרפה, הוא הדין אם נברא חסר, ויש מכשירין בזה". והגיה הרמ"א: "בהפסד מרובה יש לסמוך על המכשירים".
ולקמן יתבאר שהמחלוקת הזו נוגעת לענין כל יתר כנטול.
עוד כתב הרמב"ם (פרק ו מהלכות שחיטה הלכה כ'): "כל איבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טריפה, כך אם ניטל כולו טריפה. בין שניטל בחולי או ביד, בין שנברא חסר".
♦
יתר כחסר או כנטול
נחלקו הראשונים והאחרונים אם יתר כחסר או כנטול, ולרשב"א שאין הבדל בין חסר לנטול, לכאורה נראה שאין נפ"מ (לקמן יתבאר שאף לרשב"א יש נפ"מ).מלשון הרמב"ם משמע שיתר הוי כנטול. שכך לשונו (שם פרק ו' הלכה כ')גבי נקוב: "וכן אם נברא בשני אברים מאותו איבר, טריפה. שכל היתר כנטול חשוב". נקט לשון נטול. ויש לדחות דנקט לשון הגמרא. אמנם הבית יוסף (סוף סימן מ"א) מסביר ברמב"ם שהכוונה שיתר הוא כחסר מתחילת ברייתו. לכן לרמב"ם במקום שהטריפה מדין נטולה, כמו כבד, אין בעיה של יתר, ושני כבדים כשרה, דהוי כחסר מתחילת ברייתו.
הבית יוסף (בסוף סימן מ"א) כתב שהרמב"ם ס"ל כהסבר רש"י בכל יתר כנטול, ויתכן לפרש לפי זה צד שלישי בהסבר יתר כנטול: גם נטול וגם חסר. דהיינו: האיבר היתר הוא נטול, והאיבר העיקרי הוא חסר. הנפ"מ בהסבר זה תהיה במקום שברור מה האיבר היתר ומה העיקרי, דהיינו לרמב"ם במקום שחסר כשר הוא ונטול טרף וברור מה היתר, לצד זה היתר נטול והשני חסר והוי כשר (ועוד נפ"מ לקמן גבי צלעות).
ויש לחקור מה טעמו של רש"י, מה הסברא לומר כאילו ניטל גם השני?
אפשר לומר שני הסברים:
א. בהמה שיש בה שני כבדים, מראה הדבר על חולשתה. היא יכולה לתפקד רק עם שני כבדים. לכן אני רואה כאילו שניהם לא קיימים. במטה יהונתן (גליון יו"ד סימן מ"ב סעיף ד') יש סברא דומה: "יתר כנטול דמי, משום שאין בכח הטבע להעמיד ולהחזיק כי אם אחד מאותו אבר. ואם נמצא שניים, אין כוחו חזק כל כך להחזיק ולהעמיד, וודאי יפסלו גם שניהם".
ב. כשיש שני כבדים, לכל אחד מהם יש כח של חצי כבד בלבד. וכיון שיתר כנטול הוא, כשניטל אחד, הכבד שנשאר משמש רק כחצי.
ולכאורה אפשר לתלות את השאלה אם יתר כחסר או כנטול בשני הסברים אלו ברש"י: האפשרות הראשונה שכאשר יש בה שני כבדים, מראה הדבר על חולשתה, שמתפקדת רק עם זוג, וכאילו שניהם לא קימים, נחשב כחסר מתחילת ברייתו. אמנם לאפשרות שלכל אחד יש תפקיד של חצי כבד, מתאים יותר לומר כנטול, סופו של אחד מהם ליפול, ונשאר רק חצי כבד. בהסבר השני ברש"י אפשר גם להתאים לצד השלישי בביאור יתר כנטול, דהיינו: אחד נטול והשני חסר. דכיון שנטול היתר, ממילא השני משמש רק כחצי, ונחשב כחסר.
לרמב"ן שמבאר שניטל הוא ומקומו, נראה יותר לבאר מדין נטול ולא מדין חסר מתחילת ברייתו, דאם זה כחסר מתחילת בריאתו, אין טעם לראות גם את מה שסמוך לו חסר. אבל כאשר רואים את היתר כניטל, אמרינן כשם שהוא ניטל אף הסמוך לו ניטל. וכן לרשב"א הסברא הנראית יותר שנחשב כנטול. ומצאתי בשו"ת נו"ב (קמא יו"ד סימן ה'), שכותב, שהרשב"א סובר יתר כנטול בידי אדם דמי, וזה מתאים להסבר זה ברשב"א.
♦
ב. כבד
המשנה באילו טריפות: "ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, טריפה". ומבואר בגמ' (חולין מג.), דבעינן שישתייר כזית. נחלקו אם כזית במקום מרה או כזית במקום חיותו. ולכן רב פפא אומר שלהלכה בעינן כזית במקום מרה, וכזית במקום חיותו.הרא"ש (חולין פרק ג' סימן נ"ד) הביא את דעת הבה"ג: "אם נמצאו שני כבדים, טריפה". והר"ן (יט: מדפי הרי"ף) כתב שזה תלוי במחלוקת רש"י והראשונים. דלפי רש"י, אם נמצאו לה שני כבדים, טריפה, דרואים כאילו ניטלו שניהם. וניטל הכבד כולו, טריפה. ואם נחשב ששני הכבדים חסרים, לרמב"ם שכותב דכל מה שנטול אין בו טריפה של חסר, אם כן בשני כבדים לרמב"ם, כשרה. וכמו שביאר הב"י ברמב"ם, דכל יתר כנטול, היינו שחסרים שניהם. אבל לצד שהוי נטולים, הוי טריפה.
ולכאורה קשה לפי הרמב"ם בשני כבדים, אם חסרים שניהם, אם כן חסרה גם מרה. (ועיין לעיל בקושיית הרשב"א על הרמב"ם וכתב שאין הבדל בין ניטל הכבד לחסר הכבד, בין כך ובין כך הוי טריפה משום חסרון מרה). ואמנם הרמב"ם לא כתב להדיא מה הדין בשני כבדים. ויתכן דאין הכי נמי דהוא סובר דשני כבדים הוי טריפה, דחסר מרה. אמנם הב"י (בסוף סימן מ"א) כתב, דהוי כחסר מתחילת ברייתו וכשר לרמב"ם, וא"כ קשה, והרי הוי כחסרה המרה.
אמנם יתכן לומר כך: יש לחקור בכל יתר כנטול דמי אם אמרינן ממש כנטול או רק רואים כאילו נטול ורק הוי דין לראותו נטול. ויתכן שזה תלוי אם יתר כנטול או כחסר. דאם זה כנטול, קרוב יותר לבאר שלא מדין לראותו נטול אלא עתיד ממש להנטל. אך אם זה מדין יתר כחסר, קרוב יותר לבאר שזה "דין" לראות אותו כחסר. ולצד השלישי בבאור רש"י שאמרינן היתר כנטול וממילא השני חסר - קרוב לצד שזה לא דין אלא ממש כנטול וממילא חסר.
ואם לרמב"ם יתר כחסר וא"כ זה "דין" ולא ממש כחסר, אז אף שהכבד כאילו לא קיים, הרי למעשה הוא קיים והמרה תלויה וקיימת. לכן הב"י כותב דלרמב"ם שני כבדים הוי כשר. ורק כאשר יש שתי מרות הוי כחסרה המרה וטריפה.
אמנם גם לצד השלישי ברש"י, שהיתר נטול וממילא הכבד השני חסר שתפקודו הוא של חצי, סו"ס המרה תלויה בו ויש מקום לומר שמצד הכבד - אין בעיה דחסר כשר לרמב"ם. ומצד המרה סו"ס יש לה מקום להיות תלויה בו דסו"ס הכבד קיים אף שאיכותו גרועה.
השו"ע (יו"ד סימן מא סעיף י') פסק: "נמצאו שני כבדים טריפה דכל יתר כנטול דמי, והוי ליה כניטל הכבד". והקשה הפמ"ג (שם שפ"ד סקט"ז) והרי הרמ"א סבירא ליה להקל בהפסד מרובה, כמו הרמב"ם, שהיכא שנטולה טריפה, אין חסרה טריפה, סימן מ', וא"כ מדוע לא הגיה כאן. הפמ"ג מביא לכך ג' תירוצים: א. הרשב"א הוכיח דלא כרמב"ם, דחסר כבד הוי טריפה, כמו נטולת הכבד, שכאשר אין כבד, אין מרה (וכבר הצעתי לעיל ליישב את הרמב"ם). ויתכן שהרמ"א סומך על הרמב"ם בהפ"מ בשאר איברים, ובכבד חולק עליו מצד החסרון במרה. וכל יתר כנטול מתחילת ברייתו, וחסרה מרה, ולפי זה במינים שאין להם מרה, הרמ"א מקל בהפ"מ.
