בדין סימני עופות
בגדר סימני טהרה בעופות ♦ מין טהור עם סימני טומאהולהפך ♦ מסורת ♦ ראיות הפוסקים מה נחשב לשינוי ♦ תרנגול הודו ♦ באווזים ל"ש ר"מ בר"י וישוב לזה ♦ ריעותות שמוצאים במינים חדשים אבל כבר נמצאים גם במינים ידועים לטהורים
א. בגדר סימני טהרה בעופות
א. ד' סימני טהרה
א. בחולין דף נ"ט איתא במשנה: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו – טמא". הרי שיש כלל כל עוף הדורס טמא, ובנוסף ג' סימני טהרה. ובגמ' דף ס"א מבואר שיש ד' סימני טהרה, דהיינו שגם 'אינו דורס' בכלל. ולתור יש ד' סימני טהרה הנ"ל, ולנשר ד' סימני טומאה. וכדי להיות טמא בעינן כל סימני טומאה דומיא דנשר. מלבד כ"א עופות שנאמרו בפרשה, שיש מהם שיש בהם ג' סימני טומאה ויש בב' ויש בא'. אבל מה שלא מוזכר בפרשה בעינן ד' סימני טומאה[2].ב. והקשו הראשונים א"כ למה נאמר ברישא שכל עוף הדורס טמא. ותרצו בתוס' (דף ס"א), וכן ברשב"א ור"ן ועוד, שהיתה לחז"ל ידיעה חיצונית שכל עוף הדורס הוא טמא, משום שיש לו את הסימנים הנצרכים לטמא, או כל הארבעה, או את הסימנים שבעופות שבפרשה, שבהם די בפחות. אבל אין שום כלל מיוחד שדורס טמא. ולכאורה כך מפורש להדיא בסוגיא.
ג. א"כ פשוט שדריסה שנולדת מכח הרכבה[3] או שינוי בטבע הציפור אינו אוסר בפנ"ע, שהרי עצם סימן זה הוא רק אחד מהסימנים, ול"ש קבלה מנח על המציאות שהתחדשה ופשוט. וכעי"ז האריך בחי' סוגיא חת"ס הנדפס בשו"ת שלו (יו"ד סימן ע"ד).
♦
ב. שיטת היראים ודברי החת"ס
א. איתא בספר יראים (סימן סח): "ותנן באלו טריפות [נ"ט א'] כל עוף הדורס טמא וטעמא דקים להו לרבנן שכל הדורס מין נשר הוא, שאסרתו התורה בהדיא דכתיב ואת הנשר ואת הפרס. ואעפ"י שאין לו שאר סמני נשר אמרינן נשתנו עליו סימני בראשית וכו'", יש בדבריו חידוש גדול שבזה שראינו שדורס הוא טעם לאסור בפנ"ע, אע"פ שאין לו את שאר הסימנים, ומשום שכל שדורס מין נשר הוא. ומה שאין לו שאר סימני נשר נשתנה טבעו. וזה ישוב אחר מכל שאר הראשונים הנ"ל.ומבואר שנשר אסור אע"פ שאין לו בפועל ד' סימנים משום שהוא מין נשר, וכל עוף הדורס הוא בכלל מין נשר (ושמא זה כונת רש"י הנ"ל שכל דורס מין נשר). ומ"מ עיקר דבריו הוא שמין נשר טמא גם בנשתנו סימניו. ולא שדורס לבד אוסר.
ב. ובחתם סופר פירש את דברי היראים באופן שונה ממש"כ. וז"ל: ומשמע דהלל"מ הוא שאם ימצא בזמן מן הזמנים שישתנה טבעו של עוף טהור וידרוס ואפילו תורים אם ידרסו יהיו טמאים, והוסיף בחידושו וכ' ואם שוב תפסיק מלדרוס תחזור להיתרא יעש"ה. וזה ממש להפך ממש"כ. ולהנ"ל אי"ז כונת היראים, והאריך בזה בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן כט) דלא כדברי החת"ס הנ"ל, שהיראים לא אסר עוף טהר שקיבל סימני טומאה, אלא עוף טמא שהיה לו מעיקרו ד' סימני טומאה והשתנה ברייתו שרק דורס. שנשאר בטומאתו. ועוד ששאר הראשונים לא ס"ל כן וכמשנ"ת.
♦
ג. עוף עם סימני טהרה שדורס בפועל
א. בים של שלמה (פ"ג סקט"ו) פסק כמו ר' משה ב"ר יוסף, שכל שיש ג' סימני טהרה ע"כ שאינו דורס ומותר (יתבאר לקמן) וכתב שאע"פ שראינו שדורס מותר, שאמרינן שדרס בשינוי מטבעו, כדי שלא נסתר דברי הגמ' עיי"ש. ובש"ך (ס"ק ח') כתב שאין להקל כ"כ. ולכאורה יש להתיר גם בלא זה. שהרי בעינן ד' סימני טומאה, מלבד העופות המוזכרים בתורה. וגם דריסה מבואר בראשונים רק משום שהוא מכלל הכ"ד עופות. וא"כ כל שידעינן שאין בכ"ד עופות עוף עם ג' סימני טהרה ודורס ע"כ שאינו מהכ"ד עופות ומותר גם אם דורס. ורק השאלה על הקבלה מנח שכל שדורס טמא, זה י"ל שהשתנה טבעו כמ"ש היראים, ומ"מ טהור של"א מן נשר הוא. ורק ליראים צ"ל כיש"ש.ב. ועיין בחי' הגר"ח הלוי שנקט ברמב"ם שדריסה זה סימן טומאה לעצמו. ומאריך ליישב הדברים בסוגיא, וזה קשה מאוד ליישבם נגד גמרות מפורשות, שדריסה הוא אחד מד' סימני טומאה. וכדי שהעוף יהיה טמא בעינן ד' סימני טומאה. וכן כל דבריו בנויים על הנחה שאין יותר מכ"ד עופות כפשטות דברי רש"י, ולכן אין נפק"מ בבפועל וג"כ קשה.
