כולל שע"י "ישיבת יד אהרן" בני ברק
במנהג בעל הקהלות יעקב בעשיית עירוב כל ע"ש
באורחות רבינו (חלק א' עמוד קע"ה) כתב שרבינו הקהלות יעקב היה עושה עירובי חצירות כל ע"ש, והיה מנהגו לזכות לכל דיירי הבניין שלו, והיה עושה תנאי - אם צריך עירוב יהא לשם עירוב ואם צריך שיתוף יהא לשיתוף. והוא עפ"י מש"כ החזו"א (ס' כ"ו ס"ק כ"ד וס"ק מ"ב) שכשאין החצירות פתוחות זו לזו וא"א להגיע מחצר לחצר רק דרך המבוי לא שייך לעשות "עירובי" חצירות ביניהם, ולשון "שיתוף" מעכב, וחידש החזו"א שבית נקרא רק מקום פיתא דהיינו החדר שאוכלים, וההול או חדר הכניסה חשוב כבר כחצר, ונמצא שבכל בנין מגורים יש חצירות שאינן פתוחות זה לזה ואינו מועיל לשון עירוב אלא לשון שיתוף. וכתב חזו"א בס"ק מ"ב שלמעשה נראה דצריך להתנות שאם צריך עירוב יהא עירוב ואם שיתוף יהא שיתוף עכ"ל.עוד כתב האורחות רבינו הנ"ל שבאחת הדירות שהיה גר בהן רבינו שמעו שעשה עוד תנאי, והוא שאם העירוב הכללי לא חל, אז הוא עושה את העירוב שלו, כי אם לא יעשה כך יש חשש לחולק עירובו שפוסל את העירוב לאחרים [ואין זה שייך כלל לרגל המותרת במקומה דקי"ל שאינה אוסרת שלא במקומה, דהכא לא הוי רק כדריסת רגל אלא לכולהו איכא שותפות בכל רחובות העיר, והוי כחד מבני מבוי ששכח לערב שפשוט שאוסר על כלום].
והנה דין חולק עירובו הוא בדף מ"ט. "אר"י אמר שמואל החולק את עירובו אין עירובו עירוב". והדוגמא שם היא בנותן עירובו בב' כלים או בב' בתים דלא מהני, כבדף מ"ח: אף כשמלי מנא ואייתר. ובשערי תשובה (ס' שס"ו) הביא בשם שו"ת חכם צבי (ס' קי"ב) שלמד מדין זה שאין ע"ח וש"מ מהני בנותנים בב' בתי כנסיות והוי ברכה לבטלה וגורמים לחילול שבת בטלטול האסור. אמנם כתב שם עוד, בשם ספר מקור ברוך קטן, שחולק והתיר לעשות כן ואדרבא כתב שיפה לעשות כן, שאם ייפול האחד השני יקימנו וכו' עיי"ש. וסיים השע"ת שאין הדברים מכריעים לדחות דברי הח"צ. ודברי הח"צ הובאו להלכה גם במ"ב שם (ס"ק ל"ג).
אמנם גם בחידושי ההפלאה על השו"ע וכן בבית מאיר כתבו דמהני אף בב' בתי כנסיות, דלא נאמר דין חולק עירובו אלא היכא שאין שיעור באחד מהן, אבל בדאיכא לא גרע כלל במניח אפי' לכל בית ובית ואדרבא טפי עדיף להו, והביאו ראיה לזה מהא דקי"ל שחצר אמצעית יכולה לערב עם ב' חצירות חיצונות, ומבואר שם דמיירי במניח בב' בתים בחצר האמצעית עיין שם, ולא אמרינן איה מגוריה של החצר האמצעית בבית זה או זה, משום דאיכא למימר דהן דרים בב' בתים, דהכי בני משפחה אחת הדרים בב' בתים ואוכלין פעמים הכא ופעמים הכא אוסרין זע"ז, וה"ה הכא כשעירבה החצר החיצונה עם ב' החצירות שמצדדיה הרי היא חשובה כמתגוררת בב' בתים, וה"ה במניחים כמה עירובין, כן נראה לבאר דברי רבותינו ההפלאה והבית מאיר.
ובהפלאה הוסיף לחזק דבריו בראיה ממש"כ הרמ"א שמי שעושה גם שיתוף לכל העיר וגם עירוב לחצירו הפרטית הוי ברכה לבטלה ולא חשש לחולק את עירובו. וחזינן שסברתו הייתה להתיר גם כשב' העירובין אינם כוללים, אלא אחד כולל והשני רק לחלק מבני המבוי וכדו', וכמדומה מהבית מאיר לא נראה כן, וכן מהחזו"א (ס' כ"ו ס"ק כ"ח) עי"ש ויל"ע.