ולפי מה שבארנו ברמב"ם דכל יתר כנטול, הכוונה חסר, וזה "דין" לראות אותו כחסר ולא ממש א"כ למעשה לפי הרמב"ם יש מרה. יתכן שהרמ"א חולק וסובר דהוי כממש חסר. וא"כ זה טריפה מצד המרה ולא סמכינן על הרמב"ם אף בהפ"מ.
ב. יתכן שהרמ"א סובר כל יתר כנטול, דהוי ניטל הכבד וטריפה.
ג. הרמ"א באמת סובר כמו הרמב"ם דיתר כחסר, ובאמת גם להרמב"ם אין דין טריפה בחסרת כבד. ומה שלא נשנה במשנה "חסרת הכבד", כיון שאי אפשר במציאות שיהיה חסר כבד בתולדה. וגם לרמב"ם לא בכל מקום שנטולה טריפה, חסרה כשרה, אלא יש מקומות שזה כך. וזה די לתרץ את קושייתו למה צריך למנות נטולה וחסרה כשני מיני טריפות.
והרמב"ם מנה ג' טריפות בנטולה: כבד, צומת הגידים, ולחי העליון. יוצא לפי תרוץ זה שכוונת הרמב"ם לחלק בין נטולה לחסרה דוקא בצומת הגידים ולחי העליון. דכבד, אפילו חסר, טריפה.
עד כאן לפי ההסבר ברש"י שכל יתר כנטול, הוא וחברו. אך לרמב"ן יתר בכבד טריפה דוקא אם דבוקה למקום כזית מרה, או לכזית מקום חיותו, רק אז אמרינן, הוי כנטול הוא ומקום המרה ומקום חיותו, דקיימא לן דאם חסר כזית של מקום מרה או חיותו, טריפה.
ולרשב"א, דוקא באופן שאם ינטל היתר, ינטל גם הכבד השני. והשו"ע שסתם "נמצאו שני כבדים בבהמה או בעוף טריפה", ולא חילק דוקא בדבוקים זה בזה במקום מרה או חיותו, משמע שפוסק כמו רש"י, לפחות לחומרא.
המהרש"ל (חולין פ"ג סימן יח) כתב: "אם ב' כבדים מתחילים למטה ממקום כזית מקום מרה ומקום חיותו, ג"כ פשיטא דכשרה". ומבאר הש"ך (יו"ד סימן מ"א סקט"ז) דבנמצא יתרת כבד שאינה דבוקה כלל לכבד, גרע טפי, דהוי יתר כנטול. אבל אם הוא דבוק למטה מאותו כזית של המרה, ומקום חיותו, נראה שאינו אלא תלתלי כבד. דהיינו, אינו אלא דלדול ולא יתר כבד.
♦
ג. מרה
המשנה באילו טריפות (דף מב.): "ניקבה המרה, טריפה".וכתב הבית יוסף (יו"ד סימן מ"ב) בשם הרא"ש (חולין פרק ג' סימן א'): "כל הנך דאם נקבו טריפה, הוא הדין אם ניטלו".
וכן כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות שחיטה ה"כ) וז"ל: "איבר שאמרו חכמים בו, שאם ניקב במשהו טריפה, כך אם ניטל כולו, טריפה. בין שניטל בחולי, או ביד, בין שנברא חסר. וכן אם נברא בשני אברים מאותו איבר, טריפה, שכל היתר כנטול הוא חשוב. כיצד ניטל וכו' או המרה וכו' טריפה, וכן אם נמצא שני מררות".
ובב"י שם מביא את דעת המרדכי בשם הרי"ף אם לא נמצא מרה או יש שתי מררות כשרה. ומבאר בבית הלוי (ח"ג ס' כ"ה) דעת המכשירים: אין ללמוד ניטל מניקב. דהרי מצינו בטחול דניקב טריפה וניטל כשרה, וכיון דבמרה לא מוזכר רק ניקב אין מזה ראיה לניטל.
והב"י מביא את הראבי"ה שגם הוא סובר שאין טריפה בניטלה המרה. אך למעשה לא רצה הראבי"ה להכניס ראשו בין גדולים להכשיר באין לה מרה או שתי מררות. הב"י מכריע, שאין לסמוך על דברי המכשירים בניטלה מרה או כאשר כשיש לה שתי מרות.
והב"ח (על טור יו"ד סימן מ"ב סק"ב) למד בראבי"ה שלמעשה לא הכשיר בחסר מרה, אך התיר למעשה במרה יתירה. ומביא את המהרש"ל בהגהותיו לטור שהתיר למעשה שתי מרות (ובסוף ימיו אסר).
מה החילוק, והרי כל יתר כחסר?
הב"ח שם מביא את החילוק של המהרש"ל (בהגהותיו לטור שם): מרה אפי' את"ל דכנטול דמי לא גרע מאילו נטלה המרה וטעמו בכבד טעם מרירותא דהא איכא קמן מרירותא דמרה. והב"ח מכריע למעשה לא כמו הראבי"ה והמהרש"ל, דכיון דאמרינן כל יתר כנטול, ניטלה המרה וגם המרירות שלה.
תשובה מהבית הלוי (שם): חוקר מה הסברא בניקבה המרה טריפה?
א. אם הטריפה מצד שהכיס נקוב, והליחה אינה מעלה ולא מורידה, וכן נראה מדברי האוהל מועד, דאם הכיס קיים, רק נתרוקן ואין בו ליחה, כשר, ולפי זה יתכן שדוקא ניקב טריפה, ולא ניטל, כמו בטחול.
ב. הצד השני, מצד הליחה שתצא דרך הנקב, ועיקר הטריפה, חסרון בליחה. ולפי זה חסרה או ניטלה המרה, כ"ש דהוי טריפה, דחסר ליחה. וכל הטריפה של ניקבה המרה, מדין חסרון בליחה.
לפי זה מיישב הבית הלוי את החילוק בין יתר לחסר. יתר כנטול שייך רק באיבר מיוחד, כמו חמש רגליים, שני כבדים, ואם נאמר במרה דהעיקר תלוי בכיס, הוי גם במרה יתר כניטל. אבל, אם העיקר הוא הליחה, והליחה אינה גוש אחד מיוחד, רק דבר לח מקובץ, בדבר כזה לא שייך יתר כנטול. כמו שלא שייך יתר כנטול, אם יש כיס אחד ובו ליחה רבה, דאין שיעור לכמות הלחות.
והשתא מבוארים דברי הראבי"ה. בחסרה מרה לא רצה להורות להתיר, כיון שיש אוסרים דס"ל הליחה היא העיקר. אבל בשתי מרות התיר ממה נפשך: אם מצד הכיס, אין בעיה של יתר כנטול, כמו טחול. ואם מצד הליחה, אין יתר כנטול, שאינה גוש.
תשובה נוספת שחשבתי לומר: כבר התבאר, שיש לחקור אם יתר כנטול ממש והוי חסר האיבר, או רק דין בטריפות, לראותו כנטול, ולא שממש נטול אלא נותנים לו דין נטול.
ויש מקום לומר, מה דאמרינן כל מקום שניקב טריפה, הוא הדין ניטל, אף שהוא נטול שם הטריפה בו, "נקוב". דהיינו, שם הטריפה של מרה: נקובה. כאשר נטולה וחסרה אמרינן דכיון שנטולה, היא נקובה (כאילו זה נקב גדול). השתא, לפי זה, אם יתר כנטול, הוי ממש נטול, א"כ ממש אין כאן מרה, והוי כנקובה. אך אם לא ממש, אלא דין לראות כאילו המרה חסרה, הלמ"מ יתר כנטול, דוקא בטריפות של נטולה וחסרה (לפי מה שהתבאר לעיל), ולא הלכה בטריפה של נקובה. והמרה הרי למעשה קיימת ואינה נקובה. דהיינו, דוקא בניטלה המרה, הוי טריפה מדין נקובה. אך ביתרה, לא הוי טריפה של נקובה, ולכן אינה טריפה.
לרמב"ן שיתר כחסר, כאילו ניטל הוא ומקומו, נראה יותר שזה לא רק דין בטריפות, אלא כאילו ממש ניטל הוא ומקומו, והוי נקובה וטריפה, ולכאורה כך גם לרשב"א. א"כ אם יש שתי מרות שאינן סמוכות, לכאורה יש שתי סברות להקל: א. לרמב"ן ולרשב"א, רק בסמוכות הוי טריפה. ב. גם לרש"י, כל יתר כנטול, אפילו אינו סמוך, שמא לא אמרינן במרה כל יתר כנטול, כפי שסובר המהרש"ל.
אבל בפמ"ג (שפתי דעת סימן מב סק"ד) כותב דלא הוי ס"ס, דהכרעת השו"ע כרש"י, כל יתר כנטול אף באינן סמוכין, וכן מכריע הכנה"ג (הגהות ב"י יו"ד סימן מב סקי"ח). ועוד כותב הכנה"ג שם לרמב"ן הוי טריפה רק בסמוכות, דאמרינן ניטלה אחת ומקומה, ממילא השניה טריפה. ולרשב"א אפילו סמוכות פעמים שהיא כשרה, אם אפשר ליטול אחת בלי שהשניה תינטל.