♦
ב. מין טהור עם סימני טומאה ולהפך
א. מחלוקת תוס' בנדה עם תוס' בחולין
א. יש נידון נוסף בהשתנות הסימנים בין עוף טהור שיקבל ד' סימני טומאה או עוף טמא שיקבל סימני טהרה. וכן דג טהור שיורידו לו את הקשקשים או טמא שיוסיפו לו קשקשים וזה מאוד נוגע למעשה משום שינוים גנטיים[4].ב. ועיקר הנושא סובב סביב מחלוקת התוס' בחולין דף ס"ב עם תוס' בנדה דף נ. שאיתא בגמ' (בחולין) שתרנגול דאגמא אסור תרנגולת דאגמא מותר. ורש"י פירש שזה אותו מין הזכר אסור והנקבה מותרת. ותוס' חולין כתבו שא"א לומר כן, שהרי כל היוצא מן הטהור טהור ואם אמו טהורה ה"נ הזכר הנולד ממנה. אלא ע"כ שהם ב' מינים ורק נקראו כך.
ג. אבל תוס' נדה כתבו: "תרנגולתא דאגמא - הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית כו'[5]". הרי שכל שאין לו עצמו סימני טהרה אסור, אע"פ שנולד מעוף טהור. מכיון שלא נולד ממש ממנה אלא ביצה וזה נחשב מעצמו. הרי שנחלקו להדיא בדבר שנולד מהביצה אם דנינן אחרי אמו, או בעינן סימנים בו עצמו[6].
♦
ב. דחית החזו"א וסתירה לזה
א. ובחזו"א (יו"ד סי' י"ד א' אות י"ב) דחה שאי"ז כונת התוס' כלל. שכ"ז במין מעיקרא שהתחלק לזכר ונקבה טהור וטמאה ולכן דנינן שמתיחס לביצה ולא לאם עיי"ש. משא"כ מין שטהור או טמא לגמרי לא משנה השתנות העוף הפרטי. וכעי"ז בבית יצחק (יו"ד ח"א סימן ק"ו אות א').ב. והביאו שהאו"ז (ה' טריפות סי' תל"ו) הקשה כיון שביצה מעפר קגבלי למה עוף טמא טמא הרי נולד מעפר. ומתרץ שזה גזה"כ. הרי מפורש שגם במין טמא יש את סברת התוס' שכיון שמעפר קגבלי נולד מעוף טמא אין לו דין טומאה. ואינו דומה לבהמות, שהבן מקבל דין האם. והתירוץ הוא שזו גזה"כ, ובודאי שיש לדון ע"ז מה גדרו האם שהסימנים גורמים או שהמין גורם. אבל מ"מ זה גזה"כ כיון שאין את הדין טומאה הרגיל שנמשך מאליו מאם לבנה. דלא כבית יצחק וחזו"א הנ"ל.
♦
ג. מחלוקת הפוסקים להלכה
א. ונחלקו הפוסקים אם ס"ל כשיטת התוס'. החת"ם דחה את התוס' בנדה מהלכה, אבל יש הרבה פוסקים שס"ל שהוא שיטה עיקרית[7]. בדגול מרבבה תנינא (יו"ד סע"ט סעיף ב'): "נראה דבעופות לא שייך להתיר טמא היוצא מן הטהור עי' תוס' נדה ד"נ ע"ב ד"ה תרנגולתא דאגמא" ע"ש. הרי שבפשיטות נקט כתוס' זה.ובבית שלמה יו"ד סימן קמ"ד מאריך כתוס' נדה ושכך מוכרח שס"ל לרש"י, וגם ר"י והמרדכי. ואע"פ שתוס' בחולין חלקו מ"מ רוב כתוס' נדה. ולכן להחמיר ודאי צריך כתוס' נדה, ואפשר להקל בעוד צירופים עיי"ש.
ובדברי דוד (מילדולה) סימן מ"ז בסופו: "אם היה נולד סימני טומאה (מנולד מטהור) היה מקום להסתפק אם יש לפסוק כשיטת התוס' דפ' בא סימן דכיון דמעפרא קביל טמא הוא או כשיטות התוס' בחולין והמרדכי לשם דאף בעוף שייך לומר היוצא מן הטהור טהור".
