הערות על "יסודות ועקרונות פרשנות התלמוד"(הערות הקוראים עמוד ר"ג, ירחון ז' הרב אליהו מרגלית עמוד קפ"ז, ירחון ו' הרב יהושע ענבל עמוד רנ"א)
הערת הרב יהושע ענבל
ח"א שאל בירחון שעבר על דברי ממתני' ב"ק ב. לרב דאמר מבעה זה אדם, הרי שנזקי אדם נחשב מלוה כתובה בתורה, כי רוצים ללמוד משור. ופלא שהשמיט הא דמפרשי' אליבא דרב ד. "ומאי לא הרי ה"ק לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים כראי השור שאין בו ארבעה דברים". מלבד זה אין בכלל ראיה מהנדון של "לא הרי" לנדון של מלוה הכתובה בתורה, שהם שני נושאים נפרדים. גם דבר שהיינו מבינים מסברא לולי נכתב בתורה, התורה צריכה לכתוב, שאל"כ לא יהיה זה דין תורה.יהושע ענבל
♦
תגובת הרב אליהו מרגלית
והלא אמרו בגמרא "למה לי קרא סברא הוא".ומה שכתב מ"לא הרי" המבואר בגמרא, אינו שייך לעניינינו, הגמרא מבארת שמחמת דין כופר לא היינו יכולים ללמוד אדם המזיק משור, כמבואר בשיטמ"ק שם. אך פירכא זו הינה פירכא דינית ולא תלויה בסברא. פשוט שאין כלל סברא לחייב שור ולא אדם המזיק, למרות החילוק של כופר. אמנם הפירכא של "לא הרי" שיש בשור חיוב כופר הינה פירכא לאור כללי בנין אב שהינו אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם והינם מידות שאינם תלויים בסברא כמבואר בספר משך חכמה בפרשת שופטים ובדברי הגרי"ז המובאים בספר, דבריהם נסובים על מידת ק"ו, אך הם גם קשורים לענין בנין אב. ממילא חזינן שללא לימוד לא היינו יכולים לחייב אדם המזיק.
אליהו מרגלית
♦
תגובת הרב יהושע ענבל
כשהגמ' אומרת למה לי קרא סברא הוא, תמיד מדובר בפרטים של דין, לא שנמציא לבד דין (או בדרבנן כמו ברכה), ברור שמסברא אסור לרצוח אנשים, ובכל אופן התורה אוסרת זאת, אם לא היתה אוסרת זה היה נשאר סברא אבל לא היתה עבירה. סברא הוא רק להבין איך לפרש את הדין ואיך לפסוק במקרה של ספק בדין. ולא לבדות דין מעצמנו, כי גם המסתבר אינו מצות עשה או לא תעשה.אם הפירכות תלויות בסברא או יש בהם הבנה, שוב נכנסנו לתפיסות עולם שונות. ולכן כל אחד מבין את הדברים על פי תפיסתו.
בכל מקרה, אין קשר בין הנושא של מלוה הכתובה בתורה, שהיא חלוקה בתוך סוגי הדינים של תורה, לבין הנושא אם לכתוב בתורה אב נזיקין, שכן בלי לימוד מן התורה לא היה עליו שם מזיק ולא היה דין תשלומין מן התורה וכו', אלא רק סברא בעלמא, כמו שמסתבר לנו שלא יפה לעקוף את התור וכדו'.