כתב השו"ע (יו"ד סימן מ"ב סעיף ג') בשם הבה"ג: "אם חסרה המרה, קורע הכבד שתי וערב, וטועמו בלשונו. אם יטעום טעם מר, כשרה". והפרי חדש באות ח' כתב דאם נמצא ב' מרות, וטעם בכבד טעם מר, פשוט הוא שכשרה. ומקשה התבו"ש: לכאורה כל יתר כנטול דמי, עם המרירות.
אולי אפשר לישב: הפרי חדש סובר, שיתר כנטול שייך דוקא לגבי הכיס, ולא לגבי הליחה. דוקא לגבי הכיס, שהוא איבר, שייך לומר בו יתר כנטול. אבל הליחה אין בה יתר כנטול, דאין שיעור בליחה. ואין לומר א"כ הוא הדין ביש שני כיסים בלא טעם מר בכבד לאו טריפה. דמצד הלחות אין בעיה של יתר כחסר. דסובר הפר"ח כיון שהלחות בתוך הכיס היא כמוהו, ויתר כחסר. אבל, אם הטעם המר בכבד בלא כיס, בו לא אמרינן יתר כנטול, דלא הוי גוש. (דומה לסברה של בית הלוי לעיל, רק שהבית הלוי שבא לבאר את המהרש"ל, הוצרך לומר שאף בשני כיסים בלא טעם מר בכבד, כשר, מטעם שאין בלחות יתר כנטול).
והמטה יהונתן מקשה על הפר"ח מצד אחר: בשתי מרות הטעם דהוי טריפה הוא דכל יתר כנטול, וטעם יתר כנטול, שאין כח בגוף להחזיק כי אם אחד מאותו איבר ולא שניים. ואם ימצאו שניים, סופם ליפול שניהם. וא"כ כ"ש שלושה. וא"כ, אף אם יש טעם מר בכבד, אין להכשיר, דהוי כג' מרות וכ"ש דהוי טריפה.
אלא דלפי דבריו יש להקשות: אף במרה אחת ויש טעם מר בכבד יטריף דהוי כב' מרות. אבל באמת על דבריו לא קשה דאיכא למימר דבמרה אחת, ויש טעם מר בכבד, לא הוי כשתי מרות אלא זה מצד פעולת המרה (סברת הפמ"ג). אבל כאן, כאשר יש שתי מרות, מלבד המרירות בכבד, ממה נפשך שייך כאן דין טריפה: אם יש כאן מרה שלישית, כ"ש דהוי טריפה. וגם אם המרירות באה מפעולת המרות הנראות, סו"ס, יש שתי מרות, והוי טריפה.
♦
ד. טחול
ב' טחולין
המשנה בדף נ"ד: "ניטל הטחול, כשרה".נפסק להלכה בסימן מ"ג ס"ב:" אם ניקב בראש העב נקב מפולש, טריפה. ואם ניקב נקב שאינו מפולש, אם נשאר תחתיו כעובי דינר זהב, מותר. פחות מכאן, הרי הוא מפולש".
הראשונים אומרים, שבטחול יש נפ"מ בין פירוש רש"י לרמב"ן בפירוש כל יתר כנטול. דלרש"י, אם יש שני טחולים, אמרינן כל יתר כנטול, וכאילו נטלו שניהם וכשרה, דניטל הטחול, כשרה. אך לרמב"ן, אם שני טחולים דבוקים בסומכייהו, הוי כניטל הוא ומקומו, והוי כניקב הטחול במקום העב וטריפה. אמנם לרשב"א לא הוי טריפה, דלרשב"א לא הוי כניטל הוא ומקומו, אלא ניטל הטחול היתר לבד.
השו"ע בסעיף ה' פסק, "נמצאו שני טחולים כשרה. ואפילו דבוקים זה לזה בצד העב", כדברי רש"י. והרמ"א: "יש מחמירים אם נמצא כמין טחול בצד העב, וטוב להחמיר, אם לא בהפסד מרובה", דהיינו חש לדעת הרמב"ן. והש"ך כתב שאפשר לסמוך בהפסד מרובה על רש"י, הרא"ש, הרמב"ם, הטור ורבינו ירוחם והב"י. והט"ז כתב: "יש לחוש לדעת הרמב"ן אפילו בהפסד מרובה".
הט"ז בסק"ב: "נשאלתי אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול, וניכר שנבראת כן. ובכל פעם נמצא הנקב במקום אחד, ואומרים קצת אנשים, שכן דרכם של רוב העגלים". הט"ז כותב להיתר, ומבאר, שלא נחשב נקב שמטריף בטחול, שהרי נברא כך. אלא יש כאן שם חסרון, ואין טריפה בחסרון בטחול. הש"ך חולק וחושש דלמא לא הוי נקב מתחילת ברייתו, אלא אח"כ.
ולפי זה בנמצא שני טחולים סמוכים אמרינן דלרמב"ן הוי טריפה, דכל יתר כנטול הוא ומקומו, והוי כנקוב, ואם נאמר דכל יתר כחסר מתחילת ברייתו, א"כ הוי כנקוב בתחילת ברייתו. ולרמב"ן לפי הסבר הט"ז, לא הוי טריפה, דהוי חסר ולא נקוב. והפמ"ג דקדק שהש"ך לא חולק עקרונית על הט"ז, וגם הוא סובר, שאם היה ידוע שהיה נקוב מברייתו, לא הוי טריפה. ועוד מדקדק הפמ"ג בדברי הש"ך, בנמצאו שני טחולים דבוקים, כשרה, הש"ך כותב דקי"ל כאילו שניהם ניטלו. משמע דלרמב"ן טריפה, ואם הוי כחסר ולא כנטול ביד, גם לרמב"ן צריך להיות כשרה? מיישב הפמ"ג, דלרמב"ן שחסר כניטל הוא ומקומו, אין הכוונה כחסר מברייתו, אלא כנטול ביד. וכן הט"ז שמחמיר לחוש לרמב"ן אפילו בהפסד מרובה, על כרחך ס"ל, יתר כנטול לרמב"ן, כנטול ביד ולא כחסר.
אמנם יש לעיין מדוע פשוט היה לראשונים ולאחרונים שלרמב"ן בסמוכין הוי טריפה, והרי אם נשאר עובי דינר זהב, לא הוי טריפה. וכיון שלא ידענו שיעורו, כל שנשאר חצי עביו כשרה. וא"כ, אף לרמב"ן דאמרינן כאילו ניטל הוא ומקומו, דהיינו מעט מהטחול השני, אך לא רב עביו, וממה נפשך: אם אתה אומר ליטול רוב עביו, טול כל הטחול והוי כשרה. וצ"ל שהם דבוקים רק במקום העב, ודבוקים זל"ז בצד. כך שרוב עבי הטחול בחלק העבה דבוק. ורואים כאילו נטול ונמצא רוב עביו נטול.
♦
ב' טחולין ואחד נקוב בסומכיה
הצמח צדק (הקדמון) בסי' צ"ח דן בבהמה שנמצאו לה שני טחולים ואחד נקוב בסומכיה, וכותב לדמות לדין כליות. כמו בכליות שניטלו כשרה, אם היו ג' כליות, או יותר והקטינה היתרת, ונשארו שתים כהלכתן שלא הקטינו, כשרה. וכן פסק בשו"ע סי' מ"ד, דאע"פ שהדין בכליות שהקטינו דהוי טריפה, אפ"ה אם היתרת הקטינה, לית לן בה והיא כשרה. הוא הדין בטחול, אם הטחול היתר ניקב בסומכיה, כשרה. דיתרת כמאן דליתא. וכל זה ביודעים איזה טחול הוא היתר. ואם הטחול הקטן ניקב, תולין שהוא היתרת, כמו שמצינו בסי' ל"ה בב' ורדות ואחת הפוכה, דאם הקטנה הפוכה כשרה, דהיא היתרת.אך אם לא יודעים, יש להטריף, דלמא הטחול שהוא העיקר, ניקב בסומכיה. וכ"ש כשידוע שהטחול העיקרי נקוב בסומכיה, הוי טריפה. וכותב שכך משמע בב"ח סי' מ"ד: דוקא שהכליה שהקטינה אינה עומדת בשורה עם השתיים, אלא במקום אחר. אך אם עומדת זו אצל זו, ואיכא לקותא בחדא, טריפה, דמנין שהיתרה היא שלקתה, דלמא כוליא שאינה יתרה היא הלקויה. והוי לקותא בכוליא אחת וטריפה.