♦
ד. דברי הבית מאיר ומה שצ"ב בזה
א. ובבית מאיר (יו"ד סוף סימן פ"ו) כתב שגם הרמב"ן והר"ן ס"ל כתוס' נדה. שהבה"ג כתב שע"כ ביצים מותרות, שאל"כ איך עוף הנולד מהם מותרת הרי זה יוצא מהטמא. והרמב"ן (הלכות בכורות דף ד' מדפיו) והר"ן (דף כב: מדפי הרי"ף) בחולין השיבו שמעפרא קגבלי ולכן גם אם הביצה אסורה העוף מותרת. ושם כתב שהרמב"ם והמ"מ חולקים ע"ז.ב. ודבריו צ"ע שהרי התם אינו עוף טמא כלל אלא שהביצה היתה אסורה. וא"כ אין נידון כלל על המין אלא רק על יוצא. ומנ"ל להביא לתוס' בנדה.
ועיין באבני נזר באו"ח (סימן תפ"ז) שהאריך כבית מאיר בדעת הרמב"ן ור"ן, וביו"ד (סימן ע"ה בהג' על אות ח) שדחה את דברי הבית מאיר לגמרי שאי"ז כונת הרמב"ן ור"ן עיי"ש.
ג. ומ"מ ודאי שזה שיטה חשובה, ועפי"ז אסר בלהורות נתן (ח"ו סימן נ"ח - ס') דגים טהורים ששינו גנטית שלא יהיו קשקשים. דלא כשבט הלוי חלק ז סימן קכא שהתיר בשופי מלבד בעיות של שינוי מעשה בראשית וכו'. ולכאורה אפשר לצרף לעוד ספיקות גם להתיר.
♦
ג. מסורת
א. מקור הדין מסורת
א. בגמ' מפורש כמה פעמים שדי בבדיקה וידיעה. והדין שסומכים על מסורת בחולין דף ס"ג הוא כאשר לא בקי. אבל בדף ס"ב מבואר שהכשירו תרנגולתא דאגמא ושוב ראו שדורסת ואסרוהו. וברש"י כתב: "מתוך שאין אנו בקיאים בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראהו שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור. ושלא מסרו לנו יש לחוש". הרי משום ספק דריסה שהוא דבר שאינו תמידי, כמ"ש בראשונים, צריך לחשוש שמא יתגלה לאחר זמן.ב. ודבר זה נפסק בשו"ע סימן פ"ב שגם כאשר יש ג' סימני טהרה עדיין לא נאכל עד שיהיה מסורת. ומ"מ סומך על קבלת הרז"ה אם יש מקור רחב וכו'. והרמ"א גם בזה מחמיר.
♦
ב. ויכוחים מה נחשב מין חדש לגבי מסורת
א. יש הרבה שאלות בסוגי עופות מה מוגדר כשינוי במין שצריך מסורת בפנ"ע עליו, ומה נכלל במסורת הקיימת. והיו במשך הדורות פולמוסים חריפים מאוד. שלא ברור מה נחשב שינוי. למשל באבני נזר (יו"ד סימן ע"ה) פשוט לו ששינוי בגודל לא נחשב מין אחר, אבל שינוי בקול נחשב שינוי מין. ובשו"ת שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן סט לעג לזה שקול יחשב שינוי מין "הנה לא מצינו להסימנים שיאמרו כל שמשונה בקול פסול ולא כל הקולות כשרים או פסולים כ"א בסימנים ובגופם ולא מחמת קול ובצים"[8]. וכן בשינוי צבע במקור או ברגליים, שהחסד לאברהם סקי"ד כתב שזקנו החוו"ד שחק על הצד שזה מין אחר, והתיר בשופי. ובפוסקים אחרים עיין דע"ת ממהרש"ם שי"א רק בשחור בחוץ ולא בפנים להתיר וי"א שרק ביש פס לבן הפסק באמצע אפשר להתיר.ב. והאריכו בזה בפוסקים בצמח צדק הקדמון (סימן כ"ט), שו"ת חת"ם סופר ערוגת הבושם (לבעל השם אריה סימן ט"ז), אבני נזר (יו"ד סימן ע"ה ועוד), שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סימן ס"ט ועוד), בית יצחק (חלק א' יורה דעה סימן ק"ו), דברי חיים (חלק ב' יו"ד מסימן מ"ד עד סימן מ"ט), צמח צדק החדש (יו"ד סימן ס'), שערי ציון (לרב"צ מבילסק סימן כ"א) ועוד הרבה. והאמת כמ"ש המשיב דבר שמאוד קשה להכריע בדברים אלו שהמקראות מועטים. אבל יסוד ההכרעה בעיקר דין השו"ע ורמ"א כפי שכתבו הרבה מהפוסקים הנ"ל. האם מסורת הוא חשש מדינא או באופנים מסוימים חומרא בעלמא.
