הרב דביר גדסי
צפת

בעניין הניקיון אחר עשיית צרכים

פסק שו"ע או"ח (ע', ה'): "צואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה, אסור לקרות לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב". והנה כשאדם יושב אותו מקום נפתח, כך שכל המקום גלוי עד פי הטבעת ממש, וממילא יוצא שצריך לנקות עד שלא ישאר שום דבר, וכמובא בראשונים ובאחרונים שצואה במקומה בכל שהוא. ראה לדוגמא מ"ב (ססקי"ח) "דבמקומה נפיש זוהמא טפי ע"כ יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה".
וא"כ ישאל השואל מה נעשה, בברכת הילדים, הלא ודאי שהם אינם מנקים כמו שצריך, כמו שרואים אח"כ בבגדיהם הפנימיים, והלואי שגדולים ינקו כמו שצריך, ואיך נענה אחריהם אמן. לזה ראה בברכת ה' (א' עמ' רנ"ב, בסוף הע' 34) וז"ל: "ודע שקטן שמלאו לו שש שנים ומבין שמברך לה' ומברך לפטור עצמו עונים אחריו אמן אפי' אם יש לחוש שאינו נקי מצואה בפי הטבעת שכיון שאנו מורים לו לברך כדי לחנכו במצות ברכה ואין מקפידין שיהיה נקי א"כ יש על ברכתו שם ברכה ועוד שאפי' אם היו צריכים הוריו להקפיד שיהיה נקי כדי לחנכו בברכות מ"מ כיון שהמברך בגוף שאינו נקי יוצא ידי חובת הברכה וכמ"ש בס"ד בפרק ז סע' מב' א"כ אין ברכתו לבטלה ועונים אחריו אמן, ודוק". וראה שם (עמ' של"ה), שזה חוץ מברכת העמידה[2]. ועוד ראה שם (בעמ' שי"ח, סוף הע' 94 גבי חולה): "מסתברא שמה שהחמירו חכמים כשצואה בפי הטבעת ונראית כשיושב אע"פ שעתה היא מכוסה בבגדים זהו משום שיש לו תקנה לקנח עצמו יפה משא"כ בנ"ד ושו"ר שכ"כ במפורש הראייה בספר פקודת הלויים ברכות כה וז"ל ומתרץ במקומה נפיש זוהמא וכו' פירוש אע"פ שמכוסה ואפי' מכוסה בבגד אסירא וכו' משום דאפשר היה לקנח יפה ולנקות עצמו עכ"ל ומעתה בנ"ד שלא שייך לקנח עצמו לא גזרו חכמים הו"ל כאינה נראית אפי' כשיושב שמותר בכל דבר שבקדושה".
והנה דברים אלה אפשר לומר גבי קטן, דאינו שייך שכל פעם שנרצה לחנכו או לענות לו אמן, נצטרך לביישו שנכניסנו לשירותים וננקה לו אנו, ודאי שלא. אמנם מורינו הגאון רבי עובדיה יוסף ביבי"א ב' י"ג, אסר לענות אמן על קטן שאין גופו נקי, אף שמותר לחנכו לברך (וכן פסק הלכה ברורה רט"ו, אך זכור לי שבאיזשהו מקום כתב בהלכה ברורה שגם אדם שאיו נקי מצטרף למנין, וכרגע אני מוצאו, אבל א"כ לכאו' זו סתירה, דאם אפי' לענית אמן פסל גוף שאינו נקי, ואפי' של קטן, איך יצטרף למנין, בעוד שאינו חזי לתפילה, וכמו גבי אונן. ואולי יש לחלק, אבל בכל אופן לענות אמן על החזרה לא יוכל לדבריו). וא"כ נפל פיתא בבירא, דאין שום סיבה שקטן זה ינקה כהלכה, בפרט כאשר הוא ממהר לעסקיו ומשחקיו כידוע, ובכלל דרכם לנקות בעמידה, ולא בישיבה, וראה לקמן צורת הנקוי הנדרשת ע"פ ההלכה. אך ראה בשו"ת מי הים להג"ר א"ב מאדאר מעמ' רל"ג ואילך, שהעיר בדברי היבי"א, ובפרט עמ' רל"ח גבי דעת הרב הנאמ"ן.