אבל המהרש"ל פסק: ג' כליות שהקטינה אחת מהן, טריפה, דוקא כאשר היתרה לא עומדת בדרא ויש לקותא באחת מהשתיים שבדרא. אבל אם שלשתן בדרא, ולקתה אחת מהן, לאו טריפה. והצ"צ תמה עליו. ולכאורה דינו של הצ"צ נכון דוקא לרמב"ן והרשב"א דכל יתר כנטול - היתר הוא הנטול. ושאינו יתר, נשאר. לכן אם הטחול שאינו יתר אינו נקוב, כשר. ואם נקוב - טרף. אך לרש"י והרמב"ם, כל יתר כנטול הוא וחברו, אפילו אם ברור שהטחול שאינו יתר הוא הנקוב, הרי כאילו אינו וכשר!
ולכאורה, אפשר לתלות זאת בשאלה אם יתר כנטול ממש או דין לראות כנטול ולא ממש. ואם הוי כנטול ממש, אין כאן כלל טחולים, וכשר. אך אם לא כנטול ממש, אלא רק דין לראותו כנטול, ולמעשה הטחול קיים, ויש בו נקב שמכאיב לבהמה[2], לכן הוי טריפה וא"כ אף לרש"י ולרמב"ם טריפה.
ואף אם נאמר כנטול ממש: לעיל חקרנו בדעת רש"י. אם יתרת טריפה מצד חולשת הבהמה, כאילו אין את שני האיברים, או שבשני האיברים יש בכל אחד חצי כח, וכשאמרינן יתר כנטול, כאילו חסר אחד, ויש רק חצי כח.
נמצא, לפי האפשרות הראשונה, כאילו שניהם לא קיימים וכשרה בכל מקרה, אבל לדרך השניה, שיש שני טחולים, יתר כניטל, ונשאר טחול אחד, שיש בו חצי כח של טחול. ומצד זה, אין זה טריפה, דאפילו ניטל כולו, כשר. אך אם מה שנשאר הוא נקוב, הוי טריפה, כיון שמכאיב לבהמה. ולזה רק אם ידוע שהיתר הוא הנקוב, כשרה. אך בספק או בידוע שהעיקרי הוא הנקוב, טריפה. (וכן ראיתי שכתב בחידושי לבושי שרד ליו"ד הלכות טריפות סעיף יג סקמ"ד)
המהרש"ל חולק על הב"ח, וסובר דאם ג' כליות נמצאים בחד דרא, ולקתה אחת מהן, אמרינן דהיתרת היא זו שלקתה. וכן כתב הט"ז (יו"ד סימן מ"ד סקי"ד) אם שלשתן עומדות זו אצל זו, ולקתה חדא, כשרה. (לקמן נבאר בדיני כליות)
ולכאורה, הוא הדין שחולקים בשני טחולים, אם עומדים בשווה דאזלינן בתר חזקת כשרות של הבהמה והיתרת היא הנקובה. נמצא לדבריהם, גם בספק מהו היתרת, מכשירים מכח חזקה.
מאידך הפר"ח (יו"ד סימן מג סק"י) והתבואות שור (סימן מג סק"ג) אוסרים אפילו אם ידוע שהיתר הוא הנקוב. לכאורה הטעם שלהם מה דאמרינן כל יתר כנטול, לא ממש, אלא דין שיש לראותו כנטול. וכיון דהוי נקוב, היתר מכאיב לבהמה. ואפשר לומר, אפילו ס"ל יתר כנטול ממש, דסופו של היתר ליפול, סו"ס עכשיו הנקב קיים ומכאיב לבהמה, וגורם לה טריפות. והצ"צ שמתיר אם היתר הוא הנקוב, צ"ל שסובר נקב שמכאיב לבהמה מטריף, דוקא נקב הנמצא בטחול העיקרי. אך ביתר לא גורם כאב. עוד אפשר לתלות את מחלוקתם אם יתר כניטל או כחסר. דאם הוא כחסר מתחילת ברייתו, הרי מעולם לא היה כאן יתר נקוב (לכן כשר לצ"צ). ואם יתר כנטול לאחר ברייתו, נמצא שהיה שעה שהיתה לבהמה טחול נקוב (והוי טריפה לפר"ח ולתבואות שור).
♦
ה. כליות
ג' כליות
המשנה בדף נ"ד. "ניטלו הכליות, כשרה".והרי"ף (חולין יז. מדפי הרי"ף) והרא"ש (חולין פ"ג סי' מ"ה) אומרים: היכא דמשתכחין תלת כוליתא כשרה. דאמרינן כל יתר כנטול דמי, ותניא נמי הכי: "ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת, ולא בעלת שלוש". ומדפסל רחמנא לגבוה, מכלל דלהדיוט שרי.
הנה הביאו שני טעמים לכך שג' כליות כשרה. לפי הטעם השני אפשר לומר, שאין שיעור למספר הכליות, ואף שבדרך הטבע יש שתי כליות. דהיינו הכליה הנוספת לטעם הראשון, הוי יתרת אך אינה פוסלת. ולטעם השני אינה יתרת, אלא כוליא נוספת. נפ"מ אם יש לקותא שמטריפה. אם זה כוליא, ודאי הוי טריפה. ואם זה יתרת, והוי כנטולה, בפשטות מותר. (לקמן נבאר שזה נתון במחלוקת)
לשון השו"ע (יו"ד סימן מ"ד סעיף א'): "ניטלו הכליות כשרה. לפיכך, אם נבראת בכוליא אחת, או בג' כליות, כשרה". משמע שזה מטעם כל יתר כנטול, וניטלו הכליות, כשרה.
הפמ"ג (שפתי דעת סימן מד סק"א) מביא מחלוקת בטריפות הכליות: לדעת האגור בשם מהר"י מולין כל דין טריפות בכליות זה משום משום שסופו שיתקלקלו בני המעיים ולא דין עצמי. לכן, אין טריפות בכליות העוף, כיון שהם סגורים בעצם, ואין מגיעים שם בני מעיים. והכס"מ (פ"י מהלכות שחיטה ה"י) דחה הסבר זה ואמר שזה טריפה בפני עצמה, ולא משום בני מעיים, והוכיח מהטור והרמב"ם שזה טריפה בפני עצמה, שהרי כתבו הטעם שג' כליות כשרה, מטעם שאם ניטלו הכליות כשרה. ואם זה טריפות משום בני מעיים, לא צריך לטעם שכל יתר כנטול, שהרי כתב המשאת בנימין (סימן ס"א) "תרי רואים" לא אמרינן. (רואים כנטול, ורואים שזה מקלקל בני מעיים) על כרחך שטריפות הכליות מצד עצמן, וצריך טעם למה אין טריפה ביתרת - מטעם שהדין בניטלו הכליות כשרה.
נמצא טעם שלישי מדוע ג' כליות כשרה - טעם האגור והמהר"י מולין - בכליות אין דין יתר כנטול, כיון שהטריפה היא לא בפני עצמה אלא כדי לא לקלקל את בני מעיים, ו"תרי רואים" לא אמרינן.
ולדעת הטור והרמב"ם, שזה מטעם יתר כנטול, צ"ל שזה יתר כחסר מתחילת ברייתו. דאי יתר כנטול אחרי ברייתו, הרי דעת הכלבו שאם ניטלו ע"י חלי, הוי טריפה. וכיון שהקטינה לפחות מכשיעור, לא תחזור להכשרה. אמנם בדעת הרמב"ן, שביארנו לעיל את שיטתו בפשטות, שיתר כנטול, היינו אחרי ברייתו. ורק כאשר דבוקים זה בזה במקצת, עד שאם ינטלו לא ישאר כפול וכענבה, אפשר לישב בכמה דרכים:
א. כנטול בידי אדם, והכלבו דיבר דוקא על חולי, שהקטינה ונאסרה, לא תחזור להכשרה. אבל ניטל בבת אחת ע"י אדם, מודה הכלבו דכשרה. ועל זה אמרה המשנה, ניטלו הכליות, כשרה.
ב. יתר כנטול אפילו מחמת חולי, וכבר עכשיו רואים כאילו ניטל בבת אחת לגמרי.
ואם נאמר, יתר כנטול, לא ממש אלא דין לראותו כנטול, (ולמעשה לא בטוח שינטל) כל הבעיה זה כאשר הולך ומקטין בפועל. וכאן שלמעשה אינו מקטין, לאו טריפה.
אבל הפמ"ג כותב לדינא, אם נמצאו דבוקים זה לזה עד שאם ינטל כל מקום הדבוק לא נשאר כפול וענבה באין הפ"מ, צ"ע לדעת הרמב"ן, ומחמיר להטריף (טעמו של הפמ"ג, כל שניטל שלא בתולדה, אף שלא בדרך חלי, אם לא ניטל בבת אחת, טריפה).
♦
הקטינה כליה אחת
כתוב בהגהות אשרי (חולין פ"ג סימן מ"ה) אם היו ג' כוליות או יותר והקטינו היתרות ונשארו שתים כהלכתן שלא הקטינו, כשרה.וכתב עליו הב"ח: בלשון משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה אחת עם השתים אלא נמצאת במקום אחר. אבל אם עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא אז הוא טריפה דמאן לימא לן היתירה לקויה דלמא הכוליא שאינה יתירה היא לקויה והויא לקותא בכוליא אחת וטריפה.