♦
ג. מחלוקת רש"י ור' משה ב"ר יוסף בסוגיא נשר. והכרעת הראשונים
א. בסוגיא של נשר יש מבוכה גדולה בראשונים בפירוש הסוגיא איזה סימנים יש לכ"א מהעופות. ובסו"ד מבואר שלרש"י כל הכ' עופות יש להם ג' סימני טהרה ורק הם דורסים. ולר' משה בר יוסף אין לאף אחד מהעופות הללו ג' סימני טהרה. ולא קיים עוף עם ג' סימני טהרה שדורס. ונחלקו בביאור המשנה, שלרש"י הסיפא נסמך על הרישא שג' סימני טהרה מועילים כאשר ידעינן שאינו דורס, ואז לא מובן למה צריך גם הג' סימנים, עיין בר"ן. ולר"מ בר"י הסיפא עומדת לעצמה שכל שיש ג' סימנים טהור שידוע שאינו דורס.וא"כ כאשר בא בפנינו עוף עם ג' סימני טהרה, לרש"י עדיין יש חשש גדול שמא דורס, שהרי רוב העופות הטמאים יש להם ג' סימני טהרה והם דורסים. וא"כ סימני הטהרה לא מוכיחים כלום. מה שלא ראינו שדורס ג"כ אינו טעם להתיר מכיון שזה דבר שעושה רק מזמן לזמן, ולכן מה שלא ראינו אינו ראיה ומובן הצורך במסורה. אבל לר' משה בר' יוסף אין היכי תימצי כלל שיהיה עוף דורס אחרי שיש לו ג' סימני טהרה ואין שום טעם להצריך מסורה. (וגם לשיטת ר"ת, כמבואר בספר הישר ובעיטור, אי"צ לחשוש לדריסה כאשר יש - סימני טהרה)
ב. וא"כ עיקר השאלה היא מה הכרעת מחלוקתם. ומתבאר שהמסכימים לדינו של רש"י הם הרא"ש בתשובה ורבינו ירוחם. אבל הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ה, הריטב"א, הר"ן, הריב"ש, המגיד משנה והנמוק"י ס"ל ששיטתו של רש"י נדחתה וההכרעה היא כר' משה בר יוסף. לא רק משום שיותר מתיישב בסוגיא, אלא שבמציאות שיטת רש"י לא מתיישבת כלל. שלרש"י, לעורב יש סימן אחד בגופו ובפועל יש ב' סימנים. וצ"ל לרש"י שהעורב שלנו אינו עורב, אע"פ שמהרבה תיאורים בגמ' נראה שזה אותו אחד. וכן הרבה מהעופות הטמאים שמזוהים בראשונים אין להם ג' סימני טהרה וצ"ל שכל הזיהוים אינו נכונים עיי"ש באריכות איזה בדיקות הם עשו, ואיך זה סותר את שיטת רש"י.
והאריכו כולם בלשונות חריפים ששיטת רש"י נסתרת במציאות וגם דוחק גדול בסוגיא. ושיטת ר"מ ב"ר יוסף הוא השיטה העיקרית.
♦
ד. הכרעת הב"י והדרכי משה כר"מ בר"י. והדרישה חולק
א. וגם בפוסקים מבואר כן, שהבית יוסף כתב: "והקשו הרשב"א והר"ן על פרש"י קושית רבות ועצומות והכחישו דבריו בדברים הנראים לעין וכו' אלא העיקר כמו שפירש הר"מ בר"י כו'". ואח"כ מביא בשם הג' מימוני (פ"א ממאכ"א אות כ) שר"ת בספר הישר (סימן ת"נ) ג"כ ס"ל שכל שיש ג' סימנים אי"צ לבדוק דריסה וזה כשיטה זו. וכ"כ ברשב"א וכ"כ הרמב"ן וכתב הרב המגיד שכן דעת רובי מפרשים: "ואע"פ שרש"י חלוק על זה דברי האחרים עיקר ומתבררת סתירה פרש"י בראיות ברורות ומן המורגש כמו שהאריכו ע"כ". הרי פשוט שהכריע כרב משה בר יוסף דחה את רש"י לגמרי. וגם בדרכי משה הארוך אות ד' פשיטא שהעיקר כר"מ בר"י.והדרישה חלק ע"ז ותמה על הב"י שהשמיט שיטת הרא"ש ורי"ו וכו' עיי"ש באריכות.
♦
ה. הכרעת הפוסקים כר"מ בר"י
א. ובגאון (סימן פ"ב אות ג') הביא ב' השיטות וכתב: "והסכימו הפוסקים לפי הר"מ ב"ר יוסף". וגם בפר"ח בס"ט מאריך שההכרעה כשיטת ר"מ בר"י "והיא המחוורת והמוסכמת מרוב הפוסקים בידוע שהיא טהרה ואין לנו לחוש עוד שמא תדרוס. אלא שלעיל חשש לשיטת רש"י ולא התיר בזמן הזה בג' סימנים לבד אבל אי אית ליה חרטום וכו' דאיכא מ"ד שסמכינן פשיטא שסמכינן אהך סברא להתיר בפשיטות כיוון דמאי דלא מקלינן להתיר אינו אלא חומרא בעלמא וזה פסק אמיתי וברור דלא כמ"ש ההגהה".ב. וביש"ש ג"כ בפ"ג חולין (סקי"ד) סיים שאע"פ שמהר"ם חשש לריב"ם חומרא יתירה הוא, וא"כ אם בא לפנינו בג' סימנים מותר. וכן ברשב"א, אע"פ שבחידושיו חשש להחמיר בתוה"ב (ארוך בית ג' שער א' דף סד:) התיר בג' סימנים ולא ראינו להדיא שדורס (הובא בב"י סוף פ"ב) ובסימן קט"ו מאריך שג' סימנים מספיקים שע"כ אינו דורס ומחדש שאע"פ שראינו שדורס צ"ל שזה שינוי חד פעמי במזגו ומקרה. רק שצריך לדקדק היטב בסימנים (משמע להדיא רק במקרה כזה שדרס בפועל) שלא לסתור קבלת הש"ס[9].