וזה דלא כמו שראיתי באיזה שותי"ם (אחר שהיה קשה להם על מנהג הרבה בני אדם שאינם מנקים במים[3]) שהחליטו להבין מגמ' דשבת פא. הובא בשו"ע (או"ח שיב א'), וז"ל: "משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, ואפי' להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה, מותר, ומי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא, יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא היד, ואם אין לו מקום קבוע, מכניס עמו כשיעור בוכנא קטנה, ואם ניכר באבן שקנחו בו, מותר להכניסו אפי' הוא גדול הרבה, או אפי' הם הרבה ממלא היד, מותר ליטול כולן דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך: הגה - י"א דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים, וי"א דאפילו מכרמלית לרה"י נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו", ע"כ. והסיקו מכך באיזה שותי"ם שהנה לא חייב נקיון גמור, כי איך אפשר עם כמות אבנים כזו לנקות לגמרי, ואף כתבו שותי"ם אלה שמוכח מהגמ' שסגי בג' אבנים. והוא דבר תימא, איך דוחים סוגיא והלכה ברורה ומפורשת, שצואה במקומה בכל שהוא כל שיושב ונראית, מכח סוגיא דשבת, שכלל לא חולקת על סוגיא דידן, ומפני שקשה להם על האנשים שלא מנקים כהוגן.
ולעניינינו, בודאי שאם לא הספיק להם האבנים לנקות לגמרי, היו אסורים בדברי קדושה עד שינקו לגמרי: א. וכי מי אמר שאחר שניקו באבנים הותרו בדברי קדושה, בודאי שאם נשארה להם צואה, היו צריכים להמשיך לנקות, אם בעוד אבנים (ובכלל איך הבין שהיו עושים פעם אחת בכל אבן, ולא משפשפים בה כ"פ ובשאר צדדיה, וראה בנימוקי או"ח שהבאתי בסוף, שכן כתב), או בעשבים לחים (כמובא בשי"ב ו'), או בידיהם[4] ברוק (כנ"ל ממ"ב, וכן מו"ק ג' כתב שאביו החכם צבי, רקק בנייר שמקנח בו), או במים. ולא מבעיא למ"ד שכל ההיתר דשבת הוא רק היתר טלטול מוקצה, בודאי היו יכולים להכניס גם מים, שהרי אינם מוקצה, אלא אפי' למ"ד דאפי' הוצאה דרבנן התירו, כמובא ברמ"א, וא"כ רק אבנים התירו, אז שוב כנ"ל, וכי הם הולכים בבית הכסא לומר דברי קדושה. וכשיצאו מבית הכסא, אם האבנים לא הספיקו להם, והעשבים הלחים וכן הרוק, ילכו למקום מים וינקו שם, ויותרו בדברי קדושה.
ב. ובודאי שמוכח מהסוגיא גופא שא"א ללמוד ממנה לענין דברי קדושה, דסגי ב- ג' אבנים, כי אם כן, נלמד שאפי' כמות גדולה של לכלוך שנשארת תהיה מותרת, ולא רק מה שהתירו השותי"ם הללו, כי רואים שאחר נקיון בכמות האבנים הנ"ל יכול להשאר עדיין לכלוך רב. ועוד, איך נלמד משם, הרי מובא שם, שאם יש לו מקום מיחוד התירו לו להכניס אבנים מלא היד, ואם אין לו מקום מיוחד, התירו כשיעור בוכנא קטנה, ואם ניכר שזו אבן לניקוי התירו לו אפי' יותר. אז לא הבנתי, כמה היה מספיק להם לנקות, שמא אם לא היה לו מקום מיוחד היה מספיק לו כשיעור בוכנא ואם יש לו מקום מיוחד אז נצרך ליותר, ומה נענה אם זו אבן שניכר בה שהיא לקינוח, שמותרת כמות גדולה.
ג. ועוד לדבריהם בעצם לא קיי"ל שצואה בפי הטבעת משהו, כל שיושב ונראית, וזה ודאי לא נפסק כך, וגם דבר שלא מצאנו בשום ראשון ואחרון (וגם בלחם הפנים על קיצוש"ע קס"ה בעמ' תכד, שאף שמסכים עימו גבי קטן (ובזה גם אנו שווים רק מטעם אחר שהבאנו מברכ"ה), אבל גבי גדול מקשה שם בפיסקה האחרונה, שהרי צריך שאינה נראית כשהוא יושב (בעצם היה צריך להקשות כדברינו, ראה שם דבריו), ותירוצו גבי ברכות, לא יכון לחזרת הש"ץ).
