ישיבת תורת החיים, יד בנימין
האם אכילת מאכל אסור באונס גורמת לטמטום הלב[2]
בגיליון הקודם כתב הרב דוד לוי מאמר נפלא על טמטום הלב באכילת איסור באונס. במאמר זה טען הרב לוי שנושא זה נתון במחלוקת ראשונים ובמחלוקת אחרונים. שמחתי מאוד לקרוא את ניתוח הנושא והמקורות, אך במחכ"ת ברצוני לחלוק במעט על דבריו. על אף שבסוגיה זו ודאי יש מחלוקת אחרונים, לענ"ד אין לשייך לה את מחלוקות הראשונים שהביא בדבריו, וכדלהלן[3].לאחר שאתייחס לדעות הראשונים שהציג במאמרו, הואיל ואתא לידן אימא בה מילתא, ואנסה להרחיב במקורות ובראיות לכך שבסגולתן של העבירות להביא קלקול לעולם (להלן 'טבע רוחני רע' או בקיצור 'טבע רוחני'), בין באכילה ובין בשאר חטאים, בין בדאורייתא ובין דרבנן, בין באונס ובין ברצון בין בשוגג ובין במזיד.
לבסוף, אנסה להציג את תפיסת העולם העולה מהמקורות הנ"ל ע"פ הנראה לעניות דעתי. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
♦
חלק א – דחיית הקשר בין מחלוקות הראשונים שהביא לנידון דידן
דעת הרמב"ן
באות ג', הביא את מחלוקת התוס' והרמב"ן האם 'אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים' נאמר דווקא במידי דאכילה ולא בשאר איסורים (תוס'), או שמא נאמר דווקא במקום דליכא פשיעה, אבל אי איכא פשיעה לא נאמר כלל זה (רמב"ן).וקישר מחלוקת זו לנידון דידן, שלדעת התוס' איכא טמטום הלב (באיסורי מאכלות) אפילו באונס, ולכן אין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה אפילו באונס. ואילו לדעת הרמב"ן בשוגג איכא טמטום הלב ובאונס אין.
וקשיא לי בתרתי:
א. לדעת הרמב"ן, אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים נאמר דווקא בשגגה ואונס. אך אם יש צד של פשיעה במעשיהם, לא חל כלל זה. כלומר, גם הרמב"ן מודה דאיכא פגם בחטא – אפילו באונס! (ולכן גם באונס הקב"ה אינו מביא תקלה). קרי: הרמב"ן מודה דאיכא טמטום הלב באונס – בדיוק כדעת התוס'. (ואם תאמר שהרמב"ן דיבר על שגגה ולא על אונס, אזי מניין ניתן ללמוד בדבריו לחלק, שטמטום הלב הוא דווקא בשגגה ולא באונס?)[4].
ב. לקמן, אנסה להראות שכל חטא מביא קלקול כלשהו במציאות (מאכלות אסורות בטמטום הלב, איסורי ביאה בנשמת הולד וכו'). אם נכונים דבריי הללו, יש לומר בדעת התוס' שעיקר מה שמייחד את איסורי אכילה, הוא בכך שהקלקול הוא בגופו (טמטום הלב) – וכשם שכתב הרב לוי עצמו בכמה מקומות. וממילא, כשם שאין לשייך את דעת התוס' לנידון דידן, גם דעת הרמב"ן אינה שייכת לכאן. לפיכך יש לומר בשיטתו, שעל אף שיש טמטום הלב בכל אכילת איסור, הקב"ה מסייע רק למי שלוקח אחריות למעשיו, ולא למי שפושע ואינו שם על לב.
♦
שיטת רש"י
ובאות ד', הביא את דברי הרב שלמה בלום שליט"א, שרצה לקשר לנידון דידן את מחלוקת רש"י ותוס', האם אסתר אכלה 'קדלי דחזירי' בבית אחשורוש. דלדעת רש"י, אכלה את המאכלות האסורים הללו, "ומתוך אונסה לא נענשה", ולדעת התוס' אסתר כלל לא אכלה.ומכאן, שהתוס' אזדו לטעמייהו דמאכלות אסורות מטמטמות את הלב גם באונס – ולפיכך לא אכלה מהם אסתר. ורש"י סבירא ליה שאכלה, משום דסבירא ליה שאכילת אונס אינה מטמטמת את הלב.