והט"ז (יו"ד סימן מד סקי"ד)חולק על הב"ח. ודאי על כל אחת יש שם יתירה וכל שנשארו שנים כהלכתן אמרינן שהן הכליות.
והש"ך (יו"ד סימן מד סקט"ז) הביא מהרש"ל: אם יש ג' כוליות בדרא חדא ויש ליקותא או חסרון באחד מהם כשרה. אבל אם השלישית אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא באחד מאותן שתים העומדות בדרא - טריפה. וכן מבאר את הראב"ן. דהיינו כמו הט"ז.
והפר"ח והתבו"ש אוסרים בכל גווני אף שלקתה זו שאינה בדרא דמ"מ כאיב לה כאב הלקותא.
ובדעת הט"ז הסובר שכל שנשארו שתיים כשרות אמרינן דהם הכליות:
אפשרות א': מלשונו נשמע שאין מצד האמת חילוק בין ג' הכליות. אבל, אחרי שאחת לקתה יש עליה שם יתרת ועל האחרות שם כליות דכל שיש שתים שלמות כשרה, וזה קשה מסברא.
אפשרות ב': אותה שלקתה התברר שהיא היתרת, דיש חזקת כשרות לבהמה. ועוד אפשר לומר כיון שיתר כנטול דמי - אם הכוונה שסופה לינטל בפועל, א"כ זו שהקטינה מוכח מפעולתה שהיא זו שסופה לינטל.
לפי מה שחקרנו לעיל, מהי ההגדרה למציאות של ג' כליות? האם הכליה השלישית מוגדרת כיתרת, או שיש אפשרות שיהיו ג' כליות וכל הג' הם כליות. ולפי הצד האחרון, כל אחת מהן שהקטינה או לקתה יש בכך טריפה.
ולשון השו"ע: אם היו ג' כוליות או יותר והקטינו היתרות ונשארו שתים כהלכתן שלא הקטינו כשרה. והפמ"ג מדקדק משמע דוקא הקטינו היתרות שניכר מה היא היתרת אז כשרה. אבל אם לא ידוע, טריפה. ומשמע כמו הב"ח.
♦
ו. צלעות
לשון השו"ע (יו"ד סימן נ"ד) סעיף א': "הבהמה יש לה כ"ב צלעות גדולות שיש בהם מח, י"א מכאן וי"א מכאן". למטה מהן יש עוד שלוש צלעות קטנות שאין בהן מח ומספר החוליות: 18. סעיף ג: "נעקר מהצלעות הגדולות צלע וחצי חוליה עמה, טריפה". סעיף ד: "נעקרה חוליה אחת כולה, אפילו מאותן שאין בהן צלעות, אסורה".בתרומת הדשן (סימן קעז הביאו הב"י והדרכי משה) בהמה שנמצאו בה י"ב צלעות גדולות שיש בהן מח מצד אחד וכענין זה מצד שני, כשרה לכו"ע. וכן אם לא נמצא אלא י"ז חוליות, או שנמצאו י"ט, כשרה. ואע"ג דכל יתר כנטול דמי, והוי כאילו ניטל ב' צלעות עם החוליה, וכו'. אמנם כי דייקינן שפיר אשכחן: דוקא נעקרה חוליה טריפה, דהיה לה ונעקרה. אבל אם נבראת חסרה, כשר וכש"כ דיתר כשר, כמש"כ הרמב"ם, דכל מקום שאמרו ניטל טריפה, חסר כשר.
מקשה הד"מ: דעת הרשב"א, כל מקום שניטל טריפה, ה"ה גם נחסר. א"כ לרשב"א, צ"ל טריפה. וכאן פסק הב"י כמו הרמב"ם דאם נמצאו י"ז או י"ט, כשרה. ואילו בסי' נ' פסק כרשב"א. הד"מ מיישב את הב"י: לרשב"א לא הוי טריפה. אף שהרשב"א אומר יתר כנטול, אבל הוא לא סובר כמו רש"י והרמב"ם יתר כנטול עוד אחד עמו, אלא כנטול הוא בלבד. ולכן הב"י מקל ממא נפשך: לרמב"ם, אף שיתר כחסר עוד אחד עמו ס"ל לרמב"ם יתר כחסר מתחילת ברייתו. ולרשב"א שיתר כנטול ס"ל יתר כנטול הוא בלבד.
ומקשה הט"ז: עדיין צריך ישוב לב"י סו"ס הוא פסק יתר כנטול לא כרשב"א. אלא כנטול עוד אחד עמו. וכיון שחש לדברי הרשב"א דהיכא דנטול טריפה אף חסר טריפה, א"כ היה לו להחמיר בנמצא חוליה יתרה.
ומיישב הט"ז: עיקר טעמו של התרומת הדשן הוא מדברי ב"ה דס"ל לענין טומאת אהל דקי"ל ששדרה מטמאת באהל וכל שחסר חוליה אחת מן השדרה, אינה מטמאת באהל. ואמר שמואל, וכן לטריפה. שהבהמה טריפה בחסרון חוליה אחת. לגבי טומאה מיירי שהיה לו חוליה ונחסרה. דאין נראה כלל אדם שנברא רק בי"ז חוליות שלא תטמא שדרתו באהל אם לא נחסר ממנו כלום. אלא ודאי לא איירי אלא כשהיה שם מנין חוליות ונחסרו. וע"ז אמר שמואל "וכן לטריפה".
וה"ה לענין עקירה של צלעות: לא מיירי אלא בנעקרה ולא בחסרה מתחילת ברייתה.
הש"ך כותב בנקודות הכסף: מבית הלל רק מוכח שאין מפורש איסור חסרה מתחילת ברייתה בגמ'. אך עדיין תיפוק ליה מכיון שנטולה טריפה, ה"ה חסרה. והתרומת הדשן שהקל זה משום שסומך על דעת הרמב"ם דבמקום שנטולה טריפה, לא אמרינן חסרה טריפה. אבל הרמ"א הרי אומר שלא במקום הפסד מרובה להחמיר כרשב"א כל שניטל טריפה, ה"ה חסרה? וצ"ל, שכאן יש עוד סברה להתיר, דלרשב"א יתר כנטול הוא לבדו.
והנו"ב (סי' ה') חוקר בדין טריפת שבורה אם נבראת כך, אם היא טריפה. ומביא את הפר"ח שסובר שאפילו לרמב"ם דוקא טריפת נטולה אין בה טריפת חסרה מברייתה. אך טריפת שבורה ה"ה שבורה מברייתה. אבל הנו"ב נוקט ששבורה טריפה דוקא כשנשברה מחיים. ומבאר הנו"ב דשם "שבר" משמעותו מחיים. ואפי' לרשב"א, דוקא נטולה וחסרה אחת היא. אבל שבורה, מודה הרשב"א שאם שבורה מברייתה לא הוי טריפה. לכן, חסר צלע או חוליה, אף לרשב"א כשר.
הרשב"א בתשובה: בהמה שנמצאו לה ט"ו צלעות מצד אחד, ומצד שני כתיקונו - כשר. (הביאו הרמ"א) והרשב"א כותב טעמו: דאף אי אמרינן יתר כנטול דמי, אין עקירת צלע טריפה כי אם ברובן (י"ב צלעות שנעקרו הוי טריפה פחות מכן לא הוי טריפה). ומקשה הנו"ב: מדוע צריך לטעם זה, והרי כל חסרון מברייתה בשבורה לא הוי טריפה? מתרץ הנו"ב: יתרת חמורה כאן מחסר מתחילת ברייתו. והטעם, לרשב"א יתר כנטול ולא כחסר. וכאילו ניטל בידי אדם. וכל שניטל בידי אדם, אף בשבורים טריפה.
ולפי זה מיושב קושיית הדרכי משה, מדוע לא חש השו"ע לדעת הרשב"א, דהיכא דנטול טריפה, ה"ה חסר, דכאן אף לרשב"א דוקא נטולה הוי טריפה ולא חסרה, דשבורה מחיים ולא מברייתה. ואף שלרשב"א יתר כנטול אחרי ברייתו, בהא לא ס"ל לב"י כרשב"א. ולא החמיר כמוהו בסי' נ' אלא דוקא בנברא חסר. והנו"ב כתב לחוש בלא הפ"מ על דעת הרשב"א, דיתר כנטול אחרי ברייתו, והוי שבורה.
יש מקום לומר שאם יש חוליה יתרה שנשברה טריפה לרמב"ם. מכיון שאין שיעור לחוליות דבין חסר בין יתר כשרה לרמב"ם, א"כ הטריפה היא עצם השבירה. ולפי האפשרות שהעליתי ברמב"ם דס"ל כרש"י דנטול הוא ועוד אחד עמו, והעליתי שהכוונה שהיתר הוא כנטול, והנשאר הוא כחסר מתחילת ברייתו, דאחרי שניטל, היתר השני כחצי. א"כ, גם לרמב"ם יהיה טריפה מצד היתר שהוא כנטול.
