התאמת זמני היום למציאות - שקיעה וצאת הכוכבים

הרב עידוא אלבה
התאמת זמני היום למציאות - שקיעה וצאת הכוכבים*)
סוגית הבבלי ודברי רבינו תם בענין צאת הכוכבים ♦ סוגית הירושלמי ודברי הגר"א ♦ פסק השו"ע: קביעת לילה הוא על פי ראית ג' כוכבים ♦ בחינת שיטת רבינו תם במציאות ♦ בחינת שיטת הגר"א במציאות ♦ לדעת הרמב"ם עיקר ההלכה הוא כר' יוסי ♦ הוכחות לשיטת הגר"א ♦ חמה בראשי דקלים,חזרת התרנגולת לקינה ושקיעת החמה בכרמל ♦ ביאור הגמרא בברכות לפי תלמיד רבינו ניסים ♦ דחית ראיות שהביאו לשיטת רבינו תם
רבים עסקו בבירור זמני היום. במאמר זה ברצוני להעלות בפני הלומדים דברים שהתחדשו לי בעיקר על יסוד הנחה שחוזרת ומתבררת בהלכות רבות, שההלכה נקבעה על פי דרכי חישוב שהיה יכולת לעשותם בזמן הגמרא, ולא לפי דרכי חישוב מורכבים שאפשר לעשותם בימינו.
כפי שנראה להלן הנחה זו כתובה במפורש בנידון דידן בדברי ר"י הזקן, וכך כתב החזו"א (או"ח סי' קלח, ד) בענין מה שאנו נוקטים בחשבון התקופה כדעת שמואל אע"פ שהוא אינו מדוקדק "שניתנה ההלכה לחשוב בקירוב… כדי שיוכלו לקיים מצוות מעשיות אף חלושי הדעת". וכן ראה דברי הרב מלמד (במאמר של הרב וייץ אסיף ח"ד עמ' 423) שהתורה היא תורת חיים ועל כן הדינים נקבעו לפי מה שבני אדם יכולים להבחין ולחשב בקלות ו"לא נמסרו שיעורים אלו לאסטרונומים".
♦
א.
סוגית הבבלי ודברי רבינו תם בענין זמן צאת הכוכבים
כבר הבאנו לעיל (גיליון ט' עמוד ל"ז) את סוגית הגמרא בפסחים.
ובגמרא שבת לד ע"ב איתא:
תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה - מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו...
הא גופה קשיא; אמרת: איזהו בין השמשות - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - לילה הוא. והדר תנא: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות! - אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך ותני, איזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה.
ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין - יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל... תלתא ריבעי מילא. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל... תרי תילתי מיל. מאי בינייהו? - איכא בינייהו פלגא דדנקא.
ושם בדף לה ע"א:
רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח, אמר ליה: מי סברת פני מזרח ממש? פנים המאדימין את המזרח! וסימניך כוותא.
רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל - אמר רבי חנינא: הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: בין השמשות דרבי יהודה כהנים טובלין בו. למאן? אילימא לרבי יהודה - ספקא הוא! אלא בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים טובלין בו. פשיטא! - מהו דתימא: בין השמשות דרבי יוסי - מישך שייך בדרבי יהודה, קא משמע לן: דשלים בין השמשות דרבי יהודה, והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי לענין תרומה. בשלמא הלכה כרבי יהודה לענין שבת - לחומרא, אבל לענין תרומה מאי היא? אילימא לטבילה - ספקא היא! אלא לאכילת תרומה, דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד - יום, שנים - בין השמשות, שלשה - לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים.
וכתב בספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן רכא:
במה מדליקין. רבה אמר רב יהודה אמר שמואל כרוך ותני אי זה הוא בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, והכסיף העליון והשוה לתחתון לילה. והכי פירושא, אי זהו בין השמשות דמספקא לן אם חציו מן היום או (מן חציו) מן הלילה או כולו יום כו' משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין.
האי פני מזרח מערב הוא שנקרא פני מזרח לעת ערב, כל זמן שהוא מאדים עד שהשחיר התחתון ולא העליון בין השמשות. ולא תימא משעה שרוצה החמה ליכנס ברקיע [דמאז] הוא מתחיל ליאדם אלא משתשקע החמה שכבר נכנסה ברקיע ועברה בעוביו של רקיע והוא עדיין כנגד החלון. ומשום שעדיין לא עבר את חלונו ולא פסק חלונו ללכת אחרי הכיפה הוא מטיל זהורורין ומאדים מושבו^[1]א). ועל כרחיך אני צריך לפרש משתשקע החמה כמו שפירשתי שכבר נכנסה ברקיע דאי תימא משעה שמתחיל ליכנס זה אינו יכול להיות. דהא אמרי' בפרק מי שהיה טמא בפסחים דעוביו של רקיע אחד מששה של יום ומשעת שקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין, ואחר (כך) בין השמשות צאת הכוכבים הוא [לילה]^[2]ב), כדאמרי' שנים בין השמשות, שלשה לילה. ועוד אמרי' לקמן דלא אכלי כהנים תרומה עד שישלים בין השמשות דר' יוסי ומשישלים בין השמשות [יאכלו] הכהנים תרומה. וזמן אכילת כהנים מצאת הכוכבים ואילך. ואם אתה מפרש משתשקע החמה כמו שקיעת החמה ואם כן הוי בין השמשות חמשת מילין ואם כן קשיא דרבה אדרבה, דרבה אמר לקמן דלא הוי בין השמשות אלא תילתא ריבעי מיל. אלא על כרחיך משקיעת החמה יום גמור הוא. ומשום הכי גרסי' ביה משקיעת החמה משעה שיתחיל ליכנס ברקיע לשקוע. ומשתשקע משמע שנכנס כבר ועדיין לא הגיע לאחורי כיפה מכל וכל. וראיה לדבר נר חנוכה דאמרי' מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ריגלא דתרמודאי דההוא לילה הוא. ואי לא גרסי' הכא כל שפני מזרח מאדימין הוי משמע משתשקע החמה לילה דהכי משמע שנרחקה כבר לאחורי כיפה ואינה כנגד החלון שלה. והילכך משקיעת החמה בכל מקום גרסי' לה לילה לבד מזה שהוא בין השמשות. ועוד ראיה גמורה ממסכת זבחים דגרסי' בפר' אי זהו מקומן קדשים הנאכלין ליום אחד נאכלין ומחשבין בדמיו משתשקע החמה דהיינו חוץ לזמנו דכיון שעבר (היום) יום שחיטתן אינן ראויין לזריקה דביום צוותו כת' ונפסל הדם משבאה הלילה. ובבשרן ואימוריהן משיעלה עמוד השחר דאינן ראויין שוב להקטרה. קדשים הנאכלים לשני ימים מחשבין בדמיו משתשקע החמה כו'. ועל כרחיך האי משתשקע היינו שכבר שקעה חמה מכל וכל וכבר יצאו כוכבים דאילו לאו הכי היאך מחשבין בדם, אלא הוי חוץ מזמנו שהרי יום הוא וראוי להקטירו. וכן כל מקום שתמצא משתשקע תמצא פירושו מכוון כמו שפירשתי. פירש ר' יצחק בר' ברוך מפי רבינו יעקב.
מדבריו עולה שמתוך השוואת סוגית הבבלי בפסחים לסוגית הבבלי בשבת העלה שיש בגמרא שלוש שקיעות, הראשונה היא השקיעה המוזכרת בגמרא פסחים צד ע"א שמונים ממנה ד' מילין לצאת הכוכבים, והוא משעה שרוצה החמה ליכנס ברקיע שאז מתחילים השמים להתאדם, אך אין לה משמעות הלכתית. השניה היא השקיעה המוזכרת במסכת שבת לד ע"ב והוא משעברה החמה את עובי הרקיע אלא שהא עדיין נמצאת בו, על כן המערב עדיין מאדים דקה אחריה, ולא יוצאים ג' כוכבים בינונים. והשלישית היא לאחר שכבר יצאה החמה לגמרי מעובי הרקיע, והיא השקיעה האמורה בנר חנוכה ובפסילת דם קדשים באופן מוחלט והוא סוף השקיעה דהיינו לילה גמור שבו ראוים ג' כוכבים^[3]ג).
ומבואר שעיקר הסמך של רבינו תם לקבוע שיש כמה שקיעות הוא שמבין על שבגמרא בפסחים מדובר על צאת ג' הכוכבים האמורה בשבת, וכיון שכאן מדובר על 3/4 מיל וכאן על ד' מילין על כרחך שמדובר על שקיעה אחרת.
♦
ב.
סוגית הירושלמי ודברי הגר"א
הזכרנו לעיל את סוגית הירושלמי בברכות, וכבר ציינתי שהרשב"א (בשבת לד ע"ב) עמד על כך שדברי רבינו תם אינם עולים בקנה אחד עם הירושלמי, כי מהירושלמי עולה שקביעת הגדר של הלילה בערב אינה שווה להגדרתו בבקר, דבלילה הדבר תלוי בג' כוכבים ולא ביציאה הגמורה מעובי הרקיע כמו בבקר, והראינו שהירושלמי דן בטעמים לכך, מתוך הנחה שהדבר מוסכם וידוע לכל. ואכן בגלל סוגיא זו נשאר הרשב"א בצ"ע על שיטת רבינו תם.
ובביאור הגר"א (או"ח סי' רסא וסי' תנט, ויו"ד סי' רסב) הסיק מירושלמי זה ומעוד קושיות את שיטתו המפורסמת שיש רק שקיעה אחת והיא מה שאנו קוראים שקיעה, וזמן צאת הכוכבים הוא 3/4 מיל אחר כך, ופירש הגר"א (וכן הוא במהר"ל בגור אריה לשבת לה ע"ב) שצאת הכוכבים שבפסחים הוא אמנם העלמות ההיכר של האור במקום השקיעה כמו זמן עלות השחר שבבקר, אך הגמרא בקוראה לזמן זה צאת הכוכבין באה בזה רק לציין את הטבע שאז נחשב ללילה מוחלט כי רואים את כל הכוכבים, ואינו הזמן שקובע להלכה את גדר לילה^[4]ד).
ונראה פשוט שמה שנקט הגר"א שבפסחים מדובר על יציאת כל הכוכבים אינו בדוקא, דהא יוצאים כוכבים גם אחרי כן, אלא הכוונה היא שזה נקרא בלשון בני אדם יציאת כל הכוכבים.
אמנם הרמב"ן בתורת האדם (ענין אבלות ישנה סוגיית תוספת שבת) כותב שדוקא מהירושלמי הזה יש להביא ראיה לרבינו תם, וז"ל:
גרסינן התם בפרק מאימתי קורין, תני כל זמן שפני מזרח מאדימין זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה. ר' אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות זהו בה"ש, א"ר חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות, ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת, פירוש ר' חנינא מתרץ לה לברייתא דר', וקתני בה ר' אומר סוף גלגל חמה לשקוע, מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא עביה של רקיע בשחר הוא נידון כיום, דהא משעת עמוד השחר יום הוא, ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון ליום, שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה. ואמרו שם בירושלמי אמר רבי מונא נלפינה מדרך ארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק, שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול, כלומר ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום, ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות, וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו.
נראה שהרמב"ן מבין שהמשל ביציאה אינו למלך היוצא מעמו לעת ערב אלא למלך היוצא בבקר מארמונו, ומשל הכניסה הוא כשנפרד מאיתנו ונכנס לארמונו בערב, ואם כן לגבי היציאה שהיא צאת השמש על הארץ לזרוח שבזה אמרינן אע"ג שלא יצא עדיין על הארץ אמרינן שיצא, ואילו בלילה, אין אנו אומרים שהוא לילה מיד כשהתחיל להפרד מאיתנו, אלא זמן רב לאחר שהפרידה כבר התחילה, והיינו כשמגיע גלגל החמה לסוף עובי הרקיע. וכעין זה כתב הפני משה בביאורו לירושלמי.
אך קשה על הסבר הרמב"ן שהלא תחילת הסוגיא כך היא:
ר' חנינא חברהון דרבנן בעי כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא. ומר אף בשחרית כן?
מבואר שהשאלה עליה אנו דנים אינה מדוע אין אנו אומרים שהכנסות גלגל השמש לעובי הרקיע הוא לילה, אלא למה אנו אומרים את הדבר המוסכם שעמוד השחר הוא תחילת האור ואילו הלילה נקבע ביציאת ג' כוכבים אף שעדיין יש אור רב לאחר מכן.
ובדוחק י"ל שהרמב"ן הבין שהמשל שהביא בסוף הסוגיא אינו מוסב על שאלת ר' חנינא אלא על מאי דאמר לפני כן שיש היקש בין ביאתו בבקר לביאתו בלילה, ועל זה קאמר עתה שהולכים אחרי לשון בני אדם המכנים לילה רק כשהשמש בסוף עובי הרקיע. אך הוא דוחק גדול כי עכ"פ רבי חנינא והאמוראים האחרים נקטו כדבר פשוט וידוע שהלילה נקבע לפי ג' כוכבים והוא כשהשמש באמצע הרקיע, ולא כפי שמבין הרמב"ן שהוא רק לאחר שיצא מעובי הרקיע.