ויש להקשות: הרי בדבריו של רש"י אין כל חידוש עקרוני. שהרי כבר קיי"ל "אונס רחמנא פטריה" (ע"ז נד.). ואת דברי גמרא זו ודאי אין לקשר לנידון דידן! (כי אם כן, יש כאן קושיה על התוס'). ממילא, כל חידושהּ של הגמ' דע"ז הוא רק שאין עונש ("ולנערה לא תעשה דבר") – גם אם יש טמטום הלבג. ובדיוק כך יש לבאר גם את דברי רש"י!
חלק ב – ראיות לטבע רוחני רע בסוגים ורמות שונות של חטא
לאחר שראינו שאין הכרח לקשר את מחלוקות הראשונים לנידון דידן, נראה עתה כמה וכמה מקורות בהם לכאורה מפורש שאותו 'טבע רוחני רע' קיים גם בשאר איסורים, וכן באונס ובהיתר.[5]♦
מעשה דינה
הואיל וכבר ראינו את דברי הגמרא "אונס רחמניה פטריה" הנלמד מהפסוק "ולנערה לא תעשה דבר", נתחיל בעניין דומה:בגמרא (כתובות נא:) מובאת הלכה בדין זה, שגם כאשר תחילתה באונס וסוף ברצון, חל הכלל של "רחמנא פטריה" הואיל ו"יצר אלבשה". ומבאר רש"י ש"הלבישה הבועל יצר". כלומר, מעשיו של הבועל גרמו לפעולה נפשית באותה אישה[6].
וכעין זה מצאנו עם דינה; לדעת ה'יש אומרים', איוב חי בימי יעקב ונשא את דינה בת יעקב (ב"ב טו:). הוא לומד זאת בג"ש מהפסוק הנאמר בפרשת דינה "כי נבלה עשה בישראל" לפסוק הנאמר על אשת איוב "כדבר אחת הנבלות תדברי". עומק דבריו הוא שהטעם לכך שדינה דיברה כאחת הנבלוֹת, הוא מפני הנבלוּת שהכניס בה שכם בן חמור. הבנה זו מתחזקת ע"פ הגמרא האומרת ששאול בן הכנענית הוא זמרי בן סלוא (סנהדרין פב:) – שגם בו נכנס מנבלות אביו.
♦
מעשה דאדם
עוד איתא בגמרא (עירובין יח:):אמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי, הוליד רוחין ושידין ולילין... מיתיבי: היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה! כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.
מגמרא זו ניתן להוכיח כמה דברים: א. גם כאשר אדם חוטא לאונסו ("חזא לאונסיה"), חטאו גורם מציאות של קלקול ("הוליד רוחין..."). ב. אין זה סותר את העובדה שאדם זה יכול להיחשב צדיק וחסיד ("חסיד גדול היה").
♦
הנולד בשבת
גמרא נוספת שניתן להפיק ממנה את הלימודים דלעיל, היא גמ' בשבת (קנו.), האומרת שמי שנולד בשבת ימוּת בשבת, הואיל וחיללו עליו שבת. חילול שבת זה ודאי היה באונס ובהיתר, אך בכל זאת הוא גורר את התוצאה שאותו אדם ימות בשבת. ואם תחשוב שיש בכך צד כלשהו של אשמה וחטא – ממשיכה הגמרא ואומרת "וקדישא רבא יתקרי". מכאן שחילול שבת גורם קלקול רוחני גם כאשר הוא נעשה בהיתר (או אפילו חובה כבלידה). קלקול זה נתקן בכך שהאדם מת בשבת (וצ"ע כיצד עובד תיקון זה), ואין בכך כל אשמה או חטא על אותו ולד.♦
הרואה קרי ביום הכיפורים
עוד אמרו (יומא פח.) ש"הרואה קרי ביום הכיפורים ידאג כל השנה כולה", למרות שודאי מדובר כאן באונס ושגגה (שהרי "אם עלתה לו שנה מובטח שהוא בן העולם הבא"). ומכאן שגם באונס ושגגה על האדם לדאוג!"ואם עלתה לו שנה – מובטח שהוא בן העולם הבא" – ומכאן, שעל אף קלקול זה של ראיית קרי – אדם זה יכול להיחשב צדיק גמור ולזכות להיות 'בן העולם הבא'.