ולמעשה הרמ"א הכשיר ביתר חוליות וצלעות.
♦
ז. ריאה
טרפות הריאה
הפמ"ג בפתיחתו לסי' ל"ה חקר מדין מה טרפות ריאה. דרישה: כל טרפות ריאה מטעם דסופו לינקב. וכן הסכמת רוב הפוסקים. אבל, הרמב"ם חילקם: יש מהם משום נקובה, ויש מהם מטעם חסרה. וכן משמע ברש"י (מ"ג:).ובפ' י' מהל' שחיטה(הלכה ט') הכס"מ מונה מכלל נקובה: ניקבה הריאה, ניקב סימפון מסמפוני הריאה, נאטם מקום מהריאה, נימוק סימפון מסימפוני הריאה וכו'. ובכלל חסרה: חסרה הריאה ממנין האונות, נתחלפו האונות, נמצא הריאה בלא חיתוך אזניים, חסר מקצת הריאה, הותירו האונות מגבה.
השו"ע (בריש סי' ל"ה) כותב: "ריאה שניקבה טריפה". מדקדק הפמ"ג: השו"ע הקדים להשמיע שכל טרפות הריאה מדין נקובה.
בסע' ב': "חמישה אוני אית לריאה. תילתא מימינא, ותרי משמאלא. וכו'" ויש לה עוד בצד ימין אונה אחת קטנה, ונקראת עינוניתא דורדא. ואינה עומדת בסדר האונות, אלא מרוחקת מהן לצד פנים. ואם חסרה אחת מימין או משמאל או שהיו שנים מימין ושלושה משמאל - טריפה.
לפוסקים שהטריפה בריאה תמיד מדין נקובה כל שינוי במבנה או בצורה של הריאה מראה על לקותא או סופו לבוא לידי לקותא וממילא ינקב. ולרמב"ם מטעם שחסר בריאה.
♦
שינוי צורה
הרמ"א פוסק כמהרי"ו: "צורת האונות של שמאל אינם דומות לשל ימין, ואם נתחלף צורתן טריפה. וכן כשהאונה האמצעית של ימין גדולה מהתחתונה וכו', מקרי חליף וטריפה". והמהרש"ל מכשיר בחילופין האלו של שינוי צורה, כיון שלא הוזכר בש"ס ואין להוסיף על הטריפות. וכיון שיש את מספר האונות בכל צד אין זה טריפה.את המהרי"ו אפשר לפרש כיון שאינם בצורתן אין כאן את האונות הראויות ויש הקפדה שיהיה דוקא בצורה מסוימת א"כ חסר כאן אונות. וזה טעם דחליף טריפה, דחסר אונה בצד ימין. או טריפה מדין נקובה דכיון שאינה בצורתה הרגילה לקויה וסופה לינקב.
♦
יתרת הריאה
בגמ' דף מ"ז: "אמר רבא ה' אוני אית לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא חסר או יתיר או חליף טריפה". וכתב רש"י: "יתיר טריפה מדין כל יתר כנטל דמי. ולית הלכתא כרבא ביתרת. וה"מ דקימא בדרי דאוני - דדרך להיות שם עוד אונות אבל ביני ביני טריפה". ומרש"י משמע, שיתרת ביני ביני טריפה מדין כל יתר כנטול דמי. וכן משמע ברש"י (בדף מ"ח:).בסעיף ג' שו"ע: "נתוספו האונות במנינם אם היתה האונה היתירה בצד האונות או מלפני הריאה שהיא לעומת הלב מותרת ואם היתה על גבה שהוא לעומת הצלעות הרי זו טריפה" - וזו דעת הרמב"ם. והרמ"א: "יש מחמירים לאסור כל יתרת שאינה בדרי דאוני" - תוס', רא"ש, טור. "ובמדינות אלו המנהג להכשיר יתרת מקמא ואין לשנות המנהג".
הטעם שיתרת בריאה טריפה:
א. הרמב"ם (פ"ח מהלכות שחיטה ה"ד): ואם היתה על גבה שהיא לעומת הצלעות הרי זו טריפה שהיתר כחסר.
ב. השמלה חדשה ס"ק י"א כתב טעם: משם דסופה להתפרק ותהיה נקובה. הבית דוד כותב שפשט לשון השמ"ח משמע שזה לא מטעם שתתחכך בצלעות, אלא כל יתרת כיון דלאו אורחא, רעועה היא וסופה להתפרק.
הרמ"א (יו"ד סימן לה סעיף ג) כתב דיתרת אם עומדת בדרי דאוני וכשנופחין אותה נוטה לקמא, כשר. ואם נוטה לגבה טריפה. וכתב השמ"ח טעם: משום שתתחכך בצלעות ותתפרק. התם היתרת עומדת בדרי ואורחא בכך לא שייך טעמא דתתפרק מעצמה אלא רק משום חיכוך. אבל יתרת מגבה דלאו אורחא, לא צריך את הטעם של חיכוך, אלא מעצמה תתפרק.
לפי הטעם הראשון מצד יתר כנטול, מדוע אין טריפה יתרת בדרי דאוני? איכא למימר שהגמ' סוברת שמספר האונות הידוע הוא מינימלי, אך יכולות להיות יותר אונות. ובלבד שיהיו בימין יותר מאשר בשמאל.
אבל שלא בדרי - טריפה, דכל יתר כנטול - לרמב"ם כחסר מתחילת ברייתו דהיינו שחסרה כאן עוד אונה. ולרשב"א שסובר יתר כנטול, טריפה מדין שינטל וינקב.
♦
גבשושית
סע' ה' ברמ"א: "ולא מקרי יתרת, אלא אם יש לה צורת אונה. אבל אם נמצא ע"ג הריאה מקום גבוה רחב למטה ועב למעלה שאינו חד בראשו, נקרא גבשושית וכשרה".לטעם שיתרת טריפה מדין יתר כנטול, הטעם ברור דלא אמרינן יתר כנטול רק אם יש איבר נוסף באותה צורה. ולכאורה, לפי המהרי"ו, שהביא הרמ"א, אם היתה יתרת בצורת אונה, אך אין צורתה דומה לאף אחת מהאונות, אף שבאופן כללי יש לה צורת אונה, לא הוי יתר. שהרי אם היה בדרי דאוני, נחשב "חליף" וטריפה מדין חסרה, שחסר לה אונה. א"כ, אף כאן לא תחשב יתרת.
אך לפי הש"ך בס"ק י"ז בורדא, כל שיש לה קצת תואר ורדא, הוי טריפה. ה"ה כאן, כל שיש קצת תאר אונה, הוי יתרת. וצריך לחלק בין יתר לחסר: להיחשב כיתרת וכנטול, די שיהיה דומה במעט לאונה. אך להיחשב כאונה ממש, צריך להיות כצורתה בדיוק. וגבשושית אינה דומה כלל לאונה, לכן לא אמרינן בה יתר כנטול.
ולטעם שיתרת טריפה מדין שעלול להינקב, צ"ל דוקא בצורת אונה שחדה בראשה עלולה להינקב מהצלעות, ע"י שמתנופפת כל הזמן. אך צורת גבשושית אין חשש שתינקב בצלעות, ומסתבר שגם אינה מתנופפת.
ולטעם שסופה להתפרק, שמא דרך להיות גבשושית.
הט"ז (סימן נ"ה סק"ד) בענין יתרת הרגל, הביא דין כללי: יתר כנטול דוקא אם נמצא במקום הראוי. אך אם לא נמצא באותו המקום, לאו יתר. ולכן בורדא כותב הט"ז שאם יש ורדא בצד שמאל, לא הוי יתר כנטול. א"כ קשה מדוע ביתרת אונה על גבה הוי טריפה מדין יתר כנטול, הרי לא נמצאת במקום הראוי לה? ובשלמא אם נאמר שהטעם מדין שעלולה להינקב מהצלעות, שפיר. אך לטעם שזה יתר כנטול קשה, ושמא יש לומר שבריאה יתר כנטול דינו שונה משאר איברים. בשאר איברים אמרינן לרש"י והרמב"ם כאילו ינטל היתר וחברו. אך כאן, מצד מספר האונות אין הגבלה, ולאו דוקא חמש אונות, אלא אפשר שיהיו יותר. וכבר בארנו שתי אפשרויות ברש"י וברמב"ם לטעם של יתר כנטול: אם כאילו בכל אחד יש חצי כח האיבר, או מראה על חולשת הבהמה. בריאה לא שייכות סברות אלו. שהרי אם יש בדרי דאוני יתרת, הוי כשרה. אלא על כרחך שבריאה יתרת מגבה לכו"ע הטעם דיתר כנטול שסופה לינטל כמו הרשב"א וממילא תינקב. אלא שצ"ע שהרי מהרמב"ם משמע שיתר בריאה הוא מדין חסרה.