ג. ובש"ך (סק"ח) הביאו וסיים ולפענ"ד נראה שאין להקל כ"כ. והפרמ"ג כתב שלמעשה אי אפשר להקל כמו היש"ש אף במקום שלא ראינו דריסה בפועל כי המעיין ביש"ש יראה שפסק כן משום שהכריע כרמב"י וכן שהיש"ש חשש שמא אין אנו בקיאות בצורת זפק. ולכן הפרמ"ג מסיק שאין לזוז מהוראת הרמ"א. וצריך עיון כונתו "שהמעיין יראה שפסק כן משום שהכריע כרמב"י", שמה שהיש"ש פסק כרמב"י הרי זה גופא הנידון כאן, והש"ך רוצה ג"כ לפסוק כן במקום שאין ריעותא של דריסה. והדבר היחיד שהתחדש ביש"ש הוא החשש לשינוי בצורת הזפק. אבל מפורש ביש"ש שחושש לזה רק כאשר ראינו שדרס, ואנחנו רוצים להתיר נגדר ראיית עיניים ע"ז צריך ודאות שהג' סימנים באמת נכונים. ולכן חושש לשינוי בצורת הזפק. וא"כ איזה טענה יש מזה לא לסמוך על ג' סימנים. ולכאורה צ"ל שהפרמ"ג כותב מדעת עצמו שכל שהיש"ש מודה שיש אופנים שלא בקיאים בזפק, שוב אין להקל למעשה בג' סימנים לבד נגד הרמ"א.
♦
ו. בשו"ע ורמ"א לא הקילו כר"מ בר"י
ומ"מ אחרי כל זה, בשו"ע וברמ"א פסקו שגם כאשר יש ג' סימני טהרה צריך מסורת. ופשוט אחרי שרואים את הב"י והדרכי משה שאי"ז עיקר הדין. ובפוסקים דנו אם זה משום ספיקא דאורייתא או שזה חומרא בעלמא. ונפק"מ במקרי ספק, כגון שספק אם השינוי מצריך מסורת נפרדת, או תרי ותרי אם איכא מסורת או שאר צירופי ספיקות.♦
ז. שיטת הפוסקים שזה חומרא בעלמא ובספיקות אפשר להקל
והשואל ומשיב (מהדורה חמישאה סימן סט) וכן מהרש"ם (חלק ח' סימן קל"ט) ובחסד לאברהם לנכד הנתיבות (יו"ד סימן קי"ד). הכריעו שזה חומרא בעלמא, ולכן בספיקות וסתירות אפשר להקל בשופי, וכן מאוד נראה מצד הכרעת הראשונים והאחרונים הנ"ל מלבד השו"ע והרמ"א בעצמם. עיין בית שלמה (יו"ד קמ"ד בסופו) שמפרש בש"ך שהשו"ע הוא מנהג בעלמא אבל מעיקר הדין מותר. עיי"ש שבכל זאת לא הקל נגד רמ"א אלא בצירופים. ובדברי חיים (ח"ב יו"ד סימן מ"ד), ג"כ כתב שרוב ראשונים ואחרונים כר"מ בר"י ולכן זה חומרא ואפשר להקל בתו"ת. ואח"כ בתשובה אחרת לחסד לאברהם (שם סימן מ"ח) סותר דבריו וכתב שאי אפשר לומר שזה חומרא עיי"ש. וע"ע בדרכי תשובה (סימן פ"ב אות מ').♦
ח. שיטות שזה חשש מדינא
ועיין בצמח צדק החדש (סימן ס') שכתב שהרמ"א פסק כרש"י ובשו"ת ערוגת הבושם גרינוולד יו"ד סע"ג שפתח שאם זה חומרא אפשר להקל בספיקות משא"כ אם הוא מדינא, ומסיק שס"ל שהרמ"א נקט העיקר כרש"י ולכן אין להקל בספיקות. ועיין אבני צדק (יורה דעה סימן כ"ט) לבעל יט"ל שבדאורייתא מחמיר ובכלים שאינו בן יומו מקיל. אבל בודאי שההכרעה העיקרית שזה חומרא בעלמא וכרוב ראשונים ואחרונים. ובפרט שבבית יוסף ודרכי משה כתבו רק שיטה זו ולא הביאו צד אחר. וכולם הסכימו שלשיטה זו אפשר להקל בספיקות.♦
ד. ראיות הפוסקים מה נחשב לשינוי
א. בצמח צדק הקדמון (סימן כ"ט) על אווזות הבר: "וצורתן שוות לשלנו בני תרבות וחרטומן רחב וגם כף רגלן רחבה ורק בזה נשתנו שאין מקבלים מרות כשל בני תרבות גם צוארן ורגליהן נראין ארוכים יותר משל בני תרבות". ומאריך שהיו אוכלים בניקלשבורג, אבל תמה שאין ע"ז מסורת ושאל ואמרו שרק לא חשבו שזה בעיה. ואח"כ אמרו שבאשכנז אוכלים ואמר שמא הם סוברים כרז"ה וכהכרעת הרא"ש, שדי בסימנים שחרטומין רחב וכו' ואנן קיי'ל כרמ"א, ואסר להם לאכול.