יהושע ענבל
♦
תגובת הרב מרגלית
עוד יש להוסיף, אפילו אם נאמר שי"ג מידות הינן מבוססות על סברא והיגיון וכן דעת הרי"י ריינס בספרו חותם תכנית (מופיע בריש ספרו בביאור מידת "בניין אב משני כתובים" - הצד השווה), הדחייה מה לשור שיש בו חיוב כופר רק שוללת אפשרות של לימוד משור, אך אינה שוללת כלל את ההיגיון בעצמו שאדם המזיק חייב, במידה והיגיון זה קיים.בקשר להערה על "למה לי קרא סברא הוא". נראה שאין החילוק בין פרטי הדין לבין עיקר הדין אלא שלעניין מצוות ואיסורי תורה לא מספיק לנו סברא ואנו צריכים לפסוקים כדי לחייב את הדבר כמצווה או איסור, כגון איסור רציחה ופריעת בעל חוב. אך כל זה אינו קשור לעניין דינים שבתורה כחיוביי מזיק וכדומה שהינם דינים ולא מצוות. "למה לי קרא סברא הוא" מתייחס רק לדינים ולא למצוות.
בברכה
אליהו
♦
הרב ענבל: גם 'דינים' לא יכולים להיווצר מסברא, אם יש הגיון שאסור להזיק, זה לא יכול ליצור חיוב ממוני מן התורה לשלם.
הרב מרגלית: אך אם יש היגיון שמזיק חייב לשלם אפשר היה לחייב תשלומים גם בלי פסוקים מהתורה.
הרב ענבל: אם מתכוונים ל"לחייב" במובן של זה יפה או מוסרי וכו', יכול להיות. אבל אם מתכוונים "לחייב" במובן של חיוב על פי ההלכה, זה לא נכון.
♦
סיכום הנידון מהעורך הרב משה מ. אייכנשטיין
נחלקו כאן החכמים הנ"ל האם מה שנאמר בתוס' שנזיקין הם מלווה הכתובה בתורה הוא על כל תורת הנזיקין, כולל אדם המזיק, שאי אפשר ללמד מסברא חיוב הנזיקין שלו בלא שגזרה כן התורה, או שרק לפרטי הדינים כל שהן צריך מקרא, אבל עיקר חיוב בנזיקין של אדם המזיק יש ללמוד מסברא. כמו"כ נחלקו האם אפשר ללמוד מסברא בלא קרא חידוש דין מהדינים כגון בור וכדו', או רק פסק והכרעה כמו המע"ה.אצרף את דעתי הדלה שהסברא נוטה בעיקר הדבר לדברי הרב יהושע, שאדם המזיק אפשר לחייבו מסברא ובדיניהם, וא"צ ציווי על כך. אמנם נראה שכוונת המשנה לדברי רב שמבעה הוא בכלל ארבעה אבות נזיקין לעניין "אדם שמירת גופו עליו", והיינו לחייבו באונס, ואין אפי' הו"א בגמ' שאין הכוונה כך (ושאלת הגמ' אדם שמירת גופו עליו בתמיהה צ"ל שהיא דרך שו"ט), דזה נראה עיקר פלוג' רב ושמואל אי להכליל במשנה אדם בכלל שמירתן עליך (עי' ר"ח שם שיש מי שאומר הלכה כשמואל, ושמעתי מא"ז [הגרי"ב ז’ולטי] זצ"ל לפני למעלה משלושים שנה בשיעור בישיבת אור ישראל הקטנה לדייק מדבריו שנחלקו לעניין אונס כעין גניבה, דלדברי רב פטור ולדברי שמואל חייב, והיינו כמו שפסקו הרמב"ם והרמב"ן לחייב גם בכך דלא כהתוס', ועיין עוד במשנת יעב"ץ סוף חו"מ).
אמנם בעניין השני אני נוטה להסכים לדברי הרב מרגלית שאין מסתבר שיהיה נמסר דין בדיני התורה בלא שיהיה בו חידוש נוסף על הדבר שהיה נהוג בלאו הכי בדיניהם [ואכן בפנ"י (ברכות ל"ה: ד"ה בגמ' אלא סברא) כתב לעניין ברכת הנהנין די"ל דהיא מה"ת כיון ואמרו בגמ' שסברא היא ותו למ"ל לי קרא עי"ש, אלא שאין כן דעת שאר הפוסקים, אבל י"ל בין דין למצוה].
♦ ♦ ♦