♦
פיצול
הרמ"א בס' ה': "וכן אם נמצא אונה ע"ג הריאה וגומא תחתיה, וכשנופחין הריאה כל האונה נופלת לתוך הגומא ושווה לשאר הריאה, אע"פ שאינה נכנסת לתוך הגומא אלא כשמניחים היד בנחת עליה, כשרה. דאין זה יתרת אלא פיצול הריאה. ומאחר שיש לו גומא תחתיו לנוח בו, אינו עתיד להתפרק כשאר יתרת, וכשרה. ואין להכשיר פיצול כזה רק מגבה. דהפיצול מונח על הגומא. אבל מקמא, הפיצול נופל למטה, וסופו להתפרק וטריפה. י"א דאם נמצא יתרת נגד חריץ הורדא, דינו כמו פיצול בגומא, ואין לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק והפ"מ" עכ"ל.כותב הט"ז: אם הפיצול קצר מהגומא טריפה, דאז לא הוי פיצול אלא יתרת. ונקודות הכסף מקשה: "זה אינו. דסו"ס כיון דנח בגומא, אינו עתיד להתפרק. ואפשר שיש טעות סופר בלשונו, וצ"ל דאם היתה ארוכה מהגומא. וס"ל דטריפה דחוכך בצלעות, וכמו שכתבתי בש"ך ס"ק לו בשם ד"מ, דהיינו טעמא דכשר פיצול שיש תחתיו גומא דאינו חוכך בצלעות. אלא דלשונו דמסיים דאז לא הוי פיצול לא משמע הכי". ומקשה רעק"א על הש"ך: "כל שאנו דנים זה ליתרת, אף דאין סופו להתפרק, טריפה מדין יתר. ויתרת מצד עצמה פסולה". וא"כ, כיון שזה קצר מהגומא, ודאי הוי יתרת.
לכאורה אפשר לומר, שנחלקו הט"ז והש"ך מדין מה טריפה יתרת בריאה. אם מדין יתר כנטול, או מדין דחוכך בצלעות ועתיד לינקב. דלט"ז מדין יתר כנטול ולש"ך שחוכך בצלעות. אך קשה מהש"ך עצמו בסקל"ט: בדעת יש אומרים בנמצא יתרת נגד חריץ הורדא, מבאר הש"ך שדעת הי"א כדעת האוסרים יתרת מקמא, ובכ"ז אם היתרת נגד חריץ הורדא, כשרה. דהחריץ מגן. והרמ"א הקל כמותם בהפ"מ. והש"ך חולק על הרמ"א, דלא דמי לפיצול. דשאני פיצול שתחתיו גומא, דטעמא דגומא לאו משום הגנה לחוד, אלא שאם היה נופל תוך הגומא לא היה יתרת כלל, אלא נתפצל מהריאה. ולכן נשאר הגומא תחתיו וכו'. אבל, בשאר יתרת, מאי מהני הגנת החריץ אי אמרינן כל יתר כנטול דמי, ולכן נ"ל דאין לסמוך על זה (ומ"מ המקל לא הפסיד, שהרי הגאונים מכשירים יתרת מקמא)
א"כ משמע להדיא שהש"ך עצמו מחלק בין יתרת שטריפה מצד עצמה, אף אם לא עתידה להינקב בצלעות, לבין פיצול שאינו יתרת.
תרוץ א': כוונת קושית הש"ך בנקודות הכסף, דאף דהוי קטן מהגומא הוי פיצול ולא יתרת. וכמו שכתב הפמ"ג על פי תבו"ש, דאין ראיה מכך שלא ממלא הפיצול את הגומא, דהריאה גדלה והפיצול עדיין לא גדל.
תרוץ ב': שמא י"ל הש"ך סבר למ"ד יתרת מקמא לא הוי טריפה אף דלא הוי בדרי דאוני דטעם יתרת בריאה טריפה דעתיד להינקב מהצלעות. ולכן דוקא מגבה טריפה ולא מקמא. אבל הסוברים כל יתרת טריפה, גם יתרת מקמא. ע"כ סוברים כל יתר כנטול דמי, שהרי ביתרת מקמא אין את הסברה שינקב מהצלעות. ולכן אין סתירה בש"ך. מה שכתב בדעת י"א אם נמצא יתרת נגד חריץ - הרי הרמ"א דיבר למ"ד יתרת מקמא הוי טריפה כמו שהוכיח הש"ך. וא"כ, ע"כ הטעם בטריפה משום כל יתר כנטול. אבל לדעה שיתרת מקמא לאו טריפה, טעם טריפה ביתרת מגבה מצד שעלולה להינקב.
אמנם תרוץ זה קשה מתחילת דבריו בסקל"ט "פיצול שתחתיו גומא לאו משום הגנה לחוד, אלא שאם היה נופל תוך הגומא לא הוי יתרת כלל, אלא נתפצל מהריאה"ב).
♦[3]
ורדא
בגמ' "אילו טריפות" דף מ"ז. "ההוא ביני ביני דאתא לקמי דרב אשי סבר למיטרפא א"ל רב הונא מר בר אויא כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וה"מ מגוואי".רש"י: "מדסבר רב אשי להטריף בנמצא עינוניתא ש"מ אין דרך לימצא בריאה" ולכן לפי רש"י אם אין כלל, כשרה. ובשלנו ברובן יש עינוניתא. אם נמצא ריאה שאין בה עינוניתא כשרה. ואם נמצא שתיים, רש"י פוסק להטריף.
דהיינו, כיון דרב אשי סבר להטריף בנמצא עינוניתא א"כ הדרך שלא ימצא ורדא, לכן אם אין ורדא - אין זה חסרון.
הטור (יו"ד סימן ל"ה) מביא רבנו אפרים שאוסר כשהיא חסרה ומכשיר בשתיים. ולומד בגמ' כך: רב אשי סבר למיטרף בשתיים והגמ' אומרת שמצוי שיש שתיים. אבל אחת, גם לרב אשי אמרינן דיש בכל הבהמות. לכן: אין כלל ורדא - טריפה. אחת או שתיים - כשרה.
הטור שם מביא את דעת הגאונים: "מכשירים בין אם אין כלל, בין אם יש לה אחת או שתיים". והשו"ע פסק כמו הגאונים. והרמ"א: "במדינות אלו נהגו להטריף בין נמצאו ב' ורדות או אם חסרה או שינתה מקומה והכי נהוג".
הגהות פרישה: מבאר את מחלוקת רש"י והגאונים: גם לרש"י וגם לגאונים דרך שלא תהיה כלל ורדא. ודרך שתהיה ורדא אחת. אך שתיים - אין דרך. לכן, בשתים הדין יתר כנטול. ולרש"י, כשינטל יחתך, ותהיה נקובה. ולגאונים יתר כחסר מעיקרו, ואין כאן כלל ורדות, וכשר. אך קשה דלענין כבד כתב הב"י בדעת הרמב"ם דהוי כחסר מתחילת ברייתו וכתב שכך גם דעת רש"י.
ונראה לבאר את רש"י אחרת. כיון שיש כאן ורדא, הרי בהמה זו מאותן בהמות שיש להן ורדא. נמצא שאם יש ורדא יתרה הוי כחסר ורדא וטריפה. ולעיל הבאנו שיש לחקור בענין יתר כנטול אם הכוונה ממש כנטול או דין לראותו כנטול. התרוץ שתרצתי ברש"י יותר מתאים אם נאמר שזה רק דין לראותו כנטול. לכן שייך לומר שבהמה זו מסוג הבהמות שיש להן ורדא.
אך אם זה ממש נטול, א"כ אין כאן כלל ורדות, ואינה מסוג בהמות שיש להן ורדא. ואפשר לחלק.
לשון הרמ"א (יו"ד סימן לה סעיף ב'): "ובמדינות אלו נהגו להטריף בין נמצאו ב' ורדות או אם חסרה וכו'". וכתב שם בהגהות הגר"א (סק"ה): "שהוא בכלל חסר, כיון שדרכו להיות בכל הבהמות". דכל מה שהתיר רש"י באין ורדא, כיון שיש בהמות שאין להן. אבל היום, שלכולן יש ורדא הוי חסר, וטריפה.
הט"ז (שם סק"ד) מקשה על הרמ"א: דהרי כתב דמנהגנו להכשיר כל יתרת מקמא. א"כ, מדוע פוסל תרי עינוניתא דורדא, והרי הן עומדות מקמא? לכן מחלק הט"ז בריאה בין "יתרת" ליתר כנטול. דכאן לא מדין יתרת אלא מדין יתר כנטול, וחסרה ורדא שראויה להיות. ולכן, יש פסול רק אם שתיהן במקום הורדא ויש להן צורת ורדא ולא צורת אונה.