ב. ואח"כ כתב: "והנה החכם השלם המושלם מהר"ר שמואל ווילנא הגיד לי בשם רבו הרב הגדול המופלא ומופלג מהר"ר משה ווילנא שיש להתיר אווזות הבר מהא דאיתא סוף פרק הפרה דף נ"ה. אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאי' זה בזה ופריך מאי טעמא אילימא משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה. אלא מעתה גמלא פרסאה וכו' אלא אמר אביי זה בציו מבחוץ וזה מבפנים פירש רש"י ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ. ואם כן מוכח דאווז הבר מין טהור, דאי הוי מין טמא מאי קא מספקא להו פשיטא דמין טמא ומין טהור הוו כלאים זה בזה. ולמה הוצרכו לתלות האיסור כלאים במה שאין ביציהן שוה הא אפילו אי הוי שוות הוו כלאים, דעיקר כלאים דאורייתא הוא טהור וטמא לדעת הרמב"ם דומיא דשור וחמור דכתיבי בקרא. אלא ודאי דאווז הבר הוא מין טהור וסלקא דעתך אמינא דהוו דומיא דשור ושור הבר דלא הוו כלאים הכי נמי אווז ובר אווז קמשמע לן דהוו כלאים משום דאין ביציהם שוות זה בציו מבפנים וזה מבחוץ. הנה דברי פי חכם חן להלכה אבל לא למעשה דאולי יש חילוק בין אווזות הבר ואין כולן שוות ואין לנו לאכול במדינתינו כי אם על פי המסורת כמו שכתב הא"ו הארוך בהדיא כך על אווזות ובר אווזות. והרב בהג"ה ש"ע הביאו ומכל שכן לפי מה ששמעתי שבגליל חעלם נמצאו אווזות הבר שיש להם סימן טומאה והיינו שאין ביצים שלהן כשאר ביצים שראשן אחד חד וא' כד ודאי דאין לאוכלן בשום מקום שאין להם מסורת''.
וכבר תמה עליו בהג' מבן המחבר בקו"א, שהרמב"ם מדבר לגבי הנהגה שכתוב שור וחמור ומפרש שמדאורייתא רק מין טמא וטהור, אבל לא בהרכבה שלא מוזכר שם כלל טמא, אלא רק ב' מינים. ובפר"ח (סימן פ"ו סק"ו) האריך להסכים לדבריו והתפלא ג"כ על הש"ך (רצ"ז סק"ו) שנקט בפשיטות שגם בהרכבה יש ענין טמא וטהור.
ומ"מ כתב הפר"ח שאי"צ לזה, אלא הראיה מעצם זה שזה מין אחד לגבי כלאים לא מסתבר שחלק מהמין יהיה טהור וחלק טמא. וא"כ כיון שמפורש בש"ס בהרבה מקומות שבר אווזא הוא טהור, אי אפשר להמציא שיש חלק ממינו שטמא. וזה מלבד הסברא שכתב בסימן פ"ב להתיר כמו שהתבאר.
ג. ובחת"ס (סימן ע"ד) ובאבני נזר (יו"ד ע"ה) ס"ל שכל שלגבי כלאים אינו מין אחר ה"ה לגבי מסורת. והוכיחו מהגמ' הנ"ל שעצם זה שיש שינוי בגדול של אבר כמו מקור או צואר אינו עושהו מין חדש. ועין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימן נו) שהאריך טובא בענינים אלו וחילוקים בסוגי שינויים.
ד. ובענין האווזי בר עיין חינוך בית יהודה (סימן ל"ב) שכתב שאי אפשר להכריע שאלות אלו מגמ' או סברא וצריך עדות ומעידים שבאיטליה אוכלים אותם ולכן מתיר. וכן מביא מכתבי הרב געטשלק שהיה אב"ד בשוואבין שאוכלים אותם. ועיין שו"ת דברי דוד (מילדולה סימן מ"ז) שמאריך בזה וכן מאב"ד הנובר (שם בדברי דוד סימן מ"ו) שמאריך להתיר באווזי בר ושם נו"נ בנידונים הנ"ל.
ה. כמה פוסקים ס"ל שרק שינוי של גודל כללי בכל העוף נחשב שינוי, משא"כ שינוי באבר מסוים, עיין מהרש"ם שכך פירש דעת הרב מבוטשאש. ועיין מנחת אלעזר, ליקוטים ס"א, מכתב לרא"ש מראצפערט, שרש"א התיר שינוי בתרנגולים שצריך כמה שינויים לעשות מין חדש והמנח"א דחה שכל ששינוי באבר מסוים אסור, ומביא בשם שו"ת מהרי"א הלוי מלבוב (ח"א סקכ"ח) שכ"כ. וכן בשם הרב משינווא בספר אליה שלוחה שכל שזה שינוי בגודל של אבר מסוים אסור. ויש מאמר נפלא בקובץ בית ועד לחכמים סאטמאר (מספר 4 ניסן תש"ע. עמ' 278 מהג"ר אלי' סימאן). על אווז מוסקבאי. שמביא הרבה ידיעות ומ"מ בענינים אלו עיי"ש. ועיין בחבצלת השרון תנינא (סימן כ"ו) חזון נחום סימן נ"ז וקונטרס דברתי בחזון (שם) חלק עליו בתוקף.
