בחירת הנשים במחולות הכרמים
שנינו במשנה אחרונה בסוף מסכת תענית:אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות[2] בכרמים. ומה היו אומרות[3], בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.
ודאי שאם הענין מובא במשנה, וגם היה ביום כיפורים, אין ספק שהיה כולו בקדושה גמורה.
וכבר ציינו בספרים[4] מספר הערות בענין:
א. היה נעשה בין הכרמים, מקום סגור וצנוע.
ב. כמובא בגמרא שם, רק מי שאין לו אשה נפנה לשם. הסתכלות לשם שידוכין ודאי מותרת היא, ואף מצוה (כהערת המהרש"א שם, שאסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה).
ג. כמובא בבית הבחירה למאירי שם: "ואם היו מתרצין זה לזה מודיעים לקרוביהם אחר שחזרו ומתרצים ומתארסים", כלומר שהיה זה שלב ראשון בהיכרות, ואח"כ היה עוד דיבור עם ההורים וכו'.
ד. הזמן המיוחד: קדושת הימים טובים האלו, ט"ו באב ויוכ"פ, ודאי השפיעה לטובה על כל האירוע[5]. גם ביום גדול כיוכ"פ וט"ו באב, המחשבות ודאי יותר נכונות מה לחפש באמת בשידוך.
ה. יש להעיר גם לזמן של יום כיפור, שבד"כ האדם מעט חיוור ואינו נראה במיטבו מחמת עינויי היום (ראה במשנה יומא תחילת פ"ח שהתירו לכלה לרחוץ פניה), וגם זה מראה שעיקר עסק השידוכין שם היה ברמה גבוהה של קדושה.
ו. הנשים לובשות בגדי לבן, שהוא צבע פשוט ביותר ולא "מושך"[6]. לפי חידושי הריטב"א (בבא בתרא קכא, א) הכלי לבן סימל על קדושת המעמד: "בכלי לבן - פירוש, ללמד כי יצר הרע מסולק מהם ושהם נקיים מחטא, כמה דכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ובמדרש אמרו שראוי ללבוש לבנים ביוהכ"פ על שם כך. וזהו שהיו בנות ישראל אומרות בחור שא נא עיניך וראה וכו', ולא היו חוששין ליצה"ר".
ז. לבשו דוקא בגדים שאולים: מבואר בגמרא הטעם כדי לא לבייש את מי שאין לה [ואפשר להוסיף, שהדבר הנ"ל גם מבטל איזו "תחרות" במעמד זה בין הנשים, אלא כולן עוזרות זו לזו. ועוד, שגם האיש אינו "מתרשם" מהבגד שהאשה לבשה, שהרי כולם יודעים שכולן שואלות זו מזו, ויותר מקל עליו להתמקד בפנימיות ובאמיתיות הענין].
בגמ' מובא שהנשים היפיפיות היו אומרות: "תנו עינכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי"[7]. וגם אמירה כזו ביום גדול ומאורע גדול יכולה להתפרש על דרך האמת, כדברי הגר"א הידועים (קול אליהו בראשית כט, יז) ש"אשה יראת ה' היא תתהלל" גם ביופיה, וכמובא בתורה יופי האמהות.
לסיכום, מכל הערות אלו נראה ברור שמדובר במעמד שמח, קדוש וצנוע[8], ורבי בחר לסיים בו ברוב רושם את מסכת תענית, קצת לפני הדברים הנשגבים על הקשר בין הקב"ה לעם ישראל: "ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת ליבו זה בנין ביהמ"ק".
♦
ביקורת מחודשת של ספר הכלבו
בספר כלבו (סימן סב) נמצא כעין "ביקורת" על המאורע:ויש תמהין איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמים שיחטפו איש את אשתו[9], וחס ושלום דומה כאילו היו בנות ישראל הפקר[10]! ואין זה תימה כי יש לדעת שכל מי שידו מגעת להשיא בתו לא היה שולחה שם, שאם היתה קטנה מה תועיל חטיפתו, הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה, ואם היתה נערה או בוגרת אם חושש לזה לא יניחנה לצאת, ואם יתירנה לצאת יזהירנה שלא להתקדש אלא בהגון בה, והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה, אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן[11], ואולי היו יושבות עד שתלבין ראשן אם לא על ידי המנהג הזה.
ודאי שעצם דברי הכלבו בתפישתו את הענין כדיעבד הם מחודשים[12], שהרי מנוסח המשנה משמע שמעמד זה מצויין לשבח, ואינו בדיעבד. ובמאירי שהובא לעיל מפורש שהיתה שם התרצות, וא"כ אינה פעולת "חטיפה".
ואמנם לא ברור כל כך לפי מה היתה הבחירה של האיש באשה מסויימת באותו מעמד, שהרי לא כתוב שהנשים עשו שם דבר מלבד המחול[13]. וחז"ל סתמו כאן ולא תארו לנו את כל פרטי האירוע [וכמבואר לפי המאירי ש"השלים" את תיאור האירוע[14] בדיבורים והתרצות, מה שלא פורש לפנינו בחז"ל].
ומלשון המאירי נראה שהיו דיבורים באותו מאורע, שהרי כתב "מתרצים" ואח"כ חוזרים לבתיהם. ונראה יותר לומר שבא המאירי לשלול הו"א של אירוסין באותו אירוע, אבל גם לשיטתו לא בהכרח שהיתה התרצות גמורה לנישואין כבר באותו אירוע, אלא יתכן שרק ממש התחלת ההיכרות.
ועכ"פ דברי הכלבו במסקנתו יכולים להאמר בעצם לכו"ע (גם בלי תמיהתו על החטיפה והביקורת על המעמד), שאכן זו לא היתה בדוקא הדרך שבה כל צעיר וצעירה התחתנו, ורק מי שלא מצא את שידוכו בדרך רגילה (כגון רווקים ורווקות בגיל מבוגר יותר) הלכו למחולות אלו, שגם היו בדרך כשרה ורצויה[15]. וכעי"ז שמעתי מהרב יואל קטן שליט"א.
♦
הפסק המאורע
מתי פסק המאורע? כנראה בסוף בית ראשון, כמובא בתרגום על "דרכי ציון אבלות" (איכה א, ד).אמנם יתכן שחזר שוב בתקופת בית שני, ועכ"פ במשנה שלנו בסוף תענית שמביאה דברי רשב"ג (תקופת בית שני[16]) מתואר הדבר באופן שמשמע שהוא דבר שכבר עבר מהעולם: "לא היו".
והטעם לכך שפסק המאורע הנ"ל מישראל, יתכן שהוא מפני ירידת הדורות, שאיננו מסוגלים לאותו אופן גדול של צניעות וקדושה כמבואר לעיל.
ועוד אפשר לומר, שנשים שלנו חשובות (כידוע דברי הרמ"א בהל' פסח לגבי הסבה), וכל השינוי בעולם במצב האשה שולל אפשרות כזאת של בחירה די מהירה.
♦ ♦ ♦