הרב וייץ (אסיף ח"ג עמ' 598) כתב שאפשר לפרש את הירושלמי באופן אחר, והוא לפי מה שמצינו בשו"ע בהל' מילה (סימן רסב סעיף ו) שכאשר ברור שיש ג' כוכבים בינונים אנו קובעים שהגיע הלילה. לפי הבנת הרב וויץ כוונת השו"ע שידוע לנו הג' כוכבים שנראים בדרך כלל רק לאחר הד' מילין והם הקובעים את גדר לילה, ובא ללמדינו שאם אירע שראו את ג' הכוכבים האלו מוקדם מהרגיל הולכים לפי ראיה זו למרות שלא עברו ד' מילין. ומעתה י"ל שכוונת רבי חנינא היתה להקשות מדוע אנו מחלקים חילוק זה בין הבקר לערב, דבבקר הזמן הוא קבוע ומוחלט משתכנס השמש לעובי הרקיע, ואילו בלילה אנו אומרים שהזמן משתנה לפי הראות הכוכבים, דאם אירע שהקדימו הולכים אחריהם. ורבי אבא הוא דעה אחרת וסובר שאין הכי נמי גדרי הזמנים בבקר ובערב שוים, אך באופן אחר דכפי שבבקר תחילת היום היא בתחילת הכנסות השמש לעובי הרקיע, כך בערב תחילת הלילה הוא בהכנסות הגלגל לעובי הרקיע. והוא חולק בזה על שאר האמוראים הסוברים שלכיסוי השמש מעיננו אין משמעות הלכתית. וכתב הרב וייץ שכפירוש זה כתב תוספות הרא"ש בברכות ב ע"ב.
אך לענ"ד אי אפשר לפרש כך. ראשית עצם פירושו לשו"ע אינו נראה לענ"ד כי אי אפשר במציאות להגדיר ג' כוכבים מסוימים הנראים רק לאחר ד' מילין ולומר שעתה אותם כוכבים הקדימו. ועוד שלפי הביאור של הרב וייץ כל הדיון של הירושלמי היה צריך להיות על הדבר המתמיה שאנו אומרים בלילה, בעוד שבהמשך הגמרא כל העמים הנאמרים הם להסביר מדוע בשחר מקדימים.
גם תימה שלדבריו רבי אבא סובר שהלילה מוגדר על ידי כיסוי החמה ומשמע שהוא מוגדר כך בודאות, ואיך יפרש רבי אבא את המשנה בברכות שלילה הוא צאת הכוכבים, ולא מסתבר שהוא נוקט כאיזה תנא דפליג בלא להזכירו.
ובאשר לתוספות הרא"ש, הכי לשונו שם:
ותימה כיון דקיי"ל דצאת הכוכבים לילה הוא ואמרינן בשילהי במה מדליקין (ל"ה ב') כוכב א' יום, ב' ביה"ש, ג' לילה, א"כ למה נחלקו תנאים לענין ביה"ש ניחזי אנן בכוכבים, וי"ל לפי שאין אנו בקיאין בשיעור הכוכבים דאמרינן התם לא גדולים הנראין ביום ולא קטנים הנראין בלילה אלא בינונים. ותימה למה לא נחלקו כמו כן בעמוד השחר ויתנו בו זמן מתי הוא, וי"ל לפי שזמנו קבוע מתי הוא, והכי איתא בירושלמי וכו".
הרב וייץ נאחז בלשון התוספות רא"ש "לפי שזמנו קבוע מתי הוא", ומזה חשב להסיק שהשאלה של הירושלמי לדברי תוספות הרא"ש היא למה בבקר הזמן קבוע ובלילה אינו קבוע, אך לענ"ד אין לפרש כך כיון שלא הזכיר כלל שבלילה יש שני גדרים. לכן נראה שכל מהלך התוספות רא"ש תואם את מה שהבין הרשב"א בירושלמי דאחר שקבע שהעיקר בלילה הוא ג' כוכבים, ומחלוקת התנאים נובעת משאלת הגדרת גודל ג' הכוכבים שואל למה לא נקבע גם את גדר הבוקר לפי ג' כוכבים, וממילא תהיה מחלוקת התנאים מתי רואים ג' כוכבים קיימת גם בזמני הבוקר, והשיב כדברי הירושלמי שבבוקר נקבע גדר שונה ואינו תלוי בכוכבים^[5]ה). והנה בתוספות רא"ש על מסכת שבת הביא את גברי רבינו תם, אך בדבריו בברכות לא הביאו כלל, ועל כן נראה שגם הרא"ש עומד על כך שמהירושלמי הזה מוכח שלילה נקבע לפי ג' כוכבים למרות שאינם נראים רק בצאת החמה מעובי הרקיע אלא לפני כן, ולכן לא היה פשוט לו כדברי רבינו תם.
והנה הב"י בסי' רסא לאחר הבאת דברי הרשב"א שנשאר בצ"ע על פירוש רבינו תם מחמת דברי הירושלמי כתב: "ונראה שגם הרא"ש נסתפק בזה ומפני כך לא הזכיר דבר מזה במסכת שבת ובמסכת יומא ורבינו (הטור) נמשך אחריו", אלא שהב"י ממשיך ומקשה "ומיהו בפרק קמא דתעניות (סי' יב) הביא (הרא"ש) את דברי רבינו תם לענין מקבל תענית סתם עד שקיעת החמה, ואם כן יש לתמוה על רבנו (הטור, למה לא כתב כדברי אביו)".
ונראה לענ"ד ליישב את קושית הב"י שהטור הבין שבתענית הרא"ש הביא את ר"ת רק כדי להביא את החידוש שלו לענין תענית ששקיעת החמה המוזכרת שם היא צאת הכוכבים, אבל בעצם פירושו לסוגיות לא ברירא ליה להכריע כוותיה בגלל הירושלמי. ואם נאמר כך יוצא שאצל הרא"ש אין הכרעה בזה. וכבר העירו דממה שהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו בדינים של צאת הכוכבים את הסוגיא בפסחים, משמע דסוברים כהגר"א, וכ"כ להדיא המאורות בחידושיו לשבת לד ע"ב דדעת הרי"ף והרמב"ם כגאונים. וכן עולה מתשובת בנו של הרמב"ם המובאת במהר"ם אלשקר (סי' צו). ולפי זה משמע שמנהג העולם בימינו כהגר"א נכון לפי שיטת הפסיקה של השו"ע שיש ללכת לפי רוב משלושת עמודי ההוראה גם אם הוא עצמו לא פסק כך.
♦
ג.
פסק השו"ע: קביעת לילה על פי ראית ג' כוכבים
יסוד גדול בהבנת סוגיה זו עולה מספר אור זרוע ח"ב הלכות מילה סימן קב:
השיב ר' יצחק בר' שמואל זלה"ה (ר"י הזקן בעל התוספות) על בן הנולד סמוך לחשיכה אך היה נראה יום, אבל היו נראים כוכבים קטנים מאוד. נ"ל כי יש לסמוך על הכוכבים לספק לכל הפחות ולמול למחרת כיון שלא היה יום המחרת לא שבת ולא יום טוב ואף על פי שהיה הרקיע מזהיר כעין אור היום, פעמים שאין מתחיל להחשיך מהר כ"כ אף על פי שהוא כבר לילה אפי' כשאין אור הלבנה כלל בתחילת לילה וכ"ש כשיש אור הלבנה, ואף על פי שפעמים משתנים סדרי בראשית כדאיתא במו"ק כי נח נפשיה דר' פלו' אתחזיאו כוכבי ביממה זהו שעדיין היה ידוע וברור שהיה עדיין יום גדול, אבל סמוך לחשיכה אין לתלות [אלא] בהווה. אפילו למחרתו שבת הדעת נוטה ומכרעת לסמוך על כוכבים שהיו נראים קטנים מאוד אף על פי שי"ל שאם היה לילה היו נראים גדולים ביותר, כי מתוך ההלכה משמע שבשעת ראייתן יסמכו עליהם לענין איסור מלאכת שבת, ואפי' אין נראים כקטנים מאוד לחשוב לילה עליהם בפחות מג', לכל הפחות נחשוב אותם כבינונים ובג' מהם לילה. ואין נראה לומר דכוכבים קטנים דקאמר לסמוך עליהם לענין מלאכה בין לקולא בין לחומרא היינו כוכבים הידועים שכשיהיה לילה יהיו גדולים, ודוקא לבקיאים בשמות הכוכבים קטנים ויודעים מקום קביעותן מהני, אבל לשאינם מכירים לא.
ועוד שהגדולים שהיו נראים גדולים בשעת לידת הנולד מוכיחים על הקטנים הנראים קטנים מאוד שאינם מן הקטנים הנראים ביום.
ואם לאלתר סמוך להוצאת ראש ולד חוץ לפרוסדור ראו כוכבים, נ"ל כי ראוי כאן לחלל עליו את השבת וכ"ש כאן חילול שבת, אבל [אם] אחר הוצאת הראש נשתהה זמן מרובה טרם ראות הכוכבים אז אין לסמוך על הכוכבים, ואם לפי שיעור [השהייה] דומה להם בבירור [שהוא יום] בהוצאת הראש, אין להם אלא מה שעיניהם רואות, ויהיה נימול לשמונה אפי' אירע בשבת, אפי' החזיר ראשו ונשתהה לחזור ולהוציאו עד הלילה. ואם יש ספק, יהא נימול לתשעה אפי' בחול. יצחק בר' שמואל.
מתוך המשך כל הדיון נראה שהמעשה היה שראו כוכבים קטנים וגדולים כשנולד התינוק ובאותה שעה הרקיע הזהיר כיום, ואילו היו נראים הכוכבים האלו כשהרקיע כבר היה חשוך לא היו שואלים דהיה פשוט להם שהכוכבים האלו מראים שהוא לילה גמור, וכפי שהסביר שמה שאמרו בגמרא שג' כוכבים הוא לילה הוא דוקא בבינונים אבל בכוכבים קטנים הנראים בלילה ודאי אפילו ב' כוכבים מראים שהוא לילה, אך הסתפקו בגלל שהרקיע לא היה חשוך ואם כן כל אלו הנראים הם בגדר כוכבים גדולים הנראים ביום, ומה שהם קטנים הוא בגלל שעדיין יום, וכך הדרך של כל הכוכבים הנראים ביום שהם נראים בתחילה קטנים שכן אורם לא ניכר, וגודל וקטנות של כוכב הוא לפי עוצמת אורו.
ובתחילה השיב שבודאי לא יחשב כנולד ביום בודאות כי גם לדברי השואלים לכל הפחות איכא ספק שמא כבר אינו יום, ואמנם אם היו נראים באמצע היום היינו תולים דבר זה בשינוי סדרי בראשית, כמו שמסופר בגמרא שהיו נראים כוכבים בשעת הספד, והיינו אומרים שעדיין יום, אך עתה כשראו אותם בשעה שמסתבר לפי אומדן הזמנים שכבר לילה יש לנו לומר לפחות שהוא ספק לילה. ואח"כ הוסיף שבאמת נראה יותר שהוא ודאי לילה כי כך ניתנה ההלכה להסתכל בגודל הכוכבים, ולקבוע שאם הם קטנים הוא כבר לילה, ולא חששו חז"ל שיראו את הכוכבים הנראים ביום ויחשבו שהם כוכבי לילה ככל הנראה משום שהרואה כוכבים אלו מבין מיד שאלו כוכבי יום לפי האופן החלוש שהם נראים ברקיע, והוסיף שכיון שאלו אינם הכוכבים הגדולים הנראים ביום גם אם איננו בקיאים להחליט שהם מהסוג הנראה רק בלילה, לפחות יחשבו לבינונים שג' מהם קובעים שהוא לילה.
והוסיף ואין נראה לומר דכוכבים קטנים דקאמר לסמוך עליהם לענין מלאכה בין לקולא בין לחומרא היינו כוכבים הידועים שכשיהיה לילה יהיו גדולים.
משפט זה נראה תמוה, דלכאורה הוא אומר כאן שאין לומר שהכוכבים שאמרו לסמוך עליהם שהוא לילה הם הגדולים הנראים ביום, ואינו מובן מה ההו"א לומר כך, אלא ודאי צריך להוסיף כמה מילים כדי שתובן כוונתו וכך יש לקוראם: ואין נראה לומר דכוכבים קטנים דקאמר לסמוך עליהם לענין מלאכה בין לקולא בין לחומרא היינו כוכבים הידועים [כיון שיש כוכבים אחרים] שכשיהיה לילה יהיו גדולים.
וכוונתו לומר שאין נראה לומר שקביעת חז"ל שבהראות כוכבים קטנים הוא לילה ובשלשה בינונים בין השמשות נאמרה רק לאיצטגנינים הבקיאים בהגדרת כוכבים קטנים, ויודעים להבחין בין אלו לכוכבים של היום שכשיהה לילה יהיו גדולים, ולפי הנחה זו נאמר שצריך מומחיות להבחין בין הקטנים של הלילה לבין אלו שכשיהיה לילה יהיו גדולים, וכיון שאיננו בקיאים בזה נשאר בספק. כל זה לא מסתבר לו כלל לומר, כי ודאי התורה לא ניתנה לאיצטגנינים מיוחדים, וכוונת חז"ל בהוראה שאפשר לסמוך על כוכבים קטנים שכל הרואה כוכבים קטנים ולא נראה לו שהם כמו הגדולים הנראים ביום יכול לקבוע על פיהם שהוא לילה.
אחר כך הוסיף עוד נימוק לומר שנחשיבו לילה ודאי ממה שהמעשה היה שראו ביציאת הולד כוכבים שונים בגודלם (ומכאן מתבאר מה שכתבתי לעיל שהמעשה היה שראו גם בינונים ולא רק קטנים), וזה מוכיח שאין אלו הכוכבים הנראים ביום שהרי אלו בשעת יציאתם ביום הם קטנים ואין עמם בינונים. וסיים בקביעה שאם ראו את הכוכבים מיד כשהוציא הולד ראשו נקבע לפי הכוכבים שהוא לילה, ואם ראו את הכוכבים רק מאוחר יותר נוכל לפסוק שהוא ודאי לילה רק אם לפי אומדן הדעת הכוכבים האלו כבר ביציאת הולד לעולם.
תשובה זו הובאה כמעט מילה במילה בשיבולי הלקט (מילה סי' א), ובשינויים קלים בתשובת מהר"ם (דפוס פראג סי' ריט). אך במקומות אחרים קוצרה התשובה הרבה. תחילת התשובה בענין כוכבים קטנים מאוד שיוצרים לפחות ספק שאינו יום הובאה במרדכי מסכת שבת (רמז רצב), אך כל ההמשך מהמילים "אפילו למחרתו שבת" הושמט. וסוף תשובתו מהמילים "ואם לאלתר" הובאה בסמ"ג (עשין כח) בלא להזכיר כל מה שנאמר בתחילת התשובה. וכך מובאים הדברים בבית יוסף (סי' רסב) שתחילה הביא את תשובת ר"י מהמרדכי, ואח"כ הביא מהגמ"י שהביא את הסמ"ג.