♦
ה. תרנגול הודו
א. תרנגול הודו ברור לכולם שאין עליו מסורת, שהרי היה קיים רק באמריקה והביאו משם, והיו כמה פוסקים שחשבו שהגיע מהודו ורצו לומר שהיה שם מסורת[10], וזה טעות גמורה. והשואל ומשיב הוכיח מזה שפוסקים כר"מ בר"י ולכן כיון שיש לו ג' סימני טהרה אוכלים בשופי. ועדיין צ"ב למה לא חששו לכתחילה לרמ"א. והנצי"ב במשיב דבר הידוע כתב שצריך מסורת רק לפני שנהגו לאכלו ולא לערער על דבר שקיים כבר. ולא ביאר כלל אם משום חשש דריסה איזה חילוק יש בזה. ושמא זה צירוף של שני הסברות, כיון שאינו מעיקר הדין אלא מנהג בעלמא להחמיר נהגו רק לכתחילה, אבל אם כבר אוכלים המנהג לא מחייב להפסיק. ויתכן שהתחילו לאכול משום שחשבו בטעות שיש עליו מסורת. או שסמכו על ר"מ בר"י לכתחילה. ומ"מ כיון שכבר אוכלים לא מפסיקים.ב. והצמח צדק הנ"ל לא ס"ל סברא זו, שהרי במקומו נהגו לאכול ואסר, כי המנהג היה בטעות, משום שחשבו שאינו מין חדש. וכן לא קיבל מסורת מאשכנז, שמא הם הסתמכו על הבעל המאור, כמ"ש הרא"ש שנכון לדינא. ולא הועיל מה שמ"מ אכלו להתיר בלא מסורה. וי"ל שהצמח צדק מדבר על אווזים, ושם אין ג' סימני טהרה ול"ש שיטת ר"מ בר"י. וא"כ ל"ש ההיתר הנ"ל ועיין בשו"ת תשואת חן סימן מ"ז שכתב כן. ולקמן אות ה' ר"ל שלדעת הרמ"א והפליתי גם בזה שייך ההיתר עיי"ש.
ג. רק שעצם דברי הצמח צדק שאי אפשר לסמוך על מסורת של מקום אחר, שמא הם עשו כן משום שפסקו כשיטה שאנחנו לא מקבלים, קשה מאוד שא"כ איך התירו בפוסקים לסמוך על מסורת ממדינה למדינה כל שאין מסורת נגד זה, כמבואר ברא"ש ורשב"א הובא בב"י, ועיין שו"ע וש"ך שפסק כן. והרי זה גופא דברי הצ"צ שאי אפשר לסמוך, והם סמכו. ועיין בית יצחק (יו"ד ח"א סימן ק"ו אות י"ד) שתמה כן עליו, והוא רוצה ליישב משום ס"ס עיי"ש. ומ"מ אם נקבל את דברי הצ"צ בטל כל הדין שבפוסקים ללמוד מסורה ממקום למקום.
ד. ויש עוד ישוב מאוד מסתבר על תרנגול הודו, והוא בספר ערוגת הבושם לבעל השם אריה הובא בפוסקים עיין דרכי תשובה (סימן פ"ב אות כ"ו), שהדרישה למסורת שייכת בעוף לא מוכר שבא לפנינו, ואיננו מכירים את התכונות שלו, ולכן אנו חוששים שמא הוא דורס, כי זה דבר מזמן לזמן. אבל עוף שגדל בינינו מאות שנים ומכירים את תכונתו אין צד לחשוש שהוא דורס ולכן מותר. ויתכן שבתשובת הצ"צ, שדיבר על אווזי בר, לא היתה שייכת סברא זו, משא"כ במינים מבוייתים.
ה. עיין יהודה יעלה (ח"א יו"ד סימן צ"ב): "ועוד עדיפא אמינא דהנה האו"ה סי' נ"ו על מ"ש ז"ל וכן פסק רש"י בחולין שאין להכשיר שום עוף בג' סימנים שבגופו אם לא שיש קבלה עליו שאינו דורס וראי' מתרנגולתא דאגמא וכו' עכ"ל ציין האו"ה לעיין בהג"ה ושם בהגהה בסוף הספר כתב וז"ל ולא אמרי' הכא כשנמצאו השלש סימני טהרה בגופו וגם ראינו שאוכל בלא דריסה שנלך אז בס' דרוסה אחר רוב עופות שאינם דורסים ושמא משום דמאחר שיש מיהא וכו' עופות האסורים ואינם ידועים לנו וגם אינם מכל העוף הטהורים הניכרים לנו לא נקרא רוב גמור וכו' עכ"ל. וזהו בעוף חדש שאינו דומה לטהורים הניכרים לנו א"ש דאיתרע רובא לומר מרובא פריש. אבל הני תרנגולים שהם דומים ממש לשאר תרנגולים שלנו הטהורים בודאי מודה האו"ה דא"צ מסורת דהלך אחר הרוב שאין דורסים דמשום שינוי כל דהו באורך וגובה רגלם וצווארם וגופם אינם דומים לטהורים הניכרים לנו והיינו היתירא דשכן ונדמה שכבר ביארנו לעיל ודאי סגי בהא עכ"פ מסורת כזה בלי פקפוק כנ"ל.
