בדין גילוח פאות הראש במספריים כעין תער
ביאור דעת מרן השולחן ערוך
א. הקדמה
מצות לא תעשה מן התורה, שלא לגלח פאות הראש: "לא תקפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז), וזהו המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו (מכות כ:). ולשון לא תקיפו יש לפרש בב' אופנים: א. לשון הקפה שמשווה צדעיו לאחורי אזנו כדמפרש הש"ס. ב. לשון תלישה ושבירה כנוקף זית שהוא לשון שבירה ותלישה (מהר"ם שיק מצוה רנ"ב, בשם ספר התורה והמצוה).♦
ב. שיטות הראשונים
נחלקו הראשונים איזו הקפה נאסרה, אם דווקא בתער או אף במספריים כעין תער:א. לדעת הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פי"ב ה"ו ובתשובות [בלאו] סימן רמ"ד) וסיעתו[2]: רק בתער חייב מן התורה, אבל במספריים כעין תער מותר לכתחילה[3].
ב. לדעת הרא"ש (מכות פ"ג סימן ג') וסיעתו[4]: אף במספריים כעין תער חייב מן התורה.
ג. לדעת כמה ראשונים[5]: במספריים כעין תער מותר מעיקר הדין, אולם יש להחמיר.
ד. לדעת הרמב"ן[6]: במספרים כעין תער אסור מדרבנן[7].
מחלוקת הרמב"ם והרא"ש תלויה בשאלה אם יש לדמות את פאות הראש לפאות הזקן[8]. והביאו לכך ראיות מדברי חז"ל בתוספתא מכות (פ"ד ה"ד), במשנה מכות (כ:) ובגמ' שם, בגמ' נזיר (מא:), ובתורת כהנים (מצורע פ"ב, ד'). נסכמם בקיצור נמרץ[9]:
א. תוספתא מכות (פ"ג הלכה ז'): "...ואינו חייב עד שיטלנו בתער נוטלו ברהיטני ובמספריים פטור...". ב. משנה מכות (כ:): "על הראש [חייב מלקות] שתים, אחת מכאן ואחת מכאן. על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן, ואחת מלמטה. רבי אליעזר אומר אם ניטלו כולן כאחת, אינו חייב אלא אחת. ואינו חייב עד שיטלנו בתער. רבי אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט או ברהיטני חייב".
לכאורה מכאן ראיות ברורות לשיטת הרמב"ם וסיעתו שאין חייב אלא בתער. ולשון "אינו חייב" דקתני במתני' ובברייתא, לאו דוקא אלא הו"ל כאילו קתני אין כאן צד איסור ומותר לכתחילה [בית יוסף].
לשיטת הרא"ש וסיעתו לשון התוספתא "אינו חייב עד שיטלנו בתער" פירושו במספריים כעין תער[10], והא דקתני במשנה מכות "ואינו חייב עד שיטלנו בתער" קאי רק אפאות הזקן, אבל אפאות הראש אף במספריים חייב.
ג. משמע בגמ' (מכות כ:) שפאות אסורים אף במספריים כעין תער, מהא דלא פירש בו גילוח בתער, כבזקן.
ד. לגבי מצורע כתיב (ויקרא יד, ט): "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו", והגמרא דורשת את המילים "ראשו ו"זקנו" ללמדנו שמצות גילוח מצורע דוחה את הלאוין ד"לא תקפו פאת ראשכם" ו"לא תשחית את פאת זקנך", ושמצות גילוח מצורע הוא דווקא בתער ולא במספריים. ושואלת הגמ': "למה לי למכתב ראשו, ולמה לי למכתב זקנו"? משיבה הגמ': "צריכי, דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה להכי כתב רחמנא ראשו, ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי דאתי עשה ודחי את לא תעשה ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה. ואכתי בתער מנלן להכי כתב רחמנא זקנו". משמע דמפאות הראש לא היה אפשר ללמוד שמצוה לגלח המצורע דווקא בתער, מכיון ורק בפאות הזקן כתיב השחתה וגילוח, אולם בפאות הראש חייב אף במספריים כעין תער. ומכאן ראיה לשיטת הרא"ש וסיעתו.