והשו"ע הביא את הדברים בשני סעיפים שונים, בסעיף ה כתב:
אם נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאוד, יש לסמוך על הכוכבים לספק למול למחרת, כיון שלא היה לא שבת ולא יום טוב, ואף על פי שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום.
ובסעיף ו כתב:
אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים, יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת.
והאחרונים שלא ראו את הדברים באור זרוע ובשיבולי הלקט ותשובות מהר"ם דנים בזה כשתי תשובות שונות, שבראשונה פסק ר"י שבגלל הכוכבים הוא ספק, ובשניה פסק שהוא ודאי, ודנו מה ההבדל בין המצבים ולמה הפסק שונה.
הש"ך (ס"ק ח) כתב שההבדל הוא שבמקרה הראשון מדובר שנראו רק כוכבים קטנים מאוד, ואילו במקרה השני נראו כוכבים בינונים, ומביאור הגר"א שם (ס"ק ט) עולה שהוא מסכים לדבריו. וסברת הש"ך מבוארת במקור בתשובה עצמה שמה שהם קטנים מאוד אכן יוצר לנו קצת ספק שמא אלו הכוכבים הנראים ביום שכן בתחילה הם קטנים. והפר"ח כתב שבמקרה הראשון הוא ספק בגלל שהרקיע הזהיר כאור היום, וכ"כ החכמת אדם (שער רינה וישועה קמט, ח).
אך כשמעיינים בתשובה המלאה כפי שהובאה באו"ז מובן שזוהר הרקיע היה אמנם הנימוק לכך שבתחילה כתב את הדבר כספק, וגם זה שהכוכבים הנראים אינם רק כוכבים קטנים מהווה שיקול להסתפק שמא הם כוכבי יום, אך למעשה הכל תשובה אחת ומסקנתו שהוא ודאי לילה. ועיקר טעמו מבואר בגלל עצם הענין שנראים כוכבים רבים, ולא יתכן שההלכה לקבוע על פי ראית כוכבים ניתנה לאיצטגנינים, ומשמע שהיה אומר כך גם בלא שיש כוכבים גדולים עמם, דזה כתב רק לחיזוק דעתו.
ואפשר שהשו"ע שלא ידע שהיא אותה תשובה, לכן הבין שבמקרה הראשון מדובר שהרקיע מזהיר ונראים רק כוכבים קטנים ולכן הוא ספק, ואילו היה רואה את התשובה במקורה היה מסיק שבכל מקרה נחשב ודאי לילה.
ועכ"פ כדעה זו שאפשר להחליט מהו לילה לפי ראיית הכוכבים מבואר גם ברבינו יונה על הרי"ף (ברכות א ע"ב):
והא דאמרי' דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה דוקא ג' כוכבים בינונים אבל פחות לא הוו לילה דהכי אמרי' במס' שבת (ד' לה ב) כוכב א' יום ב' בין השמשות ג' לילה ואמרינן עלה לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה אלא בינונים.
וכיון שכן ואין הכל בקיאין בין [גדולים] לבינונים צריך ליזהר עד שיראו הקטנים. וכן במוצאי שבת.
ודבריו נפסקו להלכה בשו"ע בסימן רלה, א לגבי זמן קריאת שמע. ומה שקובע על פי הקטנים שמעתה נראים כבר הבינונים הוא כפי שכתב ר"י הזקן שאם נראים כוכבים שונים בגודלם בודאי שאין אלו רק הגדולים.
גם בסימן רצג, ב מביא הבית יוסף את דברי רבינו יונה, והוסיף להביא מהר"ן בשבת (טו ע"א) וביומא (ב ע"ב) דלענין תוספת שצריך להוסיף מחול על הקודש שיעורו לענין מוצאי שבת כענין שאמרו בירושלמי דברכות (פ"א ה"א) שצריך שיראו שלשה כוכבים רצופים משום תוספת שבת^[6]ו). וכך פסק שם בשו"ע דצריך ג' כוכבים קטנים רצופים.
ומבואר דלמרות שנקט בסי' רסא, ב כרבינו תם, השו"ע סומך על כך שאם רואים ג' כוכבים קטנים אנו מניחים שבודאי אנו רואים גם ג' כוכבים בינונים, ולא חשש בזה לחוסר בקיאות, אלא שבגלל חומרת התוספת הצריך ג' כוכבים קטנים רצופים.
גם הרמ"א בסי' תקסב, א כתב בענין הדין שהתענית מסתיימת בצאת הכוכבים: "דהיינו שיראו ג' כוכבים בינונים".
ומבואר דגם לדעתו נקטינן שהוא לילה לפי ראיית ג' כוכבים בלא חישוב ד' מילין.
וברמ"א סי' תרסב ובשו"ע יו"ד סי' רסב, ו לא הוזכר שצריך לראות כוכבים קטנים, בעוד שבסי' רלה כתבו את דברי רבינו יונה שצריך קטנים, אך מסתבר ששסמכו על מה שכבר ביארו במקומות אחרים שאנו יודעים שיש ג' כוכבים בינונים בגלל שאנו רואים גם קטנים.
ונראה שכך היא גם דעת הראב"ן (שו"ת סי' ב) שכותב שצאה"כ הוא 5 מילין לאחר השקיעה, שהיא בזמן שבו אין רואים את השמש בראשי הדקלים, ובכל זאת כותב שהוא רק יותר משעה לאחר שקיעת הגלגל. והיינו שכיון שראה במקומו ג' כוכבים קטנים לאחר שעה הניח שיש לנו לילך אחרי מה שאנו רואים ולא אחרי חישוב של ד' מילין שמשתנה ממקום למקום^[7]ז).
ואמנם אכתי לא מובן איך מתישב הענין שהולכים אחרי ג' כוכבים עם קביעת חז"ל בפסחים שלילה הוא רק לאחר ד' מילין.
ונראה שיסוד הענין יובן על פי דברי תוספות בשבת דף לה ע"א:
תרי תילתי מיל - קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא ריבעי מיל ור' יהודה גופיה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צד. ושם) סבר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין וצאת הכוכבים לילה הוא כדאמרינן בריש פ"ק דפסחים (דף ב. ושם) וכדמוכח קרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וגו' דמיניה מפיק בפ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יממא הוא. ואומר ר"ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע. אבל תימה לר"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה כדפי' וי"ל דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים כו' אלא בינונים, והשתא פליגי דלר' יהודה מספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו. וע"ק דניחזי אנן באדם בינוני שילך מתחילת שקיעת החמה ד' מילין כדאמר בפסחים י"ל דמספקא להו מהו אדם בינוני.
ויש לעיין מה פירוש השאלה והתשובה שבסוף דבריהם, ומדוע אנו מסתפקים אחרי שרבי יהודה עצמו כיצד לשער כמובא בגמרא בפסחים, וגם בגמרא שבת רבה ורב יוסף אומרים שיעור לבין השמשות לפי מיל. ונראה לבאר כוונתם דמקשים מדוע הוצרך רבי יהודה לשער לפי ההכספה מתי לילה, הרי יכל להורות לשער את הזמן לפי אדם בינוני שילך, ומשיב התוספות דאין לתת הוראה להשתמש רק בבירור אורך הזמן שקבע כיון שלא היה להם שעונים והאמצעי למדידת הזמן אצלם היה הליכת אדם בינוני, ויש חשש שימדדו את הזמן על ידי אדם שאינו בינוני.
ומה שבגמרא שבת מבואר שרבה ורב יוסף שיערו את דברי רבי יהודה על משך בין השמשות לפי אורך מיל בשבת יובן לפי מה שכתב ב'שבת של מי':
אין להקשות להתוס' כיון דלר' יהודה מספקא ליה במהלך אדם בינוני כתירוצא בתרא א"כ איך יהיב רבה ורב יוסף שיעור הליכה למר תלתא חלקי מיל ולמר תרי תלתי מיל, דליתא, דבשלמא לאחשוביה יום איכא ספק ולכך לא יהיב לן רבי יהודה האי סימנא, אבל במשך בה"ש לא איכפת לן דלא נפקא מיניה חורבא ודוק.
ומעתה מובן שפיר מדוע ר"י הזקן ורבינו יונה קובעים את הזמן לפי ראיית הכוכבים, ומתעלמים מהארבע מילין, דהוא נובע מזה שבאופ כללי לא ידוע לחשב זמן בלא סימן חיצוני.
ובביאור הלכה סימן רסא סעיף ב (וראה שם מה שהביא מהמנחת כהן מ"ב פ"ה) כתב שאין להתחשב באורך המיל מטעם אחר:
נראה דאם רואה שהכסיף העליון ושוה לתחתון דהיינו שנשקע האודם מן כל כפת הרקיע בצד המערבי ויש ג"כ ג' כוכבים א"צ להחמיר להמתין על שעות זמניות בימים הארוכים אפילו לדעת ר"ת [דהא אלו שני הסימנים ג"כ נאמר בגמרא [שבת ל"ה] על זמן הלילה... ומוטב לנו לומר שאין אנו בקיאין בחשבון האופקים שמשתנה החמה בתהלוכותיה לפי המקום והזמן וע"כ אין אנו יודעין היטב חשבון הד' מילין שהוא רק סימן אחד ויש לנו במה לתלות משנאמר שאנו טועין באלו השני סימנים.
מבואר שאפילו אם נאמר שאנו בקיאים לחשב את אורך המיל, לא נוכל לסמוך על זה אלא באיזור שבו נכתבה הגמרא, כי במקומות אחרים ישנם שינויים ואין אנו בקיאים לחשבם. והנה בדברי הביאור הלכה יש תנאי נוסף לסמיכה על ג' כוכבים שלא הוזכר בשו"ע, והוא שעכ"פ נשקע האודם מן כל כיפת הרקיע, אך גם הוא לא כתבו אלא לחומרה, שהרי כשאנו מחשבים מתי תחילת בין השמשות כתב שם הביאור הלכה בד"ה קודם הלילה:
ומפני שאין אנו בקיאין בין גדולים לבינונים ע"כ צריך לפרוש ממלאכה אפילו לדעת ר"ת ג' רבעי מיל קודם שיתראו שום כוכבים, וכ"כ המנחת כהן ופשוט.
והיוצא מדבריו שמה שפסק השו"ע (סי' רסא, ב) שבין השמשות מתחיל רק משלוש ורבע מיל לאחר השקיעה נאמר רק למקום שבו לא רואים כוכבים עוד לפני שעברה שעה זו, אבל כל היכא שרואים כוכבים לפני שעברה שעה משקיעת הגלגל גם לשיטת רבינו תם יש לחשב זמן של 3/4 מיל לפי אורכי היום וקו הרוחב לאחור מהזמן שנראו בו כוכבים כלשהם, והוא הזמן שחייבים לפרוש ממלאכה.
ולפי זה, אם נחשב את הזמנים לפי הידוע במציאות היום שאם יודעים היכן הכוכבים עומדים להראות אפשר לראותם כבר 14 דקות אחרי השקיעה בירושלים, ונלך לפי החישוב הנכון של השתנות האופקים והעונות יוצא שבכל המקומות אסור לעשות מלאכה לפני שקיעת החמה וכפי שנהוג היום.
ומעתה יתבאר לנו ענין המנהג בארץ ישראל, שכבר הביא החיד"א (מחזיק ברכה או"ח סי' רסא, ב) את דברי ר"ח אבולאפיא שחי קרוב לזמנו של הבית יוסף ומעיד שהמנהג פשוט בארץ ישראל^[8]ח) שאינם חוששים לרבינו תם בצאת שבת, ותמוה מדוע לא הזכיר השו"ע בשום מקום דבר זה. אך הדבר מובן לפי מה שכתבנו דגם מי שהבין את הגמרא כרבינו תם, בפועל הלך לפי ראיית הכוכבים והיו כולם מקבלים שבת לפני השקיעה מחמת החשש שהוא 3/4 מיל לפני הראות כוכב כלשהו, ובצאת שבת המתינו שייראו ג' כוכבים קטנים רצופים, שהוא כ40 דקות לאחר השקיעה, וכל אלו שפירשו את הגמרא כרבינו תם, לא התעוררו לומר שמנהגם הוא דלא כרבינו תם כי לא היה להם שעונים, ודימו שהמנהג מתאים לשיטתו, ורק ככל שהתקדם השימוש בשעון הבינו שמנהג זה אינו עולה בקנה אחד עם דברי רבינו תם^[9]ט).
ועכ"פ מכל זה עולה שהשו"ע פוסק שיש ללכת בודאות לפי ראית הכוכבים, ועל כן בצאת שבת כדי לקבוע שהוא ודאי לילה נצריך רק לדעת בודאות שיש ג' כוכבים בינונים, ובשבת נוסיף מעט לתוספת שבת, והוא כפי שנהוג בפועל כיום בצאת שבת לקבוע שהוא 8.5 מעלות אחרי שקיעת החמה, אך בודאי אין צורך כלל לחוש ליותר מזה. ולענין כניסת שבת גם לשיטת השו"ע יש להמנע ממלאכה מהשקיעה כי אולי הוא בתוך 3/4 מיל לפי הראות כוכבים כל שהם.
ואם כן, כל מה שהאחרונים חוששים לזמן של ד' מילין לחומרה או שמצרפים זאת לספיקות להקל, וכן יש הסוברים שאין למחות במי שעושה מלאכה בשבת לאחר השקיעה, לפי פסק השו"ע, כל זה אינו נכון.
וכ"כ באגרות משה (ח"ד סי' סב) שאף לנוהגים כרבינו תם כשרואים בבירור כוכבים הוא לילה ודאי, וציין שבניו יורק הוא 50 דקות לאחר השקיעה.