אשת יפת תאר
אך עדיין ניתן לחלק ולומר שיש הבדל בין מעשה איסור, שמקלקל גם באונס, לבין מעשה של היתר, שבו ודאי אין קלקול. אך גם את הבנה זו יש לדחות: בראש ובראשונה יש להביא ראיה לכך מדין אשת יפת תאר, שנאמר כנגד יצר הרע (קידושין כא:). על דין זה אמרו חכמים (סנהדרין קז.) שהנושא אשת יפת תאר, יהיה לו בן סורר ומורה. וכעין זה אמרו על דוד המלך ע"ה שהיו לו בנים מגדלי בלורית ובעלי אגרופין מנשים יפות תאר (שם מט.).♦
בני ט' מידות
עוד אמרו חכמים (נדרים כ:) שהנולדים מבני ט' מידות הם "המורדים והפושעים בי". בפשט הגמרא, אין הכרח שיש איסור כלשהו בט' מידות אלו, אך הרמב"ם (איסו"ב כא, יב) הביא אותם כאיסור דרבנן. גם לשיטת הרמב"ם יש להביא מכאן כמה ראיות: א. שגם באיסור דרבנן זה, יש טבע רוחני רע. ב. הטבע הרוחני הנ"ל היה עוד לפני שגזרו עליהם חכמים (שהרי ע"פ הדרשה, כבר יחזקאל מדבר עליהם). ומכאן, שיכול להיות טבע רוחני רע גם למעשה של היתר[7].♦
"לא אמרה תורה 'שלח' לתקלה"
בכמה סוגיות (יומא סז: קידושין נז: חולין קטו. שם קמ.) מביאה הגמרא סברא: "לא אמרה תורה 'שלח' לתקלה". מסברא זו מסיקה הגמרא בסוגיות אלה, שאם יש לי דבר איסור שהתורה אמרה לשלח אותו (כצפור החיה דמצורע), ה'איסור' שבאותו דבר הלך לו, והוא נעשה מותר. הטעם לכך הוא שאדם עלול למצוא את אותו איסור ולאכול אותו (או ליהנות ממנו) באיסור[8].מגמרא זו משמע שאילולא סברא זו, או לחלופין כשלא ניתן לומר את סברא זו (בדינים אחרים, או כאשר הצפור ברחה לפני מצוות השילוח וכד') – האיסור נשאר בעינו, למרות שהאדם אנוס וודאי לא יודע על האיסור הקיים כאןז.
כשרה שינקה מן הטרפה
עוד מובא דין (תמורה לא.), שבהמה טהורה שינקה מבהמה טריפה חלב רותח בכל בוקר, הואיל וחלב זה יכול להזין אותה מעת לעת, הבהמה הטהורה אסורה למזבח (וכן באכילה – תוס' שם, ד"ה שינקה). הואיל ועיקר גדילתה ממאכל אסור.[9]גם כאן, הרי ודאי לבהמה הטהורה אין איסור לינוק חלק של בהמה טריפה, ובכל זאת היא נעשית 'חפצא' של איסור ויוצרת מציאות מקולקלת, מפני שזהו מאכלהּ[10].