לדעת הרמב"ם אין מכאן קושיא לשיטתו שרק בתער חייב, שהרי לדעתו פאות הראש נלמדים מההיקש בין הראש לזקן בפסוק הנ"ל. ואילו לא כתב רחמנא אלא רק ראש, באמת לא הוה ידעינן שהקפת הראש אינה אלא בתער, וגם לא היה אפשר ללמוד שהמצוה לגלח המצורע דווקא בתער [ריטב"א].
ועוד י"ל דהא דאקשי הגמ' בתער מנלן אתי לאפוקי מלקט ורהיטני, ולא מספריים כעין תער [תוס' רבינו פרץ].
ה. כמה מרבותינו הראשונים הביאו ראיה לאסור מהתורת כהנים (מצורע פ"ב, ד'): "יש בראש מה שאין בזקן שהראש אסור במספריים כבתער", אולם דחו דהתו"כ מיירי בנזיר ולא בלאו דלא תקיפו.
♦
ג. פסק מרן השו"ע
מרן השו"ע (יו"ד סימן קפ"א סעיף ג') פסק כדעת הרמב"ם וסיעתו בסתם, והביא את דעת הרא"ש וסיעתו ביש אומרים, וסיים "ויש לחוש לדבריהם" כדברי כמה מהראשונים הנ"ל. וז"ל: "אינו חייב אלא בתער ויש אוסרים במספרים כעין תער ויש לחוש לדבריהם".וברור שכוונת מרן ב"יש לחוש" שכן יש לעשות לכתחלה, משום ספקא דאורייתא לחומרא, שמא הלכה כדברי הרא"ש וסיעתו. כמ"ש בבית יוסף: "ונראה דכיון דספיקא דאורייתא הוא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספריים כעין תער".
ומ"ש בשו"ת מהר"י שטייף (סימן ע"ח) להקל בדבר, שהרי סתם ויש הלכה כסתם (וכ"כ בילקו"י כיבוד אב ואם עמ' תנ"ז). אינו עניין לכאן, שהרי גילה מרן דעתו שיש לחוש לסברת היש אומרים.
ואין לדמות זאת למקומות אחרים בהם סיים מרן בשו"ע בלשון "נכון לחוש", ששם אין הכוונה אלא לחומרא בעלמא. שכן לשון "יש" משמע מעיקר הדין יותר מנכון. כ"כ מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בספר כף החיים[11] (סימן קי"ח ס"ק קכ"א) וז"ל: "ומיהו מדברי מרן שכתב יש להחמיר ולא כתב נכון להחמיר, משמע שהוא דרך חיוב יותר (ואפילו בסתמא) וכמ"ש האחרונים במק"א, ומהם השדי חמד (מערכת ח' כלל ל"ו ד"ה ולא)".
ובשו"ת עולת יצחק (ח"ב יו"ד סימן ק"ס אות ב') כתב לדמות דין זה ללשון מרן בסימן נ"ט (סעיף ג'): "יש אומרים שהקדושה שביוצר יחיד אומרה לפי שאינה אלא סיפור דברים ויש אומרים שיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בציבור ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה". וכתבו האחרונים[12] שאין כוונת מרן אלא דרך חשש וחומרא בעלמא.
אולם אחהמ"ר מכת"ר אין לדמות זאת, שהרי שם הטעם שכתבו האחרונים שאין זה אלא חומרא בעלמא, הוא משום שהמנהג אף קודם מרן היה לומר הקדושה אף ביחיד, וכפי שהעיד בבית יוסף שם. אולם כאן הוא להיפך הגמור שאף קודם מרן נהגו העולם להחמיר, וכמו שכתב בתוס' רבינו פרץ (מכות כא.) הנ"ל. ועי' בשו"ת קול מבשר (ח"א סימן י"ח) ודו"ק [ועוד חזון למועד אי"ה לבאר שאר המקומות בהם נקט מרן בלשון "יש לחוש"].
וכן הבין בדעת מרן השו"ע שאין זה חומרא בעלמא אלא איסור גמור, בתשובות רעק"א מכת"י (סימן ס"ג) שאף כתב שאין לצרף את דעת הרא"ש לספק ספיקא, וז"ל: "ואף דיש לדון קצת בספק ספיקא, ספק דלא כתוס', אלא בתער דוקא, כמו בזקן, וספק כשיטת הסוברים דבשיור ב' או ד' שערות מהני דלא מקרי הקפה, מכל מקום הא לפי זה נקל גם כן במספרים מהך ספק ספיקא עצמו, והרי מפורש להדיא בשולחן ערוך דלא יגע בו יד בכל הפאה, אף במספרים, הרי דגם במשייר מקצת שערות אסור במספרים". עי"ש, והביא דבריו בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן ק"מ). וכן משמע מדברי המשנ"ב (ביאור הלכה סימן רנ"א ד"ה אפילו).