♦
ד.
בחינת שיטת רבינו תם במציאות
הגר"א (ביו"ד סי' רסב, ט) מקשה על רבינו תם: "והחוש מכחיש לכל רואה", וכוונתו להקשות איך נאמר שג' כוכבים נראים רק לאחר ד' מילין בעוד שבמציאות אנו רואים כוכבים הרבה לפני 72 דקות.
יש מהאחרונים (שו"ת יביע אומר ח"ב סי' כא וח"ז סי' מא ועוד) דכתבו שיש לישב קושי זה לפי מה שעולה מהתוספות הנזכר לעיל שיש ספק מה מוגדר ככוכב בינוני, ולפי זה י"ל שלפי רבינו תם עשרות כוכבים הנראים לאחר השקיעה אלו כוכבים גדולים הנראים ביום, אבל הכוכבים הקובעים הם רק אלו שנראים לאחר שעברו 58 דקות (3.25 מיל לפי מיל שאורכו 18 דקות), ומכל מקום גם אחר זמן זה עדיין איננו יודעים אם נראים עתה ג' כוכבים בינונים, או שכולם עדיין כוכבים גדולים, ולכן למעשה התבוננות בכוכבים לא קובעת דבר^[10]י).
אך לענ"ד אכתי כל שיטת רבינו תם קשה להתאימה למציאות, והקושי העיקרי בזה כבר בואר בתשובת ר"י הזקן הנ"ל, והוא שאם נבאר בשיטת רבינו תם כפי שכתבו האחרונים נצטרך לא רק לומר שניתנה תורה לאיצטגנינים אלא לומר שהתורה מצריכה אותנו לעשות חשבונות שגם היום אף אחד לא יכול לעשותם. ומסתבר שדעת רבינו תם עצמו היתה כפי שכתב ר"י בתשובה הנ"ל, שאם נראו כוכבים קטנים בשעה שיש חושך אין בכלל מקום לשאלה שזהו ודאי לילה, ואפיל אם אין חושך כשרואים כוכבים גדולים וקטנים הסיק שהוא ודאי לילה. וכל זה מהטעם שאם לא נאמר כך נצטרך לומר שהתורה מצריכה אותנו לעשות חשבונות שאי אפשר לעשותם.
ויסוד הענין דבינונים וקטנים פירושו כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת סוף פ"ב) "בינונים בגודלם ואורם", ונראה כוונתו שהם נראים לנו כממוצעים בין הכוכבים בכמות אורם שהרי זה מה שיכול להגדיר לנו את גודלם^[11]יא), אך לא מדובר על מיצוע מדוייק שהרי דבר כזה אינו יכול להקבע באמצעים שהיו בזמן הגמרא, וכיון שהדבר נזכר בגמרא משמע שבעיקרון יש אפשרות לקבוע שהכוכבים הם בינונים או גדולים או קטנים באמצעים שעמדו לרשותם^[12]יב).
ועוד נראה ברור שבמימרה 'לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה' אין הכוונה למעט כוכבים הנראים מהרגע שמתחיל להיות מוגדר לילה שהרי רגע זה נקבע על ידי ג' הכוכבים הבינונים, ולא על ידי הקטנים, אלא הכוונה למעט כוכבים הנראים בזמן שלא שייך בכלל להסתפק בו, והיינו לאחר ד' מילין, ועל כן ממימרה זו לכשעצמה עולה שאנו קובעים שהוא לילה ודאי עוד לפני שמגיע הזמן של ד' מילין, וכי כל הדיון הוא על כוכבים הנראים בערב לפני הזמן שכל הרקיע חשוך^[13]יג).
ובאמת נראה כדברי ר"י שבודאי מימרה זו לא יכולה להתייחס למציאות שיש בה ריבוי כוכבים גדולים וקטנים. דאיך נקבע על מציאות כזו שחלקה הוא יום וחלקה בין השמשות וחלקה לילה כשלכל אורכה רואים את כל מיני הגדלים של הכוכבים, ואיך אפשר לדמיין במציאות של 58 דקות לאחר השקיעה שיש שלושה כוכבים בגודל בינוני הנבדל מהאחרים שהראשון שבהם נראה לפני ה58 דקות, השני בתוך ה13 דקות, והשלישי רק לאחר ה13 דקות.
וכבר דייק ר"י והסביר שכשאמרו שכוכבים קטנים הם סימן לילה הניחו שכל אחד יכול להבחין שאין אלו כוכבי היום הנראים בצורה שונה לחלוטין כי אחרת אין משמעות לקביעה זו, ואכן זו המציאות שאין הכוכבים הגדולים הנראים ביום דומים לכוכבים קטנים שיוצאים בלילה.
גם משמעות הגמרא במחלוקת אם להסתכל למערב או למזרח משמע שאלו זמנים קרובים ולא כרבינו תם שהמרחק בין הסתכלות כזו להסתכלות כזו הוא 3 מילין.
וגם כל ענין השקיעה השניה של רבינו תם אינו מובן, שהרי זמן זה מסתיים עוד לפני הזמן שבו פני מזרח מאדימין, ואף לפי רב יוסף שבין השמשות מתחיל רק לאחר שפני מזרח כבר לא מאדימין, עכ"פ יש מושג של שקיעה המסתיים עוד לפני זמן שמסתיים הזמן של פני מזרח מאדימין. ועל כן כל המושג הזה אינו מובן כי אנו יודעים ששקעה החמה את השקיעה השניה כשאין שום דבר בארץ שמראה לנו דבר כזה, ומשמע שרבי יהודה בא לומר לנו דבר מעשי שאפשר לראותו ולא מדבר על מושג ערטילאי.
והתוספות שבת (לה ע"א) שהזכרתי לעיל אומרים דבר אחר, דז"ל:
אבל תימה לר"י דבמאי פליגי דהא ודאי משעת צאת הכוכבים הוי לילה, וי"ל דאמרינן לקמן לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים כו' אלא בינונים, והשתא פליגי, דלר' יהודה מספקא ליה בכל כוכבים הנראים משקיעת החמה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו.
כוונת התוספות לשאול למה נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי, הרי מהפסוק בנחמיה עולה שלילה נקבע לפי צאת הכוכבים, ומשמע להם שהוא כפי שאמרו כוכב אחד יום שנים בין השמשות, שלשה לילה, ועל כן היה לחכמים לומר לומר שיש להסתכל בכוכבים על פי הנחה זו ותו לא מידי^[14]יד), ותירצו שהמחלוקת נובעת מזה שיש כוכבים גדולים הנראים כבר מהשקיעה, ובכוכבים אלו יש מקום להסתפק אם הם הגדולים הנראים ביום או מהבינונים. ונראה שלפי דבריהם 'כוכב אחד יום' יתפרש שמיד לאחר השקיעה צצים שלושה כוכבים שהם ספק בינונים ספק גדולים, ולפי רבי יהודה יתכן שהכוכב הראשון הוא יום וזה שצץ מיד לאחריו מראה שהוא בין השמשות, וזה שלאחריו מראה שהוא לילה, אך מאידך גיסא יתכן שכולם גדולים, לכן מתחיל הספק, ובמשך זמן ההכספה מתווספים עוד כוכבים שעדיין איננו יודעים אם הם בינונים, ורק בגמר ההכספה ברור לנו שהכוכבים הנראים עתה הם הבינונים.
והנה דבר זה יכול להתאים בערך עם המציאות שכל הכוכבים שמתחילים להראות בבין השמשות הם כוכבים גדולים, דהקטנים לא יוכלו להראות כשעדיין אין חושך, ועל מציאות כזו שייך לומר שאיננו בקיאים לקבוע בדיוק מה ההבדל בין כוכב בינוני לגדול. אך דבר זה אינו יכול להתאים למציאות שאנו רואים 58 דקות לאחר השקיעה, שכן בזמן הזה כבר נראים מאות כוכבים גדולים וקטנים, ואי אפשר לבודד את אלו שנראים לאחר ה58 דקות מאלו שלפניהם, וגם לא שייך לומר שיש יכולת למישהו לקבוע מתוך כל הכוכבים שמתווספים מאותו זמן שרק שלוש מהם הם בינונים^[15]טו).
ואמנם מצינו גם בדברי הגר"ז בסידורו בענין ג' הכוכבים שהם נראים "לזכי הראות מהאצטגנינים", ומשמע שמי שאינו זך הראות אינו יכול לראות אותם. וכעין זה כתב הגר"א בביאוריו (סי' רסא), שצריך בקיאות גדולה לידע "שיש שלשה כוכבים לבד והם בינונים". אך כל זה אינו דומה למה שאומרים האחרונים שיש לנו ספק גם כשרואים כוכבים קטנים בחושך, דאכן במציאות צריך בקיאות על מקום הכוכבים כדי להבחין בהם, וכן צריך לדעת במפת השמים כדי לא לטעות בינם לכוכבים הנראים ביום, ויכולה להיות מחלוקת באיזה כוכבים להתחשב, אך עכ"פ חייבת להיות אפשרות לבקיאים שיודעים בהילוך כוכבים להבחין בסימנים של חז"ל, ולא יתכן שהגמרא בענין הכוכבים אומרת דברים שלעולם לא יהיה מי שיוכל להבחין בהם.
והנה גם בתוספות מסכת פסחים (דף ב ע"א ד"ה והא) כתבו את התירוץ של התוספות בשבת, אך שם נוסח השאלה שונה, וז"ל:
ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפרק במה מדליקין (דף לד: ולה.) דקאמר ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, ואיכא למאן דאמר התם שני חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים, דאין אנו בקיאין בצאת הכוכבים כדאמר התם לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים הנראין בלילה אלא בינונים.
כאן הקושיה אינה במאי פליגי, אלא הקושיה היא על רבי יהודה האומר שמהשקיעה איכא ספק, כי מהפסוק בנחמיה משמע שממש לפני צאת הכוכבים הוא יום, וכתבו שאין לומר שהפסוק לא מתיחס לזמן שמהשקיעה עד צאה"כ כי הוא זמן מועט, שכן מהגמרא עולה שהוא 2/3 מיל ולפי הנראה הוא שיעור של זמן רב. ובתירוץ כתבו כמו דבריהם במסכת שבת כי מה שכתבו שם מתרץ גם קושיה זו, דאמנם לרבי יהודה הספק ארוך יותר, אך זה בגלל חוסר בקיאות בהבחנה בין גדולים לבינונים, ואצל נחמיה לא זמן הספק ארוך, ולכן נקט שלפני צאת הכוכבים הוא יום^[16]טז).
והרשב"א בחידושיו לשבת כתב בשם התוספות קושיה הכוללת את קושיות התוספות בפסחים ובשבת, אך נוסח התירוץ אצלו שונה, וז"ל:
איכא למידק הני תנאי במאי פליגי דהא ודאי עד צאת הכוכבים הוי יממא וכדאמרינן בריש פרק קמא דברכות. דעד צאת הכוכבים הוי יממא, ותו דתניא לקמן רבי נתן אומר כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, וי"ל דבהא דאמרינן עלה דההיא פליגי, לא כוכבין הנראין ביום ולא כוכבים שאין נראין אלא בלילה אלא כוכבים בינונים, דמר סבר כל שנראין עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון כוכבים בינונים הם, ומר סבר עד חצי מיל, ומר סבר אפילו לאחר זמן זה.
מנוסח זה של התירוץ משמע שכולם סוברים שמהשקיעה עד ההכספה יש שני כוכבים בלבד אלא שיסוד המחלוקת הוא בכך שלר' נחמיה לאחר 1/2 מיל כבר אין ספק שהוא לילה מצד החשכת הרקיע גם אם לא מתווספים כוכבים, ולר' יהודה הקובע שאין ספק הוא ההחשכה הנוצרת לאחר 3/4 מיל, ולר' יוסי הכוכבים הקובעים את גדר בין השמשות צצים אפילו יותר מאוחר מהזמן שאותו קבע רבי יהודה כזמן לילה ודאי, ולפני ההכספה לדעתו אין להתחשב בשני הכוכבים שאפשר לראות כי לדעתו הם גדולים הנראים ביום.
והנה לעיל כתבתי שלפי התוספות נראה שכבר בתחילת בין השמשות ישנם שלוש כוכבים מסופקים, אך מראשונים אחרים שחלקם אזלי בשיטת רבינו תם נראה שהבינו אחרת.
בתשובת רב שרירא ורב האי (מובאת בגנזי קדם חלק ה, וכן בסוף הזמנים בהלכה) איתא:
ורב יוסף קא מסתייעא דר' יהודה קא יאהיב שיעורא ליום אחר שקיעת החמה, מדקאמרינן בלא פלוגתא אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, ותניא נמי הכי, ואמר ר' יוסי בר ר' אבון ובאותן כוכבים שאין נראים ביום.
נראה שרב שרירא ורב האי מבינים שהברייתא דכוכב אחד יום היא גם כרבי יהודה, וכל מה שנאמר בה הוא ביחס לזמן שלאחר השקיעה, והיינו שבדקה שאחרי השקיעה יוצא כוכב אחד והוא הזמן שבו פני מזרח מאדימין, ועליו נאמר כוכב אחד יום והוא כדעת רב יוסף, ולאחר מכן נראים שני כוכבים שעליהם אמרו שנים בין השמשות, ולאחר גמר ההכספה יוצא הכוכב השלישי, והוא לילה גם לפי רבי יהודה דאז עבר 3/4 מיל מהשקיעה^[17]יז).
וכדבריהם כתבו רבי יהונתן מלוניל ורבינו פרחיה בחידושיהם לגמרא שבת שם.
ובנימוקי יוסף (שם) כתב באופן אחר, דהספק מתחיל מהשקיעה, כוכב אחד יום פירושו שאפילו שרואים כוכב עדיין יש צד שהוא יום, וכן נמי בשנים עדיין הוא רק בין השמשות.
והמאורות (שם) העלה סברה שכוכב אחד יום נאמר על כוכב בינוני הנראה לפני השקיעה. וכ"כ הרמ"ך (מובא בכסף משנה על הרמב"ם הל' שבת פ"ב).