♦
מעשי ארץ כנען
כאשר התורה מונה את איסורי עריות שנאסרו על עם ישראל (ויקרא יח), מוסיפה התורה שאת כל אלה עשו הכנענים, ומפניהם הקיאה הארץ אותם (שם, כג; כז-כח). הקושי בדברים אלו הוא, שרוב האיסורים המופיעים ברשימה הם אינם אסורים לבני נח (ראה רמב"ם מלכים ט, ה-ח). ומכאן שהכנענים נענשו גם על מעשים המותרים להם[11].[12]ניתן לנסות ולדחות את הראיה מכאן: יתכן שיש לחלק בין "היתר" זה לכנענים – שיש בו ודאי צד תועבה ואיסור (והראיה שהוא נאסר לישראל), לבין מעשה היתר לישראל, שהוא היתר גמור.
אך קושיה זו היא התשובה. יהודי, הרואה את העולם ממבט רוחני עשיר יותר מגוי, יכול להבין שיש מעשים המותרים לגוי, אך בכל זאת הם תועבה וקלקול. באותה מידה, יתכן שיקום אדם שפיתח מבט רוחני עשיר יותר מיהודי רגיל, ויאמר שמעשה פלוני, על אף שהוא היתר גמור (או אפילו חובה הלכתית, כהיתר פיקוח נפש) – יש בו פגם וקלקול.
♦
תענית חלום
על תענית חלום אומרת הגמרא (תענית יב:):ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ואמר רב חסדא: ובו ביום. ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת. מאי תקנתיה? ליתיב תעניתא לתעניתא.
וחלקו הראשונים בדין זה: לדעת רש"י ודעימיה "יכול להתענות" תענית חלום בשבת, אך לדעת הרמב"ם "צריך להתענות... ואפילו בשבת".
ומכאן, שלדעת רש"י יש להביא מכאן ראיה שלמרות שמותר לו להתענות, יש פגם רוחני בתעניתו וצריך תענית לתעניתו (כלומר, גם במעשה מותר יכול להיות פגם רוחני). ולדעת הרמב"ם יש ראיה שגם שלמרות שצריך להתענות, צריך תענית לתעניתו (כלומר, שגם בחיוב הלכתי יכול להיות פגם רוחני).
♦
דבר שיש לו מתירין
אחד מסעיפי הלכות 'ביטול ברוב' הוא דין 'דבר שיש לו מתירין'. דין זה מלמד אותנו שאיסור שיהפוך להיתר בהמשך הזמן – אינו בטל ברוב. ומרחיב רש"י (ביצה ג:) בביאור הסברא:שיש לו מתירין - שיכול לאכלו אחר יום טוב בהיתר גמור.
אפילו באלף לא בטיל - ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דכתיב "אחרי רבים להטות", אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן, לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול.
מדברי רש"י הללו עולה השקפה ברורה וחידוש עצום! כאשר איסור בטל ברוב, אין בו היתר גמור. כלומר, יש בו היתר הלכתי אך צד האיסור שבו לא נעלם לחלוטין, ואם האיסור שבו יהיה מותר בהמשך הזמן – לא נתיר לאוכלו באיסור![13]
♦
חלק ג' – ההשקפה העולה מהמקורות הנ"ל
טבע רוחני בכל מעשה
על פי המקורות הנ"ל, נראה שלכל מעשה של האדם יש השפעה רוחנית כלשהי, לטוב או למוטב. אדם האוכל איסור, הרי הוא כאוכל רעל רוחני. כמוהו, כל חוטא מקלקל מציאות רוחנית ברמה כלשהי ויוצר מציאות שלילית. אך זוהי רק הסיבה המשנית לבחור בטוב – הסיבה העיקרית היא: כי ה' ציווה אותנו לבחור בטוב. הנפק"מ לכך תהיה כאשר יש התנגשות בין רצון ה' לבין הטבע הרוחני של המעשה – עלינו לבחור ברצון ה', גם את המעשה יוליד קלקול. זהו הטעם לכך שאנו מחויבים להציל נפש מישראל, גם במחיר של קלקול רוחני[14].[15]♦
חיים ומוות
הבנה זו מאירה על פשט הכתוב: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות את הטוב ואת הרע... ובחרת בחיים". ציוויו של הקב"ה ("ובחרת בחיים") מגיע רק כשלב שני. לאחר שהוא אומר לנו שהמציאות המונחת לפנינו טומנת בתוכה טוב ורע חיים ומוות, רק אז הוא מצווה עלינו לבחור בחיים[16].♦
'מהני' ו'לא מהני'
תובנה זו מזכירה מחלוקת אמוראים (תמורה ד:):אמר אביי: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד מהני. דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי? רבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא.