אולם בספר כסא אליהו (סק"א) כתב על השו"ע: "אבל במספריים אפילו כעין תער מותר מדינא, אלא דמידת חסידות שלא יעשה כן מפני הרואים, הריטב"א בחידושיו יעו"ש". אולם על אף שזהו טעמו של הריטב"א כנ"ל (בהערה ה'), טעם השו"ע מבואר היטב בבית יוסף שהוא משום ספק דאורייתא, שמא הלכה כהרא"ש וסיעתו, ואין זה מידת חסידות [ודברי ריטב"א אלו כלל לא נזכרו בב"י].
וכן פסק בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג יו"ד סימן תי"ב): "בענין הפאות של הראש, הדבר ברור שאין להורות להתיר במספרים כעין תער, שהרי מרן שם ס"ג סתם להתיר וכתב אחר כך ויש אוסרין ומסיים שיש לחוש לדבריהם, ומי הוא זה ואיזהו אשר לו יכולת לבא אחרי הכרעת מרן ז"ל שחשש לדברי האוסרים".
וכ"כ בשו"ת בנין אב (ח"ג יו"ד סימן מ"ו): "בשו"ע נפסק שיש לחוש לדעת האוסרים גילוח במספריים, וברור שהדברים אמורים לחומרא ולא לקולא", ורק במקום חולי וסכנה כתב להתיר, וכ"כ בילקוט יוסף (כיבוד אב ואם עמ' תנ"ח)[13]. וכן בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו יו"ד סימן א') כתב להתיר רק במקום סכנה. עי"ש.
וכן דעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, שאף הורה להעביר חזן מתפקידו אם מגלח פאותיו במספריים כעין תער [שו"ת מעין אומר (ח"א הלכות תפילה סימן ס"ה), עי"ש].
♦
ד. סיכום
מסקנא דדינא: בגילוח פאות הראש במספריים כעין תער, יש חשש שעובר על איסור דאורייתא. ולכן על כל בר ישראל להיזהר שלא יגלח פאותיו ח"ו, ואין להורות היתר בדבר. ורק במקום חולי וסכנה יש להקל.לעניין ספר, שאדם שאינו שומר תורה ומצות דורש ממנו שיגלח פאותיו במספריים כעין תער: מן התורה המקיף חייב מלקות על גילוח הפאות וגם הניקף אם סייע, ומ"מ איסורא איכא אע"פ שלא סייע (שו"ע סעיף ד'); ואף במכונה, שהחשמל מנדנד הסכין, הסיק בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן קמ"ד) שעדיין נחשב שהספר מקיף וחייב מלקות [וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ט יו"ד סימן י' אות י"ז) עי"ש]; ולכן אסור לספר אותו. ואם מתעקש אתו שיגלח פאותיו בכעין תער דוקא, אפשר להקל בדיעבד (כ"כ לי הגאון רבי אברהם יוסף שליט"א). וכיו"ב כתב הגר"ח רבי שליט"א: "ספר חרדי כדאי שהוא יעשה כן לצעירים השובבים. כי ספר עם הארץ יעשה כן בתער וזה אסור לכולי עלמא. והבן".
תשובה למי שגילח פאותיו במספריים כעין תער: בדרכי תשובה (סק"ד) כתב בשם שו"ת זרע יצחק (אייזנברג, יו"ד סימן י"ב): "שנשאל באחד שגילח הפאות במספריים סמוך לבשר כעין תער, וסבר שמותר לעשות כן, ועכשיו שנודע לו שהוא אסור ורוצה לקבל תשובה, מה תהא תשובתו. והשיב שלדעתו א״צ לקבל תשובה, כיון שהמחבר לא הכריע כדעת האוסרים, וכתב רק בלשון יש לחוש לדבריהם, ועכ״פ גם דעת הרמב״ם המקיל בזה יש לו מקור בש״ס, ע"כ עכ"פ לעניין התשובה על לשעבר בשוגג יש לסמוך על דעת הרמב"ם להקל. עי"ש באורך".
♦ ♦ ♦