ולפי דרך כל הראשונים האלו המציאות אינה כפי שביארתי בתוספות דבתחילה יש כבר שלוש כוכבים שהם ספק בינוני אלא יש כאן תהליך שבתחילה יוצא אחד, ואח"כ השני ורק לאחר 3/4 מיל השלישי.
והמאירי (שם) הקשה על הרי"ף במה שהביא גם את דברי רבי יהודה על ההכספה וגם את המימרה כוכב אחד יום "שהרי חמה שקעה ואין כוכב נראה"? ויש לבאר כוונתו שמדברי רבי יהודה משמע שאין כלל כוכבים בזמן בין השמשות אלא הכספה בלבד, ואם כן אינו סובר כהברייתא, לכן הסיק שאולי לדעת הרי"ף רק הסימן של ג' כוכבים לילה הוא להלכה^[18]יח).
ורבינו חננאל (שם) כתב שכל המימרה של הכוכבים היא אליבא דרבי יוסי. וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (עמ' רנב), וכן הוא בחידושי הר"ן הישנות לגמרא בשבת (שם)^[19]יט). ולענ"ד כך היא דעת הרמב"ם^[20]כ).
ולפי דרכם של כל הראשונים האלו אין כלל מקום לקושית התוספות מהמימרה דכוכב אחד יום על דברי רבי יהודה, וממילא נוכל לומר כפשוטו שהכוכבים יוצאים רק בסוף בין השמשות. ובודאי מסתבר שאלו מהם הסוברים כרבינו תם היו חוזרים בהם אם היו יודעים שבמציאות בזמן שלאחר 58 דקות מהשקיעה יש כוכבים רבים גדולים וקטנים.
♦
ה.
בחינת שיטת הגר"א במציאות
ביארנו לעיל שלפי הגר"א מהירושלמי עולה שמיל הוא 18 דקות, ועוד כתב (בביאורו לסי' רסא) שבין השמשות דרבי יוסי הוא מיד לאחר בין השמשות דרבי יהודה, לכן לדבריו צריכים לראות כוכבים כבר 13 וחצי דקות לאחר השקיעה, ותמהו רבים ממה שלא רואים במציאות כוכבים בזמן הזה.
בפניני הלכה (הרחבות שבת פ"ג) כתב שהדברים מובנים על פי הכרעת הפוסקים שהעומדים על הר קובעים את השקיעה לפי הנראה להם מההר ולא כפי שהיתה נראית השקיעה אילו היה עומד בפני הים, ולכן זמן השקיעה אצלם מאוחר מאלו שעומדים בשפלה בעוד שזמן צאת הכוכבים שאנו תלוי בזה זהה. ולפי מדידות שנעשו בימינו העומד בירושלים ויודע היכן להתבונן בשמים אכן יכול לראות לאחר 14 דקות מהשקיעה שלשה כוכבים בימי ניסן.
אך לכאורה אכתי אינו מובן למה נקטו את השיעור דוקא לפי העומדים בהר, הרי לא כל התנאים והאמוראים גרו בהרים.
ולענ"ד הענין הוא שהיסוד לכל חישובי השקיעה בהר ובעמק כבר הביאו רבים מדברי הגמרא בשבת קיח ע"ב "יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה", דרבים מהראשונים^[21]כא) פירושה כפשוטה שבטבריה היו מכניסים שבת לפי מה שראו מכיסוי השמש למרות שאין זה הזמן שחייבים להכניס, ור' יוסי רוצה שיהיה חלקו עם המחמירים האלו^[22]כב), ומביאור זה עולה שמעיקר הדין במקום נמוך כמו טבריה השקיעה אינה נקבעת לפי התכסות השמש מעיני העומדים בתוך הבקעה, אלא זמנה האמיתי מאוחר יותר. הרא"ז מלצר (בהערות לספר בין השמשות הערה ז, ושם עמ' קנח, וכן בספרו אבן האזל הל' קריאת שמע) סבר שהשקיעה האמיתית בין לנמצאים בעמק ובין לעומדים על ההר היא לפי גובה פני הים^[23]כג), אך הקשו עליו איך נאמר במקום גבוה כשאנו רואים את השמש מאירה שדינו כאילו היתה שקיעה, ולכן מקובל לפסוק שבמקום נמוך מחשבים לפי גובה פני הים, ובמקום גבוה יותר לפי הראיה מאותו מקום (הזמנים בהלכה עמ' נח), אבל עדיין צ"ע כי גובה פני הים לא הוזכר בגמרא. לכן יותר מסתבר לומר שכל המקומות הנמוכים מירושלים צריכים לילך לפי גובה ההרים שבירושלים, וכפי שידוע שמרכז ארץ ישראל והישוב העיקרי הוא ירושלים. וכן מצינו לענין קידוש החודש שהחישוב הוא לפי ירושלים (רמב"ם הל' קידוש החודש יא, יז. והמאור ר"ה כ ע"ב), ורק במקומות המועטים הגבוהים מירושלים הולכים לפי ראית השמש מאותו הר. ואכן כבר כתב הגר"ז (פסקי הסידור סדר הכנסת שבת, והובא באגר"מ ח"א סי' צז) שיש לשער לפי ההרים הגבוהים בארץ ישראל. הגר"ז גם שיער זמן זה וכתב שלכן השקיעה האמיתית היא כארבע דקות לאחר העלמותה מראשי האילנות^[24]כד), אך בתוספות מעשה רב (ס"ק יט) בשם הגר"ח מוואלזין כתב שהשקיעה האמיתית היא 6 דקות אחרי השקיעה הנראית^[25]כה), ובמציאות אם נשער לפי הר הצופים שגובהו 830 מטר מעל פני הים התוספת כלפי מי שעומד בגובה פני הים היא אכן 5 דקות בממוצע (באביב 4.6 דקות ובקיץ 5.4 כ"כ הזמנים בהלכה עמ' סג). ומעתה מובן שהמציאות גם בשפלה מתאימה למה שיודעי מקום הכוכבים רואים בירושלים.
ומעתה כשנתבונן בפירוט מציאות הכוכבים כפי שמפרטים התוכנים נראה שהמציאות מתאימה מאוד לשיטת הגר"א, וגם נראה שמהתבוננות זו נוכל להעלות אפשרות לפירוש מחודש לגמרא. דהנה לפי המבואר בספר הזמנים בהלכה ח"ב (פרק מז) יש שני סוגי כוכבים השונים במהותם, והם כוכבי הלכת וכוכבי השבת. כוכבי לכת נבדלים מכוכבי שבת בכך שמיקומם משתנה ולעולם הם לא נראים כולם ביחד, אלא פעם זה ופעם זה, בעוד שכוכבי שבת נראים בארץ ישראל בקביעות ובמקומות ידועים.
כוכב הלכת הבהיר ביותר הוא נוגה שנראה פעמים רבות לפני השקיעה ואפילו בחצות היום. צדק ומאדים יכולים להראות לעתים רחוקות מעט לפני השקיעה. וכן שני כוכבי הלכת הנוספים, כוכב חמה ושבתאי יכולים להראות לעיתים רחוקות, אך רק מעט לאחר השקיעה.
ונראה שתיאור זה הוא לעומד במקום שפילה, אך לפי מה שביארנו לעיל השקיעה האמיתית היא לפי גובה הרי ירושלים, כל כוכבי הלכת יכולים להראות עוד לפני השקיעה ההלכתית, ולכן הם אינם בחשבון^[26]כו).
יש שאלה לפי איזו טיב ראיה נקבע את זמן ראית הכוכבים הבינונים, אך ננקוט כאן בדרך המתוארת בספר זמנים בהלכה כממוצעת לפיה כוכב השבת הראשון הנראה בקביעות הוא 'סיריוס' שבימי ניסן יכולים העומדים בגובה פני הים לראותו כ9 דקות לאחר השקיעה. הכוכב השני נראה 16 דקות לאחר השקיעה, ואת השלישי רואים 18 דקות לאחר השקיעה^[27]כז), ומיד לאחריו נראה הכוכב הרביעי. ולפי מה שביארתי שבירושלים נראית השקיעה מאוחר יותר יוצא שבירושלים כוכב השבת הראשון נראה 4 דקות לאחר השקיעה, השני הוא 11 דקות לאחריה, והשלישי והרביעי נראים מיד זה אחר זה בדקה ה14 שלאחר השקיעה.
והנה מצינו בירושלמי (ברכות א, א) שאחרי הבאת ברייתא זו של כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, ושלשה לילה, איתא:
אמר ר' יוסה בר רבי בון ובלבד דייתחמיין תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא^[28]כח).
ונראה שאם נחבר מימרה זו למציאות שאנו רואים נוכל להשוות בין הבבלי לירושלמי ולהגיע לפירוש מחודש בענין "כוכב אחד יום", דלעיל הבאנו מה שהתקשו הראשונים איך ליישב מימרה זו עם שיטת רבי יהודה, ותירצו בכמה אופנים. אך לפי בחינת המציאות הנ"ל נלענ"ד לבאר דמימרה זו תתפרש שפיר לרבי יהודה כהתיחסות לכל הכוכבים הנראים בבין השמשות.
הפירוש שנראה לענ"ד הוא שה'כוכב אחד' המוזכר בברייתא הוא סיריוס ומה שאומרת הברייתא "כוכב אחד יום" פירושו שהוא אינו נחשב מכוכבי בין השמשות שענינם להופיע כשחצי יום חצי לילה, אלא הוא יותר משתייך לכוכבי היום, אע"פ שרואים אותו רק בין השמשות, והשנים הנראים אחריו הם בין השמשות כי ענינם חלוק, כל זמן שהן רק שנים אינם קובעים שהוא לילה, אך כשיצטרף אליהם הכוכב השלישי יחשבו לכוכבי הלילה.
וברייתא זו יכולה להתפרש גם כר' יוסי אם נאמר שלדעתו רק הכוכבים הנראים בזה אחר זה מיד באים בחשבון, ואז אנו אומרים שהראשון הוא כשעדיין נחשב יום, השני בין השמשות, והשלישי מציין את הלילה.
ואף על פי שהראינו את התאמת הדברים למציאות, אכתי י"ל שלחומרה יש לחוש למה שהרבה גדולים שהעריכו את זמן ראיית הכוכבים ב10 דקות יותר מאוחר, וכולם כיוונו לזמנים קרובים כדלהלן.
בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' כא) כתב שצאת הכוכבים בארץ ישראל הוא כ"ו דקות לאחר השקיעה, וכן נהגו בירושלים לענין ברית מילה על פי הוראת הרב פרנק (כתב עת צהר, ו עמ' קז). גם הששכה"ל (ח"ב מו, מה) כתב בשם הגרש"ז אוירבעך שצאת הכוכבים לחומרה הוא 25 דקות לאחר השקיעה בירושלים. והרב כצ'ורי בספר מעשה ניסים נקט שבכל השנה חוץ מחודשי הקיץ הזמן הוא 25 דקות, ובחודשי הקיץ הזמן הולך ועולה כך שבחודש יולי הוא 28 דקות, ועל פיו נכתבו הלוחות של הרב אליהו, ובעל האור לציון. והרב טיקוצ'ינסקי בספרו בין השמשות (עמ' מט, סו) נקט שבאביב הוא 23 דקות ובקיץ 28 דקות. וכעין זה כתב בספר נברשת (ח"ב עמ' מה) בשם ר"ש מסלנט שהזמן הוא בין 22 ל28 (6.2 מעלות), ואפשר שגם אלו שנקטו 25 דקות הוא כדי לא להרבות בחילוקים בין העונות, אך הזמן האמיתי לדעתם הוא בן 23 ל28 דקות. והרב אלישיב (שיעורי הרב אלישיב ברכות ב ע"ב) נקט שלחומרה צאה"כ 30 דקות לאחר השקיעה, והוא עיגול לחומרה.
ומסתבר שהכוכבים שהם ראו הם אותם כוכבים שתיארתי לעיל כנוספים על כוכבי השבת וסיריוס שהם כוכבים גדולים, אלא שבגלל שלא ידעו בדיוק היכן להסתכל הבחינו בכוכבים אלו מאוחר יותר.
וליישב שיטה זו עם האמור בגמרא לא יועיל מה שאמרתי שהשקיעה בשפילה צריכה להיות מאוחרת ממה שמקובל כי הם מדברים על השקיעה בירושלים, ואפשר לאחוז בחומרה זו רק אם ננקוט כפי שכתב הרב טיקוצ'ינסקי (שם) שבין השמשות של ר' יוסי הוא מאוחר לבין השמשות של רבי יהודה בהפלגה של 10 דקות.
וביביע אומר (ח"ז סי' מא) דחה דברים אלו וכתב שכיון שמהרבה ראשונים עולה שבין השמשות של ר' יוסי הוא מיד לאחר בין השמשות של רבי יהודה יש לקבוע ש20 דקות לאחר השקיעה בימים השוים הוא הזמן שבו ודאי יצאו ג' כוכבים, וכתב שכן הורה למעשה בענין ברית מילה וקיבלו דבריו.
אך האמת היא שזמן 20 דקות אינו זמן שמתאים לזמן העולה מהגמרא אם נוקטים שבין השמשות של רבי יהודה צמוד לבין השמשות של רבי יוסי, דאף אם ננקוט שמיל הוא 22.5 דקות היו הכוכבים צריכים להראות 16 דקות לאחר השקיעה, ולומר שאנו נוקטים כשיטה שמיל הוא 24 אינו נראה כיון שאין זו מסקנת הגמרא בפסחים, וגם על זה נצטרך להוסיף קצת. על כן אם כבר איננו סומכים על הבקיאים בראיית כוכבים וחוששים לשיטה שביה"ש דרבי יוסי מאוחר יותר, יש לנו לחוש למה ששיערו חכמים רבים שהכוכבים בפועל נראים רק כ 25 דקות לאחר השקיעה, ולכן לצאת מידי ספק יש לילך לפי שיעור זה.