ובמ"ב לכא' סתר משנתו בזה, שבס"ק ל"ג הביא הח"צ להלכה וכנ"ל, ואילו בבה"ל שם בסעיף י"ד (ד"ה מברך) כתב שאלו הנוהגים לעשות ע"ח בכל שבת, כמש"כ כמה אחרונים שכן נכון לעשות, יש לו לזכות עירובו ע"י אחר לכל בני העיר כדי שלא יהיה כחולק עירובו עי"ש. ומשמע שעכ"פ כל שמזכה לכל בני העיר לית לן בה שחשיב כחולק עירובו, והיינו כדברי הבית מאיר והחזו"א הנ"ל.
ולפי זה הקהלות יעקב שעשה לדירי הבניין שלו בלבד, בודאי היה לו להתנות שכל מה שעושה הוא רק אם לא חל השיתוף הכללי כדי שלא יהיה זה בכלל חולק עירובו וכדברי הב"מ והחזו"א.
ועל עיקר ראייתו של ההפלאה לא עמדתי, שלכא' שיתוף ועירוב הן ב' ענינים שונים ולא שייך שיאסור מחמת שעושה שניהם, דהא לא מבעיא לר"מ דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מפני התינוקות, אלא אפי' לרבנן דסברי דסומכין, עכ"פ פשיטא דהן ב' ענינים שונים ויכול לעשות זה בלא זה, וא"כ כשעושה תרוייהו לית לן למימר דהוי כחולק עירובו. וראיה לזה מדברי התוס' בדף ע"ב. ד"ה נהגו, שהק' וכי מה פסול יש בדבר אי נהגו העם להחמיר כר"מ עי"ש, ואילו לדברי ההפלאה הלא שפיר בעי למנוע את העם להיות בכלל חולקים עירובם לרבנן[2].
ואם כנים הדברים יבואר דמה שעשה הקה"י תנאי על עירובו הלא זה רק משום שחשש שמה שעשה לכל דירי בנין המגורים היה שיתופי מבואות וכהחזו"א הנ"ל, דאילו בודאי היה ע"ח, לעולם לא היה חשיב כחולק עירובו, דשם עירוב לבד ושם שיתוף לבד, ויש לעיין.
עוד יש לי לעיין מפני מה לא עשה רבינו הקהלות יעקב כעצת הביאור הלכה לזכות לכל בני העיר, ובזה אין חשש כלל של חולק עירובו. ואפשר שיש ליישב שהבה"ל קאי בכהאי גוונא שאין חושש על מחיצות העיר, משא"כ הקה"י שחשש חששות שונים על מחיצות העיר ולא היה נוהג לטלטל בחוצות קריה, על כן לא זיכה לכל בני העיר.
ומכל מקום טעמא בעי, דלכא' מה גרע מאי דמזכה לכל בני העיר, דהלא אפי' הם מחוץ למחיצות מה גרע במה שזכו בפת, וחשבתי לומר דאפשר חסר כאן עי"כ בפת שלימה, או אולי יש בזה חסרון בעצם מאי דמשתף בעירוב כאילו שהן חוץ לעירוב, וע"ז אמר לי הגאון בעל תיקוני עירובין שא"א לומר כן דהלא בשו"ע ס' שס"ו ס' ט' איתא שמתנים לזכות העירוב אף לאלו הבאים באמצע השנה ואף שהן נמצאים מחוץ למחיצות, ולומר שמהני הזיכוי בשעה שבאים לכאן ל"מ, דהלא הוי ככלתה קנינו, וע"כ דמהני זיכוי בעירוב למי שנמצא מחוץ למחיצות. ע"ז טענתי שאין ראיה שלא התירו אלא לצורך העירוב לאותם שיבואו וכדי שלא ייאסרו, אבל לא לצרף אדם שכלל לא שייך לעירוב זה נראה כסותר לצורת העירוב.
אבל אפי' נאמר כדברי [שאין לזכות לאדם מחוץ לעירוב מאיזה טעם], עדיין יש לעיין למה לא עשה הקהלות יעקב כעצה הכתובה בספר חכמת לב (המובאת במ"ב מהד' דרשו), שמזכים לכל מי שנמצא בתוך המחיצות הכשירות, וכן אמר לי הרב בעל תיקוני עירובין דהכי נהגי גבן.
וחשבתי אפשר שכיון ואם יבוא אי מי ויבקש העירוב לא יוכלו לתת לו כי איננו יודעים האם הוא בכלל העירוב או לא, זיכוי כזה לא מקרי זיכוי. אולם בעל התיקוני עירובין שליט"א אמר לי שמוכח לא כן מעירוב תחומין שמבואר בס' תי"ג ס"ב שמזכין לכל מי שירצה לילך בשבת (בתנאי שהודיעו מאתמול), אף שבזמן חלות העירוב בביה"ש אין אנו יכולים לזכות לו העירוב, שמא לא יילך למחר, ע"כ מהני אם ירצה לילך למחר מדין ברירה בדרבנן, ומאי שנא הכא שלא[3], ואמר שיש עוד ראיות לזה, ולפי זה יש לעי' כנ"ל למה לא עשה כעצה זו רבינו בעל הקהלות יעקב זיע"א.
♦ ♦ ♦