וראה דברי שלחן ערוך הרב (ג', ח'): "והתירו להכניס לבית הכסא אבנים דקים הרבה עד כמלא היד לקנח בהן זה אחר זה עד שיצא האחרון נקי ושוב אסור לקנח בהם יותר בשבת וכן בחול א"צ לקנח יותר כי זהו סימן שאין עוד ממשות צואה בפי הטבעת במקום שיכולה להיות נראית כשהוא יושב מאחר שהוא מקנח עצמו גם כן בעודו יושב והקינוח יצא נקי". וכן דברי ערוה"ש (ג', ו'): "והשלישית גדולה ממנה לנקות לגמרי המקום וסביבות המקום".
ויתכן גם שהשתנו הטבעים, ובזמנם הצואה היתה משאירה פחות לכלוך, כי האוכל שלהם היה יותר טבעי. וכמו שרואים בימינו בחוש, שלפעמים אין כלל מה לנקות אחר עשיית הצרכים, שרואים שאפי' הנייר הראשון יוצא נקי, וזה תלוי בבריאות וחוזק מערכת העיכול ובאיכות המאכלים. וכן רואים שפעמים מספיק ללחלח מעט את הנייר השני או השלישי ברוק ואז מתנקה לגמרי (וכמו שהבנו לעיל ממו"ק ג', שכך היה עושה אביו החכ"צ). ואכן ראיתי בספר בריאות מסוים, שאחר שמציע את התפריט שלדעתו הוא הבריא, מזכיר שבאופן זה הצואה גם תצא עטופה באיזה חומר, באופן שלא משאירה לכלוך, עד כמה שיקפיד על התזונה[5]. ומאחר שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולכן בדורינו שהצואה משאירה הרבה יותר מאשר אז, בגלל שינוי המאכלים וחולשת הגוף וכו', נתן ה' שהמציאו ניירות ניקוי, וגם שפע מים בכל מקום. וכשהמצב נהיה יותר קשה, נתן שהמציאו את הבידה, כמו שאומרים בשם הרב וואזנר שקרא לזה המצאת המאה.
ובענין רמת הנקיון הנמרכת ע"פ ההלכה שהיא "כל שיושב ונראית", הנה ודאי שא"א לדעת בבירור, כי כמובן אין עיניו בין ירכותיו. וכתב הא"א מבושאטש עו' ה' סוף ד"ה "צואה" "שלא מצינו להדיא בדברי חז"ל שיעור בזה, ואמרו סתמא במקומה בכל שהוא", ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, כמ"ש הגמ' ביומא ל. על ענין זה. אך צריך לשים לב שהנקוי יהיה כאשר עדין יושב, ולא כאשר הוא עומד אף אם יתכופף, כי אף שמתכופף כשעומד, אין אותו מקום נפתח כמו שיושבים, וכלשון הגר"ז "מאחר שהוא מקנח עצמו כשהוא יושב". אא"כ יתאמץ עם ידו להרחיב קצת המקום, אבל אז ירחיב יותר מכאשר "יושב ונראית". אך מאידך, צריך לדעת, שגם אם רואים כשמנקים בנייר ונשאר עדיין רושם של צואה, זה לא אומר שהיא מעכבת, כי ברושם כזה מועט, יתכן שהיא כבר לא נראית על העור אף כשהוא יושב, בפרט שאותו מקום הסמוך לפי הטבעת, צבעו פחות בהיר. והלא תראה דברי הגר"ז שסגי שרואה שהאבן נקיה, והרי באבן רואים פחות מאשר מניר, כי הנייר יותר לבן ואעפ"כ סגי בצבע אבן. וגם כתב שזה סימן שאין עוד ממשות צואה, היינו משמע אף אם יש איזה רשימו כל שאין ממשות והוא כדברינו. ועוד צריך לשים לב שכאשר מנקים בנייר ודוחקים עם האצבע את פי הטבעת, אז האצבע עם הנייר נכנסים למקום שכאשר יושב כבר לא נראית הצואה, וזה כבר לא צריך, ולפעמים לא מצליח לנקות שם. ולכן אם אינו מעוניין בנקוי יותר מהנצרך להלכה, ישים לב לא ללחוץ, אלא רק להעביר את הנייר על אותו מקום.
♦ ♦ ♦