ואמנם הרבה ראשונים הבינו שצאת הכוכבים הוא מיד בסיום ה3/4 מיל, אך מאידך מצינו גם ראשונים רבים הסוברים שצאת ג' כוכבים אינו מקביל לסוף זמן ההכספה^[29]כט), וגם אם הרמב"ם אומר שזמנו בערך שליש שעה, דבריו יכולים להתפרש גם כ23 דקות בימי השויון, וכיון שבענינים אלו הולכים בדרך כלל אחרי מה שרואים רוב בני האדם נראה שיש לחוש לחומרה לצאת הכוכבים המאוחר.
ואכתי צריך להבין את שיטת הגר"א בענין "פני מזרח מאדימין" וענין ההכספה שכבר ציינו שהגמרא אומרת:
רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח, אמר ליה: מי סברת פני מזרח ממש? פנים המאדימין את המזרח! וסימניך כוותא^[30]ל).
ומשמע שמסקנת הגמרא להתבונן בכל זה במערב, והרי חזינן דהאדמומית נמשכת במערב הרבה זמן אחרי השקיעה, וכפי שכתב הרב וייץ (אסיף ג שם) שהוא קרוב לשעה אחרי השקיעה בעוד שלפי הגר"א היתה צריכה להתמשך רק דקה.
אלא נראה שכל הקושיה היא על סמך ההבנה שמדובר על כל הזמן שבו השמים אדומים במערב, ובאמת מהרבה ראשונים נראה שאין זו הכוונה, ואדרבה מדבריהם עולה הוכחה נוספת במציאות נגד רבינו תם.
וכדי להבין דבריהם נקדים את תיאור המציאות לפי מה שכתב בספר זמנים בהלכה (עמ' תז):
במערב, מיד לאחר השקיעה אנו רואים בתחילה במקום שבו שוקעת השמש צבע צהוב לבן ורק בצדדיו יש צבע כתום. רק לאחר זמן (לא פורט שם כמה בדיוק) מתייצב הצבע הכתום על פני כל האופק, ואחר כך נשאר קו האופק בגווני אדמימות שונים שמתחלפים עוד זמן רב, כאשר לאחר כמה זמן עוד מתחזקת האדמומית, ולבסוף נעלמת (לא צויין סוף זמן מדויק ורק כתב שב12 מעלות מתחת לאופק אין אדמומית).
ואילו בצד המזרח עוד לפני השקיעה אפשר לראות בקו האופק צבע כתמתם (כתום חלוש), אך צבע זה הולך ועולה כלפי מעלה, וכשגלגל השמש נמצא מעלה אחת לאחר השקיעה (4.5 דקות) קו האופק הוא בצבע כחול אפור, והצבע הכתמתם שוכן מעליו, וכשהוא 5 מעלות (22 דקות) לאחר השקיעה הצבע בקו האופק עצמו הוא סגול בהיר, ומעליו נהיה אותו צבע של כחול אפור שהיה לפני כן בקו האופק, ורק גבוה הרבה מעליו נראה אדום סגול קלוש שהולך ומתפוגג.
ועתה נראה את דברי רבינו חננאל בסוגיא זו:
ומתרץ רבה כרוך ותני איזהו בה"ש משתשקע החמה וכל זמן שפני מערב מאדימין את המזרח וסימנך כוותא. פי' אם יהיה נר דולק בבית ובו חלון פתוח למערב מתראה אור הנר כנגד פתח החלון במזרח וגם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון עדיין ביה"ש הוא. הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה.
רבינו חננאל אינו אומר 'וכל זמן שפני מערב מאדימין, והמערב קרוי פני מזרח מפני שמאדים את המזרח', אלא אומר שמה שפני מזרח מאדימין פירושו פני מערב שבמציאות מאדימים את המזרח, ומשמע שרצונו לומר שאדמימות המערב שאותה בדקו היא דוקא באותו זמן שהוא מאדים את המזרח ולא מה שלאחר מכן. וגם מהמשל של הנר שלכוארה מיותר כי הרי ברור שהמערב הוא שמאדים את המזרח משמע שבא ללמד שאין להתחשב במה שבמערב לכשעצמו כמו שכאשר יש חלון אין משמעות לאור הנר שמאיר במקום החלון שהוא במערב.
ומכל זה עולה שלאחר השקיעה יש במערב אדמומית שיכולה להאדים גם את המזרח, ואחר כך יש עוד אדמומית שכבר אינה מאדימה את המזרח, אם כן דבריו מתאימים דוקא לשיטת הגר"א שכן מציאות כזו ישנה לאחר השקיעה הראשונה ולא לאחר השקיעה השניה.
והריטב"א (שם) כתב:
פירוש דכי קתני וכל זמן שפני מזרח מאדימין, למערב קורין פני מזרח כי הוא המאדם אותו, כסימן השמש הנכנס דרך חלון שמאדים הכותל שכנגדו וכדאמרינן וסימניך כוותא, והכי קתני וכל זמן שמערב שהם פני מזרח נותנים אדמימותם, ולכן העיון הטוב והישר היה להסתכל בפני(ו) מערב כשהם אדומים הרבה מחמת החמה שנכנסת בעביו של רקיע.
נראה גם מדבריו שהאמת היא שהמערב אדום עוד זמן רב, אך הקובע הוא הזמן שבו המערב נותן למזרח את האדמימות, והוא כאשר המערב הוא בגדר אדום הרבה עד שיש ביכולתו להאדים את המזרח. ומה שמסיים שלכן הטוב והישר להסתכל במערב אינו כ"כ מובן שכיון שבמציאות אין האדמומית נמשכת זמן שווה גם במערב וגם במזרח למה יסתכל במערב, לכן נראה כוונתו שבמזרח קשה להבחין מה גדר סוף האדמומית, אבל במערב יוכל להבחין לפי עוצמת האדמומית מתי היא כזו שמאדימה את המזרח.
וכדי להתאים את הדברים שאמרו עם המציאות שתיארתי לעיל נראה לפרש שאין הכוונה לומר שבשעה שהמזרח נותן אדמומית למערב הוא בצבע אדום כהה יותר מאשר הזמן בו האדמומית שלו כבר לו נותנת אדמימות למזרח, אלא שאנו מסתכלים על האדמומית שיש בה יותר חוזק להאדים, והיינו שניכר בה עדיין אור החמה, ודבר זה ניכר על ידי הצבע הצהוב שיש במקום השקיעה, הדומה לצבע השמש בשקיעה, ובאמת משך הזמן שנשאר צבע זה הוא רק מעט יותר מדקה, ויתכן שהוא מקביל לזמן שבו עולה הקו הכתמתם מהאופק המזרחי.
ואף על פי שהריטב"א סובר כרבינו תם, ולפי רבינו תם לא שייך לומר אחרי השקיעה השניה שבמערב יש אדמומית הרבה שמאדימה את המזרח, מכל מקום בדברים אלו פירש את פשט הגמרא, ולא נכנס להתאימם במציאות עם מה שצריך להראות לפי שיטת רבינו תם, כפי שאנו מוצאם ברבים מהראשונים.
גם המהר"ם מלובלין עמד על כך שכוונת הגמרא היא לברר מהי האדמומית במזרח על ידי התבוננות במערב שהקשה דאם הקובע הוא דוקא המערב היה צ"ל "כל זמן שהמערב מאדים", ולכן פירש "דנקט האי לישנא דצ"ל במערב אדמומית חמה כל כך גדול, שמכח אדמומית זה מתאדמים פני מזרח שכנגדו".
והיינו שמה שבודקים באדמומית המערב הוא האם כוחה גדול כדי להשתקף במזרח, אך אם האדמומית במערב נמשכת יותר מבמזרח אין מתחשבים באדמומית זו כי אין בכוחה להאדים את המזרח.
ולשון הגר"א בביאורו לסי' רסא: "ולר' יוסי הערב שמש דכל מקום בצאת הכוכבים ניצוצים המאדימין את המזרח". משמע גם מדבריו שלא נתחשב באותה נצוצין שכבר אינם מאדימים את המזרח.
והרש"ש במסכת שבת (לה ע"א) כתב:
קשה לי, אם מלות פני מזרח מאדימים כולמו המה תואר לרוח מערבי. אם כן חסר הנשוא והוא יאדימו, ואם פני מזרח לבדם המה תואר לרוח מערבי על שם שמשפיע למזרח פעולת האדמה, אם כן מלת מאדימין שהוא הנשוא והוא תנאי והוא מהפעיל שפירושו שמאדים אחרים, אם כן צריך להביט דוקא במזרח לראות אם פועל המערבי תנאו להאדימו, וצ"ל שמאדימין בכאן הוא פועל עומד כמו אם יאדימו כתולע.
אך לפי מה שביארתי אין הכי נמי הכוונה היא כפשוטה דמה שהסתכלו במערב הוא אך ורק לראות מתי מסתלק הצבע הצהוב ממקום השקיעה שהוא הצבע שמאדים את פני המזרח.
ומעתה נראה שגם מפרשים שלא כתבו כך נוכל לבאר בדבריהם שזו כוונתם.
בתשובת הגאונים (גנזי קדם ה, ו) כתבו בבביאור דברי רבה: "משתשקע החמה ומאריך והולך כל זמן שפני מערב מאדימין וגם כשתסור אדמדומיתן", וכן בהמשך התשובה ביארו שמדובר בזה על הזמן שבו סרה האדמומית שבמערב, ומשמע לכאורה שהבינו שלאחר הדקה המוגדרת "פני מזרח מאדימין" סרה האדמומית שבמערב. וזה לכאורה לא מתאים למציאת שאנו רואים לאחר השקיעה הראשונה.
אך לקמן נוכיח שדעת הגאונים בבירור שמשקיעת גלגל החמה הוא בין השמשות ויש להבחין בין קושיה להוכחה מהי דעתם. דזה ברור שדעתם שהשקיעה היא העלמות גלגל השמש כפי שנבאר לקמן, וזה שהמציאות אינה תואמת למה שאמרו היא רק קושיה בעלמא כפי שמצינו הרבה קושיות מהמציאות על דברי הראשונים בענינים אלו, וכפי שיש קושי על רבינו תם עצמו מהמציאות.
ומכל מקום לפי האמור יש לפרש גם בדברי תשובת הגאונים בגנזי קדם שהכוונה במה שאמרו כל זמן שפני מערב מאדימים היא מאדימים בפועל יוצא, כלומר מאדימין את המזרח ומה שאמרו שהוא לאחר שסרה האדמומית היינו אותה אדמומית שיכולה להאדים, והיינו אותו צבע צהוב הניכר במקום שבו שוקעת השמש שהוא מה שגורם לכך שבצד המזרח תהיה אדמומית על קו האופק, ולא התכוונו לומר שסרה כל האדמומית.
ורש"י כותב בביאור הענין:
דאוי - מביט ערב שבת לראות אם יש שם אדמומית חמה.
פנים המאדימים את המזרח - לערב חמה שוקעת במערב, וזהרורי החמה מאדימין את המזרח כחלון, דכשהחמה נכנסת בה מאדמת כותל שכנגדה.
וצריך להבין מה ביאר במשל החלון, הרי ברור שהמזרח נהיה אדום מחמת השמש שבמערב, ולכן ראוי להקרא פני מזרח ומה הצורך במשל החלון, ובפרט שאינו דומה שהרי השמש הנכנסת בחלון השמש משפיעה על הכותל שכנגד החלון יותר מאשר על הכותל המערבי היא נכנסת, בעוד שכאן אנו רואים שהמערב אדום יותר. לכן נראה לפרש גם בדבריו שבא לבאר בזה שבאמת העיקר שאנו צריכים לדעת מתי עולה מקו האופק האדמומית שבמזרח, אלא שיש קושי לקבוע בדיוק דבר זה על ידי הסתכלות במזרח ולכן מסתכלים במערב, ולפי האופן שבו נראים זהרורי השמש שבמערב נוכל לדעת מתי כבר אינו נחשב שהמערב מאדים את המזרח.
משל החלון מוסבר באופן דומה גם בתשובות רב נטרונאי גאון (אופק סימן תיג):
קאמרין לעינין בין השמשות, ראבה חזייה לאביי דקא דאוי למזרח לידע אם הגיע בין השמשות, אמר ליה מי סברת פני מזרח ממש, פנים המאדימין {את מזרח} וזהו מערב. וסימניך כותא: כותא שהיא פתוחה ברוח מזרח זיוה נופל לרוח מערב, וכין ממערב למזרח, אף {כן} כיון שמגיע בין השמשות ומגיע שקיעת החמה במערב, מאדימין פני מזרח כמות חלון בבית.
ובדבריו נראה שהבדיקה היתה לדעת מתי בין השמשות מתחיל לפי רב יוסף, אך עכ"פ גם לדעתו הבדיקה היתה רק של אותה דקה שפני מזרח מאדימין, ולכן אפשר להבין שהמשך הבדיקה הזמן של הכסיף התחתון והעליון ניכר דוקא במזרח.
וכן נראה במאירי (שם) שכתב:
בין השמשות לר' יהודה הוא משתשקע החמה סוף שקיעתה ר"ל שנכנסה כולה, וכל שפני מזרח מאדימים, ופרשו למטה צד המערב וקוראו פני מזרח מפני שאותו הצד מאדים פני המזרח בערב כשהחמה נוטה לשקוע כאורה הנכנסת בחלון שמבהקת כותל שכנגדה. ויתבאר למטה ג"כ שאפי' הכסיף התחתון, ר"ל שכבר הלכה הבהקתו של תחתון, ר"ל תחתית כיפת הרקיע הנראה לנו כאופן המפריש בין חצי הרקיע העליון לחציו האחר, ולא הכסיף העליון והיא גובה הכיפה שבאותו צד למעלה מאופן המפריש שאינו ממהר כל כך להכסיף כתחתון מצד שהאורה מבהקת יותר לנכוחיותה לפי הנראה לנו, עדיין הוא בין השמשות, אבל כשהכסיף העליון והושוה לתחתון הרי הוא לילה.