מעבר להיבטים ההלכתיים של מחלוקת זו, זוהי מחלוקת בהשקפה: לדעת אביי המלקות מגיעות מפני הפגם הרוחני שהאדם פועל, ולדעת רבא המלקות הן מפני המעבר על רצון ה'[17].
על אף שאין בידינו את הכלים להכריע במחלוקת בהשקפה, מצד כללי הפסיקה ההלכתיים – הלכה כרבא לעומת אביי (למעט שש מחלוקות). גם מכלל זה ניתן ללמוד לימוד חשוב (שהוזכר לעיל): כאשר ישנה התנגשות בין "מימרא דרחמנא" לבין הקלקול במציאות, קרי: כאשר הקב"ה מצווה לפעול קלקול במציאות – הלכה כרבא. אנו מחויבים לחלל שבת או לאכול מאכלות אסורים במקרה של פיקוח נפש – הואיל וזהו רצון ה'.
♦
"וה' יסלח לה"
שתי הבחינות הללו מופיעות בגמרא נוספת (נזיר כג. קידושין פא:):ת"ר: "אישהּ הפרם וה' יסלח לה" – באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה: ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה!
כיוצא בדבר אתה אומר: "ולא ידע ואשם ונשא עונו" – ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב, אמר קרא "ונשא עונו", מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו!
הגמרא מדברת בשני חטאים הטעונים כפרה וסליחה: מי שהתכוון לחטוא – אך לא חטא, ומי שלא התכוון לחטוא – וחטא. אלו בדיוק אותם שני צדדים: הראשון התכוון לעבור על ציווי ה' ולפיכך הוא טעון סליחה, והשני אמנם לא התכוון לעבור על רצון ה', אך בעל כרחו פגם במציאות – ועל כך הוא צריך כפרה.
♦
עבירה לשמה
לאחר שראינו שיש שני חלקים לחטא: רצון ה', והפעולה הרוחנית של המעשה. ולאחר שראינו שרצון ה' גובר על הפעולה הרוחנית הזו, ניתן להבין את עומק דברי הגמרא: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (נזיר כג: הוריות י:). 'עבירה לשמה' היא מעשה שפעולתו הרוחנית שלילית ('עבירה'), אך הוא למען רצון ה' ('לשמה'). 'מצוה שלא לשמה' היא מעשה שפעולתו הרוחנית חיובית ('מצוה') אך בלי קשר לרצון ה' ('שלא לשמה'). ע"פ האמור לעיל, ודאי שעבירה לשמה גוברת וקודמת למצוה שלא לשמה[18].♦
סיכום
לוּ יצויר שישנה תרופה ללב הפוגעת בתפקוד הכליות. אדם בריא הלוקח אותה, ודאי חוטא לעצמו במעשיו. אך אדם החולה בליבו, ודאי מוכרח לקחת אותה ע"מ להבריא. האם העובדה שהוא לוקח אותה כתרופה תגרום לכך שכליותיו לא ייפגעו? ודאי שלא.כך עולה מהמקורות לעיל. לכל מעשה ולכל חפץ במציאות יש מציאות רוחנית. מציאות רוחנית זו אינה תלויה בהכרח בפן ההלכתי של אותו מעשה, אך ודאי יש קשר ביניהם. למרות שבאופן כללי התורה אסרה מעשים הפוגמים במציאות, כאשר אנו יורדים לפרטים, אין בהכרח חפיפה מוחלטת. לפיכך ניתן למצוא פעמים בהם האדם עשה מעשה של היתר או אפילו חיוב, אך פגם במציאות. כאותו אדם שלקח תרופה לליבו אך פגע בכליותיו.
♦ ♦ ♦