ובהדיא כתב מהרי"ל בלשונו כמו שהעתיקו פרו"מ ני' והבא להעיד מסור' של עוף נכרי שאין מכירין אותו יצטרך וכו' דייקא הבא להעיד מסורה ר"ל הבא יחידי להעיד מסורה מחדש ועל עוף נכרי שאין מכירין אותו דוקא בכה"ג הוא שהתנה מהרי"ל איך יהא המסורה בחומרות הנ"ל. משא"כ בתרנגולים אלו שמכירין אותן וגם מה שהדבר הוא פשוט בכמה עיירות גדולות שטהורים הם מאז ומקדם זהו המסורה וא"צ יותר דסוקלין ושורפין על החזקה כמו שביארנו לעיל מודה מהרי"ל שא"צ יותר מזה באלו וממילא גם המקומות שאין להם כלל מסורת יכולים לסמוך ג"כ עליהם וכהסכמת הפוסקים".
♦
ו. באווזים ל"ש ר"מ בר"י וישוב לזה
א. ומ"מ במיני אווזים ל"ש שיטת ר"מ בר"י שהרי אין להם זפק. ובפוסקים הביאו כן מספר התרומה וכן בכל בו. וא"כ לא יהיה מקום להקל בספיקות אווז כהנ"ל.אבל גם בזה י"ל שברמ"א כתב שלא סומכים על קבלת הרז"ה אפי' כשיש ג' סימני טהרה, ומביא כן מאו"ה. וכן בפליתי דן באווזים את ההיתר של ר' משה ב"ר יוסף. ותמהו עליו כל הפוסקים שאין לאווז זפק ול"ש ג' סימני טהרה עיין שם אריה התכתבות עם השו"מ על זה אם לומר שלא היה בקי או טענות אחרות.
ולכאורה יש ישוב פשוט, שהרי הסוג היחיד שיש לו ב' סימנים בגופו הוא עורב. ואם בקי בעורב אין בעיה. ורק לדידן חיישינן, ויש עוד ספק במינו ששכן ונדמה. ולכאורה בעופות מים אין מקום לחשוש לכ"ז שאינו סוג עורב וגם לא ישכון עמו, אחר שהוא עוף מים. וא"כ יש ג"כ אותו רמת היתר של ר"מ בר"י. וא"כ י"ל שזה כונת הרמ"א בכותבו "ג' סימנים", שזו אשגרת לישנא והכוונה היא לסימן ברמה של ג' סימנים ופשוט. ולפי"ז יש להקל גם בזה כנ"ל.
♦
ז. ריעותות שמוצאים במינים חדשים אבל כבר נמצאים גם במינים ידועים לטהורים
א. בעוף ה'בראקל' הגרמי"ל לנדא טען שזה עוף טמא משום שמצא שחולקים רגליהם. ותמהו עליו שאופן זה של חלוקת רגלים נמצא בכל עופות המטילות, שהוא זן לגהורן. וכבר דנו בזה הפוסקים, עיין מכתב הגר"מ ברנדסדורפר והגר"י פישר. והם טענו שאי"ז ישיבה קבועה ונוחה שלו אלא רק כך תופס את המוט ובמשך הזמן מיישר עצמו ללא חולק. ומ"מ אין מה להביא מדבר שיש בעופות ודאי טהורים (מה שקצת יש להתווכח שבשו"ע וראשונים כתבו שזה סימן בעוף שלא ידוע שדורס. וא"כ י"ל שמה שמוחזק בטהור לא חיישינן משא"כ במין שלא מוחזק לפי טענתו וי"ל)ב. באווז עם שינוי שיש לו גבשושית במקור האריכו טובא. ויש ספר שלם בשם זכרון יוסף לר' יוסף טרן שמאריך בכ"ז (מעמוד 21). ושם מצאו שאוכל אפרוחים בעודם חיים. וכתבו לגר"ח מבריסק שאלה בעוף שאוכל עופות חיים אם מותר, והשיב שהרי ר"ת וכמה ראשונים אמרו שזה דורס ומ"ש להתיר. והר"י טאראן טען שד"ז שאוכל אפרוחים נמצא גם בשאר אווזים טהורים ואיך יתכן שהוא סימן להכריע רק על אווז החדש[11]. וכן יש הרבה תשובות בפוסקים לגבי טריפה על נמצא חולדה במעיה או נחש וכו' ולא דנו שהוא דורס.
והאריכו ליישב, שלשון רבינו תם בספר הישר הובא בבעל המאור בסוגיין "היינו דורס ואוכל עוף כיוצא בו או פחות ממנו או גדול ממנו ואינו הורגו תחילה". הרי שאיירי בעוף בדומה לו רק שינויים בגודל. וי"ל שאפרוח לא נחשב כלל דומה לו, ולכן ל"ח דריסה. אע"פ שבסוף הדברים ר"ת מוציא מכלל שקצים ורמשים ולפי"ז גם אפרוחים י"ל.
עוד יש ליישבו לפי דברי הרש"ש שגם לר"ת בענין הכאה ותקיפה ולא בליעה בעלמא עיי"ש. איך שיהיה הישוב אי אפשר להביא ראיה מדבר שיש בכל הכשרים לאיסור.
♦ ♦ ♦