מדבריו משמע כפי שביארתי לעיל שההכספה שלאחר מכן נבדקת דוקא באופק המזרחי מדכתב שהחלק העליון מתאחר להכסיף כיון שהאור של המערב עומד יותר ניכחו.
ולפי תיאור המציאות הנ"ל נראה שכיון שהשמש יורדת מתחת לאופק היא משתקפת יותר על החלק היותר גבוה שמעל האופק המזרחי, ולכן הוא מכסיף מאוחר יותר, והמכוון בכל זה הוא לשני קווי הצבע השונים הצמודים לקו האופק במזרח, שכאשר הקו העליון מקבל את הצבע הכחול שהיה לפני כן באופק הנמוך יותר יקרא שהעליון הושווה לתחתון. ובזה מובן הגדר המופשט של עליון ותחתון שלכאורה גם אחרי דברי המאירי לא התברר בדיוק מהו.
♦
ו.
לדעת הרמב"ם עיקר ההלכה הוא כר' יוסי
בענין הפסיקה לחומרא כר' יהודה ור' יוסי כתבו תוספות מסכת שבת דף לה ע"ב:
אלא לענין אכילה - קשה דמשום שיעורא פורתא דהוי כהרף עין לא הוי ליה למיפסק כר' יוסי וליכא למימר דכהרף עין דר' יוסי אינו מיד אחר בין השמשות דר' יהודה ומתאחר הרבה אחריו א"כ הא דאמר רב יהודה כו' בין השמשות דר' יהודה לרבי יוסי כהנים טובלים בו מאי איריא בין השמשות אחר בין השמשות דר' יהודה נמי כהנים טובלים לר' יוסי וי"ל דאינו מתאחר כל כך שיהא שיעור טבילה בינתיים א"נ ספק היה להם אם היה מתחיל מיד אחר דר' יהודה או מתאחר הרבה ולהכי איצטריך למיפסק דלא אכלי כהנים תרומה עד דודאי שלים בין השמשות דרבי יוסי.
והיינו שמחד גיסא חייבים לומר שבין השמשות דר' יוסי סמוך לדרבי יהודה מדקאמר שבין השמשות דר' יהודה לרבי יוסי כהנים טובלים בו, ואם אינו סמוך היה לו להשמיענו רבותא דטובלים אפילו לאחר בין השמשות דרבי יהודה, ומאידך גיסא לכאורה חייבים לומר שבין השמשות דר' יוסי מופלג שאם לא כן למה הוצרך לפסוק כר' יוסי לחומרה, הרי גם לרבי יהודה אין אוכלים תרומה אלא לבסוף.
ולכן כתבו שני תירוצים:
א. ביהש"מ דר' יוסי אכן מופלג אך אינו מופלג כ"כ שיש אפשרות לטבול בו, וכתב הרא"ש על פי המשנה בזבים (א, ה) ששיעור זה הוא פחות מכדי הילוך חמישים אמה, דהיינו כחצי דקה.
ב. הגמרא עצמה מסופקת אם הוא מופלג או לא, ולהצד שהוא מופלג יתכן שהוא אף יותר מכדי טבילה.
והנה לפי כמה גירסאות הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"ז ה"ב) כותב שג' כוכבים בינונים הוא "כמו עשרים דקות" לאחר השקיעה. וזה מתישב במציאות לפי מה שאמרנו שכך הדברים נראים לעומדים במישור ויודעים להיכן להסתכל, וגם מתאים למה שפוסק הרמב"ם בהל' קרבן פסח שמיל הוא 24 דקות, דלפי זה הזמן הוא קרוב לעשרים דקות (יותר מ18 דקות).
אך אכתי דברי הרמב"ם צריכים ביאור כי בהלכות שבת (פ"ה ה"ד) פסק שהספק מתחיל מהשקיעה וזו קביעה שמצאנו רק אצל רבי יהודה, ומבואר שנוקט בזה לחומרה כרבי יהודה^[31]לא), ואילו בהלכות קידוש החודש (פ"ב ה"ט) פסק:
ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים, בית דין אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השנים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה.
ומסוף דבריו נראה שפוסק שכוכב אחד הוא יום ודאי אפילו לאחר השקיעה, כי כתב שהוא כבר ליל שלושים, וכל עוד שלא נראו שני כוכבים עדיין יכול לקדש, ומה שכתב בתחילה 'אם לא ראו כוכב' הכוונה לזרזם שאם יחכו עד שיראה כוכב יצטרכו לקדש במהירות לפני שיראו שני כוכבים. ולכאורה תמוה דכיון שצריך לחוש לחומרה לרבי יהודה וכפי שאומר הרמב"ם בהלכות שבת שהספק הוא מהשקיעה איך מקדשים בית דין את החודש לאחר השקיעה. גם בפירוש המשניות לראש השנה פ"ג, ובמהדורה קמא של פירוש המשניות בשבת סוף פ"ב, כתב כדבריו בהלכות קידוש החודש שלאחר השקיעה אף שנראה כוכב אחד עדיין הוא יום, אבל במהדורה בתרא כתב: "ודע שמאחורי שקיעת החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים בגדלם ואורם הוא זמן בין השמשות, וכשייראו שלשה הרי זה לילה ודאי". והוא כרבי יהודה. וצ"ע שבשלמא את חילפי הנוסחאות בפירוש המשניות נוכל ליישב שחזר בו, אך הדברים לכאורה סותרים גם בהלכה.
על כן נראה לענ"ד שהרמב"ם פירש כרבינו חננאל שהמימרה כוכב אחד יום היא כר' יוסי, וכידוע בעלמא קיי"ל דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, ולכן לדעתו כך צריך לנקוט מעיקר הדין גם כאן, ולפי זה פירש שמה שאמרו כאן לחוש לר' יהודה אינו אלא לחומרא בעלמא, ומעתה אתי שפיר קושית התוספות למה הוצרך ר' יוחנן לפסוק כר יוסי, שר' יוחנן הוצרך לפסוק כר' יוסי דוקא מאחר שלחומרה אנו חשים לרבי יהודה, ובא להשמיענו שעדיין עיקר ההלכה היא כר' יוסי, ולכן פסק הרמב"ם בהלכות קידוש החודש שגם לאחר כוכב אחד הוא עדיין יום, אבל בהלכות שבת נקט בפירוש המשניות מהדורה בתרא כדברי ר' יוחנן כיון שעכ"פ במה שיש בו רק צד חומרה אם ננקוט כר' יהודה אנו נוקטים לחומרה כר' יהודה, והעדיף לפרש כך את המשנה כי משמעותה הפשוטה שבשיעור בין השמשות יש אפשרות לעשות מלאכה והוא זמן משמעותי^[32]לב), ורק שבתחילה רצה הרמב"ם לפרשה שתתאים להלכה כר' יוסי, ולבסוף נמלך שעדיף לפרש כפשוטה מכיון שבסופו של דבר אנו חשים לרבי יהודה.
♦
ז.
הוכחות נוספות דלא כרבינו תם
האגר"מ (א, כד) כתב לדייק דלא כרבינו תם ממה שאמרו בבבלי ברכות ב ע"ב שעני אוכל פיתו מאוחר לצאת הכוכבים, כי הפשט הוא כפירוש רש"י (שם) שהעני אוכל מוקדם משאר אינשי בגלל שאין לו נר, ומבואר בתוספות שהעני היה קורא קריאת שמע ומתפלל מצאת הכוכבים ולאחר מכן אוכל, וכיון שכל זה הוא עושה ללא נר מוכח שלאחר צאת הכוכבים ההלכתי יש אור.
גם מתחילת הירושלמי בברכות יש הוכחה. הירושלמי מקשה על האמור בברייתא שזמן צאת הכוכבים המוזכר במשנה כזמן אכילת הכהנים הוא קרוב לזמן שבני אדם נכנסים לאכול בליל שבת, וז"ל:
איתא חמי משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן יממא הוא, ועם כוכביא הוא, משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פתן בלילי שבת שעה ותרתי ליליא הוא?
ובפשטות כוונתו שצאת הכוכבים הוא בשעה שאנשים קוראים לזה עדיין יום כי עדיין יש אור והוא מוקדם לזמן אכילת אנשים בליל שבת שהוא רק שעה שעתיים בלילה לאחר שחוזרים מתפילתם בבית הכנסת שהיה מחוץ לעיר.
הוכחה נוספת שתחילת בין השמשות היא בהתכסות גלגל החמה הביא הרב שמואל אריאל (אסיף שם) מדברי הירושלמי בברכות שם:
רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות. אמר רבי חנינא סוף גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות.
ונראה שרבי חנינא, תלמידו של רבי, לא בא לחלוק אלא לתקן את השמועה ולהעמיד את הדברים על דיוקם שמה שמקביל הוא סוף שקיעת הגלגל חמה ותחילת גלגל הלבנה לעלות, ועכ"פ לפי שניהם הלבנה מתחילה להראות באותו זמן שהחמה שוקעת, והנה במציאות אכן זמן עלית גלגל הלבנה באמצע החודש הוא מיד לאחר שקיעת גלגל החמה ולא שעה אחרי כן, ומתבאר מזה שהגדיר זמן זה כבין השמשות שהקובע הוא העלמות הגלגל מהאופק ולא העלמות האור ברקיע.
♦
ח.
חמה בראשי דקלים, חזרת התרנוגלת לקינה, ושקיעת החמה בכרמל
רב שרירא ורב האי (גנזי קדם ה, ו) כתבו שחלוקת רבה ורב יוסף היא משתשקע החמה "ולא תראה אפילו על ראשי דקלים". זמן זה לקוח מהגמרא (שבת לה ע"ב): "אמר ליה רבא לשמעיה: אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי - אתלו שרגא". דהיינו שאמר רבא לשמשו שכיון שאינו בקי ידליק את הנר כשהשמש נראית בראשי הדקלים^[33]לג). ומדברי הגאונים מתבאר שמה שאמר רבא לשמשו להדליק כשחמה בראש הדקל אינה הרחקה וסייג כפי שכתבו אחרים, אלא זהו הזמן שמיד לאחריו היא השקיעה, ולכן מהרגע שאינה נראית בראש הדקל זו שקיעת החמה. מדברים אלו מוכח להדיא דלא סברי כרבינו תם שהשקיעה שעליה דנה הגמרא בשבת היא לאחר שלוש ורבע מיל משקיעת גלגל השמש כי בודאי לא שייך לומר שבזמן של שלוש מיל אחרי השקיעה הראשונה עדיין נראית השמש על ראשי דקלים, ורק אחר כך מגיע הזמן שבו השמש אינה נראית אפילו על ראשי דקלים. אלא וודאי כוונתם כפי שהבין מהר"ם אלשקר (סי' צו) שהשקיעה היא התכסות הגלגל.
ונראה שכוונת הגאונים באמרם "אפילו", שהשקיעה ההלכתית אינה ברגע שאדם העומד על הקרקע אינו רואה את הגלגל, ואפשר שנקטו את הזמן של ראשי הדקלים אף שיתכן שלפי האמת השקיעה מאוחרת מעט יותר^[34]לד) כי אנחנו כשמשו של רבא שלא יודעים בדיוק את שיעור חכמים על השקיעה.
ויש לדון עוד האם יש מקום לומר שלדעת הגאונים אמנם בין השמשות מתחיל בשקיעה אך אורכו 3/4 מיל רק לרבי יהודה ולהלכה נקטינן שהוא לילה רק בצאת הכוכבים שלאחר ד' או ה' מיל, כדעת הראב"ן (בספר הראב"ן סי' ב)^[35]לה).
דבר זה יש ללמוד ממה שאמרו שם הגאונים בדיון על דברי רבה ורב יוסף שנחלקו אם בפני מזרח מאדימין כבר התחיל בין השמשות, או רק לאחריו ובהתאם לזה נחלקו אם בין השמשות דרבי יהודה הוא 3/4 מיל או 2/3 מיל:
ורב יוסף קא מסתייעא דר' יהודה קא יאהיב שיעורא ליום אחר שקיעת החמה, מדקאמרינן בלא פלוגתא אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, ותניא נמי הכי, ואמר ר' יוסי בר ר' אבון ובאותן כוכבים שאין נראים ביום.
ומבואר שרב שרירא ורב האי מבינים שהברייתא דכוכב אחד יום שנים בין השמשות שלוש לילה היא ברייתא מוסכמת להלכה, ומבארים שמה שנאמר בה הוא ביחס לזמן שלאחר השקיעה, שאחרי השקיעה יוצא כוכב אחד בזמן שבו נחלקו רבה ורב יוסף שהוא דקה לאחר השקיעה והוא הזמן שבו פני מזרח מאדימין, ולאחר מכן נראים שני כוכבים שעליהם אמרו שנים בין השמשות, ולאחר גמר ההכספה יוצא הכוכב השלישי, והוא לילה גם לפי רבי יהודה האומר שזמן בין השמשות הוא 3/4 מיל כי אז עובר 3/4 מיל מהשקיעה. ומזה מתבאר שאין דעתם כדעת הראב"ן, כי לשיטתו צריכים לומר שברייתא זו אינה כרב יהודה והכוכבים יוצאים רק אחר ד' או ה' מיל.
ובאשר לגמרא בפסחים נראה שהגאונים לא מתחשבים בה לענין גדר לילה מהטעם שכתוב בתשובה אחרת שלהם המובאת בתשובת מהר"ם אלשקר (סי' צו) שכל הברייתא דפסחים אינה להלכה היות והיא כתובה לפי דעת חכמי ישראל, ואנו נוקטים בענין זה כחכמי אומות העולם^[36]לו).
ויש לדון גם בענין הזמן הנוסף המבואר בגמרא שם ליום המעונן והוא חזרת התרנגולת לקינה, וכתב הרב וייץ (אסיף שם) שהתרנגולת חוזרת לקינה בזמן השקיעה של הגלגל, ומזה רצה להסתייע לשיטת רבינו תם כי לא סביר שיאמר את הזמן שבו למעשה הרבה פעמים כבר היתה שקיעה.