נראה שלמד שבריאה יתרת, אף שגם היא מדין יתר כנטול, אין הכוונה כנטולה עוד אונה עמה, אלא כאילו היא נטולה, וממילא הריאה נקובה. וכבר התבאר לעיל שהסברות ביתר כנטול לא כ"כ מתאימות ביתרת בריאה.
והש"ך (שם סקי"ז)מתרץ כך: יתרת מקמא לא חשיב כלל יתרת, שכן דרך בבהמות. אבל יתרת ורדא לאו אורחייהו. לכן: אם יש לה תואר ורדא ממש כצורתה, הוי יתרת, אפילו עומדת בצד שמאל. ואם עומדת במקום ורדא ויש לה קצת תואר ורדא הוי יתרת. אינה עומדת במקומה ואין לה תואר ורד, ויש לה כיס, הוי יתרת. כלל דבריו, שאם יש היכר מסוים דהוי ורדא, אמרינן יתר כחסר. אך אם לא ניכר כלל הוי יתרת אונה. ודרך להיות מקמא וכשרה.
נראה שלדעה זו ורדא לא יכולה להשלים חסרון באונות. שהרי יש מחלוקת אם חסר אונה אם הורדא משלימה. לרמב"ם מַשלמת, והב"י כותב שזה לשיטתו, דס"ל יתרת מקמא כשרה. אלמא נחשב דרי דאוני. אך לפי הרמ"א, כמו שביארו הש"ך והט"ז, יש חילוק בין ורדא ליתרת מקמא. ועוד, אם הורדא משלמת את האונות מימין כשחסר, א"כ אף כשיש מספיק אונות מדוע אם יש שתי ורדות, טריפה, נימא שאחת מהורדות היא נמנית עם האונות, שהרי נחשב מקמא כדרי דאוני, אלא ודאי לרמ"א אינה משלמת כמו שאומר לקמן בהדיא.
♦
כיסים
כתב הרמ"א (סי' ל"ה ס"ב) בשם הכלבו: "הורדא דרכה להיות בכיס. ואם לא נמצא לה כיס, או שיש לה שני כיסים, או שיש לה כיס ואינה מונחת בתוכו, ואף כשמניחים אותה בתוכו חוזרת ויוצאת ממנה, כשנופחים הריאה, טריפה. וכל אלו הדינים אינם אלא במקומות שנוהגים להטריף בשתי ורדות או אין לה ורדא כלל. אבל, במקומות שמכשירים, גם אלו החילוקים כשרים".בפמ"ג (שפתי דעת סימן ל"ה סקי"ב) כותב: ורדא שאין לה כיס, לכלבו טריפה. ויש ב' טעמים: א. להציל מרחיפת הריאה שלא תינקב. ב. קים להו דכל ורדא בלא כיס, סופו להינטל הורדא. ובשני כיסים, מצד כל יתר כנטול דמי.
בסברת רש"י, לפי ההסבר שכאשר יש שניים, נחשב כל אחד כחצי, וכאשר ינטל אחד ממילא כאילו נשאר חצי, קשה: בשלמא גבי שאר איברים כאילו נשאר חצי איבר. אך כאן, סו"ס גם אם ינטל הכיס היתר, ישאר כיס והורדא נשמרת בו. וכן לסברא שהיתרת מראה על חולשת הבהמה, זה דוקא בשאר איברים. אבל כיס אינו דבר המוזכר בש"ס. וצ"ל לכלבו דס"ל דדין יתר יתר כנטול הוא ועוד אחד עמו, הוי הלמ"מ ללא טעם.
וכל דבריו הם דוקא אם נאמר יתר כנטול ממש, ולא דין לראות כך. דאם יתר כנטול אינו ממש אלא רק דין לראות כך, סו"ס יש כיס שהורדא נשמרת בו. דהרי אין מקור בש"ס שכיס מצד עצמו חלק מעכב בריאה.
ויתכן שסבר הכלבו דורדא נחשבת שלימה רק יחד עם כיס. והם יחד איבר אחד. לכן, אם חסר כיס, חסר חצי ורדא. ואם יש שני כיסים, הוי טריפה מדין שתי ורדות אף שהכיס השני ללא ורדא, ס"ל דיש כאן מקצת צורת ורדא, ודי להיחשב יתר כחסר.
אבל האחרונים כולם משמע שסוברים שכיס אינו חלק מהורדא אלא שומר על הורדא.
והרמ"א כותב לדעה שנוהגים להכשיר בלי ורדא, מכשירים באלו החילוקים. דהיינו ורדא ללא כיס וכו'.
מקשה הגרעק"א (בגליון שו"ע יו"ד סימן לה סעיף ב' ברמ"א) אף למכשירים בחסר ורדא, מ"מ אם יש ורדא וחסר כיס, מיגרע גרע דתינקב הריאה והוי נקובת הריאה.
והנה, אי נימא שהכיס אינו מטעם שומר על הורדא אלא שהוא חלק מהורדא, אתי שפיר דברי הרמ"א. דדוקא לסוברים שחסר ורדא או איכא שתי ורדות יש בעיה בחסר כיס או יש שני כיסים. אך למ"ד כשר חסר ורדא או יש שתי ורדות, ה"ה כשר אם חסר כיס או יש שני כיסים.
והמשאת בנימין כתב להכשיר בשני כיסים דלא אמרינן "תרי רואים". א. סופו להינטל. ב. כל שניטל הכיס, סופו שתינטל הורדא.
לפי הטעם שזה חלק מהורדא, אתי שפיר דלא הוי "תרי רואים", אלא מצד הכיסים עצמם.
♦
ח. יתרת רגל
כתב הטור בסי' נ"ה: "אם יש לה ג' רגלים, טריפה. דכל יתר כנטול דמי. וכאילו חסר רגל אחת. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם תחתון ולמעלה. ולכל מקום שהוא מחובר שם, בין במקום צומת הגידין או למטה מהם". הקשה הב"י: "דברי תימה הם. שהרי כתב בתחילת הסימן ג' פרקים יש ברגל: התחתון נקרא ארכובה הנמכרת עם הראש. למעלה ממנו פרק שני, והוא הנקרא שוק, וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש. וכתב עוד: הפרק התחתון בכל מקום שיחתך בו, כשרה. ומאחר שצומת הגידים הוא בתחתית השוק סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש, היאך כתב שאם הרגל היתר מחובר למטה מצומת הגידים טריפה, והא למטה מצומת הגידים הוא ארכובה הנמכרת עם הראש, ואפילו נחתך שם כשרה".הב"י מתרץ שני תירוצים: א. צומת הגידים הוא לא בראש העצם ממש, אלא למעלה מעט מראש העצם. ב. אפילו אם נאמר בראש העצם ממש, כוונת הטור למטה מצומת הגידים, אם יש יתרת בפרק בין הארכובה לשוק. ובשו"ע פסק: יתר כנטול, והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה.
מקשה הט"ז: והרי רש"י פוסל יתרת הכבד, אפילו אם היא דבוקה בכבד למטה מכזית מרה ומקום חיותו. וכן מדקדק הט"ז דס"ל לרש"י ביתרת רגל דגם למטה מצומת הגידים הוי כנטול. והטור הרי ס"ל ביתרת כבד כל מקום טריפה כרש"י. א"כ, מדוע ביתרת רגל אינו טריפה אם יש יתרת בארכובה? לכן הט"ז מפרש את הטור דגם ביתרת רגל טריפה בכל הרגל אף בארכובה, שלא כמו שהבין בו הב"י.
וכיון שכל האחרונים כתבו שיתרת בארכובה כשרה, משמע שפסקו כמו הרמב"ן: יתר כנטול, היתרת ומקום הדבוק בה. לכן בארכובה אין טריפה. שהרי אם נשבר או נחתך שם, כשרה. ולפי זה גם בכבד יש טריפה רק אם היתרת בכזית של מקום מרה או חיותו. (אמנם להלכה חושש הט"ז שאם הכבד היתר לא דבוק לגמרי לחוש לדעת רש"י דיתר כנטול, אע"פ שלרמב"ן כשר בכהאי גונא)
הסבר הפרישה: מחלק בין כבד לרגל. בכבד יתר פוסל אפילו אינו עומד במקום מרה וחיותו, כיון שהיתרת נמצאת על האיבר. אך ברגל יש לה ג' חלקים: ירך, שוק וארכובה, וכל חלק הוא איבר בפני עצמו. לכן, אם יש יתרת בארכובה, לא נחשב שיש יתרת בשוק או בירך, דהוי איברים אחרים.
ובש"ך מחלק בדעת רש"י בין יתר דבוק לסמוך. בדבוק הוי יתר כנטול דוקא במקום שבנטילתו יש טריפה, כזית מקום מרה או חיותו. וכן ירך וצומת הגידים. ואם נמצא במקום שאין בנטילתו טריפה, אע"פ שדבוק כשרה, דאמרינן טלטולי כבד או רגל. אבל אם סמוך ולא דבוק, טריפה וגרע מדבוק.
♦ ♦ ♦