אך נראה לישב שאין הכוונה כאן לחכות שהיא תחזור לקינה ואז להדליק אלא לשער מתי היא עומדת לחזור לקינה ולהדליק לפני כן. ועוד שלפי מאי דכתבתי לעיל שמסתבר שכל מי שנמוך מירושלים זמן השקיעה אצלו הוא כאילו היה עומד בגובה של ירושלים, יוצא שהזמן של חזרת התרנוגלת לקינה הוא אכן מוקדם לשקיעה האמיתית בבבל.
וכן יש להוכיח את איחור השקיעה האמיתית לפי הגובה של ירושלים מהירושלמי מסכת ברכות פרק א:
רבי שמואל בר חייא בר יהודה בשם רבי חנינא התחיל גלגל חמה לשקע, אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. הדא דתימר בההוא דאזיל ליה בקפונדרא ברם ההוא דאזל ליה באיסרטא לא בדה.
ולשון הגמרא בבבלי בשבת לה ע"א:
רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל - אמר רבי חנינא: הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל, וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של רבי נחמיה. אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים. אמר רב: מעין המיטלטל - טהור, וזהו בארה של מרים.
ומתוך השוואת הסוגיות נראה כפי שהסיק הרשב"א בחידושיו שבת לד ע"ב:
נראה לי שבתוך שיעור זה נכלל כל בין השמשות דר' נחמיה, ולפי שאין הכל בקיאין בתחלת השקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו, קא יהיב השתא שיעורא דכולי עלמא בקיאין בו, דמכי הוי שמשא בראש הכרמל ירד משם ויטבול בים ויעלה וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו, ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו אלא יעלה דומיא דירד כלומר ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויחזור ויעלה אל ראש ההר ויאכל שם, וזה שיעורו של בין השמשות דרבי נחמיה כלומר סוף שיעורו.
בפועל כיום ידוע שההר הקרוב ביותר לים מהרי הכרמל הוא ההר שעליו עומד המגדלאור של נמל חיפה בימינו ומתחתיו נמצאת מערת אליהו. המרחק בין פסגת הר זה לים בימינו הוא 335 מטר (כ"כ בהזמנים בהלכה עמ' תרס). ונראה שבריצה מהירה אכן אפשר לעבור מרחק כזה ולטבול בבגדיו תוך פחות מ5 דקות, והוא מתאים למה שאמרנו לעיל שהשקיעה האמיתית מתחילה רק 5 דקות לאחר השקיעה מעיננו, ומובן שלעלות לוקח יותר זמן והוא החצי מיל שאורכו 9 או 11 דקות.
אמנם יש להעיר שרבינו חננאל מפרש שבבבלי מדובר על טבילה בכינרת, ולא בים הגדול, וז"ל בדף לה ע"א:
רבי נחמיא אומר משתשקע החמה עד שיעור כדי הילוך חצי מיל זהו בין השמשות, אמר רבי [חנינא] הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בימא של טבריא ויעלה וזהו שיעור של ר' נחמיה.
וקצת סיוע לדבריו שמדובר על ים טבריא יש להביא מזה שבארה של מרים המוזכרת שם בהמשך הגמרא, לפי הירושלמי כתובות פרק יב הוא בכינרת:
ונשקפה על פני הישימון אמר רבי חייה בר בא כל מי שהוא עולה להר הישימון וראה כמין כברה קטנה בים טיבריא, זו היא בארה של מרים.
אך נראה שכעין מה שפירש הרשב"א על טבילה בים הגדול אפשר לפרש גם על הטבילה בכינרת, שמדובר בירידה מהירה לים ולחזור ולעלות על ההר שלידו אלא שכאן מדובר על העומד בהר הישימון שבחוף המזרחי של הכינרת שרואה את השמש שוקעת בהרי טבריה שקרויים כרמל ביחס להרים המזרחיים (כמו ארץ הכרמל המוזכרת בנביאים שהיא כלל החלק המערבי של הארץ), ואז יורד בריצה לכנרת וטובל ועולה ויתכן שהכל ימשך כ30 דקות, כיון שהשקיעה האמיתית למי שעומד במקום זה אינה משעה שרואה את השמש שוקעת בהרי טבריה אלא כ15 דקות לאחר מכן.
וכיון שהסקתי שהשקיעה צריכה להיות מחושבת בכל מקום שנמוך מירושלים לפי גובה ירושלים אציין מה צריך לדעת כדי לחשב את הזמנים של הפרשי המקומות מירושלים לשאר ארץ ישראל ע"פ דרך החישוב במעלות כפי שהובא בזמני ההלכה למעשה (עמ' 160) שמגדיר את הדברים כך:
כל מעלה מערבה מאחרת את השעון, ולכן כל הזמנים מתאחרים ב 4 דקות.
כל מעלה צפונה גורמת שינוי בקיץ ובחורף:
בחורף היום מתקצר ב6 דקות דהיינו הנץ מתאחר 3, והשקיעה מקדימה 3.
בקיץ היום מתארך ב6 דקות דהיינו הנץ מוקדם והשקיעה מתאחרת.
הפרשי קוי האורך של הערים הגדולות ביחס לירושלים הם בערך:
תל אביב: 0.65 מערבית. 0.5 צפונית.
חיפה: 0.4 מערבית. 1.0 צפונית^[37]לז).
ובשכלול כל הנתונים האלו יוצא שבדרך כלל השקיעה בערים הגדולות בהשואה לשקיעה בירושלים יותר מאוחרת מלבד דקה או שתים בשיא החורף.
בלוחות זמנים המופצים היום בדרך כלל חישבו את השקיעה או לפי הגובה בו נמצאים או לפי ראיית המקום כמישור בגובה פני הים. ולפי האמור החישוב הנכון הוא לפי הלוח שקובע את הראיה במקום מישור אלא שנוסיף על זמן זה 5 דקות.
♦
ט.
ביאור הגמרא בברכות לפי תלמיד רבינו ניסים
בסוגיא דברכות ב ע"ב מובא ברשב"א ובריטב"א שלפי גירסת רב האי הגמרא שואלת על ההנחה ש"ובא השמש וטהר" מלמד שכהן שטבל יכול לאכול בתרומה בצאת הכוכבים "וממאי דהאי ביאת השמש ביאת אורו היא וטהר יומא, ודילמא ביאת שמשו היא וטהר גברא".
כלומר דלפי המשנה אנו מפרשים מה שנאמר "ובא השמש וטהר" על צאת הכוכבים, והגמרא שואלת מנין לנו שכוונת התורה בזה על ביאת האור, והמילה "וטהר" משמעותה סוף סילוק האור, אולי הכוונה לביאת השמש שהיא תחילת בין השמשות ובזה יטהר האדם, ולפי זה משמע שצאת הכוכבים הוא הסתלקות האור, ולא כשיטת הגר"א שעדיין יש אור. ואמנם ראה בביאור הגר"א לסי' רסא שגם הוא מבין את המושג ביאת אור על הסתלקות כל האור אך ביאר את הגמרא לפי גירסת רש"י באופן שתתאים לשיטתו, אך כאמור לגאונים יש גירסה אחרת למרות שגם הם נוקטים שג' הכוכבים נראים לאחר 3/4 מיל מהעלמות הגלגל וצריך לבאר כיצד הם הבינו את גירסתם.
תשובה לדבר נמצא בדברי רב מחכמי המערב תלמיד רבינו ניסים (מובא בגנזי שכטר ח"ב והזמנים בהלכה בנספחים) שאחר שהסיק בפירוש הגמרא בברכות שצאת הכוכבים היא ביאת אורו כגירסת הגאונים מקשה מה שמקשים על הגר"א "והלא אור השמש ישאר אחר יציאת הכוכבים בעולם זמן ארוך או שעה או קרוב ממנה". ומוסיף שקושיה זו היא גם על מסקנת הגמרא בשבת שדי לכו"ע בג' כוכבים, והרי חזינן שאיכא אור, והשיב:
דהא דאמרינן ביאת אורו לא על הליכת אור השמש מן הארץ לגמרי ולא משיפולי הרקיע שהוא במערב, אלא ענין אלו הדברים כך הוא. הכוכבים שברקיע אינם שוקעים כולם ביום אלא אור השמש יחביא אורם לפי עוצם אור השמש ומיעוט אורם. וגם אחר שקיעת השמש במעט יעלם אורם מן האור שנשאר ברקיע מהשמש ולא יראו הכוכבים לעין האדם אלא עד שיתגבר אור השמש על אורם. והיה היסע הדברים שביאת אורו לא כל האור מהעולם אלא ביאת האור ממקום הכוכבים שהוא ביאת רובו מהעולם כולו.
אמנם הגאון הכותב מוסיף שביאור זה הוא של עצמו ולא קיבלו בקבלה, אך דבריו מוכרחים כדי שלא תהא סתירה בדברי רב האי.
ואכן בדברי רבינו ניסים גאון, בתשובה המובאת במהר"ם אלשקר סי' צו, מבואר שהשקיעה היא הקובעת, שעד הערב האמור בתפילת מנחה הוא "עד שתפול העגולה של השמש, והיא שקיעת החמה, ומשקיעת ועד צאת הכוכבים בין השמשות". ומסתימת דבריו בצאת הכוכבים ברור שדי בראיית ג' כוכבים.
♦
י.
ראיות שהביאו לשיטת רבינו תם
הרב וייץ (אסיף שם) הביא עוד כמה ראיות לשיטת רבינו תם, ואתייחס כאן אליהם:
א. בנחמיה מסופר על בנית החומה שעבדו עד צאת הכוכבים, ולפי הגמרא בברכות ב ע"ב זהו זמן צאת הכוכבים ההלכתי, ואם הוא לאחר כ 20 דקות מהשקיעה למה לא עבדו מאוחר יותר שהרי יש עדיין אור שמאפשר עבודה.
תשובה: בבקר אדם בשיא כוחו ויכול לעבוד משעה מוקדמת אך בערב קשה למי שעובד יום שלם להמשיך לעבוד עד שתחשך לגמרי, ולכן הסתפקו בעבודה עד צאת הכוכבים ההלכתי. אפשר שהעיפות היא גורם למה שאנשים ממהרים לומר.
ב. איך יתכן שלר' יהודה מהשקיעה הוא ספק, והרי בספר נחמיה מבואר שהלילה הוא רק צאת הכוכבים. וגם בגמרא בברכות ובמגילה ובפסחים משמע שעד צאת הכוכבים יממא הוא.
תשובה: כבר ציינתי לעיל שיתכן לומר שהלימוד מנחמיה הוא אכן רק אליבא דר' יוסי בלבד. ומצד הפסוק בנחמיה לכשעצמו אין קושיה, שהרי הגמרא עצמה אומרת שהוא רק זכר לדבר, וגם אם נאמר שהלימוד הוא לכולי עלמא, לא קשה כי נחמיה מדבר על צאת הכוכבים הודאי, וזה רק כדשלים בין השמשות דרבי יהודה. כך י"ל גם בכוונת הגמרא שעד צאת הכוכבים יממא הוא, דהיינו שאינו לילה ודאי אלא הוא ספק יום ספק לילה לרבי יהודה, ויום גמור לרבי יוסי, וכן נראה שהבינו התוספות בשבת לד ע"ב במה שביארו על מחלוקת רבי יהודה ור' יוסי, כפי שהבאתי לעיל את דבריהם.
ג. בירושלמי פסחים (א, א) שאלו על הברייתא הקובעת שאין בודקין לאור החמה "וכי יש חמה בלילה". ואם צאה"כ אחרי 20 דקות, למה לא העמידו את הברייתא בזמן 20 דקות לאחר השקיעה, הרי עדיין אפשר לבדוק בו לאור החמה.
תשובה: הבדיקה לאחר צאה"כ היא יותר לאור הירח והכוכבים מאשר לאור החמה, כמובא לעיל בשם תלמיד רבינו ניסים גאון שכל עוד שהחמה שולטת לא רואים כוכבים, ולכן לא שייך להעמיד בזה את המשנה.
ד. המוסלמים קבעו את תפילת הלילה החמישית שלהם 72 דקות לאחר השקיעה. ומסתבר שלמדו ליחס חשיבות לזמן זה מהיהודים.
תשובה: המוסלמים שמעו מיהודים דברים שנמצאים רק בגמרא או במדרשים, וכיון שזמן זה מוזכר בגמרא, והוא באמת זמן הסתלקות האור מכל הרקיע, די בכך להסביר מדוע כשבאו להוסיף תפילה בסוף היום קבעו אותה בזמן זה.
♦
יא.
סיכום
לסיכום העולה ממאמרינו למעשה:
א. גם לפי רבינו תם הולכים אחרי ראית הכוכבים, ואם נראו שלשה כוכבים קטנים בנוסף לבינונים הוא לילה ודאי, וכן יש לחשב כמה הוא 3/4 מיל לפני הזמן שבו נראים כוכבים כלשהם, ולכן למעשה בצאת שבת אין להחמיר יותר מאשר 8.5 מעלות לאחר השקיעה כפי שנהוג בארץ ישראל, וכניסת שבת אין צד להקל לאחר השקיעה בשום מקום.
ב. שיטת רבינו תם בביאור הגמרא אינה מתישבת עם מה שרואים במציאות הרבה כוכבים גדולים וקטנים לפני הזמן שלשיטתו היא השקיעה, וכבר עמד בזה ר"י הזקן וכתב שמציאות כזו מוכיחה ללא ספק שהוא לילה.
ג. יש לחשב צאת הכוכבים לפי 4.8 מעלות מתחת לשמש שהוא כ15 דקות לאחר השקיעה בירושלים בימי ניסן, ולחומרה יש לחשבו לענין קריאת שמע של ערבית כ6.2 מעלות שהוא בין 23 דקות לאחר השקיעה בימי ניסן ל28 דקות בקיץ בירושלים, ולכן רצוי לא להתפלל ערבית לפני זמן זה.
♦ ♦ ♦